טראומה, דחק ואסונות
דחק הוא אירוע חיצוני שעמו אורגניזם צריך להתמודד. בניגוד להגדרה הנפוצה, דחק הוא כל אירוע חיצוני כחלק ממאבקו של אורגניזם לשרוד. חקר דחק הוא בינתחומי, וכולל גם את מדעי הפסיכולוגיה וגם מדעים נוספים.
לאבד את המפתחות של האוטו, להתחתן, אירועי חיים משמעותיים, טראומה ולחץ כרוני, כמו ממחלה, כולם מהווים אירועי דחק בעצימות שונה.
פסיכופתולוגיה, כמו PTSD ודיכאון, אירועים חיצוניים כמו מלחמה וטרוריזם, קשיים בילדות ונסיבות פוליטיות קשות כולם מהווים מקורות נפוצים של דחק.
עולם הדחק¶
תיאור מקרה
"מריה", 12, ממוצא אפרו-אמריקני היספני.
אביה הביולוגי נהרג בקרב בין כנופיות כשהייתה בת שנתיים.
האם עברה למדינה אחרת (בארה"ב).
לאם הייתה נטייה למערכות יחסים עם גברים אלימים.
הביאה ילד עם אחד מהם. מריה מטפלת בילד.
גדלה בסביבה של עוני, פשע וסמים.
מריה סובלת מתסמינים כרוניים חמורים של דיכאון.
מחשבות אובדניות וכוונה אובדנית.
חוסר שקט, אנהדוניה.
ריכוז פגוע וקשיים בלימודים.
במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מריה נאלצה לעבור ניתוח פלסטי מסוכן לתיקון בעיה מולדת.
נחשד שיש לה גידול, והסבתא שלה חלתה בסרטן ונפטרה.
הוא מושעית מבית הספר, והאם נפרדת מבן הזוג שלה.
שנתיים לאחר תחילת הטיפול, מריה עדיין מטופלת.
התסמינים הדיכאוניים משתפרים, אך לא נעלמים לגמרי (אני תמיד מדוכאת)
ציונים טובים בבית הספר. בדרך לקולג'.
עדיין מטופלת.
מריה כותבת על עצמה לאחר הטיפול:
I would like to describe myself as a person who looks forward to life, needs to change because life is too short and I do not want to look back at my life and say “I wish I did that and I had that”. I describe myself as a funny and open person who sometimes has an attitude and tends to love everybody.
אז, מהו דחק?
ההיסטוריה של חקר הדחק¶
דחק (Stress) מגיע מלשון Strictus בלטינית - להתכווץ, או מצרפתית קלאסית - Estress - דיכוי.
החוקר William Shaw Mason האירי סיפק תיאור ראשוני של דחק ב1814-19, באומרו כי
העניים, במיוחד הנשים, מתות בצעירותן, ממה שהם קוראים לו דחקות (Stresses), כלומר גלים אלימים מעבודה קשה.
הפיזיולוג הצרפתי Claude Bernard מתאר תיאוריה של סביבה פנימית (קרי: הומיאוסטאזיס), אותה הגוף מנסה לייצב באמצעות רגולציה של נוזלים גופניים.
אחריו, הפתולוג הבריטי-קנדי Sir William Osler הציע שהגוף מגיב לתנאי הסביבה בצורה שמשליכה על הבריאות הגופנית בטווח הארוך, בחפשו את הסיבות לתסמיני דחק.
הפיזיולוג האמריקני Walter Cannon זיהה שמצוקה עוצרת את התנועה הפריסטלטית.
Shell Shock¶
קאנון חקר הלומי קרב (Shell Shocks) אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועקב אחרי ההשלכות של הטראומה על לחץ דם נמוך.
דיבר לראשונה על הומאוסטאזיס - שבו הגוף פועל במטריקס אחיד כדי לשמר סביבה פנימית יציבה. הומאוסטאזיס נשמר באמצעות איברי החישה, מערכת העצבים האוטונומית ו - לענייננו - פחד.
קאנון פרץ את הדרך להבנת התפקיד של הדחק בתחום הפסיכוסומטיקה.
