התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד

מצגת, מצגת (תרגול), מאמר

למה ללמוד פרויד?

התיאוריה של פרויד ידועה לשמצה כפסודו-מדעית - אי אפשר לנסות אותה, ואי אפשר להפריך אותה. אז למה בכלל ללמוד אותה?

הערך בתיאוריה של פרויד הוא היסטורי - הרעיונות שלו היו מהפכניים, והרבה מהם נטמעו לגמרי במחשבה שלנו - כמו הרעיון שהילדות משפיעה מאוד על ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו ובמיוחד על פסיכופתולוגיה, או הרעיון שניתן לטפל בתסמינים נפשיים ואפילו פסיכוסומטיים בדיבור, ועצם הקשר בכלל של התסמינים למצב הנפשי.

הרעיון שהרבה מהפעולות שלנו לאו-דווקא מודעות, נשלטות ולטובתנו גם הוא מגיע מפרויד. מבלי להעריך את הרקע הבסיסי ואת המהפכה שפרויד חולל, קשה יהיה להבין את הפסיכולוגיה המודרנית.

רקע

בRemembering, Repeating and Working Through (1914), פרויד מתאר את האישיות שלנו כתוצר של הלא מודע - תהליכים דינאמיים משתנים וראשוניים המתקיימים מחוץ לתחום התודעה של האדם - תהליכים ראשוניים, בניגוד לתודעה - תהליך שניוני.

תסמינים מודעים חיצוניים הם ביטוי חיצוני לבעיה נפשית פנימית - הוא אינו הבעיה אלא רק מופעה החיצוני. מקורו של התסמין הוא בעימותים לא מודעים שבסיסם בחוויות ילדות.

בטיפול פסיכואנליטי, מטרתנו לעבד לפתור את העימותים האלו דרך הבאתם למודע והתגברות על התנגדויות.

אז מי זה פרויד, ומה אומרת התיאוריה שלו?

זיגמונד פרויד

פרויד נולד ב1856 למשפחת סוחרים יהודית בעיר פרייברג, אז באוסטרו-הונגריה. משפחתו עוברת לווינה כשפרויד בן 4 בשל קשיים כלכליים. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר-צמר יהודי. אמו, אמליה, יהודייה שהייתה צעירה מבעלה בעשרים שנה. פרויד תיאר אותה כמלאת חיים, ומספר שהייתה גאה בו במיוחד (מייחס אליה את ביטחונו העצמי). לפרויד היו עוד 7 אחים, אך פרויד הבכור נשאר הילד החביב על אימו. המשפחה חיה בדוחק, אך בשל כישרונו של פרויד הושקעו בהשכלתו משאבים רבים. אביו לא היה אדוק בדתו, אך בבית המשפחה קיימו את המנהגים והחגים המסורתיים של חגי ישראל. פרויד עצמו החשיב דת כאשליה, אך היה מודע מאוד ליהדותו, השתתף דרך קבע בפגישות ארגון בני-ברית, וויתר על תמלוגים מספריו שתורגמו ליידיש ולעברית.

ב1873, פרויד מתחיל לימודי רפואה באוניברסיטת וינה, אם כי משיכתו היא אל מדעי הטבע. הוא עסק בתחילה במחקר זואולוגי אצל ארנסט בריקה - שהדגיש שתהליכי החיים ניתנים להסבר פיזי/כימי ולא דתי/רוחני (משפיע מאוחר יותר על תפיסת הנפש). ב1877, פרויד מפרסם את מאמרו הראשון בנושא מיניות הצלופחים. ב1881, סיים את לימודי הרפואה. ב1882, מתארס עם מרתה ברנייס, ונאלץ לעזוב את המחקר כדי לרכוש ניסיון מעשי ברפואה כדי להתפרנס. בין 1884-1887- פרויד עוסק בחקר הקוקאין. ב1885, פרויד נוסע לפריז להשתלמות אצל הנוירולוג שארקו (Charcot) שחוקר את ההיסטריה (תסמינים סמי-נוירולוגיים) והטיפול בה בעצמאות היפנוזה. פרויד קורא לבנו הבכור על שמו של שארקו. ב1886, פרויד חוזר לוינה לעבוד כרופא ומתחתן. ב1887, נולדת בתו הבכורה מתילדה, וב1895 נולדת בתו השישית אנה פרויד.

ב1895, פרויד מפרסם את הספר מחקרים על היסטריה אשר נכתב עם יוזף ברויר (Breuer), שם כותב -

כל התסמינים ההיסטריים נעלמו מייד ולתמיד כשהצלחנו להעלות בבהירות את זכרו של האירוע שעורר את התסמין, וליצור את ההרגשה שנתלוותה לו, וכשהמטופל תיאר את האירוע במלוא הפירוט האפשרי וניסח את הרגשתו במילים.

האנשים ההיסטריים סובלים בעיקר מזיכרונות

פרויד קובע כי זכרונות מכאיבים, מבישים, מחרידים מביאים התנסויות ראליות/טראומטיות , והקושי להעלות את הזכרונות כשהמטופל בהכרה הוא הדחקה, והסיבה להיווצרות התסמינים.

ב1880, אנה או (ברתה פפנהיים) מגיעה אצל ברויר, בשל קשיים נפשיים (קשיי ראייה/דיבור, שיתוקים, חרדה, דיכאון). בתחילה הדגש הוא על סוגסטיה (רמיזה) היפנוטית ברוח שארקו, אך בהדרגה הוא נענה למשאלות המטופלת ומאפשר תהליך שברתה מכנה "ריפוי בדיבו" או ניקוי ארובות. הסיפורים על התקופה הקשה בה סעדה את אביה החולה מוליכים לפורקן רגשי (קתרזיס, או אבריאקציה*) ולהיעלמותם של הסימפטומים הקשורים לאותם אירועים.

לימים נודע שברתה התאהבה בברויר, פיתחה אמונה שווא שהיא בהריון ממנו, מה שהרתיע את ברויר מלהמשיך לטפל בה. פרויד ניסה לפרש לברויר כי הוא לא הייתה מאוהבת בו, אלא באביה, ורגשות אלו הועברו אליו.

ברתה הופכת להיות דמות מרכזית בקהילה היהודית בגרמניה, עוסקת בסיוע לעניי הקהילה ובשיקומן של נשים שנמכרו לזנות. נחשבת לאחת המייסדות של מקצוע העבודה הסוציאלית.

כישלון המתודה

כיום אנחנו יודעים היום שבערך 25%~ מהאנשים ניתנים להיפנוזה עמוקה, בעלת שימוש קליני (Hilgard, 1965)¹.

