תיאוריית העצמי של קוהוט

מצגות

הרצאה, תרגול

היינץ קוהוט הוא פסיכואנליטיקאי שצמח מהזרם של פרויד ופיתח תיאורייה נפרדת, תיאוריית העצמי.

קוהוט כופר בקונפליקט הפרואידיאני - האדם האשם - ומציע במקום את האדם הטראגי – אובדן המשמעות הסובייקטיבית. האדם מתפתח בשני צירים - הנרקיסיסטי וציר האובייקט – ובכל אחד אפשר להשקיע ליבידו לקבלת חדווה ועונג. בניגוד לפרויד, זה לא משחק סכום אפס – הצירים לא סותרים. חוויות של חוסר ערך הן מחסך בציר הנרקיסיסטיטי.

העצמי הקוהוטיאני

קוהוט ראה בעצמי ליבה, תוכנית הפעולה של האדם בעולם: האדם הוא סוכן הפועל על העולם.

לעומת האגו הפרוידיאני, העצמי של קוהוט אינו מולד, אלא צומח כתוצאה ממשחק פנימי מתמיד בין היכולות המולדות של התינוק לבין התגובות של ההורים, בדומה לתיאוריה של ויניקוט.

העצמי הוא מבנה עם שני קטבים:

• השאיפות (אמביציות)

  השאיפות להצלחה וכוח. נבנה ומתפתח על ידי הכרה והערכה מהסביבה. זהו קוטב החיוניות, היוזמה, וההערכה העצמית.

• הערכים והאידיאלים

  כמיהה לסטנדרטים גבוהים, למשהו נעלה הנותן משמעות לקיום.

בין אלו ניצב איזור ביניים - כישרונות ומיומנויות הנוצרים לטובת מימוש תוכנית הפעולה של העצמי.

הקטבים לא סותרים!

בניגוד לפרויד, הקטבים של קוהוט לא סותרים: מימוש הקטבים אינו משחק סכום אפס.

חשבו על אדם שהולך לקורס טיס: מצד אחד, יש לו שאיפות גבוהות מהסביבה - קורס טיס זה דבר נחשב, ומצד שני, ערכים גבוהים - כמו שירות המדינה - ואיזור הביניים - ללמוד לטוס בקורס טיס - מגשר בין הקטבים האלה לכדי פעולה הרמונית.

זולתעצמי

העצמי מתפתח במסגרת יחסים עם זולתעצמי (SelfObject) -

הגדרה - זולתעצמי

הזולתעצמי הוא אובייקט הנתפס כחלק מהעצמי וקיימת תחושה של שליטה בו: סיפוח היבט של האחר לתוך העצמי (למשל: אבא שלי הכי חזק).

הזולתעצמי הוא איחוד מסוים של העצמי והסביבה - העצמי מעוצב על ידי הסביבה ובתוך כך רואה את הסביבה אחרת, ולהיפך: העצמי הוא לא אובייקט נפרד מהסביבה, אלא מושפע ממנו עמוקות ומנכס חלקים ממנה לתוכו. לפני שהילד מקים עצמי משלו, יש לו מעין גיבוב של החוויות שלו ושל המידע שהוא מקבל מהסביבה - כמו הפיגומים שעוזרים לו להרים עצמי.

תפקידו המרכזי של הזולתעצמי כינון העצמי באמצעות אמפתיה - שמחזקת את ההערכה העצמית ובכך מסייעת לכינון עצמי.

לאמפתיה יש שני היבטים –

• מושקעות אמפתית (Empathic immersion)

  איך זה להיות האחר: "להיכנס לנעליים" של אחרים, Τheory of Mind.

• אינטרוספקציה מושאלת (Vicarious introsepction)

  אני מבין מהאחר איך זה להיות עצמי: התובנות שאני מפיק מהסביבה העוזרות לי בגילוי עצמי.

אין מקף בין "זולת" ל"עצמי", כי קוהוט רואה את היחס שהעצמי משתוקק אליו מהאחר כיחס שבו האחר לא קיים בפני עצמו אלא כמי שמשמש פונצקציה עבור העצמי: העצמי מעצב באופן פעיל את האחר, ולא נפרד ממנו.

