תיאוריית יחסי האובייקט של קליין

מצגת, מצגת (תרגול), מאמר

מלני קליין פיתחה לאור התיאוריה של פרויד את תיאוריית יחסי האובייקט. קליין, שלא כמו פרויד, מתמקדת בשנה הראשונה לחיים.

תיאורית יחסי-אובייקט של קליין מדגישה את השלבים פרה-אדיפאליים כמבנים את הנפש. היחסים הריאליים והפנטזמטיים בין התינוק (העצמי) והם האובייקט, מה שיוצר אובייקט חיצוני ואובייקט המופנם. אותם היחסים בין העצמי לאובייקט הם מקור ההנעה וההתפתחות. יחסים בהווה מבטאים את הייצוגים של העצמי ושל והאובייקט.

הבסיס המוקדם לתיאוריה הגיע משנדור פרנצי (1873-1933), שהיה אחד מהבולטים במעגל הקרוב של פרויד⁶. פרנצי התעקש שבבסיס נוירוזה קיימת טראומה אמיתית. קליין עברה אצלו אנליזה.

קליין עצמה נולדה בווינה לאב רופא. היא מתארת קשר חונק עם אמה -

הייתה זו משפחה עמוסה באשמה, בקנאה, לעיתים בהתפרצויות זעם, ורוויה בנימות של גילוי עריות. חתונתה המתקרבת של מלאני הייתה הפרלוד למותו של עמנואל (אחיה), על רקע של מחלה, תת-תזונה, אלכוהול, סמים, עוני ורצון להרס עצמי. גרמו למלאני לחוש אחראית למותו, והיא נשאה את האשמה על כתפיה כל חייה

ביוגרפיה של גוסקורת'

קליין נישאה בגיל צעיר, והנישואים לא היו מאושרים. עקב עבודתו של בעלה חיה בעיירות קטנות, קליין חיה ללא גירוי תרבותי. היא סובלת מדיכאונות חוזרים ומבלה בבתי-מרפא. ב1910, קליין עוברת לגור בבודפשט ומגלה את התיאוריה הפרוידיאנית. בשל הדיכאון שלה, עוברת אנליזה אצל פרנצי שמעודד אותה לפתח את הכיוון של טיפול בילדים - בהתחלה אלו שני בניה ובתה.

התברר כי הדרך לבית-הספר היא שעוררה בו חרדה רבה במיוחד. מצאנו כי אחת הסיבות לכך שלא אהב את הדרכים בהן הלך לבית-הספר, היא שהיו עצים לאורכן... התברר ששנאתו לעצים, שהתבטאה זמן מה כפחד מחורשות, נגרמה בחלקה על-ידי פנטזיה של עץ שחוטבים אותו, ועלול ליפול עליו. העץ ייצג עבורו את הפין הגדול של אביו, אותו רצה לחתוך ועל כן פחד מפניו...היו לו פנטזיות על מכשפה אותה יפגוש בדרך לבית-הספר, וזו תרוקן קנקן של דיו עליו ועל ילקוטו. כאן ייצג הקנקן את הפין של אמו

קליין, 1923 , "פריץ"=אריך

בין 1919-1925, עברה לברלין בהזמנת קארל אברהם. עבודתה נתקלת בהתנגדות של הממסד. קליין ממשיכה לאנגליה ב1926 וגם שם מתעוררים וויכוחים ביחס לתיאוריה שלה, בעיקר עם הגעת האנליטיקאים הווינאים שנמלטו מפני רדיפות הנאצים ("דיוני המחלוקת").

קליין קובעת כי ניתן לנתח ילדים כמו מבוגרים, באמצעות טיפול במשחק, כאשר המשחק מציף אסוציאציות מפורשות של האגו. אנה פרויד ביקרה אותה בטענה שהאגו של ילדים חלש ולא מפותח.

מושגי יסוד

קליין קובעת כמה רעיונות יסוד:

• דחף הוא אנרגיה גולמית - המחולק לדחף הליבידינאלית והדחף התוקפני - אהבה ושנאה, חיים ותוקפנות. זו נקודה חשובה: פרויד וממשיכיו כופרים באין ילד רע, יש ילד שרע לו ואומרים: אדם באשר הוא נולד עם דחף תוקפני.

• אובייקט הוא מושא הדחף של האדם (הילד או הבוגר) שכלפיו יש רגשות שליליים או חיוביים.