גם מטופלים הניתנים להיפנוזה לא תמיד החלימו, או שהתסמינים נשנו - כלומר, ההיפנוזה עוקפת באופן זמני את ההתנגדות, ועם חזרתה גם התסמינים חוזרים.

ההיפנוזה לא צלחה, אבל הרעיון של טיפול בשינוי תודעה שרד, והיום משמש בטיפולים באמצעות סמים משני-תודעה.

המלצה - טריפ של תקווה - על טיפול בפוסט-טראומה חמורה עם MDMA.

פרויד ראה שהמטופלים העדיפו לדבר באופן חופשי, מבלי שיפריעו להם.

המטופלת אמי פון, אלמנה בת 40 הסובלת מפחדים והזיות על חיות. ביום השמיני בטיפול עם פרויד, תוך כדי שהיא מבטאת בעוצמה רבה את פחדיה מעכברים היא צעקה לפתע -

שתוק, אל תגיד כלום.

פרויד, קלינאי רגיש לתגובות המטופלים שלו, מבין שאין הוא מרוויח דבר כשהוא קוטע את סיפורה, והוא מבין את ערכן של אסוציאציית חופשיות בהבנת המקורות לנוירוזה.

הגדרה - נוירוזה

נוירוזה היא תסמין של העימות הפנימי של הנפש - בין האיד, האגו והסופר-אגו.

ב1899, פרויד מפרסם את הספר פירוש החלום (פשר החלומות), אשר מזוהה כספר הפסיכואנליטי הראשון. הוא זונח את הסוגנסטיה ומאמץ את שיטת האסוציאציות החופשיות והפרשנות.

ב1938, המשטר הנאצי מאשר לפרויד ומשפחתו לעזוב את וינה, והוא משתקע בלונדון. ארבעת אחיותיו נספו בשואה.

ב1939, לאחר שנים מרובות של מאבק בסרטן הפה (פרויד עישן לאורך כל חייו), הוא ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, והוא מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה ע"י הרופא.

מיניות בתיאוריה הפרוידיאנית

פרויד הגה את תיאוריית הפיתוי הילדי (infantile seduction).

בחינה של החלומות והזיכרונות של מטופליו העלתה כי במקרים רבים הסימפטום נקשר לאירוע טראומטי בילדות. אירועים אלו נקשרו למעורבות מינית בטרם-עת.

הילדה שתמימותה הטבעית לא איפשרה לה לעבד את ההתנסות, הופכת לקורבן של ההתנסות כאשר מיניותה מתפתחת בגיל ההתבגרות.

לכן אני מציג בזה את ההנחה, לפיה ביסודו של כל מקרה של היסטריה מונחים אירוע אחד או כמה אירועים של חוויה מינית מוקדמת מדי², השייכים לשנות הילדות המוקדמת ובכל זאת אפשר לשחזרם באמצעות הפסיכואנליזה, למרות עשרות השנים שעברו בינתיים. אני מאמין שזוהי תגלית חשובה, גילויו של מקור הנילוס בתחום הנוריו-פתולוגיה

SE III. 203

התיאוריה ספגה ביקורת ניכרת, בעיקר לאור חוסר האמונה של האנשים שכל כך הרבה אנשים חווים חוויות מיניות מוקדם כל כך.

ר' גם - היסטריה ומיניות (פסיכופתולוגיה)

מחקרים עכשווים דווקא תומכים בקביעה הזו, אבל פרויד בחר לזנוח את התיאוריה, כי:

1. תסמינים נוירוטיים היו שכיחים מאוד, ופרויד סירב להאמין שילדים ונערים כה רבים מהמעמד הבינוני-גבוה חווה התעללות מצד הדמויות המטפלות שלהם. כאמור, כיום אנחנו יודעים שהניצול המיני היא תופעה נפוצה הרבה יותר.

2. הוא זיהה בעצמו (ובאחיו) סימפטומים נוירוטיים, אך הוא לא גילה זיכרונות של פיתוי מצד הוריו.

3. יש שטענו, שהוא פחד מזעמו של העולם הפסיכיאטרי.

תיאוריית המיניות הילדית

פרויד לא זונח את המיניות, והוגה את תיאוריית המיניות הילדית (infantile sexuality).

על-אף זניחת תיאוריית הפיתוי המיני, הוא נשאר משוכנע שנוירוזות קשורות למיניות בשנות הילדות הראשונות.

בשנת 1896 אביו של פרויד נפטר, ופרויד חלם סדרה של חלומות. אנליזה העצמית שלו חשפה כמיהות מיניות כלפי אמו, יריבות עם אביו, וניצחון ביחס לפטירתו של אביו.

האנליזה העצמית שלי היא למעשה הדבר החשוב ביותר שברשותי עכשיו, והיא עשויה להיות בעלת ערך רב מאוד לגבי אם תגיע לסיומה... אין זה דבר קל כלל וכלל. היות ישר לחלוטין עם עצמך הוא תרגיל טוב מאוד. רעיון אחר בעל ערך כללי התגלה לי. מצאתי גם במקרה המסוים שלי, שהייתי מאוהב באמי והייתה בי קנאה כלפי אבי, ועתה אני חושב זאת לתופעה כללית של שנות הילדות המוקדמות... אם זה כך, אנו יכולים להבין את כוחו הסוחף של המחזה המלך אדיפוס"

מכתב לפליס, 1897.

נקודת המפנה כאן היא מעבר ממציאות (טראומה) לפנטזיה - פרויד עובר מלטעון שהמטופלים חוו בפועל חוויה מינית ללטעון שדי בפנטזיה מינית כדי לכונן את כל התסמינים האלו.

התסמינים הנוירוטיים אינם קשורים ישירות לאירועים שקרו במציאות אלא להזיות במציאות, אלא להזיות ולציפיות; ואשר לנוירוזה - המציאות הנפשית חשובה לגביה יותר מן המציאות הממשית

(SE, XX. 34)

המודלים בתיאוריה הפרוידיאנית

מודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלית

פרויד קובע כי ההתפתחות נובעת מדחפים ביולוגיים, בעיקר מיניים - בהשפעתו של דרווין, פרויד מקשר קשר ישיר בין המיניות של האדם לזו של החיה.

ההתפתחות הזו היא לא רציפה/המשכית, אלא עוברת שינויים איכותיים המוכתבים על-פי האזורים הארוטוגנים – האזור אליו מתועלים הדחפים המיניים-ארוטיים, כאשר הוא מגורה מושג סיפוק מיני.