קאנון הפריך את תיאוריית הרגש של ג'יימס ולאנגלי.
ג'יימס סבור ש"קודם אני בורח מהטורף, ואז אני חש פחד". לאנגלי קובע כי הרגשות נוצרים על ידי המערכת הואסומוטורית (זו שאחראית על היקף כלי הדם.)
הניסויים של שרינגטון מראים שאפילו כשהמרכז הואסומטורי מושמד, בעלי חיים מביעים תגובות רגשיות.
בעקבות זאת עלתה תיאוריות הרגשות של קאנון ובארד - שמזהה מרכזים רגשיים במוח וזיהתי את תגובת הFight or Flight.
General Adaption Syndrome¶
אחריו, Hans Selye, ביוכימאי אוסטרי-קנדי, הציע את תגובת ה"דחק מול דחק" (Stress vs Stress), וזיהה את תסמונת ההסתגלות הכללית (General Adaptation Syndrome - GAS): 1. עוררות. הגוף מתכונן להילחם או לברוח. 2. התנגדות. הגוף מתכונן להתקפה מתמשכת של עקה. 3. עייפות. ההתנגדות לא יכולה להישמר.
סליה זיהה את ההשפעה של דחק על האיזון ההורמונלי ועל תפקידו של ציר הHPA.
זה לא אומר שדחק הוא תמיד דבר רע.
Yerkes & Dodson (1908) הגו את חוק ירקס-דודסון, שזיהה קשר בין גירוי מלחיץ למהירות הלמידה - תחילה בעכברים, שלמדו מהר יותר כשנחשפו לגירוי מלחיץ במידה בינונית.
מלחמת העולם השנייה הביאה להתקדמות בחקר הדחק, שסווג תחילה כ'נוירוזיס מלחמה' (War Neurosis), וסווג אחר כך כPTSD. נהגו כמה סולמות לבחינת דחק:
-
הסולם של Holmes & Rehe
-
סולם "אירועי היציאה" של Paykel - שסיווגו אירועים שהוציאו אנשים מהמעגל החברתי שלהם.
-
סולם הערך הדחק של George Brown & Tiril Harris - שהגו שיטות למדידות דחק שלא נשענות על דיווח עצמי (גרוע!).
דיווח עצמי הוא משתנה והפכפך - אדם לוחמני יכול לפרש כל הערה עוקצנית כ"ריב גדול" בעוד שאחר לא; בשורה על היריון תהיה שונה לגמרי לנערה בת 16 ואישה בת 40 בטיפולי פוריות; לדיווח עצמי יש היבט פרטני לא אמין.
גולן מכנה חוקרים כמו בראון והאריס עציצים - שיושבים עם המטופל המון, המון זמן ושואלים אותו אינספור שאלות ולוקחים ממנו אינסוף מדידות. עציצים, הוא מוסיף בהערכה, עזרו מאוד לקדם את חקר הדחק בזכות השיטות שהגו להתגבר על הדיווח העצמי.
תודה על הכל.
Appraisal Theory¶
Richard Lazarus קובע שסולם הGAS מתעלם של Salye מתעלם מהבדלים אישיים אימתניים.
לזארוס הגה את תיאוריית ההערכה (appraisal theory), התיאוריה הכי משפיעה עד היום. לתיאוריה שתי שכבות:
- הערכה ראשונית: האם המצב הנוכחי מאיים? (יש שם אריה?)
- הערכה שניונית:
- לא מאיים? לא מעניין.
- מאיים? מה אפשר לעשות לגבי זה? (מעבר לFight or Flight)
המחקר של לזארוס פרץ את הדרך למנגנוני התמודדות (Coping strategies) - חקר מנגנוני ההגנה מפני הדחק ברמת פתרון-הבעיות והויסות הרגשי.
חוקרים עכשוויים¶
אהרון אנטונובסקי פיתח את תיאוריית הSalutogenesis - שקבעה שחקר הדחק צריך להתמקד בבריאות של אנשים, לפני שמתמקדים בפתולוגיה; על מנת להבין מה משתבש, צריך להבין את המצב התקין1.