המונח יחסי אובייקט מתייחס ליחסים שבין הייצוג העצמי של התינוק ובין הייצוגים הפנימיים של האובייקט. זוהי פעילות מנטאלית – פעילות של ה – mind

• האגו (העצמי)

האגו מורכב מ-4מרכיבים עיקריים: ייצוגים של העצמי, ייצוגים של האובייקטים, ייצוגים של קשרי הגומלין בין העצמי והאובייקטים, והרגשות שליוו או מלווים את קשרי הגומלין הללו.

לפי קליין, התינוק נולד עם אגו לא מאורגן אך מספק בשביל לחוש חרדה, לקיים יחסי אובייקט ולפתח מנגנוני הגנה.

• המניע

מינקות האדם שואף ליצירת יחסים עם אובייקטים שהם משמעותיים עבורו, ולא רק למילוי צרכים ודחפים. יחסים אלו, יהוו בסיס להמשך מערכות היחסים אצל בני אדם

המניע, לפי קליין, הם הדחפים - דחפי החיים והמוות. לפי קליין הדחף מכוון לאובייקט, ולא רק לסיפוקו (כפי שפרויד טען). התינוק הרעב לא מוטרד רק בקבלת חלב - אלא גם במי שנותן לו את החלב, באופן עמום וראשוני.

• פנטסיה¹ (Phantasia)

הפנטסיה היא עולמו הפנימי הלא מודע של התינוק. היא מוכנות ראשונית עמומה - ייצוג מנטאלי של הדחף הביולוגי-פיזי, כלומר, החוויה הפסיכולוגית של הדחף. בהקשר של יחסי אובייקט, זהו ייצוג מנטאלי של נטיות פעולה בהקשר הבין אישי. הפנטסיות נוגעות ליחסים עם אובייקטים.

יצירת הפנטסיה היא פעולה של האגו - החוויות במציאות משפיעות על הפנטזיות, אך גם מושפעות מהן. בטיפול - המטופל מבצע העברה לא של הקשר עצמו, אלא את הפנטזיות לגבי הקשר הזה.

הפנטסיה ניצבת בניגוד מסוים להעברה של פרויד - שלא טיפל בילדים כמו קליין²; היא מתרחשת עוד לפני שהדמויות והעימותים נדחקים לתת-מודע, ומתרחשים כבר שהתינוק חווה אותם בזמן אמת.

נבחר לדוגמה את המקרה של רות, אשר כתינוקת הייתה רעבה במשך זמן מה משום שלאמה היה מעט חלב. בגיל ארבע שנים ושלושה חודשים, כששיחקה בכיור הרחצה, היא כינתה את ברז המים ברז חלב. היא הכריזה כי החלב זורם לתוך פיות (חורי פתח הניקוז), אך כי זורם רק מעט מאוד ממנו. התשוקה האוראלית הלא מסופקת הזו הופיעה במשחקים ובהמחזות רבים מספור, והתגלתה בכל התייחסיותיה. לדוגמה, היא טענה שהיא ענייה, שיש לה רק מעיל אחד, ושיש לה מעט מאוד אוכל, וכל האמירות האלה לא תאמו את המציאות

העקרונות הפסיכולוגיים של אנליזה מוקדמת, עמ' 49

• פוזיציה

פוזיציה אופנות של ארגון פסיכולוגי בעלת צורה אופיינית של חרדות, מנגנוני הגנה ויחסי אובייקט. זהו הרעיון המרכזי בתיאוריה של קליין. קליין מתארת כי התינוק מפתח בשנה הראשונה לחייו שתי פוזיציות: הפוזיציה הסכיזו פרנאוידית אשר מתפתחת ראשונה, והפוזיציה הדיכאונית המאוחרת יותר⁷.

לאחר התפתחותן, שתי אופנויות חוויה אלו קיימות בבגרות, וישנה תנועה מתמדת ביניהן.

בריאות נפשית היא איננה רמה התפתחותית שיש להשיגה ולהחזיק בה, אלא פוזיציה אשר באופן רצוף אובדת ומושגת מחדש (מעבר גמיש בין הפוזיציות).

הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית

זוהי הפוזיציה הראשונה, הגולמית והפחות מפותחת. היא חרדת רדיפה.

התינוק נולד עם דחף עוצמתי להתקיים (דחף חיים) וחרדה עוצמתית לא להיות – להיות "אין"⁴ (בהשפעת דחף המוות).

