תיאוריות אגו

ממשיכי הדרך של פרויד קיבלו את התיאוריה הפסיכואנליטית שלו, ובראשם בתו המועדפת, אנה פרויד (1895-1982).

אנה פרויד¶

אנה הייתה בתו השישית והמועדפת של פרויד, שאמר עליה שהיא

The most gifted and accomplished of my children¹

אנה הוכשרה אצל אביה בשנות ה20 לחייה כמורה, אך בהמשך הפכה לפסיכואנלטיקאית ופיתחה את תחום אנליזת הילדים. אנה התמקדה באגו, בספרה המפורסים ביותר האני ומנגנוני הגנה (1936).

אנה עברה עם אביה ללונדון ב1938, ובמלחמת העולם השנייה יסדה בלונדון מעונות ובתי יתומים לטיפול בילדים.

חקר האגו¶

היו ימים בהתפתחותו של מדע הפסיכואנליזה שהייתה בהם נטייה ברורה להימנע ממחקר תיאורטי באני האינדיווידואלי. משום מה הגיעו אנליטיקאים רבים לכלל דעה , שערך העבודה המדעית והתרפויטית באנליזה גדל ככול ששכבות הנפש שעוסקים בהן עמוקות יותר [...] כל אימת שפנה המחקר מן הסתם אל האני – ליוותה את זה מעין הרגשה שזו ראשית-כפירה באנליזה בכלל. כסבורים היו שעצם המונח 'פסיכואנליזה' מן הדין שיהיה שמור לתגליות החדשות הקשורות בחיי הנפש הלא-מודעים, כלומר לדחפי אינסטינקטים, להיפעלויות ולדמיונות מודחקים. הפסיכואנליזה לא עסקה עיסוק של ממש בבעיות כגון מידת התאמתם של ילדים או של מבוגרים לעולם החיצון, ואף לא במושגי ערכים, כגון בריאות ומחלה, מידות טובות ורעות. מושא חקירותיה- דמיונות ינקותיים, המתמשכים לתוך חיי המבוגר, סיפורים דמיוניים והעונשים הנתפסים כתגמול על הדברים האלה.

אבל משעה שמבקשים להחיל הגדרה זו על ריפוי פסיכואנליטי – מיד היא מקפחת את דיוקה. בתור מתודה של ריפוי, עסקה האנליזה מלכתחילה באני ובסטיותיו: חקר הסתם [האיד] ודרך פעולתו מעולם לא היה אלא בגדר אמצעי, שיש לו תכלית. ולעולם הייתה התכלית אחת: תיקון הדברים שאינם תקינים והחזרת האני אל שלמותו. ...בזמן הזה ראוי לנו כנראה להגדיר את תפקיד האנליזה כך: ללמוד לימוד מקיף כמה שאפשר את כל שלושת המוסדות המרכיבים לדעתנו את האישיות הנפשית, לברר מה התייחסותם, זה לזה וכן – לעולם החיצון

אנה פרויד

כלומר, [אנה] פרויד אומרת, פסיכואנליזה תאפשר לאדם להשיג שליטה מודעת על העימותים הפנימיים שלו, ולהתמודד איתם בשיטות יותר מותאמות - לבחור את מנגנוני ההגנה שלו.

מנגנוני הגנה¶

טקסט

A. Freud - The Mechanisms of Defense (1936)

מה מגדיר מגנון הגנה מותאם או לא מותאם? כל מנגנון הגנה הוא מניפולציה מסוימת; ככל שהמניפולציה הזו תעוות יותר את המציאות, היא תהיה פחות מותאמת - היא תבזבז יותר אנרגיה ומאמץ, ותוכל לעשות לנו יותר נזק.

הדרכים והאמצעים שהאני נוקט כדי לדחות מעליו צער וחרדה כדי לשלוט בהתנהגות דיחפית, בהיפעלויות ובמשאלות אינסטינקטיביות

א. פרויד, הקדמה

כלומר, מנגנון הגנה מייצר פשרה - סיפוק חלקי של הדחף מול המציאות. הם נעים ממנגנונים פרימיטיביים ובסיסיים למותאמים ומשוכללים.

