תיאורית יחסי ההורה-תינוק של ויניקוט
טקסטים
דונלד וודס ויניקוט נולד בפלימות' שבאנגליה, הבן השלישי להוריו. ב1916, ויניקוט החל ללמוד רפואה, ועבד כאח מסייע במהלך מלחמת העולם הראשונה. מזועזע ממותם של חבריו, ויניקוט מתגייס לחיל הים. ב1940, ויניקוט מתמנה ליועץ הפסיכיאטרי לתוכנית פינוי הילדים מלונדון, בעודה מופצצת ע"י הנאצים, ונחשף לילדים בעלי חסך סביבתי, שהנסיבות הפרקטיות קרעו מהוריהם.
ויניקוט עבד כרופא ילדים ואסף תצפיות רבות במסגרת עבודתו. בהמשך הוסמך כפסיכואנליטיקאי מהאסכולה הקלייניאנית, בהדרכה מקליין עצמה.
ויניקוט לא התיישר עם האסכולה הקליניאנית או הפראוידיאנית שקדמה לה, ופיתח תיאוריה בהשראתן אך עצמאית מהן. התיאוריה שלו ניצבת בין תיאוריית האגו של פרויד לתיאוריית יחסי האובייקט של קליין, ומאופיינת בכתיבה עמומה, פרדוקסלית, דיאלקטית וכמעט שירית.
התיאוריה של ויניקוט¶
בניגוד לקודמיו, ויניקוט התמקד בחוויה הסובייקטיבית של התינוק. כמו קליין, הוא התמקד בחודשי החיים הראשונים, אך בניגוד אליה, התמקד עמוקות בחוויה הסובייקטיבית שלו: שלא כמו קליין ופרויד שעסקו בתסמינים (כביטויים של הלא-מודע), ויניקוט העמיק ברגשות, במשמעות הנתפסת, ובגישה של המטופלים שלו לחיים. המוקד שלו היה בשלבים הראשונים ביותר לחיים משום שסבר שאיכות הקשר עם האם הוא זה שיקבע את החוויה הסובייקטיבית של האדם בהמשך חייו.
התפתחות העצמי¶
ויניקוט קובע שבהתחלה, האם והתינוק מהווים יחידה אחת - אין אם בלי תינוק ואין תינוק בלי אם. זהו מצב של א-אינטגרציה (un-integration) - היעדר אחידות3. האגו של התינוק בשלב הראשוני הזה לא אחיד והחוויות שלו לא רציפות - מצב שנקרא going-on-being - החוויות מעורבבות יחד ולא מובחנות, ותלויות לחלוטין בסביבה (קר לי, חם לי, רעב לי, רטוב לי).
הארגון של כל הבליל הזה נופל על האם. האם מחזיקה את האגו של התינוק ומקנה לו כוח ויציבות. המיזוג הזה חיוני בשלבי ההתפתחות הראשונים - בלעדיו אין לתינוק אלא בליל של חוויות.
הגדרה
החזקה היא סיפוק צרכיו הבסיסיים של התינוק - פיזיים ורגשיים, לרבות:
- מענה על צרכים פיזיולוגים
אוכל, שתייה, וכדומה
- מהימנות
התחושה של התינוק שמטפלים בו באופן עקבי - תמיד מגיע אוכל כשאני רעב, וכדומה. יש כאן שונות בינאישית לכל תינוק - תינוק מפוחד יותר יצטרך יותר חיבוקים, וכדומה.
-
גינון מפני פגיעה חיצונית (impingment)
-
טיפול רציף בתינוק ביום ובלילה
-
צרכים ייחודים נוספים לכל תינוק
Primary Maternal Preoccupation¶
הPMP (העיסוק האימהי הראשוני) הוא חלק מההחזקה - מצב פסיכולוגי שמתחיל בהיריון.