תוך כדי חייו (כבר מהלידה, בעצם), התינוק נחשף להשפעת המציאות החיצונית אשר מחד מעוררת חרדה - רעב, קור, וכו' - ומאידך מעניקה חיים. (אהבה, חיבוקים).

התינוק עדיין לא יכול לתפוס אובייקטים כשלמים, ולכן לא מבין שיכול להיות גם וגם - אלא רק קיצון כזה או אחר. לכן, התינוק תופס את העולם דרך חלקי אובייקטים.

התינוק אינו יכול לתפוס את האם כדמות שלמה, לכן הוא מתייחס רק לחלקים ממנה, כאשר האובייקט התפיסתי הראשון הינו השד³.

חשוב לזכור - הכוונה כאן היא לתפקידים סמליים. האובייקט הוא לאו דווקא האמא והשד הוא לאו דווקא אשכרה שד - גם אבא שמחזיק בבקבוק יכול להיות האובייקט.

החרדה מתעוררת כתוצאה מפעילותו של יצר המוות בתוך האורגניזם, נחווית כפחד מפני איון (מוות) ולובשת צורה של פחד רדיפה. דומה כי הפחד מפני הדחף ההרסני קושר את עצמו באופן מיידי לאובייקט, או לחילופין נחווה כפחד מפני אובייקט בלתי-נשלט וחזק ביותר. מקורות חשובים אחרים לחרדה ראשונית הם טראומה הלידה ותסכולם של צרכים גופניים שנתפסים למן ההתחלה כנגרמים על-ידי אובייקטים. גם אם אובייקטים אלה נתפסים כחיצוניים, הם הופכים באמצעות תהליך הפנמה לרודפים פנימיים ובכך מחזקים את הפחד מפני הדחף ההרסני הפנימי. ההכרח להתמודד עם חרדה מאלץ את האני המוקדם לפתח מנגנונים והגנות בסיסיים. הדחף ההרסני מושלך בחלקו החוצה (הסטת יצר המוות) ואף קושר את עצמו לאובייקט החיצוני הראשון, הווי אומר שד האם

הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים

ההישג ההתפתחותי בפוזיציה הוא מעבר מן הביולוגי גרידא לעולם נפשי\פסיכולוגי.

חרדה, השלכה ופיצול

עם היוולדו, התינוק חווה חרדה מפני כיליון הנובעת מתחושה של כוח הרסני פנימי כל-יכול המכוון אל העצמי. זהו דחף המוות.

כשהתינוק ניזון מחלב, הוא חושב שהוא יצר את החלב. לכן, כשהוא חווה כוח כלשהו שעוין לו (ולא מצליח להתנגד לו), מגיעה חרדה קיומית מידית - אני הולך למות!

ככמנגנון הגנה מפני חרדת הכיליון, האגו יוצר בתוך עצמו פיצול בין הטוב (דחף החיים) לרע (דחף המוות),ומשליך את חלק-האגו המכיל את דחף המוות על האובייקט החיצוני בפנטאסיה. את הרע משליכים על האמא (עשיתי על אמא קקי⁵), החוצה. אבל עכשיו הרע הזה בחוץ, והוא יכול לבוא לרדוף אותי. זו חרדת הרדיפה. כך, האם נחווית לתינוק כאובייקט רודפני ומאיים, והחרדה הפנימית הופכת לחרדה חיצונית מפני אובייקט מכלה.

זה עובד גם הפוך - חווית החיים הנעימה, שבסיסה באינסטינקט החיים, מפוצלת ומושלכת החוצה על מנת שהעולם החיצוני יכיל בתוכו גם אובייקט טוב ויישמר. במקרה כזה, חרדת הרדיפה תהיה פנימית.

אצל פרויד, ההשלכה היא של דחפים בלתי-רצויים. אצל קליין, לעומת זאת, ההשלכה היא של חלק מהעצמי.

הפיצול המוגזם והסילוק של חלקים ממנו אל העולם החיצון מחלישים אותו במידה ניכרת, זאת משום שהמרכיב התוקפני של הרגשות ושל האישיות קשור קשר הדוק בנפש לעוצמה, כוח, חוזק, ידע ולתכונות נחשקות אחרות

ישנן גישות נוספות להבין את ההשלכה. ביון (1962) סבר שהתהליך הוא לא תוך-אישי, אלא בינאישי: ההשלכה מובילה ללחץ על הזולת, מה שמוביל לקבלה או להזדהות עמו אחרי עיבוד: הילד משליך את החלקים הבלתי-נסבלים לעבר האחר, מעבד אותם בניחותא, ומבין אותם בזמנו.