הזולתעצמי מתחיל מההורים, שבאמצעות אמפתיה ורגישות לאמוציות ולצרכים של הילד מכוננים, מחזקים ומשמרים את העצמי, אך הזולתעצמי ממשיך לכל אורך החיים דרך אובייקטים רבים ומגוונים - חברים, עמיתים לעבודה, וכדומה.

הזולתעצמי צומח בתוך סביבות המקיימות שלוש סוגי התנסויות, החיוניות לכינון עצמי:

• זולתעצמי משקף (mirroring selfobject)

  דמויות המגיבות לתחושתו הפנימית של הילד של עוצמה, חיוניות, נהדרות ושלמות, ומאששים אותה.

אצל ויניקוט, השיקוף הוא תמונת ראי של העצמי דרך אחרים (אמא אומרת, וואו, אתה בטח רעב!, ואתה מבין שאתה רעב). אצל קוהוט, המובן הוא אחר - מי שמשקף לילד את העצמי ואת ההישגים שלו, מי שמעריך אותו ומעצים אותו (וואו! איך עשית את זה! איזה ציור מדהים!)

• דמות הורה אידיאלית (Idealized parent imago)

  אחר רב עוצמה שמהווה מודל לחיקוי, שאינו יכול לשגות בעיני הילד. למשל, הורים שמגיבים בקור רוח לאזעקות, כך שהילד חושב - גם אני רוצה לא לפחד, כמו אמא ואבא.

• זולתעצמי של תאומות (twinship)

  הצורך לחוש בדמיון לאחרים - תחושה של שייכות, אחווה, דימיון לאחר.

איך עוזרות ההתנסויות האלו לפיתוח העצמי?

הפנמה ממירה

הגדרה - הפנמה ממירה

הפנמה ממירה (transmuting internalization) היא התהליך שבאמצעותו מתגבש ונבנה העצמי.

ככל שהעצמי מתחזק, מתרחשת הפנמה ממירה של תפקידיו של הזולת לתוך העצמי, שעתה לא זקוק לזולתעצמי על מנת למלאם (למשל: אישוש). אם עד עכשיו הייתי צריך להערכה מבחוץ (מהזולתעצמי) כדי להרגיש שאני משהו-משהו, אחרי הפנמה ממירה אני יודע להתפעל מעצמי כשזה מתבקש: הילד מפתח יכולת למלא בעצמו ועבור עצמו פונקציות שבעבר מולאו על ידי ההורה.

ההפנמה נובעת מכשל אמפתי של ההורים – כישלון בעוצמה ובשכיחות נסבלת במילוי תפקידי הזולתעצמי: העצמי מתחזק מפצה על החסך, שגורר חווית תסכול נרקיסיסטי. הכשל הוא לא הזנחה מוחלטת, אלא אמא עסוקה כרגע ולא זמינה להגיד לי איזה גבר-גבר אני.

כך נוצר עצמי מלוכד שאינו מאוים באופן מתמיד ע"י התפוררות, הפרט בטוח בעצמו, ואינו זקוק לאישור מתמיד.

פתולוגיה

ומה קורה כשאין זולתעצמי טוב?

בהיעדר זולתעצמי בריא (עצמי לא בריא של ההורים), תיפגע ההפנמה הממירה ויווצר עצמי פגוע פתולוגי - אינטרקציה לקויה עם הזולתעצמי. ההורה או הדמויות החיצוניות צריכים בעצמם עצמי בריא כדי לשמש זולתעצמי לילד - להיות מכוונים לצרכים שלו, וכאמור, להפגין כלפיו אמפתיה. הורה שאינו רגיש לצרכי הילד אלא מכוון לצרכי העצמי הלא מבוסס שלו – מהווה זולתעצמי בעייתי. במקרה כזה, תהליך ההפנמה הממירה נפגע, ונוצר עצמי פגוע - אינטרקציה לקויה בין הילד לזולתעצמי.

