תיאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית של בנדורה
אלברט בנדורה הגה את תיאוריות הלמידה החברתית, שמעדנת את הבהביוריזם השחצני ומחזירה לתוכו הרבה מהרכיבים המורכבים יותר.
בשנות ה60 של המאה ה20, הזרם הבהביוריסטי היה דומיננטי מאוד, ומושג האישיות כמעט נכחד - יש התנהגות ותו לא. אלא שבשנות ה70 וה80 התחוללה מהפכה קוגניטיבית, שהחלה להסתכל על האדם כמעבד מידע. המיקוד חזר לתהליכים קוגניטיביים.
בנדורה נולד ב1925, בקנדה. הוא חי בקהילה קטנה בבית הספר מעורב-גילאים, והמחסור במורים גרם לכך שלימדו את אלברט במידה רבה כיצד ללמוד בעצמו. בנדורה הוא אחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר בזרם הקוגניטיבי ובכלל.
כיום אנחנו נוהגים לחשוב על תיאוריות קוגניטיביות התנהגותיות (CBT) ביחד, אבל למעשה הוא נולד מויכוח גדול בין הבהביוריסטים לזרם הקוגניטיבי; האיחוד הפורה של שתי הגישות האלה מגיע מבנדורה.
בנדורה טוען שחוקי הלמידה הבהביוריסטיים נכונים, אבל לא מספיקים. כן קיימים תהליכים פנימיים, אם כי לא פסיכודינאמיים - משום שיש לנו יכולת להסמלה (סימבוליזציה), יצירת דימויים במחשבה שלנו, ללא התנסות מעשית, שבאפשרותם אנחנו יכולים ליצור ולתכנן.
בנדורה הציע שכשאנו נחשפים לגירוי, אנחנו קודם כל חושבים עליו, מפרשים אותו, מפתחים ציפייה לגביו - ורק בסוף מגיבים. כלומר, האדם מגיב לפירוש, ולא לגירוי עצמו. טענתו המהפכנית של בנדורה הייתה שלעומת בעלי חיים, בני אדם פועלים קודם כל במחשבה - והיא זו שמאפשרת גם לכונן רצף זמני. הפרשנות שלנו מכוננת את המציאות ממש - גישה שדוגלת יותר ברצון חופשי.
דטרמיניזם הדדי¶
אבל גם הפרשנות מגיעה מאיפושהו. הסביבה משפיעה על הייצוג, או הייצוג על הסביבה? בנדורה סבר שגם וגם - שמתחולל דטרמיניזם הדדי.
כלומר, אנשים יוצרים ייצוגים סמליים של הסביבה, ואז פועלים על פיהם. במקביל, הסביבה משפיעה על יצירת הייצוגים הללו מלכתחילה. תהליך ההיזון-החוזר הזה מתקיים בכל רגע נתון, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
למידה¶
נפתח לנו עולם חדש, מעבר להתנייה - עתה יש לנו גם רכיב קוגניטיבי, למידה בצפייה (Observational learning), באמצעות היכולת הסמלית. בנדורה מתאר כיצד אנחנו חיים לפי תוצאות מצופות (anticipated consequences) ומסתמכים בכך גם על ניסיון של אחרים; ללמידה יש מרכיב חברתי - Social-congitive-learning.
בניסוי ניתן לראות כיצד הילדים שנחשפו למודל אלים לחיקוי - מבוגר שהרביץ לבובה - לא זכו לקתרזיס מסוים, כמו שהתיאוריה הפסיכודינאמית תטען, אלא משתמשים בו כדוגמה, והולכים מעבר לדוגמה הזו - הם נטו לאמץ כלים אלימים יותר ושפה אלימה יותר, מעבר למה שראו.
למידה מצפייה¶
בנדורה ניסה למדל את תהליך הלמידה החברתי. הוא זיהה כמה שלבים בתהליך השרשרת:
-
הפניית קשב לסביבה הקרובה, לגירויים חדשים, ולמצב הרוח.
אנו נוטים לשים לב יותר לגירויים בסביבתנו המיידית, לגירויים חדשים, ולדברים מדאכים.
-
שימור בזיכרון יצירת דימויי חזותי, קידוד מילולי, ודיבור פנימי.
עיקר המיקוד של בנדורה היה בדימוי החזותי - כמו סרט שרץ לנו בראש, מה שמגדיל את הסיכוי שלנו ללמידה מוצלחת, ובקידוד מילולי - לתמלל את מה שאנחנו רואים ולתרגם אותו לדיבור פנימי, שמשפר את ההבנה ואת המוטיבציה.
-
ביצוע\ שחזור מוטורי
בכדי שלמידה תתרחש, חייבים לתרגל אותה גם מוטורית - תרגום הייצוג הפנימי לפעולה.