הוא טובע את מושג הקיבעון (Fixation) המצב שבו אנרגיה מינית נותרת באזור ארוטוגני מוקדם.

קיבעון שלילי: כתוצאה מחסך, האנרגיה לא עוברת לאזור הבא קיבעון חיובי: כתוצאה מסיפוק יתר, האנרגיה לא עוברת לאזור הבא

הקיבעון קובע את סוג האישיות

רגרסיה - בעקבות דחק (לחץ על האגו), חזרה לסיפוק באזור מוקדם יותר.

השלב האוראלי

האזור הארוטוגני הוא הפה.

• השלב הבולעני (incorporative):

  • חצי שנה ראשונה: הנקה, אכילה, גירוי השפתיים חלל הפה

• השלב האוראלי-סאדיסטי:

  • חצי שנה שניה: נשיכה, יריקה. שלב שמאופיין בתלותיות

ביטויים בבגרות: תלותיות (כולל התמכרויות), סבילות (פאסיביות), נצלנות, ציניות.

השלב האנאלי

מתרחש בגילאי 2-3. האזור הארוטוגני הוא פי הטבעת וסביבתו.

• anal expulsive: מחצית ראשונה, הנאה מהוצאת צרכים

• anal retentive: מחצית שנייה, השליטה בסוגרים גורמת הנאה ארוטית.

• מתח עם ההורים ("חברה") על הגבלת ההנאה, שמוביל לחינוך לניקיון.

• יש לתינוק יכולת לשלוט במה שההורים שלו רוצים - הוא יכול להפעיל אותם.

ביטויים בבגרות:

• עצירה: עקשנות, קמצנות, סידור-יתר, נוקשות והצמדות לכללי³.
• התפרצות: אימפולסיביות, הרסנות חסרת רסן, חוסר סדר.

השלב הפאלי

מתרחש בגילאי 3-6. האזור הארוטוגני הוא איבר המין.

• מתחילה אוננות של הילד- התנהגות אוטו-ארוטית
• במקביל התעניינות במיניות של האם⁴

ביטויים בבגרות:

• התנגדות לדמויות סמכות.

• קשיים במערכות יחסים.

• קושי בזהות המגדרית.

תסביך אדיפוס

הילד מפתח משיכה רגשית ואפילו מינית (לא מודעת) כלפי האם. הילד מתחיל לחוש קנאה, תחרות ועוינות כלפי האב - המתחרה על אהבתה ותשומת ליבה של האם.

זהו עימות פנימי - הרצון לאהבתה הבלעדית של האם, ומצד שני החשש מאבדן אהבת האב או חרדת סירוס.

הפתרון ה"תקין" הוא זניחת השאיפה הזו כלפי האם ופיתוח הזדהות עם האב, שבאמצעותה הוא מאמץ את הערכים, הכללים, המוסר והנורמות ההוריות והחברתיות - מה שמוביל ליצירת הסופר-אגו האמון על מוסר ומצפון.

מנגד, אם התסביך לא נפתר - יימצאו בעיות במערכות יחסים, קשיים בזהות המגדרית או תפקוד רגשי וחברתי לא תקין בבגרות.

תסביך אלקטרה

המקביל אצל הילדות הוא תסביך אלקטרה. הוא כרוך בקנאת פין - הילדה מגלה שלה, כמו לאמה, חסר פין, וחווה פגימות וקנאה.

האם מואשמת בכך, והמושקעות הליבידינלית (קתקסיס) עוברת לאב. הילדה מפתחת פנטזיה שהאב יכניס אותה להריון, והתינוק יהווה פיצוי לאיבר מין. האם עומדת בדרכה אל האב, וכך מתפתחים רגשות של כעס ופחד מענישה. הילדה מזדהה עם האם, והסופר-אגו מפתח.

פרויד ראה באישה (ובמיניותה) חידה – יבשת חשוכה.

השלב הלטנטי/חביון

מתרחש בגילאי 6-10.

לאחר סערת הדחפים המיניים בשלב הפאלי, בשלב החביוני הדחפים נדחים ללא-מודע, ומפנים את הילד/ה להתפנות לרכישת ידע ומיומנויות חברתיות. בחברה המערבית, שלב זה מקביל לכניסה לבית-הספר.

השלב הגניטאלי

מתחיל בגיל ההתבגרות.

ההנאה משלושת האזורים הארוטוגניים מתאחדת ומתאפשרת הנאה מינית בוגרת.

על-פי פרויד, האנרגיה המינית שהיתה מרוכזת בסיפוק-העצמי, מופנית לאובייקט חיצוני, כאשר האדם מסוגל לאהבה.

בבגרות, בעוד שהאדם הפאלי יתפוס את ההתנהגות המינית כהצגה של יכולת, האדם הגניטאלי יראה אותה כשיתוף פעולה במערכת יחסים.

המודל הטופוגרפי

המודל הטופוגרפי של פרויד מבוסס על גילוייו על חומר מודחק. המודל מתאר כמה רכיבים:

• המודע (conscious) הוא מה שמצוי בהכרה ברגע מסוים - לרבות תפיסה, זיכרון, מחשבות ורגשות.

• הסמוך למודע (preconscious) הוא החומר שניתן לעלות למודע במאמץ מסוים. הסמוך למודע הוא הצנזור - שומר הסף בין המודע ללא מודע

• הלא-מודע (unconscious) הוא החומר החבוי, מעורר חרדה, דחייה וסלידה, אך עדיין בעל השפעה רבה על התנהגותנו⁷. הלא-מודע לא פועל לפי הגיון, זמן או מרחב. פרויד סבר שחלומות, אבל גם תסמינים, אומנות, ופליטות פה הם חלונות אליו, משום שהם חודרים את הצנזור ומבטאים באופן סמלי את הלא-מודע.