דרך הפיצול וההשלכה, התינוק יוצר שני אובייקטים, שני שדיים: השד הטוב והשד הרע.

השד הרע נחווה ע"י האגו כמסוכן והרסני. לעומתו, השד הטוב נחווה כאידיאלי, המסוגל להגן מפני השד הרע. כך, מצבים של סיפוק יעוררו רגשות אהבה שיופנו לשד הטוב, המספק, ואילו מצבים של תסכול יעוררו שנאה וחרדת רדיפה שיופנו לשד הרע, המתסכל. הכל חלק מהפנטאסיה הראשונית של התינוק.

תחושות גופניות כואבות או לא נעימות נחוות כנגרמות ע"י האובייקט הרע, ותחושות נעימות נחוות כנגרמות ע"י האובייקט הטוב.

התינוק, כאומר, חווה את עצמו ככל יכול. בפנטאסיה שלו, הוא זה שברא את השד הטוב ואת השד הרע. בהתאם לכך, הוא מאמין שהדחפים ההרסניים שלו באמת הורסים את האובייקט ואת הטוב שהופנם בתוכו.

חרדת הרדיפה

חרדת הרדיפה, כאמור, היא הפחד מפני פגיעתו של השד הרע הרודף. בפנטאסיה של התינוק הוא תוקף את השד (האובייקט) הרע, ולכן הוא חושש שהשד ישיב לו כגמולו, יפנה נגדו ויתקוף אותו - ינשך את השד וירביץ לאמא. התינוק חושש שהאובייקטים הרעים יחדרו לתוכו ויהרסו את האובייקט הטוב שבתוכו ואף את האגו כולו. בהתאם, התינוק מפתח מנגנונים שיסייעו לו להתמודד עם החרדה הרודפנית.

מנגנוני הגנה

• פיצול

ההפרדה בין הטוב לרע. הפיצול מתרחש גם באגו וגם באובייקט. זוהי ההגנה המרכזית והבסיס לשאר מנגנוני ההגנה.

• השלכה

הסטה של היצרים אל אובייקט.

• הפנמה

הסטה של חוויות חיצוניות/אובייקטים חיצוניים אל העצמי ותפיסתם כחלק מהעצמי.

הפנמה והשלכה, כאמור, קשורות גם בחוויות פיזיות - שובע ונעימות (טוב) וכאבי בטן שעושים קקי (רע)⁵

• אידיאליזציה

הקצנת היבטיו הטובים של האובייקט (המפוצל).

• הכחשה אומניפוטנטית (כל-יכולה)

הכחשה ואיון מוחלט של הרע, תוך החלפת חוויית הרדיפה בתחושת כל יכולות.

הזדהות השלכתית

מנגנון הגנה המשמעותי ביותר אצל קליין הוא הזדהות השלכתית - השלכת חלקי עצמי שאין האדם יכול להכילם לתוך אובייקט אחר (לרוב אמא) (שילוב של פיצול והשלכה).

ההגנה הזו מרוקנת את העצמי - ולכן כשההגנה הזו מופעלת בעוצמה, נותר עצמי מדולל וחלש מאוד. קליין ייחסה שנאה, קנאה, ותוקפנות מצד המטופל להגנה הזו - אם הוא אינו יכול לשאת שנאה עצמית, הוא ישליך את השנאה לעבר המטפל, וכו'.

וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי בריטי ותלמידה של קליין, פיתח את מושג ההכלה - השלכת חוויות בלתי נסבלות לעיבוד על ידי האחר - כהרחבה למושג ההזדהות ההשלכתית. בניגוד לקליין, שראתה בהזדהות השלכתית תהליך תוך-אישי, ביון ראה בו תהליך בינאישי.

הכלה

ביון טוען שיש חוויות בלתי נסבלות שהאדם (ילד או מבוגר) לא יכול לשאת. הוא זקוק לאחר שייקח את התחושות האלה, יעבד אותן ויחזיר אותן בצורה שניתנת לחוויה.