בתהליך כינון העצמי האוטונומי, מה שישפיע על האופי של הילד אינו מה שההורים עושים, אלא חווית העצמי שלהם (כדי לתת לילד ביטחון, ההורה צריך להיות בעל ביטחון בעצמו!).

אף הורה אינו אידיאלי - ולא צריך הורה אידיאלי לכינון זולתעצמי בריא: מה שחשוב כאן הוא תחושת העצמי של ההורה, הקבלה העצמית שלו.

אופי הפתולוגיה של הפרט וחומרתה יקבעו ע"י היקף הכשל של ההורה לספק את צרכי זולתעצמי של הילד. המשותף לאלו שהתפתחו במסלול לא-תקין זה, הוא עצמי חלש ולא קוהרנטי וחוויה של חשש מתמיד מפני התפוררותו הוא זקוק לזולתעצמי חיצוני באופן תמידי.

דוגמה

נניח וגודלתי על ידי זאבים, כמו רומולוס ורמוס, מייסדי רומא². זאבים הם לא זולתעצמי מוצלח במיוחד (אני משער), ולכן הם לא ימלאו את הצרכים שלי - הם לא ישקפו (יגיבו לתחושות הפנימיות שלי ויאששו אותן), לא יהוו אידיאל (הם אפילו לא יודעים לחתוך סלט), ולא אחוש עמם תאומות (הם זאבים). לכן, העצמי שלי יצמח מעוות (למשל, אני אחשוב שזה בסדר לנבוח, או לנשוך אנשים), ואני אחוש את הריקנות של האדם הטראגי, ודחפים מוזרים כמו לכבוש את כל אגן הים התיכון.

כישלון חריף מדי בתפקוד הזולתעצמי יגררו עיוותים בעצמי, התפוררות העצמי, וכינון מבנים מפצים – מבנים הגנתיים כאלו ואחרים (למשל: גרנדיוזיות) או התארגנות סביב דחפים (למשל: התמכרויות).

הפרעה ראשונית ומשנית של העצמי

קוהוט מחלק הפרעות נפשיות לשני סוגים - הפרעה ראשונית והפרעה משנית של העצמי. באופן מבלבל, אחת מהן היא לא הפרעה בכלל, והשנייה היא הרבה הפרעות.

• הפרעה ראשונית של העצמי

  לא מתפתחות האמביציות והלהט לחיים, ו/או היווצרות האידיאלים וההחזקה בהם נפגעת. בניגוד להפרעה המשנית של העצמי, זהו מצב פתולוגי.

• הפרעה משנית של העצמי

  מבלבל - הפרעה משנית היא לא פתולוגית!

  מצב שבו העצמי אינו פגוע מבחינה מבנית, אלא מדובר בתגובתיות של עצמי מגובש יחסית לתמורות החיים.

  העצמי המשני הוא לא מצב פתולוגי - הוא תגובה לתנודות החיים. למשל, אדם שחולה במחלה כרונית יסבול פגיעה מסוימת - אבל אם יש לו עצמי בריא, המחלה לא תחריב את העצמי שלו - הוא יתגבר. ההפרעה היא במובן של הפרעה לעצמי, ולא הפרעה בתוך העצמי.

הפרעות ראשוניות של העצמי

כאמור, הפגיעה בעצמי נובעת מסוג הבעיה בזולתעצמי שפגעה בהתפתחות שלו. לכן, יש כמה סוגים של הפרעות בעצמי:

• התחום הפסיכוטי

  ההפרעה החמורה ביותר, המובילה לאובדן בוחן מציאות. נזק חמור קבוע או מתמשך לעצמי, ללא מבנים הגנתיים בכדי לפצות על הפגם. לא ניתן לטפל באמצעות פסיכואנליזה, כיוון שהעצמי הגרעיני אינו מבוסס דיו. אלו מצבים כמו סכיזופרניה ודיסוציאציה - מצבים שאין מרכז. קוהוט סבור שלא ניתן לטפל בהפרעות כאלו בפסיכואנליזה.