פרויד האב תיאר אותם לראשונה, אבל אנה היא זו שפירטה אותם בשיטתיות:

הדחקה

סילוק/מניעה של דחפים או מחשבות מן המודע ללא-מודע. זהו המנגנון הבסיסי ביותר, שהשאר בונים עליו.
תגובת היפוך

הפיכת דחפים/רגשות לנסבלים באמצעות התמרה שלהם.
בידוד

ניתוק/הפרדה של המרכיבים הרגשיים למרכיבים התוכניים של האירוע.
רגרסיה

חזרה לדפוסי התנהגות קודמים המונעים התמודדות עם המצב המאיים.
ביטול-הנעשה (undoing)

עשיית מעשה אחר (הופכי) בשביל לנטרל את המעשה/מחשבה/דחף קודם.
השלכה

השלכת דחפים/רגשות בלתי נסבלים על האחר.
הפנמה/הזדהות (עם התוקפן)

הזדהות עם היבטים חיצוניים בכדי להימנע מתחושות פנימיות.
הכחשה

סירוב לקבל את הקיום של עובדה חיצונית או פנימית.
רציונליזציה

נתינת הסבר להתנהגות דיחפית.
אינטלקטואליזציה

הפיכת הנושא לסוגיה אינטלקטואלית ללא רבדים דיחפיים/רגשיים.
התקה

ההעברה של דחפים/רגשות מאובייקט אחד למשנהו. התקה היא למעשה העברה, אך בין אובייקטים שאינם בהכרח בני אדם\מערכות יחסים.
עידון (סובלימציה)

מנגנון גבוה, החלפת המטרה היצרית (למשל לתעל את הדחפים לאומנות או למוזיקה).

מכל אלו, רגרסיה, השלכה, הזדהות עם התוקפן, הכחשה והתקה הם מנגנונים לא-מותאמים.

הטכניקה האנליטית¶

בתקופת אנה, מטרת הפסיכואנליזה עוברת משחרור האנרגיות הלא-מודעות והדחפים המודחקים , לעבר שיפור ההגנות, ועידוד התפתחותם של תפקודי אני. ההתפתחות של הטכניקה תחת אנה אינה מהפכה, אלא אבלוציה - חידוד ושכלול של פרויד האב.

היפנוזה¶

ראו גם

היפנוזה (תודעה ופסיכופתולוגיה)

תפקידו של האני [האגו] שלילי - הוא מפריע לתהליך הריפוי. המהפנט מנסה להגיע אל הלא-מודע והאגו מפריע - ולכן האני לא משתתף בתהליך הריפוי.

[האני] התייחס אל הפולש בסובלנות כל זמן שהוא גופו נתון להשפעת הרופא שהיפנט אותו. אח"כ היה מתקומם ופתח במאבק חדש, כדי להתגונן מפני יסוד הסתם הכפוי עליו, וכך פג הריפוי שהוגש בעמל רב כל-כך... לפיכך נתאכזבו מערכה של הטכניקה כולה

אסוציאציות חופשיות¶

בתחילה עדיין תפקידו של האני שלילי -

האני נדרש לשתוק – הסתם [האיד] מוזמן לדבר

האנליטיקאי ממהר 'לצוד' את הביטויים העולים באסוציאציה חופשית. ואז האני מתעורר, מתכחש לעמדת הסובלנות הסבילה שנכפתה עליו, ומתערב בזרם האסוציאציות ע"י מנגנון הגנה כזה או אחר.

רק בשעה שמוקד הצפייה עובר מן הסתם אל האני וחוזר חלילה, והתעניינות היא כפולה, בשני צדדיו של היצור האנושי שלפיננו, אפשר לדבר על פסיכואנליזה ממש

היינץ הרטמן¶

היינץ הרטמן (1894-1970) היה גם הוא חוקר מרכזי בחקר האגו.

היינץ נחשב לאבי פסיכולוגיית האני. הוא הוזמן לעבור אנליזה דידקטית אצל פרויד. היינץ ברח לניו-יורק ב1938, שם כתב את ספרו Ego psychology and the problem of adaptation (1958), בו הגדיר מחדש את מקור ותפקיד האגו. היינץ תפס את האגו כישות עצמאית באישיות, שלא רק כפופה לשירות האיד. האגו בעל תפקודים עצמאיים, שקיימים עוד בלידה כאני בסיסי פרמיטיבי, שקשור בתפיסה, הערכת מציאות, למידה, זכירה, חשיבה.