טראומה והכלה

לעיתים קרובות, אנשים עם חוויות טראומטיות גדולות מדחיקים כל זיכרון שלהן. לפי ביון, זהו תוצר של היעדר הכלה - שמוביל לחוויה גולמית, עמומה, בלתי מעובדת. החוויה הבלתי מוכלת יכולה להתבטא בתסמינים גופניים או בחרדות עמומות, שלא ניתן לשיים.

הכלה בטיפול

בטיפול, המטפל עשוי לחוש תחושות, לעיתים סמויות - קנאה, חרדה, תוקפנות ועליו להבין:

1. האם אלו תחושותיו שלו (קרי, האם התרחשה העברה נגדית)
2. האם אלו חוויות שהמטופל מרגיש, אך אינו יכול לבטא

המטפל צריך לעבד את החוויות הללו ולהחזיר אותן למטופל בצורה מעובדת שניתנת להכלה.

התפתחות התיאוריה על ידי אוגדן

אוגדן פיתח את רעיונותיו של ביון וטען שהזדהות השלכתית היא:

• מנגנון הגנה: השלכת תכנים בלתי נסבלים החוצה
• ערוץ תקשורת: העברת תכנים שלא ניתן לחשוב עליהם
• יחסי אובייקט: ביטוי לסוג הקשר שנוצר עם האחר
• ערוץ שינוי: אפשרות לשינוי ביחסי האובייקט

עיבוד

מטרת האגו בעמדה הסכיזו-פרנואידית היא להפנים אובייקט טוב, להזדהות עמו, ולהרחיק את הרודפים. ההפנמה של האובייקט הטוב משמשת את האגו כהגנה מפני החרדה.

הפנמה של האובייקט הטוב כמרכזי (יותר טוב מרע) היא תנאי מוקדם להתפתחות הנורמלית. השד הטוב הופך למוקד בתוך האגו ותורם ללכידותו. אם פחדי הרדיפה חזקים מאד, ומסיבה זו התינוק אינו יכול לעבד את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, אז התפתחות ועיבוד העמדה הדכאונית יתעכב גם הוא. כישלון זה עשוי להוביל להתגברות נסיגתית של פחדי רדיפה ולחזק את נקודות הקיבעון לפסיכוזות חמורות.

העמדה הדיכאונית

העמדה המאוחרת יותר היא העמדה הדיכאונית, שכרוכה במיזוג בין חלקי האובייקט שהושלכו - הטובים והרעים - לשלם. השד הטוב והשד הרע נחווים כהיבטים שונים של אותו האובייקט.

העמדה הזו מובילה לבעיה חדשה: האיזון שסיפק הפיצול מופר: האם המספקת היא גם האם המתסכלת. האובייקט שמותקף בחרדת כיליון הוא האובייקט הטוב - מה שמוביל לחרדה דיכאונית.

ההיבט האהוב וההיבט השנוא של האם אינם נתפסים עוד כנפרדים כל-כך והתוצאה היא התעצמות הפחד מאבדן, מצבים הדומים לאבל ותחושה חזקה של אשמה, שכן הדחפים התוקפניים נתפסים כמופנים כלפי האובייקט האהוב

קליין, הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים

הישגי העמדה

• מיזוג
• יכולת להרגיש חרטה
• יכולת להרגיש הכרת תודה
• יכולת להרגיש אכפתיות
• יכול לתקן

מרגע שהחלק הרע הוא לא חיצוני לנו, אפשר להתמודד עמו ביחס לאובייקט השלם.

האדם נהפך לסוכן פעיל בחייו, ולא לישות מפוצלת: הוא יכול ליצור סיפור חיים רציף, והבחנה יציבה בין העצמי לאחר.

ההגנה המאנית

מה קורה אם איננו מגיעים לעמדה הדיכאונית בצורה יציבה? אם אנחנו לא מצליחים להכיל את החלק הרע באובייקט השלם? ההגנה המאנית היא הכחשת החלק הטוב, וחוויה של כל-יכולות - איני זקוק לאחר. ההגנה המאנית היא הכחשת התלות, החרטה, והפגישה באובייקט החיצוני.

אמביוולנציה והתפתחות

העמדה הדיכאונית מאופיינת בהשגת היכולת לחוות סותרנות (אמביוולנציה) - ההבנה שהאדם השנוא הוא גם האדם האהוב. האהבה אינה נמחקת כשמופיעה שנאה, אלא ממשיכה להתקיים לצידה. אין אפשרות למחוק או להשיב לאחור את ההיסטוריה של היחסים, מה שמוביל לעצבות. זהו גם ויתור על אומניפוטנציה - הכרה בתלות שלנו באחר.