האם מתחילה להתמקד בשינויים המתרחשים בתוכה - תהליך אינטואיטיבי וביולוגי, שבו מתרחשת נסיגה מהסובייקטיביות של האם והתכווננות לצרכי התינוק. האם מסיטה חלק מתחושת העצמי שלה לתינוק הצומח בתוכה.
לאחר הלידה, האם חשה אינטואיטיבית את צרכי התינוק, המתבטאים במחוות ספונטניות שלו, ומעצבת את העולם כדי למלא את רצונותיו - מצב שויניקוט מתאר כאי שפיות זמנית.
התינוק, מצידו, אינו חש צורך, וחש אומניפוטנטיות סובייקטיבית (כל-יכולות פרטנית) - משאלתו של התינוק גורמת להתרחשות הדברים (אני רעב, והאוכל מגיע). תחושה זו היא הבסיס לתחושת העצמי בעל חשיבות עצמית שאנו חשים בהמשך החיים, כפרט ולא רק כחלק ממערכת או מתהליך.
השלב הזה, לפי ויניקוט, הוא רגע האשליה (moment of illusion) - התפיסה שיש בעולם את מה שאני צריך, משום שאני צריך את זה. זו רציפות חוויתית - משום שעולה צורך, מגיע הסיפוק - ובלעדיה (בין אם בגלל שהצורך לא מסופק, או אם יסופק לפני שהצורך עולה - אני עוד לא רעב, והנה האכילו אותי) העצמי של התינוק ייפגע.
ואיפה אבא?
ויניקוט סבר שתפקיד האב הוא להחזיק את האמא - לספק את צרכי האם כדי שהאם תוכל לספק את צרכי התינוק.
הכוונה, שוב, היא לאם במובן הסמלי - תפקיד האם, בלי קשר למין המטפל בפועל; גם אב יכול למלא את תפקיד האם.
אם טובה דיה¶
מושג האם טובה דיה (Good Enough Mother) מתאר את המצב שאחרי אי השפיות הזמנית - האם צריכה לחזור לדאוג לצרכים הפרטניים שלה בשלב מסוים, וצרכי התינוק כבר לא יסופקו מיידית.
כשלונות אמהיים יוצרים שלבים של תגובה לפגיעה, ותגובות אלו מפריעות ליכולת של התינוק 'להמשיך להיות’ (going on being). גודש יתר של תגובה כזו אינו מעורר תסכול אלא איום בהכחדה [...] הארגון הראשון של האני נובע מתוך חוויות איומים בהכחדה שאינם מובילים להכחדה, ושמהם יש שוב ושוב החלמה. מתוך חוויות כאלה, ביטחון בהחלמה מתחיל להיות משהו המוביל ל'אני' וליכולת של ה'אני' להתמודד עם תסכול
מושקעות אמהית ראשונית, ויניקוט
בכל פעם שהאם פחות תגובתית, התינוק חווה חווית כליון. אלא שלאט ובהדרגה הוא מחלים מדרגות הולכות ועולות של ניתוק, וכך נוצרת חוויה עצמית - אובדן האומניפוטנטיות, מודעות למציאות החיצונית, ומודעות לנפרדות האם. הניתוק הוא מעין לידה פסיכולוגית של התינוק.
ואם הטיפול מושלם?
אם האם לא מתנתקת והתינוק לא חווה תסכול, נוצרת תלות מוגזמת בין האם לתינוק - אין התפתחות פסיכולוגית נפרדת עד הסוף, ויכולה להיווצר חוויה של חודרנות, או חוויה של דחייה חזקה של האם. באופן מוזר, גם הזנחה יכולה להוביל לתוצאות כאלה - האם נדחית כדמות לא מהימנה, והחודרנות היא של הצרכים מן החוץ, שלא מקבלים מענה.
המרחב המעברי¶
תם השלב הראשוני, של האם הטובה דיה, והתינוק מתחיל להינתק מהאם. התינוק נולד פסיכולוגית, ושרוי עתה בין שני קטבים:
-
יחסים עם העצמי
הילד נמצא באומניפוטנטיות סובייקטיבית - הוא ברא את האובייקט
-
יחסים עם אחרים
מציאות אובייקטיבית - הילד מוצא את האובייקט, ולא בורא אותו.