-
מוטיבציה
למידה לא יכולה להתרחש ללא חיזוקים. החיזוקים הללו לא חייבים להיות ישירים. בנדורה תיאר כמה סוגים של חיזוקים עקיפים:
-
Vicarious positive reinforcement
חיזוק ישיר נצפה למישהו אחר.
-
Vicarious punishment
עונש ישיר נפצה למישהו אחר. - Promised reinforcement
ציפייה לחיזוק עתידי.
-
הלמידה לרוב אינה מודעת; התהליך הוא אוטומטי לחלוטין. לעיתים, החיקוי מתרחש זמן רב אחרי הצפייה במודל (לגלות שאתה מתנהג כמו ההורים שלך).
הלמידה נשמרת בזיכרון לאורך זמן, ומעצבת את ההתנהגות על פי מאגר החיזוקים הפנימי - קרי, האישיות היא סך הלמידות שלנו; כך מתכתב בנדורה עם הבהביוריזם.
ויסות עצמי¶
אנחנו לא זקוקים לחיזוקים ישירים - האדם יכול גם לווסת את עצמו על ידי מתן חיזוקים עצמיים.
ויסות עצמי הוא גם היכולת להניע תהליך וגם היכולת לא להגיב לגירוי מתוך בחירה מודעת - שליטה עצמית.
לרוב, התחלת התהליך כן דורשת חיזוק חיצוני, אבל שימור ושיפור התהליך מבוסס לרוב על חיזוקים פנימיים. כמו שמחנכים ילדים - בהתחלה צריך להגיד להם "כל הכבוד!" לכל דבר קטן, אבל בסופו של דבר הילד מסתובב בעולם ופועל בעצמו (ברור שלא עוצרים למחוא לו כפיים בכל פעם שהוא הולך לעבוד).
ויסות עצמי אינו מולד, אלא מתפתחת; יתרה מכך, יש הבדלים פרטניים גדולים בויסות עצמי. טיפוח הויסות העצמי הוא במידה רבה אחד מהיעדים של טיפול פסיכולוגי מוצלח.
בנדורה מתאר את הויסות העצמי כתוצר של שלושה תהליכים:
-
התבוננות עצמית
הפניית קשב להתנהגות של עצמנו.
-
שיפוט \ הערכת התנהגות
מיקום ההתנהגות העצמית ביחס לאמות המידה הפרטניות ובהשוואה לאחרים. אמות המידה האלו משתנות ביחס לסביבה ולזמן - במקום אחר, בגילאים אחרים ובהקשר אחר נציב אמות מידה אחרות.
-
תגובה (תגמול\עונש)
בנדורה מתאר את הויסות העצמי כתוצר של הפנמת תגובות של אחרים, שמרחיבות את מנעד הפעולה שלנו, ולמידה מהויסות של דמות לחיקוי שמווסת את עצמו היטב.
הענשה עצמית¶
ויסות עצמי יכול להיות מותאם וגם לא מותאם. בנדורה מעיד שבהביוריזם לא מצליח לתאר תופעות מורכבות מסוימות, כמו הענשה עצמית. הענשה עצמית נוקבת לא תואמת את התיאוריה הבהביוריסטית (למה שאדם יעשה לעצמו משהו לא נעים?). בנדורה מנסה להסביר אותו באמצעות הרכיב הקוגניטיבי.
אם אנחנו שופטים את עצמו לביצוע עבירה - הפעולה שלנו נפלה מאמות המידה שלנו - אנחנו נרגיש מצוקה מסוימת. כדי להפחית את המצוקה, אנחנו נעניש את עצמנו, מה שיוביל להקלה: העונש מאשר את אמות המידה שלנו, מצמצם את הפער בינינו לבין הנקודה שהצבנו לעצמנו, וחוסך מאיתנו ענישה חברתית.
אנשים עם שיפוט חמור מאוד עלולים להתדרדר להענשה עצמית כרונית, ובכך נוצר מנגנון לא-מותאם, שגורר מצוקה רבה.
חוללות עצמית¶
זהו ההיבט המזוהה ביותר עם בנדורה. חוללות עצמית (Self-Efficacy) היא המידה שבה אני מאמין שהפעולות שלי יובילו לתוצאות הרצויות.
חוללות עצמית היא רכיב אישיותי, המוגבל לתחום מסוים - האמונה שלי ביכולת שלי בתחום כזה או אחר.
חוללות עצמית אינה הערכה עצמית - הערכה עצמית היא שיפוט כולל אודות העצמי (איזה מעולה אני) בעוד שחוללות עצמית מוגבלת לתחום מסוים (איזה סטודנט צולע אני).
לחוללות העצמית יש השפעה גדולה על בחירת המטרות ומידת ההשקעה שלנו במימוש אותן מטרות.
חוללות עצמית מושפעת מאוד מההצלחות ומהכשלונות, מהחוויות העקיפות (vicarious experience - למידה מחיקוי), משכנוע מילולי ("אתה יכול לעשות את זה!"), ומהמצב הפיזיולוגי (חוללות עצמית בויסות רגשות).