• התחום הגבולי

  נזק חמור קבוע ו\או מתמשך לעצמי, אך בניגוד לתחום הפסיכוטי, לא אובד בוחן מציאות, אלא מוסתר בהגנות מורכבות. לרוב גם הוא לא ניתן לטיפול בפסיכואנליזה, אך היא לפעמים עוזרת להקלת התסמינים. אלו הפרעות כמו הפרעת אישיות גבולית - יש בוחן מציאות, אבל מנגנוני הגנה נוקשים וחמורים כנגדו.

• הפרעות נרקיסיטיות

  הפרעות קלות יותר הניתנות לטיפול - לרבות

  • הפרעת אישיות נרקיסיסטית¹

    פגיעה בעצמי מתבטאת במצב הפסיכולוגי-פנימי של האדם המלווה בתחושות ניתוק או ריקנות ובסימפטומים כגון היפוכונדריה, רגישות גבוהה לזלזול, דיכאון.

  • הפרעת התנהגות נרקיסיטית¹

    ניסיון להחייאה עצמית דרך פעולה (acting out) - כמו עבריינות, מיניות פרועה, וכדומה.

לשתי התופעות יש תסמינים משותפים:

• עצמי חלש ופגוע, לרבות הערכה עצמית לא יציבה הנעה בין גדלות עצמית לבושה (תנועה בין זחיחות לתסמונת המתחזה).

  אנשים עם מבנה עצמי רעוע שכזה סובלים מפגיעות נרקיסיסטיות, אשר באה לידי ביטוי בהתעסקות רבה בדימוי העצמי מתוך תחושה של חסר ולקות; לפיכך הם אינם יכולים להתפנות ליצירת קשר בוגר ואמיתי של היכרות עם הזולת והתייחסות אליו.

• רגישות גבוהה לכישלון, אכזבות ועלבונות

  משום שהעצמי לא מבוסס, כל כישלון הוא דרמטי, חותר תחתיו.

זעם נרקיסיטי

כאשר אנשים עם הפרעה נרקיסיסטית (אישיות והתנהגות) חווים פגיעה בתחושת הערך העצמי שלהם מופיע זעם נרקסיסטי (narcissistic rage). כלומר, על כל ביקורת קטנה ולא רלוונטית, יש תגובה חריפה ולא-פרופורציונלית (למה מי אתה?!).

זעם נרקיסיסטי מתאפיין בעוצמתו ובחוסר אמפתיה לזולת. הוא מעיד על חוסר יכולת להרגעה עצמית ולויסות עצמי. הזעם מכוון כלפי זולתעצמי שחדל מתמיכתה בעצמי. אנו תלויים בשיקוף של הזולתעצמי כדי לפתח הערכה עצמית משלנו, אבל אם אין לנו את זה, ברגע שאנו תוקפניים ומייצרים זעם, אנו מרגישים יכולים וחזקים - זיוף מסוים של הערכה עצמית, כפיצוי לחסך בתפקודי הזולתעצמי, חסך באמפתיה.

טיפול

שוב ושוב במהלכה של האנליזה מוכנסת היחידה הטיפולית הבסיסית לתוך המשחק, כאשר הפרה של העברת הזולתעצמי מן הסוג של המראה, של התואמות או של ההאדרה זוכה להנה ולהסבר, וטרואמה פוטנציאלית מותמרת לחוויה של תסכול אופטימלי. וכתולדה של תסכולים אופטימליים אלה משתנים בהדרגה צרכיו של המטופל, כאשר על ידי תוספות מבנה בלתי נראות כמעט, העצמי הניזוק שלו נעשה מסוגל יותר ויותר להרגיש מוגבל ונתמך על-ידי תגובות אלה של זולתעצמי הזמינות למבוגרים....מה שאולי עדיין חשוב אף יותר הוא שבכל פעם שפירושיו של האנליטיקאי מוטעים, בלתי מדויקים או לוקים באופן אחר, עולה השאלה מעוררת החרדה, האם האנליטיקאי הזולתעצמי, לעיתים קרובות בניגוד לזולתעצמי ההורי בילדות, יכול להכיר בטעותו ובכך להפוך טראומה פוטנציאלית לתסכול אופטימלי מגביר התפתחות ומקים מבנים

טבעו של הריפוי הפסיכואנליטי

המטרה העיקרית בטיפול היא שיקום המבנה העצמי הפגוע של המטופל, כלומר יצירת תחושה של עצמי ייחודי ומובחן. הכוונה היא לאדם אשר חי מתוך תחושת אוטונומיה ומיצוי של גרעין אישיותו. בכדי לפצות על החסך בתפקודי הזולתעצמי שהוביל לעצמי החלש, מהטפל מתפקד כזולתעצמי למטופל.