בין אלו לאלו יש את המרחב המעברי - איזור הביניים של החוויה השוכן בין פנטזיה (העצמי) למציאות (האחר). הנסיגה של האם ממצב הPMP מוליד פער בין התשוקה, או הדחף, לסיפוקו; במרחב הזה מתקיימת המציאות האובייקטיבית - הפער בין הרצוי למצוי, המתח בין העצמי לבחוץ.
המרחב המעברי פנימי וחיצוני כאחד, עמום ומלא-סתירות בהגדרתו. תחומים כמו המשחק, הדת, היצירה, והפסיכותרפיה נופלים במרחב הזה.
האיזון הוא קריטי במרחב המעברי: קריסה לתוך קוטב המציאות האובייקטיבית יוביל לאבדן העצמי, וקריסה לקוטב הפנימי תוביל לאבדן בוחן המציאות, לשיגעון.
בתחילה, מעניקה האם לתינוק, מתוך התאמה של כמעט מאה אחוזים, את ההזדמנות לאשליה שהשד שלה הוא חלק מן התינוק (זה הדבר הראשוני). הוא נתון, כביכול, לשליטתו המאגית (כשאני רעב יש שד) של התינוק. את אותו דבר עצמו אפשר לומר על הטיפול בתינוק בכללותו (השד זה רק סימבול, אבל אפשר לדבר על זה גם על המים, על הביגוד, על הטמפ' וכו'), בפרקי הזמן השלווים שבין ההתרגשויות. אומניפוטנציה היא כמעט עובדת חוויה. תפקידה של האם, בסופו של דבר, להביא את התינוק בהדרגה להתפכחות מאשליה, אבל אין לה תקווה להצליח בכך, אלא אם כן הייתה מסוגלת להעניק לו תחילה הזדמנות מספקת לאשליה [...]
אובייקט מעבר¶
מיום היוולדו, האדם עסוק אפוא בשאלת היחס שבין מה שנתפס תפיסה אובייקטיבית ובין מה שנוצר ונהגה באופן סובייקטיבי, ובפתרונה של בעיה זו אין בריאות לאדם שלא שולח לדרכו באופן טוב דיו בידי האם. תחום הביניים (פה הוא מדבר על חווית המעבר) שאני מתכוון אליו הוא התחום המוקצה לתינוק, בין יצירתיות ראשונית ובין תפיסה אובייקטיבית המבוססת על בוחן מציאות [...] אובייקט המעבר ותופעות המעבר משלחים כל יצור אנוש לחיים עם מה שתמיד יהיה חשוב לו, כלומר, אזור ניטרלי של חוויה של יהיה נושא לערעור. על אובייקט המעבר אפשר לומר, שהוא עניין של הסכמה בינינו ובין התינוק שלעולם לא נשאל את השאלה: 'האם בראת אותו בעצמך, או שהוא הוצג לפניך מבחוץ?' הדבר החשוב הוא, שאין מצפים לכל החלטה בעניין זה. אל לה לשאלה להיות מנוסחת כלל.
ויניקוט, אובייקטבים של מעבר ותופעות מעבר
המעבר מהמרחב הפרטני למרחב המעברי נמצא באמצעות אובייקט מעבר - אובייקט מציאותי אשר התינוק מלביש עליו משמעות דמיונית (אך במקביל מכיר בו כחלק מהמציאות החיצונית): חשבו על שמיכי, דובון, וכדומה. האובייקט מקבל משמעות פרטנית ייחודית, ולכן אינו בר-תחליף.
אובייקט המעבר ממלא פונקציה התפתחותית: הוא מקל על המעבר שבין שלב התלות המוחלטת והמיזוג בין התינוק לאם, לבין שלב של הכרה בנפרדות של התינוק מהאם ובמציאות החיצונית.