הלא-מודע הוא הרעיון המהפכני והמטריד במיוחד - פתאום לא כל כך ברור שאנחנו בשליטה, ומפחיד להסתכל בפנים. בתפיסה הפסיכואנליטית, הלא-מודע הוא המוקד - שם הדרמה, ומטרת הטיפול היא לחשוף ולהתמודד עם הלא-מודע. זה האומפף של פרויד - ההבנה שאדם הוא זר לעצמו -

Humanity has in the course of time had to endure from the hands of science two great outrages upon its naive self-love. The first was when it realized that our earth was not the center of the universe, but only a tiny speck in a world- system of a magnitude hardly conceivable; this is associated in our minds with the name of Copernicus, although Alexandrian doctrines taught something very similar. The second was when biological research robbed man of his peculiar privilege of having been specially created, and relegated him to a descent from the animal world, implying an ineradicable animal nature in him: this transvaluation has been accomplished in our own time upon the instigation of Charles Darwin, Wallace, and their predecessors, and not without the most violent opposition from their contemporaries. But man's craving for grandiosity is now suffering the third and most bitter blow from present-day psychological research which is endeavoring to prove to the ego of each one of us that he is not even master in his own house, but that he must remain content with the veriest scraps of information about what is going on unconsciously in his own mind. We psycho-analysts were neither the first nor the only ones to propose to mankind that they should look inward; but it appears to be our lot to advocate it most insistently and to support it by empirical evidence which touches every man closely

Freud, A general introduction to psychoanalysis

אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר. או באיזו עיר סוערת או באיזה כפר. לפעמים סופה עוברת וביתו נשבר. אבל לרוב, אדם גם לעצמו הוא זר

שלום חנוך

פרויד מתיימר לטלטל את האדם כפי שעשו קופרניקוס - באומרו שכדור הארץ לא מרכז היקום, ודרווין - באומרו שהאדם לא שונה איכותית משאר החיות; לא רק שהאדם לא במרכז, אומר פרויד, הוא אפילו לא יודע מה הוא עצמו.

המודל המבני

המודל המבני הוא שכלול של המודל הטופוגרפי להסברת העימות הנפשי. המודל קובע כי יש בנפש שלוש סוכנויות, המצויות במתח בלתי-פוסק זו עם זו:

• האיד (סתמי) - האיד הוא פרימיטיבי. הוא מקור האנרגיה הנפשית (והאינסטינקטים). הוא פועל על פי עקרון העונג, ופועל על פי תגובות מולדות ואוטומטיות להפחתת המתח. התהליכים שלו הם תהליכים ראשוניים, חסרי לוגיקה. בתמצית, האיד הוא החלק החייתי - ומטרתו להתרבות, ולשרוד.

• האגו (העצמי) - האגו הוא מאוחר יותר מהאיד, באבולוציה וגם בהתפתחות הפרט. הוא פועל על פי עקרון המציאות - הוא מטווח בין הרצונות של האיד למצב בחוץ. הוא לוגי, ואחראי על השליטה באיד, על ידי השהיית הדחפים שלו.

• הסופר-אגו (האני-עליון) - האחרון להתפתח, ועסוק בפתרון העימות האדיפלי. הוא זה שאחראי על הפנמת הקודים החברתיים (יש איסור לפרוק את המתח המיני על דמויות הוריות), וממנו מגיע המצפן המוסרי. הסופר-אגו הוא תובעני ונוקשה. הוא מונע בעיקר מהפחד לקבל עונש מהחברה.

מבין אלו, לאגו וסופר-אגו יש חלקים מודעים וחלקים לא-מודעים, בעוד האיד לגמרי לא-מודע.

פרויד מסווג סוגי אישיות לפי טיב העימות בין שלושת הסוכנים. לפסיכופטים יש סופר-אגו חלש; הם אינם חוששים מעונש החברה. לנוירוטים יש אגו חלש; הם מתקשים לתווך בין החברה לדחפים שלהם. לאידיאליסטים יש איד חלש; ולפסיכוטים יש אגו וסופר-אגו חלשים; הם בממלכת האיד, בוחן המציאות שלהם חלש - כאילו חולמים.

המודל הדינאמי

המודל הדינאמי מושפע מהפיזיקה הנויטוניאנית. המודל מתאר כיצד אנרגיה עוברת בין המערכות הנפשיות, מבלי לאבד מעצמה - כמו חוק שימור האנרגיה הפיזיקלי: אם אני רוצה משהו ביחס לאובייקט מסוים, הרצון לא פשוט יתפוגג - הוא יכול רק "להתגלגל" לאובייקט אחר, עד שיקבל פורקן.

המודל מתאר אינסטינקטים כייצוג פסיכולוגי מולד של מצב עוררות פיזי. הם נובעים מהעוררות (המינית), ומטרתם פורקן אותה עוררות על ידי סיפוק הצורך. הסיפוק יעשה באמצעות אובייקט מסוים, ויותנע בדחף המקדם את האדם לסיפוק הצורך.

המודל טובע את מושג הליבידו - האינסטינקטים של שימור החיים וביניהם הארוס⁸ - האנרגיה המינית ויצר החקירה. זהו האינסטינקט הבסיסי בתיאוריה של פרויד, והוא מסביר דרכו את כל ההתנהגות האנושית.

פרויד סבר שבנפש קיים מתח מתמיד בין עונג עליון להרס מוחלט - בהשראת אל המוות היווני תאנאטוס. פרויד סבר שהנפש חותרת כל הזמן למצב נטול כל גרייה - נירוונה - בין אם בעונג מוחלט, ובין אם בכליה. הרעיון הושפע ממלחמת העולם הראשונה, ומנסה להסביר את התוקפנות העצמית ותוקפנות חיצונית.

המאבק בין שני הדרכים האלו יכול להיפתר בכמה דרכים:

• מיזוג - על ידי אכילה; אנחנו גם הורסים משהו וגם מתענגים ממנו

• נטרול - ביטויי אהבה כנטרול של שנאה

• התחלפות - החלפת שנאה באהבה⁹

הפואנטה של כל זה היא שהנפש בעימות תמידי - לא כזה שאפשר לפתור, אלא רק לנהל.

חרדה היא ביטוי של העימות הזה - חרדה נוירוטית (לא חיצונית), שמתעוררת בעקבות תוכן מודע מאיים מהאיד, או חרדה מוסרית - חרדת אשמה שנובעת מהסופר-אגו.

הסימפטום

הסימפטום הנוירוטי, או נוירוזה, הוא כאמור הפיתרון או הפשרה בין הלחץ של האיד ובין הלחץ של הסופר-אגו.

לפי פרויד, הסימפטום הנוירוטי הוא תוצאה של דיכוי רב מידי של דחפים מיניים בשנות החיים הראשונות, מה שהשאיר את המיניות של הנוירוטי בלתי מפותח.

לדוגמה, אובססיה כגון שטיפת ידיים מרובה משמשת הן לסיפוק הדחף המיני/תוקפני (הידיים הופכים להיות האזור המענג/המותקף באמצעות התקה) והן אמצעי הענשה וביטול של הדחפים המיניים/תוקפניים המקוריים.

הנוירוזות הן, כביכול, תמונת-תשליל של הסטיות

(SE, VII. 165)

סטייה (למשל, אקסהיביציוניזם) מתרחשת כאשר מרכיב יצרי נעשה מוגזם.

