הבסיס המוחי

מחקרים סביב הבסיס המוחי לאינטיליגנציה אינם חדשים, אבל נוטים לגדלי מדגם קטנים מאוד. בשנים האחרונות חוזרים על המחקרים האלו, עם מדגמים גדולים יותר, ומשבר הרפליקציה מכה ביתר שאת: האפקטים, אם ישנם, כנראה קטנים. לכן נסקור את הנושא בקצרה.

הניסיון היה למפות אינטיליגנציה בקישוריות מבנית - מאפייני הרשת הנוירונית של הפרט, כפי שמתגלה במיפוי fMRI.

ההשערות העיקריות התמקדו בגורמים כמו - יעילות נוירונלית

לפרטים חכמים יש מוח יותר יעיל, במובן הפשוט של המילה - הנוירונים צורכים פחות אנרגיה.

• איחוי פריאטלי-פרונטלי (Parietal-Frontal Integration - P-FIT)

  התמקדה באיחוי בין כמה מערכות במוח, שהקישוריות ביניהן בעלת חשיבות מכרעת.

• Multiple Demands Networks

  השערה האומרת שיש לנו רשת נפרדת במוח שאחראית לטיפול במצבים עם דרישות מרובות - כמו בעיות מורכבות (איך אני תוקף את הבעיה הזו\אוכל את הפיל הזה\ צד את הצלופח הזה\ מסכם את ההרצאה הזו); זה בגדול מתיימר להיות g'

מבין התיאוריות האלו, השערת היעילות הנוירונלית והשערת רשת הדרישות המרובות הן תיאוריות תומכות בg' - משום ששתיהן מצביעות על גורם מרכזי אחד במוח שאחראים לאינטיליגנציה. מנגד, השערת הP-FIT היא תיאוריה שאינה תומכת בg' - משום שהיא מתארת אינטיליגנציה כאוסף של גורמים נבדלים.

השערת היעילות הנוירונולית

Ηaier et al., 1998 הגיע להשערה הזו במקרה, כשהעבירו למטופלים מבחן רייבן וסריקת PET, שהייתה אז יקרה מאוד. נמצאו הבדלים גדולים בסריקה של הנבדקים (8 נבדקים), מה שהוביל את החוקרים לשער שאצל פרטים חכמים במיוחד, היעילות הנוירונלית טובה יותר: הם מתאמצים פחות ולכן צורכים פחות אנרגיה.

מחקרים נוספים ניסו לקשור את התופעה הזו בנוירואנרגטיקה - אספקת האנרגיה לנוירונים (Κileen et al., 2013; 2016). הטענה הייתה שהמרת האנרגיה במיטוכונדריה וגורמים נוספים מהמשפחה הזו מאפשרת לאנשים מסוימים אספקת אנרגיה טובה יותר לנוירונים, מה שמניב ביצועים טובים יותר במבחני אינטיליגנציה.

השערת P-FIT

Jung & Haier, 2007 ביצעו סקירת ספרות גדולה ומצאו בה קשר חוזר בין אזורים מסוימים במוח לאינטיליגנציה - במיוחד איזורים פריאטליים, דורסו-לטרלים והקורטקס הפרהפרונטלי. הספרות מעידה על מעורבות של האיזורים האלו בנפרד, שעל בסיסה הם שיערו, בלי נתונים, שהקישוריות של האיזורים האלו היא שמשחקת תפקיד.

הטענה היא, שלמרות שהתפקידים של כל איזור שונים בתכלית, הקישוריות ביניהם משחקת גם היא תפקיד - לא בסתירה לספרות הקודמת (שמראה שכל אחד בנפרד קשור), אלא על גביה. זו גישה שמזכירה את זו של תומסון.

השערת רשת הדרישות המרובות MDN

Duncan, 2010 טוען של ACC, IPS, DLPFC עובדים כיחידה אחת, דמויית g', אותה הוא מכנה רשת הדרישות המרובות.

התיאוריה מדגישה את התפקיד של הרשת בפירוק משימות מורכבות ליחידות עיבוד נבדלות, ואז פתירתן בצורה עקבית - פיצול משימה לשלבים, עיבוד כל שלב בנפרד, ואז קישור מחדש של השלבים לכדי משימה שלמה.

סוגי נבדקים

חקר הבסיס המוחי לאינטיליגנציה מתבצע על נבדקים בריאים.

• היתרון הוא שחקר כזה ממפה את ההבדלים באינטיליגנציה, שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים
• החיסרון הוא שקשה לבסס בצורה כזו קשר סיבתי (האיזור הזה במוח אחראי לתפקוד כזה וכזה; ברגע ששום דבר לא נפגע, אין לנו איך להצביע על גורם כזה או אחר.)