האובייקט מסמל את האם, ועליו מושלכים רגשותיו של התינוק כלפי אימו. כך, הוא משמש להרגעת החרדה המתעוררת בעת הניתוק מהאם. התינוק מתקשה להיפרד מאובייקט המעבר ומסרב להחליפו או לשנותו. חשוב שלא ייהרס כתוצאה מגילויי האהבה והתוקפנות של התינוק.
ההימצאות של האובייקט במרחב המעברי כרוכה בלא מעט מתחים: הוא דבר פנימי לתינוק, אך גם מצוי בחוץ; יש לו ערך רב בדימיון, אך בסופו של דבר גם ערך מסוים במציאות; הוא מייצג בחוץ דבר אחד, ובפנים דבר אחר - אך בכל זאת הוא אובייקט אחד ויחיד.
התפתחות אובייקט מעבר¶
ההתפחות נובעת מהיציאה ההדרגתית של האם ממצב הPMP שמוביל למעבר הדרגתי מתלות מוחלטת לתלות יחסית.
ההורים גם צריכים לאפשר לתינוקות את קיום המרחב המעברי ("אסור לכבס את שמיכי"); קל להרוס את אובייקט המעבר, אבל דווקא הסובלנות לפנטזיה שמאחורי אובייקט המעבר מגבירה את בוחן המציאות. הרס אובייקט המעבר יפגע בקישור בין הקטבים (פנימי וחיצוני), ועלול לזרוק את התינוק לקוטב כזה או אחר.
אובייקט מעבר בהמשך החיים¶
עם השנים, אובייקט המעבר מאבד את מטענו הרגשי. המעבר אינו בהכרח לינארי: המשמעות יכולה לחזור בתקופות של קושי ורגישות, כמו לפני השינה, במצבי בדידות, או בדיכאון.
המרחב המעברי מתפתח במרוצת החיים, ומתחזק כך שאינו זקוק רק לאובייקט אחד. משחק, כאמור, הוא מרחב ביניים, וכל סוגי היצירתיות - לצייר, לנגן, וכדומה. כמובן, שזו לא תופעה ייחודית לתינוקות.
הרס אובייקט המעבר ותוקפנות¶
יש כאן פרדוקס מסוים: האובייקט מתגלה כאובייקט מעבר רק אחרי שהילד הרס אותו, כשהוא לא זקוק לו עוד לכינון המרחב המעברי.
היקשרות לא בריאה לאובייקט המעבר¶
כאמור, האובייקט משליך על אובייקט המעבר משמעויות אותן מייחס לאימו. כישלון תפקודי של האם כאובייקט חיצוני תוביל ליצירת אובייקט פנימי בעל איכות רודפנית או נעדרת - למשל, בהיעדרות ארוכה של האם, תיתכן הפרזה בשימוש באובייקט, ואחריה זניחתו.
משחק¶
אצל פרויד, המשחק משמש לתיעול דחפים מיניים. אצל קליין, המשחק מהווה אמצעי תקשורת, תחליף לאסוציאציות החופשיות בתקשורת עם ילדים. לעומתם, ויניקוט אומר שהמשחק הוא המטרה - לא אמצעי למשהו אחר, אלא משהו חשוב כמות שהוא.
ויניקוט מבחין בין play (משחקיות ספונטנית) לgame (משחק מובנה בעל חוקים).
התוכן אינו חשוב, חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל ילדים גדולים יותר ואצל מבוגרים
Play¶
המשחקיות הספונטנית היא התגלמות היכולת להיות במרחב מעברי יצירתי - בין עולם חיצוני ופנימי - ולהיכנס ולצאת למרחב מרצון.
המשחק הוא שברירי: הוא דורש יכולת לשאת את המתח בין המרחב החיצוני לפנימי. לכן המשחק דורש מרחב בטוח: קבלה חברתית, ותחושה בסיסית של ביטחון ואימון.
המשחק, סבר ויניקוט, הוא הבסיס לבריאות נפשית: יצירתיות, ביטוי האישיות, וגילוי עצמי.