הטיפול מתמקד ביצירת צורך-שבירה-תיקון - חיקוי התהליך הנורמטיבי של כינון העצמי: המטופל מציף צורך, המטפל מנסה לענות עליו (ובהכרח לא יצליח ב100%, ולכן יהיה כשל אמפתי), נוצרים תסכולים נרקיסיסטיים שמעודדים הפנמה ממירה והופה! יש עצמי. לכן, הטיפול דוגל ב-

• אמפתיה

  אווירה זמנית המחזקת את ההערכה העצמית של המטופל. זכרו, זהו התפקיד של זולתעצמי!

• קבלה

  היעדר שיפוטיות: קבלת זעם נרקיסיטי או תגובות חריפות כחלק מהתהליך הטיפולי, מתוך הבנה שזה אינסטינקט הישרדותי.

• מעורבות של המטופל

  המטופל מוזמן לפרש ולתקן פירוש לא מתאים.

כשלים אמפתיים בהכרח יקרו בטיפול, אך לא יזומים באופן מודע - לעולם לא נגיד למטופל בגלוי על אילו כשלים אנחנו מפצים (אה וואו, אתה צריך שיתפעלו ממך?)

העברה

בגישת העצמי, ההעברה הינה ביטוי של צרכים שבעבר לא נענו באופן מתאים - צרכים אלה אינם מועברים מהעבר אל ההווה, אלא מתעוררים מחדש כאן ועכשיו.

הצרכים של המטופל מתעוררים בעיקר בעקבות סוג האינטראקציה (ההעברה) המתפתחת בין המטפל למטופל.

חיוני שהמטפל יוכל לקבל בכנות את הדרישות תואמות השלב של המטופל לשיקוף, תאומות ואידיאליזציה ולא יבקר אותן.

ההעברה אינה תופעה אישית של המטופל, אלא תופעה בינאישית - ולכן יפתח מטופל אחד, סוגי העברה שונים עם מטפלים שונים.

סוגי העברות נרקיסטיות

• העברת מראה (mirroring transference)

  מקבילה לצורך השיקוף. צורך ילדות לשיקוף מאשר, מתקף ומקבל, שלא נענה במידה מספקת, מתעורר מחדש בסיטואציה הטיפולית. העברה זו עשויה להתעורר לא רק כשהיה חסר אלא גם כשהמטפל מגיב באופן אמפתי, ובמטופל מתעורר געגוע להשתקפות שהייתה פעם ופסקה. צורך של המטופל לחוות את עצמו כמשפיע, זוכה לתגובה וחשוב.

• העברת אידיאליזציה (idealized transference)

  מקבילה לצורך האידיאליזציה. צורך להתמזגות עם מקור כוח ורוגע אידיאלי מתעורר. דרך הקשר עם המטפל האידיאלי המטופל יכול להפיג תחושות של ריקנות וחוסר כוחות.

• העברת תאומות (alter ego / twinship transference)

  מקבילה לצורך התאומות. צורך בעיסוק בנקודות הדמיון שבין הפרט לבין האחרים (בטיפול נקודות משיקות עם המטפל) ולהתקבל על ידיהם דרך דמיון זה. ללמוד להיות כמו האחר, מתוך הזדהות ולהרגיש בעל ערך מתוך תחושת הדמיון למטפל.

---

1. שימו לב - ההגדרות של קוהוט שונות מאוד מההפרעות בDSM: אנחנו מדברים קוהוטיאנית, לא DSM-ית. ↩↩

2. כל הגברים חושבים כל יום על האימפריה הרומית. ↩