גישות הומניסטיות - רוג'רס ומאסלו
מצגת
קרל רוג'רס והגישה ההומניסטית¶
קרל רוג'רס (1902-1987), שנולד כבן רביעי למשפחה פרוטסטנטית מלוכדת בפרבר של שיקגו, הוא אבי הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה. דרכו המקצועית התפתלה מלימודי חקלאות, דרך הוראה בסמינר תיאולוגי, ועד ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. למרות שקיבל הכשרה פסיכואנליטית, הוא חש שהפרשנות הפסיכואנליטית לא מסייעת מספיק למטופליו. רוג'רס המשיך לעבוד כקלינאי לאורך חייו, שירת כנשיא אגודת הפסיכולוגים האמריקאית והיה פעיל בתנועת השלום.
הקשר היסטורי¶
הגישה ההומניסטית התפתחה בתוך הקשר רחב יותר של התנועה ההומניסטית בפילוסופיה ובחברה, במיוחד על רקע מלחמת העולם השנייה ומלחמת ויאטנאם. היום, כשאנו חיים בתרבות הומניסטית, קשה להעריך את המהפכנות של רעיונותיו של רוג'רס. ליבה של החשיבה ההומניסטית היא שהסמכות נמצאת בחוויה של האדם - לא באמיתות חיצוניות, באלים או בדתות.
תפיסת האישיות¶
רוג'רס פיתח תפיסה פנומנולוגית (תופעתית) המדגישה את הפרטניות (סובייקטיביות) של האדם השלם. עבורו, החוויה האישית - תחושות, רגשות, מחשבות, שאיפות וצרכים - היא המפתח להבנת האישיות. זוהי עמדה המנוגדת לתפיסה הפסיכואנליטית, של אדם כ"מערכת סגורה", הרואה את הנפש כלא מודעת ודחפית, ולתפיסה ההתנהגותית הרואה את הנפש כסך של למידה והתניות.
תפקידו של המטפל ההומניסטי הוא לא להביא את המטופל להארה אודות משהו שלא ידע, כמו בגישות הפרואידיאניות, אלא לעזור לו לגלות את עצמו.
הנטייה להגשמה¶
רעיון מרכזי בתיאוריה של רוג'רס הוא הנטייה להגשמה (actualizing tendency) - הדחף האנושי להתממש בהתאם ליכולות שלנו, לבטא את עצמנו בעולם1. בשונה מפרויד, שראה את המניע העיקרי כהפחתת מתח ליבידינאלי, רוג'רס טען שהמניע העיקרי היא דווקא הגברת מתח - לצורך התפתחות והתמודדות עם אתגרים. רוג'רס סבר שזהו כוח ביולוגי הקיים בכל אורגניזם חי, גם אם אינו תמיד מודע.
החוויה האורגניזמית ומושג העצמי¶
רוג'רס טבע שני מושגים מרכזיים בחתירה הזו להגשמה עצמית -
-
החוויה האורגניזמית החוויה הסובייקטיבית המלאה של האדם, לרבות תת-תפיסה (subception) - חוויה ראשונית טרום-מילולית
-
מושג העצמי החלק המודע, המילולי, המוצהר של החוויה האורגניזמית - תפיסות, תחושות, מחשבות, רגשות וערכים ביחס לעצמי ולסביבה (מי אני? מה אני? מה זה?2)
אדם בריא, לפי רוג'רס, הוא אדם שיש התאמה בין החוויה האורגניזמית שלו למושג העצמי שלו. המפתח לכך הוא הערכה אורגניזמית - היכולת האינטואיטיבית לשפוט דברים כטובים או רעים עבורנו ועבור ההגשמה העצמית שלנו. דיכוי סביבתי של ההערכה הזו מוביל לפער בין מושג העצמי לחוויה האורגניזמית, וכך מוביל לפסיכופתולוגיה.
פערים בין החוויה האורגניזמית ומושג העצמי¶
פערים בין החוויה האורגניזמית למושג העצמי נוצרים בעיקר בשל הצורך בהערכה חיובית: כיצורים חברתיים, פיתחנו צורך עמוק בהערכה מאחרים, העלול להוביל לפער ולעימות בין החוויה האורגניזמית למושג העצמי.
דוגמה
אני ומושג העצמי שלי חושבים שאנחנו משהו-משהו, אבל עדיין יש (אפילו) לנו צורך מהערכה באחרים. לכן, כשאקבל הערכה שלילית מאחרים (בודק המבחן שלי באישיות, שיכשיל אותי), יווצר פער - אני חושב שאני או-וואה גדול, אבל בודק המבחן אומר בדיוק ההיפך.
רוג'רס הבחין בין שני סוגי הערכה אורגניזמית:
-
הערכה חיובית מותנית (Conditional positive regard) - כשדמויות משמעותיות מתנות את הערכתן בהתנהגות מסוימת
-
הערכה חיובית בלתי מותנית - המאפשרת התאמה בין הצורך בהערכה לחוויה האורגניזמית.
האדם המתפקד במלואו¶
מושג עצמי הרמוני עם החוויה האורגניזמית יכונן את האדם המתפקד במלואו (fully functioning person) - תהליך מתמשך ולא כמצב סופי3. אדם כזה מאופיין בהערכה עצמית חיובית בלתי מותנית, פתיחות לחוויה, ואמון אורגניזמי - היכולת לסמוך על החוויה האישית כסמכות העליונה, היכולת לפעול "מהבטן". אדם כזה חי כל רגע במלואו, חווה חופש חוויתי, מפגין יצירתיות ומסוגל ליחסים בינאישיים מוצלחים.
החוויה היא מבחינתי הסמכות העליונה... כשנדמה לי שכדאי לי לעשות דבר מה, כדי לי באמת לעשות אותו...אני סומך לגמרי על החוויה שלי כי למדתי שהיא נבונה יותר מהאינטלקט שלי Rogers, 1961, 22-23
טיפול¶
רוג'רס פיתח גישה טיפולית המכונה פסיכותרפיה מרוכזת באדם (Person-centered therapy). בגישה זו, המטופל מכונה לקוח במקום מטופל, שינוי המדגיש את השאיפה ליחסים שוויוניים יותר. המטפל אינו מנווט את הטיפול אלא מאפשר לחוויית המטופל להוביל.
תפקיד המטפל הוא ליצור תנאים מתאימים להתחברות לחוויה האורגניזמית והתנעת הנטייה להגשמה, באמצעות אמפתיה, יחס חיובי בלתי מותנה וכנות (congruence). המורכבות של הטיפול היא ניווט בין שלושת הקטבים האלה, כאשר המטרה העליונה היא התחברות לחווה האורגניזמית - הפעולה "מהבטן".