הטיפול הפרוידיאני

Where the id was, there the ego shall be

חשוב לזכור שפרויד היה בראש ובראשונה מטפל, וחיפש ליישם את התיאוריה שלו. הפתרון למצבים הפתולוגיים, פרויד סבר, הוא להציב את האגו כשולט כשידו על העליונה בקונפליקטים הפנימיים.

מטרת הטיפול הפרוידיאני היא למצוא לאפשר גישה ללא-מודע ובכך למצוא פתרון טוב יותר מהדחקה לקונפליקטים הלא-מודעים.

ראשית שהמטופל לא יסבול עוד מהסימפטומים שלו ויתגבר על חרדותיו ועכבותיו; ושנית, שהאנליטיקאי יחליט כי כמות מספקת של חומר מודחק עלתה למודע, כמות מספקת של הלא-מובן הוסברה, וכמות מספקת של התנגדות פנימית הוכנעה, עד שאין צורך לחשוש מהישנות התהליך הפתולוגי העומד על הפרק

פרויד, 1937

הטיפול שואף לוותר על סיפוק המשאלה הילדותית ומציאות דרכים מסתגלות למימוש הדחף. פרויד מדגיש את הרציונאליות -

תקוותנו הגדולה ביותר באשר לעתיד היא שהשכל – הרוח המדעית, התבונה – יכונן במהלך הזמן דיקטטורה בחיי הנפש של האדם. טבעה של התבונה הוא ערובה לכך שלאחר מכן היא לבטח תעניק לדחפים הרגשיים של האדם ולכל מה שנקבע על-ידיהם את המקום הראוי להם

פרויד, 1933

אז, איך מגיעים ללא-מודע?

הדרך אל הלא-מודע

• היפנוזה

הגנות משותקות, והלא מודע נגיש. השלמת חורים בזיכרון על ידי המטפל והגעה לקתרזיס.

מגבלות: חסר התהליך המודע.

• אסוציאציות חופשיות (הבזקי מחשבה)

המטופל מתבקש להגיד את כל מה שעולה על דעתו - אמירה לא מבוקרת של רכבת המחשבות.

המטפל מנסה לדלות תוכן מודחק מתוך האסוציאציות של המטופל ומציע פירושים בכדי לעקוף את ההגנות.

מגבלות: זיכרונות נחסמים על ידי ההגנות.

עוד דבר אחד, לפני שתתחיל. הסיפור שלך צריך, בכל זאת, להיות שונה משיחה רגילה בנקודה אחת. בעוד שבדר"כ כשאתה מציג נושא כלשהו אתה מנסה – ובצדק – לשמור על החוט המקשר בין הדברים, דוחה את הבזקי המחשבה המטרידים ואת המחשבות השוליות על מנת, כמו שאומרים, שלא להמשיך בסיפור עד אין סוף, הרי כאן עליך לנהוג אחרת. תבחין בכך שבשה שאתה מספר את סיפורך עולות בראשך מחשבות שונות שתרצה לדחות מעליך בטענות ביקורתיות כאלה ואחרות. תתפתה לומר לעצמך: דבר זה או אחר אינו שייך הנה, אני חשוב כלל או שזה דבר שטות ולכן לא ראוי לומר אותו. לעולם אל תיכנע לביקורתיות זו ואמור את הדבר בכל זאת, ודווקא משום שאתה חש בנטייה שלך שלא לומר אותו. בשלב מאוחר יותר תבין את הסיבה להוראה זו, בעצם ההוראה היחידה שעליך למלא, ותעמוד על טיבה. אמור, אם כן, כל מה שעולה בדעתך. נהג כאילו היית, למשל, מטייל היושב ליד החלון ברכבת ומתאר באוזני היושבים בתוך הקרון את הנוף המשתנה לנגד עיניו .ולבסוף, לעולם אל תשכח את הבטחתך להיות כן לחלוטין ולעולם אל תפסח על דבר כלשהו שמסיבה זו או אחרת לא נעים לך לומר אותו

פרויד, 1913, על פתיחת הטיפול

• פסיכואנליזה

חקר ההווה, טיפול בקונפליקטים שעולים בכאן ועכשיו. היזכרות חווייתית ורגשית - פריצת ההגנות. זיהוי ההתנגדויות, שימוש בכלים כגון העברה.

• החלום - דרך המלך אל הלא-מודע

חלומות מאפשרים ביטוי וסיפוק של דחפים לא-מודעים, וכוללים בתוכם:

• תוכן גלוי (מניפסטי) - מה שאנחנו זוכרים מהחלום, החלק המסווה/מסמל

• תוכן סמוי (לטנטי) - החלק המסומל של הדחפים הלא-מודעים

את התהליך מכנה פרויד עבודת החלום - הפקת התוכן הסמוי מתוך התוכן הגלוי. התסמין של החלום הוא ביטוי מסווה של המשאלה הלא-מודעת, שמתבצעת באמצעות ההעברה.

את אותה העברה מנתחים לאחר מכן באנליזת ההעברה - הפרשנות.

הקונפליט, סבור פרויד, יתבטא ב"פסיכופתולוגיה של חיי היום-יום" - מעשי כשל (Parpraxis) כמו פליטות פה (קורא לאישתו "אמא"), שכיחת שמות (יריב), שכיחת דברים.

מרגע שהגענו אל הלא-מודע, אפשר לטפל: הטיפול נעשה באמצעות ההעברה, שהיא סוג מסוים של היזכרות. מה זאת אומרת?

היזכרות, חזרה וחזרה כפייתית

• הזכרות

ההיזכרות היא זיכרון מודע של חוויות.

ההיזכרות האידאלית במה שנשכח ... אינה אלא מצב שבו ההתנגדות מוסטת הצידה לחלוטין

• חזרה (acting out)

הזכרות ברמה התנהגותית – האדם מתנהג כאילו הוא חוזר על חוויה מוקדמת, מתנהג (או פועל) את הזיכרון מבלי להיות מודע אליו. על מה חוזרים? על כל מה שמצא את דרכו ממקורות המודחק שלו אל המהות הגלויה שלו: דפוסים, עכבות או עמדות אשר מקורם בזיכרונות המודחקים. פשרה בין הצורך להיזכר ובין הצורך להדחיק (להגן על עצמו). חזרה יכולה להיות חזרה חיובית, וחזרה שלילית.