יצירתיות ותרבותיות¶
אצל פרויד, חוויה תרבותית או יצירתית היא דרך ויסות דחפים על ידי התקה (סובלימציה). אצל קליין, יצירתיות נובעת מניסיון תיקון בתוך קשר בינאישי.
אצל ויניקוט, היצירה היא מצב כולל הנובע מעצם החיים. בהתפתחות בריאה, משחק עם עצמי מוביל למשחק משותף, ולבסוף לחוויה תרבותית.
לחיות, משמע ליצור1 - לפעול על המציאות ולחולל בתוכה שינויים. יצירות תרבות - מוזיקה, ספרים, סרטים - הם מרחבים מעבריים.
פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. פסיכותרפיה עניינה שני בני אדם המשחקים יחד
אם המטפל אינו יכול לשחק, אין הוא מתאים לעבודתו. אם המטופל אינו יכול לשחק, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיעשות מסוגל לשחק, ורק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל. המשחק חיוני מפני שבו נהיה המטופל יצירתי
טיפול¶
מרחב הפסיכותרפיה הינו מרחב מעברי: רק במצב כזה טיפול אפשרי.
פסיכואנליזה בעיני ויניקוט הוא צורה משוכללת של משחק. אצל ילדים, המשחק כשלעצמו הוא פסיכותרפיה, גם על המטפל וגם על המטופל.
הפרשנות היא סוג של משחק: המטפל והמטופל מגיעים יחדיו לפרשנות באופן משחקי. כל פירוש סופי ומיידי שולל את המשחקיות הזו.
שרבוטים¶
טכניקת השרבוטים (Squiggle) היא טכניקה שפיתח וויניקוט המיועדת לעבודה עם ילדים (אך עובדת גם עם מתבגרים ומבוגרים). המטפל מתחיל ציור על דף והילד מתבקש להמשיכו ואף לתת לציור שם ואז מתחלפים ומדברים על הציורים. שעת הטיפול הופכת לשעת יצירה משותפת של המטפל והמטופל - המטפל גם מצייר. גם המטפל שם את האישיות שלו על השולחן.
הטיפול הויניקוטיאני הוא סוג של חילופי דברים בין פרטים כאשר הפרטניות של שני הצדדים נוכחת2
איומים למרחב המעברי (פסיכופתולוגיה)¶
סביבה חודרנית שוללת את קיום המרחב המעברי, ואז תיתכנה שתי אפשרויות:
-
קריסה לקוטב הפנטזיה
"ההזייה אינה נשמעת כמו קול, היא עצמה קול"
-
קריסה לקוטב המציאות
המציאות מגנה מפני הפנטזיה, ונוצר פחד שמשאלות ודחפים יתממשו. נשללת היכולת ליצירה, לחיפוש עצמי, להתקה ולדמיון.
דווקא המתח בין הקטבים הוא זה שמונע מצב של פסיכופתולוגיה.
אנו מניחים כאן שמשימת קבלתה של המציאות איננה מסתיימת לעולם, ששום יצור אנושי אינו חופשי מן המתח הכרוך בקישור של מציאות פנימית וחיצונית, ושתחום הביניים של החוויה, שאינו נושא לערעור, מספק הפוגה מן המתח הזה (האמנויות, הדת וכולי). תחום ביניים זה הוא המשכו הישיר של תחום המשחק של הפעוט ההולך לאיבוד במשחקו
וויניקוט, אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר
שיקוף¶
האם משקפת לתינוק את עצמו - הוא רואה בהבעות ובתגובות האם את חוויותיו בצורה מאורגנת. כך התינוק יכול לארגן את חוויותיו. התינוק מתקיים כצופה בעולם, היכול להיות נתפס על ידי האחרים - כשאני מתסכל אני נראה משמע אני קיים - התינוק צופה החוצה, רואה את ההשלכה שלו בעולם - בפרצופים של ההורים - ואלו מאשררים לו שהוא קיים.