אזורים משוחררי עימות¶

We must recognize that though the ego certainly does grow on conflicts, these are not the only roots of ego development … Not every adaptation to the environment, or every learning and maturation process, is a conflict. I refer to the development outside of conflict of perception, object comprehension, thinking, language, recall phenomena, grasping, crawling, walking, and to the maturation and learning processes implicit in all these and many others

Hartmann, 1958

There is no ego before the differentiation of ego and id, but there is no id either since both are products of differentiation

Hartmann, 1958, pp. 102-103

הרטמן סבר שבתינוק טבועים פונטציאלים של אגו - הפוטנציאלים של האני הטבועים בתינוק וממתינים לתנאים הסביבתיים הממוצעים (expectable average environment) בכדי להתפתח. אלו יכולות אוטונומיות נטולות קונפליקט.

הפרשנות לכך היא אבולוציונית - בעלי-החיים התעצבו להיות מסתגלים לסביבתם, כך שמשתמר קשר הדדי בין האורגניזם לבין סביבתו; באפן דומה, גם העצמי הפסיכולוגי (ולא רק הפיזיולוגי) מעוצב מטבעו להתאים לסביבה, ועצם הסביבה הטבעית חייבת להיות מותאמת לקיום הפסיכולוגי של בני-אדם.

הרטמן קבע שני תהליכי התמודדות שונים עם מנגנוני ההגנה:

נטרול (Neutralization)

תהליך באמצעותו האני מסיר מן הדחפים את המאפיינים המיניים והתוקפניים, כך שהאנרגיה הופכת להיות זמינה לתפקוד לא עימותי. שונה מעידון בכך שהדחפים עדיין שומרים בצורה מסוות את התכונות המיניות והתוקפניות.
תפקוד אוטונומי באופן משני

תפקוד הגנתי שהופך סתגלתני - למשל, אינטלקטואליזציה שנהפכת למותאמת.

מצגת (בסוף)

מרגרט מהאלר¶

ראה גם

התיאוריה של מרגרט מהאלר (פסיכולוגיה התפתחותית) - תיאור יותר מקיף של התיאוריה.

מרגרט מהאלר (1897-1985) נולדה בהונגריה למשפחה יהודית. מאהלר התעניינה בשאלה: מה מאפשר את המעבר ההתפתחותי ממצב זה, אל עבר סימביוזה, ואח"כ עצמאות וכך טבעה את פסיכולוגיית האני ההתפתחותית.

מרגרט הוכשרה כרופאה והתמחתה ברפואת ילדים. ב1936 ברחה לבריטניה, וב1938 עברה לארה"ב. מרגרט ביססה את התיאוריה שלה על תצפיות בתינוקות ובאמותיהם. היא הושפעה מעבודתו של רנה ספיץ, שתיאר את תופעת ה"אשפזת" (hospitalism) שתיעדה את הצורך בסביבה רגשית על-מנת לממש את הפוטנציאלים הפסיכולוגיים, בלעדיה לוקים הילדים בדיכאון, חולי, פיגור תנועתי, ואפילו מוות.

אצל פרויד, מטופלים פסיכוטיים מתדרדרים (מנגנון ההגנה - רגרסיה) חזרה לנרקיסיזם ראשוני - מצב שבו הם מוכלים לגמרי בעצמם, מתוך היצר הראשוני לשרוד ותו לא, ולא יכולים ליצור קשר העברה ולכן לא ניתנים לטיפול.

מהאלר פיתחה את תיאור הנרקיסיזם הראשוני של פרויד. מאהלר התעניינה בשאלה: מה מאפשר את המעבר ההתפתחותי מנרקיסיזם ראשוני, אל עבר סימביוזה, ואח"כ עצמאות וכך טבעה את פסיכולוגיית האני ההתפתחותית.

בתקופתה של מהאלר היה עניין רב בתופעות כמו אוטיזם, ומהאלר גרסה כי הן נובעות מבעיה בשלב הספרציה-אינדיוידואציה.

ספרציה-אינדיוידואציה¶

הגדרה - ספרציה-אינדיווידואציה

ספרציה-אינדיוידואציה הוא התהליך שבו הקשר הסימביוטי בן הילוד לאם ניתק והילוד הופך לישות עצמאית.

ספרציה היא האבחנה בין התינוק לאם.

אינדיוידואציה היא יצירת האגו, הזהות והיכולות הקוגניטיביות.