• חזרה כפייתית

האדם חוזר באופן כפייתי ולא מודע על חוויות, פעולות ואירועים שגרמו לו לסבל בעבר. החייאה מחדש של תמות פנימיות ויחסים מן העבר בהווה. מטרתה הלא מודעת של החזרה הכפייתית היא להביא לחווית תיקון, הפתרון אינו מוצלח ומוביל לחווית הטראומה מחדש בהווה. ככל שההגנה חזקה יותר, כך החזרה הכפייתית תהיה עוצמתית יותר.

העברה

העברה היא מקרה פרטי של חזרה - מצב שבו יחס\קשר\רגש מועתק מאדם אחד לאחר. בהעברה, המטופל משחזר דפוס התנהגות ובכך מתיק את העבר הנשכח אל המטפל או אל הסיטואציה הטיפולית באופן לא מודע.

העברה מתרחש לרוב ביחס לדמויות מרכזיות בילדות, ונובעת לפי פרויד מ"טעות בזיהוי" שנעלמת מעיני המטופל. המצב הטיפולי ועמימותו של המטפל היא זו שמאפשרת את ההתקה הזו, עד כדי כך שבטיפול ארוך יתכנו העברות שונות או דמויות העברה שונות.

התקדמות הטיפול כרוכה בעיבוד וקשירת ההעברה לחוויות הילדות (פרויד יגיד - סיום הטיפול). ההעברה יכולה להיות חיובית או שלילית, והבנת ההבדלים ביניהן חשובה להבנת התנגדויות בטיפול.

העברה חיובית היא, למשל, תחושה שהמטפל הורי, מגן, ודמות מפתח. הבעיה היא שההעברה הזו מגיעה עם כל המטען הרגשי, ועם חשש להרוס את הקשר - מה שפוגע בתהליך הטיפולי.

מנגד, העברה שלילית היא תחושות של חוסר אמון, כעס ועצב כלפי המטפל, מה שכמובן יפגע בשרידות הטיפול.

העברה ככלי טיפולי

ההעברה הופכת למוקד הטיפול הפסיכואנליטי, על ידי התקה של רגשות ומשאלות מהעימות של המטופל אל המטפל.

ההעברה משמת עבור המטפל גישה לעימות הפתולוגי של המטופל, הזיכרונות והרגשות המודחקים שלו.

סרטון - העברה בטיפול פסיכואנליטי (מתוך הסופרנוס!)

העברה נגדית

בדיוק כפי שהמטופל יכול להעביר את הדפוסים שלו אל המטפל, כך גם ההיפך - המטפלים עלולים להעביר כלפי המטופלים שלהם. העברה נגדית היא הרגשות שמתפתחים אצל המטפל כלפי המטופל.

פרויד בז לתופעה הזו, ותפס אותה כשלילית מאוד. היום, הקונוטציה פחות קשה, ומשתמשים בה ככלי טיפולי.

התנגדות

כל מה שמפריע להמשך העבודה הוא התנגדות

פרויד, 1900

פרויד מחפש באמצעים הטיפוליים להיתקל בהתנגדות - ביטויים שפועלים כנגד המגמה הטיפולית של חשיפת הלא-מודע והפיכתו למודע.

העברה, מנגנוני הגנה, וביטויי פעולה (היעדרויות\איחורים, תביעות לשבירת המעמד הטיפולי, וכו'). התנגדות מהווה אוסף התנהגויות המתרחשות בחדר הטיפולים, המפריעות להתקדמות העבודה האנליטית, כמו שתיקות, שינוי נושא, פרצי צחוק, התקפי כעס, איחור, העלאת נושא ברגע האחרון וכו'.

ההתנגדות היא בלתי-נמנעת בשל הרווח מהתסמינים ההתנגדותיים - סיפוק הדחפים.

התוצאה הראשונה של כלל יסוד טכני זה (אסוציאציות חופשיות) היא שהוא נעשה מטרה ראשונה להתנגדות. החולה משתדל להיחלץ מהוראותיו בכל הדרכים"

פרויד,1917

---

יש חשיבות מועטה למדי לעמתו של המטופל; האמון או חוסר האמון הראשוני שלו כמעט זניחים בהשוואה להתנגדויות הפנימיות המעגנות את הנוירוזה שלו"

פרויד,1913

ניתן לראות בהעברה כסוג של התנגדות. היא מהווה ביטוי התנהגותי של עימות לא מודע - המטופל לא מדבר אלא פועל - מאחר, כועס או מתאהב.

פרויד מדמה את העבודה אל מול ההתנגדות כמאבק בין שני רצונות. הרי מטופל כבר בא לטיפול בניסיון להשתפר - למה שהוא יחבל לעצמו בטיפול?

ההתנגדות היא עימות בין הכוחות שמשמרים את התסמינים ולא רוצים לדעת דבר על הלא מודע (בניסיון להתגונן), לעומת החלקים באגו המטופל שרוצים להחלים יחד עם המטפל.

את התנהגות ההתנגדות ניתן אחר כך לנתח באנליזה, וכך לסלול את הדרך אל הלא-מודע.

פרשנות

הפרשנות, או העיבוד הוא החלק העיקרי של הטיפול. הוא התמודדות ופירוש של תהליכי העברה והתנגדות.

על בסיס החומר הלא-מודע שבוטא על ידי המטופל, המטפל מסביר למטופל את קובעיה הלא מודעים של התנהגותו דרך חשיפת הפנטזיות, זיכרונות, הגנות, סימפטומים, קונפליקטים ודפוסי התנהגות לא מודעים - מתוך כוונה להביא את המטופל לכדי תובנה.

המטפל דוגל בכלל ההינזרות - עליו להימנע מלספק צרכים של המטופל.

העיבוד הוא התהליך המאפשר הכרה בתכנים והקונפליקטים הלא מודעים, אשר היועד כה ממוסכים על ידי תהליכי ההעברה והחזרתיות, מעין היפוך של ה-acting out.

אם החזרה היא שחזור בפועל (התנהגות) של הזיכרון, אז העיבוד הוא הספיגה ההדרגתית של הפירוש, של התובנה - תהליך של הפנמה והתוודעות אשר מוביל לשינוי.

ביקורת

הביקורת הראשונה כנגד התיאוריה של פרויד היא שהיא אישית ולא ממצה. היא אמנם מאוד רחבה ועמוקה - היא מסבירה תופעות הרבה מתחת לפני השטח.