צורות שונות של קנאה

קליין מבחינה בין שלוש צורות של קנאה, שכל אחת מהן מייצגת רמה שונה של התפתחות נפשית.

• צרות עין

  הצורה הפרימיטיבית ביותר - שנאת האובייקט על חווית החזקתו במשהו שלעצמי אין. צרות עין מובילה לחמדנות, ולרצון פעיל לגזול מהאובייקט ולהרוס לו. צרות העין מתעוררת דווקא בתגובה לסיפוק ועונג, ולא לתסכול; היא מקושרת לדחף תוקפני מולד או לתסכול חריף, ומובילה לריקון האובייקט והעצמי.

• חמדנות

  היא הרצון לרכוש בעלות מוחלטת על האובייקט, כאשר הקלקול הוא תוצר לוואי של הרצון להשתלט.

• קנאה

  בצורתה המפותחת יותר, קנאה מערבת מבנה משולש - אני, אחר-אהוב ואחר-שנוא. היא מייצגת יחסי אובייקט שלמים ומורכבים, ומאפשרת סותרנות (אמביוולנציה) - שמחה עבור האחר לצד קנאה בו.

תנועה בין העמדות

ברצוני להעיר בקצרה על הנטייה בקרב הוגים אנליטיים, כולל קליין עצמה, להפריז בערכו של האופן הדיכאוני ולהפחית בערכו של האופן הפרנואידי-סכיזואידי....[תיאור כזה] חסרה בו הערכה לאופי הדיאלקטי היסודי של היחסים בניהם. האופן הפרנואידי-סכיזואידי והאופן הדיכאוני משמשים במהותם כהקשרים השוללים ומשמרים זה את זה. האופן הדיכאוני יש בו אינטגרציה, פתרון והכלה, ואם אינו נתקל בהתנגדות הוא מוביל לוודאות, לניוון, לסגירות, ליהירות ולתחושת מוות. האופן הפרנואידי-סכיזואידי מאפשר פיצול חיוני בין החיבורים ופתיחת הסגירויות של האופן הדיכאוני, ובכך מכונן מחדש את האפשרות של חיבורים טריים ומחשבות רעננות

תומס אוגדן

תומס אוגדן הדגיש שבריאות נפשית אינה התקדמות חד-כיוונית לעמדה הדיכאונית, אלא היכולת לנוע בין שתי העמדות. העמדה הדיכאונית לבדה עלולה להוביל לסגירות וניוון, בעוד העמדה הסכיזו-פרנואידית מאפשרת פיצול חיוני ופתיחות לחדש. למשל, התאהבות דורשת יכולת לפיצול זמני - לראות את האהוב כמושלם, לפחות לזמן מה.

תרומה לפסיכואנליזה

התיאוריה של קליין הרחיבה משמעותית את גבולות הטיפול הפסיכואנליטי. בניגוד לפרויד שראה באנליזה טיפול המתאים רק למי שיש לו אגו צופה - אנשים נוירוטים שלוקים בעימות בין הסופר-אגו לאיד שהאגו אינו משתלט עליו - קליין פתחה את האפשרות לטיפול בילדים ובהפרעות קשות.

האנליזה הקלייניאנית שמה דגש על משמעות סמלית של משחק ואסוציאציות, זיהוי חרדות דרך הזדהות השלכתית, ומיקום ההעברה במרכז הטיפול. בניגוד לגישתה של אנה פרויד שהתמקדה בבניית מבנים נפשיים, הגישה הקלייניאנית מדגישה פרשנות עמוקה של חרדות תוך עקיפת הגנות.

---

1. הכוונה היא לא לפנטזיה (fantasy) - לא לחלום בהקיץ על איזה רצון. ↩

2. קליין היא מהחלוצות של טיפול במשחק. ↩

3. לא Demon, אלא ציץ (סליחה). ↩

4. שופנהאואר. ↩

5. אלו מילים של ליטל, לא שלי. לא לשפוט. ↩↩

6. פרויד היה קנאי מאוד, ומרגע שאנשים מהמעגל שלו פיתחו או חלקו על התיאוריה שלו יותר מדי, הוא הגלה אותם. פרנצי היה אחד מאלה. ↩

7. ערן מושל את זה למערכת 1 ומערכת 2 מעולם הפסיכולוגיה של קבלת החלטות ↩