לתהליך הספרציה-אינדיוידואציה כמה שלבים:

השלב האוטיסטי נורמאלי¶

התינוק עדיין לא מבדיל בין פנים לחוץ, ואנחנו אחראים לכל צרכיו. - מתרחש בשבועות ראשונים לחיים. - שלב טרום קשר - התינוק לא מבדיל בינו לבין האם. - התינוק נע בין ערות לשינה - התינוק עטוף בבועה (קליפה אוטיסטית) לסינון הגירויים.

השלב הסימביוטי¶

התינוק מכיר בנוכחותה של האם, כהרחבה של העצמי (היא נמצאת שם כי אני צריך), אבל עדיין תלוי לחלוטין ביחסים הסימביוטיים איתה.

מתרחש בחצי השנה הראשונה לחיים.
יש מודעות לאובייקט (האם).
מבחינת התינוק, הוא והאם מקיימים יחידה אחת
צורך - זמינות של האם שלא תפר את חווית הסימביוזה
מאפשר בניית ביטחון, אמון ואופטימיות

ספרציה-אינדיוידואציה¶

חלוקה לתתי-שלבים:

בקיעה (5-9 חודשים)

ערנות גוברת של התינוק כלפי החוץ. מעבר בין הפניית קשב החוצה ואל האם כנקודת התמצאות אימון. התינוק מתחיל לזחול, וכך יכול להתחיל להתמקם הרחק מההורה.
אימון (9-15 חודשים)

יש יכולת לתנועה, הילד חווה כול-יכולות ומתאמן בהתרחקות מהאם. מבחינה פסיכולוגית הוא [עדיין] חווה את עצמו כמאוחד עם אמו ושותף לכול יכולות שלה.
התקרבות מחדש (15-24 חודשים)

הילד מבין שהמרחק הפיזיולוגי מייצג גם מרחק/הבחנה פסיכולוגית מהאם. התינוק חושש ורוצה את האם בטווח הראייה שלו, כך שיוכל להיווצר וויסות. האם צריכה להיות סובלנית לשלב, ולא לתפוס אותו כרגרסיבי. תגובה של חוסר זמינות עלולה להוביל לחרדת נטישה.

קביעות אובייקט¶

התינוק מפנים שהאם נמצאת שם, גם אם היא לא בטווח ראייה. כינונו של חוף מבטחים. השלמת תהליך הספרציה-אינדיוידואציה, דרך ביסוס של ייצוג פנימי של נוכחות של האם גם בהעדרה.

הרבה פסיכופתולוגיות (כמו חרדה) נקשרות בהפרעות בשלב הזה, בעקבות שיבושים בספרציה-אינדיוידואציה.

שיבושים בתהליך¶

מאהלר התייחסה הן להיבטים תורשתיים ומבניים (קונסטיטוציוניים) והן להיבטים של טראומה התפתחותית מוקדמת, כמו:

האם איננה מסוגלת להיכנס לקשר סימביוטי
האם מערבבת את הצרכים שלה עם צרכי התינוק
האם לא מסוגלת לצאת מהקשר הסימביוטי
האם לא מספקת "מסגרת ההתייחסות המשקפת" - היא איננה יציבה, איננה צפויה, חרדה, עוינת.

טיפול¶

הפסיכואנליזה הקלאסית שממנה צמחה מהאלר התמקדה בהפרעות נוירוטיות, שהאמינה ש:

יש אפשרות להשהות תפקודי אני
ישנה יכולת לרגרסיה זמנית (regression selective)
מתרחשת נוירוזת העברה - מטופלים נוירוטיים מבצעים משליכים את העימותים הפנימיים שלהם על המטפל

כמו ספיץ, מאהלר פגשה וצפתה בילדים חשוכים (בתי יתומים, בתי חולים) שסבלו מהפרעות מוקדמות קשות, והתיאוריה שלה אפשרה הבנה של פתולוגיה הקשורה לתסביכים טרום-אדיפאליים:

תסביך אדיפאלי: הדגש הוא על קונפליקט מיני/תוקפני בהם האב (השלישי מרכזי). הדגש הוא על קונפליקט בין המבנים הנפשיים. הביטוי הוא סימפטומטי (אובססיה, היסטריה).
בעיות טרום-אדיפאליות: הדגש הוא על תפקיד האם, ועל הפרעות בכינונן של המבנים הפסיכולוגיים עצמם. הביטוי הוא נרחב (חוסר וויסות, תנודתיות בדימוי העצמי , הפרעות בכינון קשר).

קצת אירוני מפרויד, לא? ↩