אולם דווקא בגלל ההיקף השאפתני שלה, הפילוסוף של המדע קארל פופר אומר שהיא אינה אמפירית -

התיאוריות הפסיכואנליטיות שייכות לקבוצה אחת – הן פשוט אינן ניתנות לבחינה, אינן ניתנות להפרכה. לא היה ניתן להעלות על הדעת התנהגות אנושית שתוכל לסתור אותן... אותן "תצפיות קליניות" שהאנליטיקנים מאמינים בתום לב כי הן מאששות את התיאוריה שלהם, אינן מסוגלות לעשות זאת יותר מהאישורים היום-יומיים שמוצאים האסטרולוגים במהלך עבודתם; ואשר לאפוס של פרויד על האני, האני-העליון והסתמי, הרי טענתו למעמד של מדע אינה חזקה מעיקרה מזו של אוסף סיפורי האולימפוס של הומרוס

קארל פופר, מדע: השערות והפרכות, 1962

הרבה מההיבטים העיקריים של התיאוריה הפסיכואנליטית לא זכו לתמיכה אמפירית:

• "הילד הוא אביו של המבוגר"

  פרויד היה חלוץ בדגש על עולמו הנפשי של הילד בעיצוב חיי המבוגר, אבל התיאור של ההתפתחות והקונפליקטים לא זכה לתמיכה מדעית.

• תהליכים לא-מודעים

  קיימת ספרות ענפה שמראה שתהליכים לא מודעים משפיעים על התנהגותנו - אבל הטענה של פרויד שהדחקה של דחפים היא גורם מרכזי לתהליכים לא-מודעים לא זכתה לתמיכה אמפירית.

ראו גם

תודעה ופסיכופתולוגיה - עד כמה המודעות משפיעה על ההתנהגות שלנו?

• אטיולוגיה

  קיימת תמיכה מועטה לכך שדחפים מיניים מודחקים הינם הסיבה המרכזית להתפתחותן של נוירוזות (דיכאון, חרדה, פוביות)

• טיפול

  כיום "טיפול בדיבור" הינו נפוץ והוכח כיעיל לטיפול במגוון של פסיכופתולוגיות. אולם, המודל של פרויד נהפך למיושן - קיימות עדויות רבות לכך שדווקא טיפול קצר וממוקד, שלא דבק בטכניקות הקלאסיות (שכיבה על שפה, אסוציאציות חופשיות) הינו במקרים רבים אף יעיל יותר מהטיפול הקלאסי. אלו טיפולים כמו טיפול דינאמי קצר-מועד, וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).

נוירופסיכואנליזה

גישה שמנסה לקשר בין התיאוריה של פרויד לממצאים נוירולוגיים היא הנוירופסיכואנליזה, שסבורה שפרויד התמקד בתיאוריה פשוט משום שלא היו בתקופתו העצמאים המספיקים לחקר המוח¹⁰.

נוירופסיכואנליזה מנסה לעשות חיבור בין הקונסטרקטים התיאורטיים של התיאוריה הפסיכואנליטית ובין קורלטים של מבנים מוחיים (NCCs).

We must recollect that our provisional ideas in psychology will presumably some day be based on an organic substructure. . . . We are taking this probability into account in replacing the special chemical substances by special psychical forces

Freud, 1914, pp. 78–79

The deficiencies in our description would probably vanish if we were already in a position to replace the psychological terms by physiological or chemical ones

Freud, 1920, p. 60

אבל ומלנכוליה בתיאוריה של פרויד

מצגת, מאמר

אבל ומלנכוליה הן שתיהן תופעות של אבדן אובייקט ותחושה שלילית שנובעת בעקבות האבדן.

אובייקט יכול להיות כל סוג של מושא מחשבתי - אדם, עבודה, יכולת, מצב וכדומה.

דמיון ושוני

אבל הוא תהליך טבעי ומודע - האדם יודע מה איבד, בין אם האובייקט ובין אם הקשר שלו לאובייקט. לעומת זאת, מלנכוליה היא, לפי פרויד, תהליך פתולוגי ולא מודע.

...באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק ואילו במלנכוליה מדובר באני עצמו הנעשה כזה...

...החולה יודע על האובדן שגרם למלנכוליה ביודעו מי אבד לו, אך לא מה אבד לו ביחס אליו...

במלנכוליה קיימת פגיעה בתחושת העצמי והתרוששות עזה של האגו.

האבל מפגין מאפיינים זהים למלנכוליה, למעט אחד: באבל חסרה הפגיעה בדימוי העצמי

באובדן של אדם, למשל, אנחנו יודעים מי אבד, אבל אנחנו לא תמיד מודעים עד הסוף למה אבד יחד איתו - מערכת היחסים שלנו, החלומות שלנו לעתיד...

כאמור, המלנכוליה כוללת פגיעה בעצמי - תחושה שפרויד סבור שלא כרוכה באבל - ועמימות גדולה; מלנכוליה כרוכה לעיתים בדו-ערכיות כלפי האובייקט שאבד. אותה העמימות היא זו שפוגעת בזמינות לתודעה.

עבודת האבל

אבל כרוך בבוחן מציאות תקין וחשוב. הוא כרוך בעימות בין האגו (המודע) והאיד (הלא מודע) בנוגע למשיכת הליבידו מהאובייקט: האיד הילדי מסרב להכיר באובדן האובייקט, בעוד שהאגו כופה את כורח המציאות על האיד.

תהליך הוויתור על האובייקט הוא ממושך והדרגתי, ומאפשר לאובייקט שאבד במציאות להמשיך להתקיים בינתיים בנפש.

לבסוף, המתאבל מפנים כי האובייקט האהוב אינו קיים עוד, ומגשמת התנתקות הליבידו, ואנחנו יכולים להשקיע את האנרגיות באובייקט חדש⁵.

מלנכוליה

בניגוד לאבל, האובדן חסום לתודעה - היחס לאובייקט שאבד מעורר הרבה חרדה, שגוררת הדחקה.

בעבודת המלנכוליה יש סתירה: אובדן האובייקט לצד הפגיעה באגו. איך זה ייתכן שמישהו אבד בחוץ והתחושות הקשות מופנות פנימה?

בהתאם לאנלוגיה עם האבל, חייבים היינו להסיק שהמלנכולי סבל מאובדן הקשור באובייקט שלו, אך מתוך היגדיו עולה ונגלה אבדן הקשור באני שלו

בניגוד לאבל, מלנכוליה כרוכה בהתדלדלות של העולם החיצוני ושל האגו. המטופל חש חסר ערך, לא ראוי לאהבה ומגונה מוסרית.

אם נטה אוזן להאשמותיו העצמיות המגונות של המלנכולי, אזי יהיה קשה לנו לדחות את הרושם, שהאשמותיו העצמיות הכבדות ביותר תואמות לרוב במידה מזערית לאישיותו, אך לאחר שינויים זעירים ניתן יהיה להלבישן על אדם אחר שהחולה אוהב, אהב או אמור לאהוב

ההאשמות העצמיות במלנכוליה לא קשורות באישיות המטופל - אלא בטיב מערכת היחסים עם האובייקט האהוב.