היות או חודרנות¶
ויניקוט סבור שהתינוק יכול להיות שרוי בשני מצבים תחושתיים - היות או חודרנות -
-
היות (Being) - כאשר הטיפול נאות, התינוק פשוט "ישנו". החזקה של אם טובה דיה דרושה לכינון המצב הזה, שממנו מתפתח עצמי אמיתי.
-
חודרנות (Ιmpingement) - כאשר הטיפול לא מאוזן - הזנחה או מושלמות - התינוק חווה חודרנות: הוא לא יכול להתנהל כפי שמתאים לו, ונאלץ רק להגיב לסביבה. ממצב של חודרנות מתפתח עצמי כוזב.
ראו גם
סרטון - אמא שרה לתינוקת והיא בוכה
זה נורא חמוד, אבל האמא לא ממש מותאמת לתינוקת - היא בוכה (אם כי לא באו-וואה גדול) והאם ממשיכה בשלה.
עצמי כוזב כמנגנון הגנה¶
תמיד תהיה מידה מסוימת של חודרנות דרך התסכולים והאיומים בהכחדה, וכך תמיד תתפתח מידה מסוימת של עצמי כוזב.
זה לא בהכרח דבר רע - מידה מסוימת של עצמי כוזב היא תגובה מותאמת להתנהגות חברתית מקובלת, כמו נימוס או התאמה לנורמות.
אבל במצב קיצון, העצמי הכוזב יסתיר לחלוטין את העצמי האמיתי (כמו תסמונת המתחזה - כולם חושבים שאתה מעולה אבל אתה חושב שלא).
| סבבה | לא סבבה |
|---|---|
| PMP | טיפול לא נאות |
| Good Enough Mother | יותר Reacting, פחות Βeing |
| יותר Being, פחות Reacting | עצמי כוזב |
| מימוש פוטנציאל מולד, התפתחות עצמי אמיתי |
דוגמה
חשבו על תינוק כאפונים בתרמיל - עצמי אמיתי (אפונים) ועצמי כוזב (תרמיל). במצב תקין, רוב המשאבים ילכו לאפונים, ובמצב לא תקין - לתרמיל.
תהיו אפונים, לא תרמילים
כשהעצמי הכוזב הוא הדומיננטי, נוצרים מצבים פתולוגיים -
- מערכות יחסים מבוססות זיוף
- היצמדות מוגזמת לחוקים ולכללים
- דימיון מופרז לאם
- חוויה נטולת ספונטניות
- חיקוי של הסביבה
- ניתוק מן העצמי האמיתי
רק העצמי האמיתי, מדגיש ויניקוט, יכול להיות יצירתי ולהרגיש "נכון", בעוד שעצמי כוזב דומיננטי מוביל לתחושת ריקנות.
בפסיכותרפיה, תפקיד המטפל לשקף למטופל את קיומו, כך שהמטופל ימצא את העצמי האמיתי שלו. בתחילת הטיפול, ניתן רק לדבר עם העצמי הכוזב על העצמי האמיתי. כאשר העצמי האמיתי מתחיל להתגלות, תהיה רגרסיה לתלות קשה, כאשר המטפל ממלא פונקציית ההחזקה עבור המטופל. טיפול כחוויה מתקנת של החזקה על ידי "מטפל טוב דיו" - אנשים שמחוברים לעצמי האמיתי שלהם.
-
(למזוכיסטים) זה רעיון הגליאני מובהק - היצירה והתרת החותם של הפרט בעולם הוא ממש התהוות. דיברנו על כל ארוכות גם בהגות של רוברט נוזיק בחיים הרפלקטיביים. ↩
-
זה כבר ממש הגל (הדיאלקטיקה של האדון והעבד) (אני מתנצל, זה חזק ממני). ↩
-
ואכן, אנשים שחווים טראומות בילדות עלולים ללקות בפסיכופתולוגיות שקשורות להיעדר אחידות - כמו דיסוציאציה. ↩