מחקרים בנבדקים בריאים

בניסיון להתגבר על כך, Lee et al., 2006 בחנו נבדקים תחת fMRI תחת פריטים קלים או פריטים קשים במבחן רייבן: המחקר שאף לשחזר ממצאים קודמים במדגם גדול יותר. הם בחנו קבוצה של ילדים מחוננים, וקבוצה של ילדים נורמטיביים, ובחנו כיצד קושי המטלות יבוא לביטוי בסריקות המוחיות שלהם.

החוקרים גילו שבכל אזורי העניין שהתגלו בשאר התיאוריות, הפער בפעילות בין פרטים קלים וקשים גדול יותר אצל ילדים מחוננים לעומת ילדים נורמטיביים, במיוחד באיזורים הפריאטלים ובFCC הדורסאלי. הממצא הזה מסתדר עם תיאוריית רשת הדרישות המרובות ותיאוריית הP-FIT.

במחקר נוסף, Gray et al., 2003 בחנו נבדקים במבחן N-Back¹, ובדקו את המתאם של ציון הנבדקים במבחן רייבן לכמות הפעמים שהם נופלים ב"פיתויים" במבחן N-Βack. החוקרים מצאו שציונים גדולים יותר במבחן רייבן נקשרו בפחות טעויות במבחן N-Back - כלומר, הקידוד בוצע באופן מדויק יותר. הממצאים תומכים גם בהשערת היעילות הנוירונלית, אם כי במובן אחר: זה לא שהנוירונים צורכים פחות אנרגיה, אלא שהאזורים מופעלים רק כשצריך, בקמצנות יותר - במקום לירות במלוא המהירות כל הזמן, כל איזור נכנס לפעולה כשזה רלוונטי ומפסיק כשזה לא.

מחקרים בנבדקים פגועי-מוח

בניגוד לנבדקים בריאים, מחקרים בנבדקים פגועי-מוח מאפשרת השערת סיבתיות - אך החיסרון הוא שקשה לדעת עד כמה הממצאים קשורים להבדלים פרטניים באינטיליגנציה (בנבדקים בריאים).

דוגמה

אם נבדוק רק נבדקים בריאים בתחום נורמלי, לא נדע שמספר הרגליים קשור לריצה: נוכל לראות זאת רק אצל אנשים קטועי רגליים. מנגד, רק בנבדקים בריאים נוכל לראות שהרגליים קשורות למהירות הריצה. בקיצור, אלו שני פתרונות חלקיים - האחד הוא מהתוצאה אל הסיבה, והשני מהסיבה אל התוצאה.

Barbey et al., 2012 בחנו נבדקים שנפצעו במלחמת וייטנאם, מה שמאפשר אומדן אפילו טוב יותר של סיבתיות: אנחנו יודעים שהפגיעה לא קשורה בפגיעה גנטית, שעלולה להשפיע גם בהיבטים אחרים. החוקרים בחנו את ההשפעה של הפציעות באמצעות סוללת מבחנים נוירו-קוגניטיביים - שמודדים תפקוד מנהלתי כללי יותר ולא תתי-גורמים כאלו ואחרים. מה שהם רצו לבדוק זה איזו אזורים במוח צריכים להיפגע כדי להשפיע על g' ותפקודים מנהלתיים. מתקבלות מפות מפורטות שמצביעות על המתאם בין האזורים הפגועים (בווקסלים) לביצועים במטלות כאלו ואחרת (*אם נפגעת כאן וכאן בצד שמאל, אתה תספור גרוע יותר).

החוקרים גילו ש,כלל, אינטיליגנציה נפגעת רק בעקבות פגיעות בצד שמאל של המוח: בכל הגורמים מלבד תפיסה חזותית רק צד שמאל מעורב, ובתפיסה חזותית צד ימין גם מעורב, אבל צד שמאל הוא עדיין הגורם המכריע. עוד גילו החוקרים שישנם אזורים שקשורים בg', חלק קשורים רק בתפקוד מנהלתי², וחלק גדול מהאזורים קשור בשניהם: לכל תפקוד יש חלק בלעדי קטן וחלק חופף גדול.

זהו מחקר מאוד מרשים, אבל זכרו: התוצאות האלו לא ישימות על נבדקים בריאים!

---

1. מבחן שבו מציגים לנבדקים פרטים, ומבקשים מהם בהמשך לענות האם פריט כזה או אחר הופיע לפני X צעדים (מראים קוף, עוד שלושה דברים, שואלים - האם היה קוף לפני שלושה צעדים? כן\לא). במבחן טומנים לנבדקים "מלכודות" (Lures) - דברים שיפתו אותם להגיד שראו\לא ראו משהו בניגוד למה שנכון (ניחוש שלי - זוכר את הקוף מלפני שני צעדים?). ↩

2. מתיישב עם ממצאים של מחקרים אחרים - כמו שפגיעה באיזור הOrbifrontal cortex מוביל לפגיעה בתפקודים מנהלתיים, ללא פגיעה באינטיליגנציה. ↩