פרויד מציע שהיו לנו תוכחות עצמיות ביחס לאובייקט, שהוסרו מאיתנו עם האבדן וכעת מופנות כלפי האגו.

צילו של האובייקט נופל על האני

הרשות הביקורתית באגו תוקפת את החלק המזוהה עם האובייקט, בתהליך פיצול פתולוגי.

הזדהות נרקיסיסטית ונרקיסיזם שני

העמימות במלנכוליה נובעת מעירוב של אהבה - הזדהות נרקיסיסטית - ושנאה - סדיסטית.

פרויד מתאר נרקיסיזם ראשוני - תהליך נורמלי - שכרוך בהפניה מלאה של האנרגיה לעבר העצמי, כמו תינוק שחושב שרק הוא קיים.

בשלב הבא מופיע נרקיסיזם שניוני - הכרה באובייקטים חיצוניים שקשורים בעצמי. כלומר, בנרקיסיזם ראשוני, אם התינוק רעב מופיע חלב; בנרקיסיזם שניוני הוא מבין שיש אמא, והיא מביאה חלב.

אנחנו גדלים כמובן מעבר לנרקיסיזם, אבל חתיכה ממנו תמיד נמצאת שם - לכן אנחנו מחפשים, למשל, קצת מעצמנו באנשים שאנחנו מקיימים איתם קשרים חברתיים.

לעומת כל אלו, נרקיסיזם משני היא תהליך פתולוגי, שבו אנחנו מפנים את האנרגיה כלפי פנים בעקבות האבדן - אובדן החלק שאנחנו מזדהים עמו. ההזדהות הנרקיסיסטית היא הרכיב שמבחין בין אבל למלנכוליה.

סדיזם

מלנכוליה מציפה גם סדיזם⁶ - עינוי עצמי כדי לספק שנאה שבמקור הופנתה לאובייקט, כעינוי בעקיפין של האובייקט עצמו - גם אם הוא עדיין בסביבה.

סדיזם ניצב במתח מסוים לדחף החיים, ולעיתים אפילו מביא לאובדנות: התוקפנות שאנחנו מסיתים מהאובייקט פנימי מוסיף לדחף המוות עד שזה, במצב פתולוגי, גובר על דחף החיים.

אבל לעומת מלנכוליה

1. בחרנו אובייקט אהוב, בבחירה נרקיסיסטית.
2. אנחנו נקשרים לאובייקט ומשקיעים בו אנרגיה ליבידינאלית.
3. האובייקט אובד.
4. אנרגיה נמשכת החוצה מן האובייקט.
   • במצב של אבל, האנרגיה מופנית כלפי אובייקט אחר.
   • במצב של מלנכוליה, האנרגיה מופנמת כלפי האגו. מגיעה ביקורת מצד המצפון על החלק באגו שמזדהה עם האובייקט, ונוצר שיפוט עצמי שלילי וסדיזם כלפי העצמי.

תפקיד המודעות

אבל הוא אבדן מודע, שמעובד לאורך זמן ולבסוף מובן. במלנכוליה, היחס העמום "תוקע" את התהליך, והתחושה לא חולפת. הפסיכואנליזה אמורה לחשוף את הלא מודע ובכך לשחרר את התהליך.

מאניה

התסביך המאני זהה למלנכולי, אך במקום הכרעת האני בידי האובייקט- האגו דוחק את הקונפליקט וזונח אותו.

החוויה הינה חוויה של ניצחון - התגברות על האובייקט (תחושה של הכנעה שיוצרת סיפוק). האנרגיה משתחררת, אך האדם אינו מבין על מה הוא חוגג, שכן הקונפליקטים המלנכוליים הינם לא מודעים.

מלנכוליה = דיכאון?

מלנכוליה הינה הסתכלות דינמית על דיכאון. יחד עם זאת, אין זה מדויק ליצור באופן מוחלט חיבור ישיר בין תאוריות דינמיות לבין תאוריות פסיכופתולוגיות מודרניות.

בעוד ה-DSM מסתכל על סימפטומים וביטויים התנהגותיים לצורך תהליך האבחון, פרויד וממשיכיו מסתכלים על האדם כחווה קונפליקטים דינמיים.

פעמים רבות אין הלימה בין "השפות" השונות, שכן כל שפה מתארת ומתייחסת באופן שונה לסבל ולמקור שלו.

---

1. מעבר לפסיכולוגים, גם רופאי שיניים עשו היפנוזה בשלב מסוים, כדי לרכך את הכאב. צריך רישיון של משרד הבריאות. היום השימוש בהיפנוזה לא נפוץ, אבל קיים. ↩

2. הכוונה היא לאו דווקא למיניות ישירה, אלא לכל מפגש מוקדם מדי עם מיניות - כמו להיכנס לחדר ולמצוא את ההורים שוכבים. ↩

3. מכאן מגיע הביטוי אישיות אנאלית לאנשים חולי-סדר. ↩

4. חשוב לזכור שהחשיבה של פרויד מאוד הטרונורמטיבית - היום העניינים סבוכים יותר. ↩

5. ליטל ממחישה את הנקודה באמצעות תהליך האבל ביהדות - העלייה לקבר אחרי שבעה ימים, הישיבה למשך חודש - תהליך הדרגתי וברור. ↩

6. סדיזם ולא מזוכיזם, כי הכוונה מאחורי השנאה היא לעבר אובייקט חיצוני, ולא לעבר העצמי - אני מנסה לפגוע באובייקט אחר ופוגע בעצמי, ולא פוגע בעצמי מלכתחילה. ↩

7. ערן נותן כדוגמה לתהליך מושפע מאוד מתת-המודע את בחירת בן\בת הזוג. אדם שגדל בלי תמיכה הורית, למשל, ייטה לחפש בן\בת זוג מאוד תומכים. טיב מערכת היחסים תלוי במידה-רבה במידת התועלת של המניעים האלו. ↩

8. ארוס (ερώς) הוא מושג אפלטוני; פרויד הכיר אותו היטב ושאב ממנו השראה. ר' גם - דיאלוג המשתה, Sandford, 2006 - מאמר מרתק על הקשר בין אפלטון לפרויד. ↩

9. מזכיר את אמפדוקלס, שחשב שההוויה כולה היא מתח בין כוחות האהבה לשנאה. ↩

10. פרויד היה נוירולוג ומדען-מוח בשני העשורים הראשוניים לחייו המקצועיים. ↩