אנטונובסקי קובע שאנשים זקוקים לתחושת עקביות (Sense of Coherence), שמבוססת על שלושה צירים עיקריים:
- מובנות (Comprehensibility) - אני יכול להבין מה קורה מסביבי בעולם.
- יכולת ניהול (Μanagabilty) - יכולת לנהל את חיי היומיום ולהתמודד עם העולם.
- משמעות (Μeaningfulness) - ההתנהלות שלי בעולם ברת-משמעות.
מרטין סליגמן[^2] הגה את רעיון למידת חוסר האונים[^3], והדגים כיצד אנשים, מרגע שהם מפתחים אמונה שלילית, מבצעים לעצמם התנייה קלאסית באמונה שהם לא יכולים להתמודד עם המצבים בעולם, וכך כושלים אפילו בפתרונות שגרתיים - הדחק משתק אותם, משום שהתגובה המותנית שלהם היא של חוסר אונים.
סליגמן הציע במקום את שיטת האופטימיזם הנלמד, והתמקד בפסיכולוגיה חיובית - שמטרתן לשבור את ההתנייה ולהחזיר את תחושת המסוגלות.
סטיבן הובפול הציע את תיאוריית שימור המשאבים, שהמיקוד שלה הוא מוטיבציוני, ולא קוגניטיבי. הוא קובע שלאנשים יש משאבים מסוימים ומוטיבציה חזקה לשמר אותם; דחק הוא איום לאותם משאבים.
כלומר, המניע של אנשים הוא שימור אותם משאבים, השקעה במשאבים החיוניים, ורכישת משאבים חדשים.
ברוס מקאוון (ΜcEwen), מציע את מושג הΑllostatis - הוא יכולתו של הגוף להסתגל לסביבה משתנה - כמו בניית שריר בסביבות שדורשות כוח פיזי.
אלוסטאזיס נבדל מהומאוסטאזיס, שהודגש במחקרים הקודמים - בעיקר בכך שהומאוסטאזיס מתמקד בטמפרטורת הגוף, בעוד שאלוסטאזיס מתמקד בקצב הלב. דחק משמעותי נקודתי טוב לאלוסטאזיס - הוא משפר את יכולת הגוף להסתגל - אך דחק כרוני גובה מחיר כבר מהגוף.
מצבים נקודתיים (נמר!) מובילים לדחק נקודתי , עד שהם נגמרים והגוף חוזר למצב תקין, בעוד שדחק כרוני הוא מצב של דחק מתמשך שלא נרגע - הגוף נשאר בעקה לזמן ממושך.
מצב שבו הדחק מוביל לתוצאות חיוביות נקרא Εustress - מצב שבו האלוסטאזיס במצב דחק מוביל להסתגלות מוצלחת (נמר! רוץ!).
רוץ!
מודל ארבע הגורמים¶
דחק מורכב מארבע גורמים:
- הדחק עצמו - המצב המלחיץ
- התגובה לדחק
- גורמי סיכון
- גורמים מגנים
לב חקר הדחק הוא חקר הקשר הסיבתי בין המצב המלחיץ לתגובה הנובעת ממנו. כמובן שזה לא כזה פשוט - הקשר עובד גם בכיוון ההפוך.
גורמי הסיכון והגורמים המגנים הם גורמים ממתנים על הקשר הזה - גורמי סיכון מקצינים אותו, וגורמים מגנים מרככים אותו.
גורמים מעוררי דחק¶
טרחות היומיום (פקקים, חדשות), אירועי חיים דרמטיים, טראומה ואסונות ודחק כרוני הם כולם מעוררי דחק משמעותיים. באופן לא מפתיע, כל אלו מנבאים תגובות דחק - דיכאון, חרדה, ושאר ירקות.
טרחות יומיומיות ואירועי חיים מרכזיים הם נורמטיביים, אבל טראומה - שמוגדרת כמצב של חרדה ממשית לשלמות הגוף והמשכיות החיים - היא אירוע חריג. כמובן שישנה גם אינטרקציה בין מצבים כאלו ואירועי חיים מרכזיים - חשבו על אנשים שחיים בצל המלחמה, כמונו.
דחק כרוני נבחן מהאחרים בכך, שבניגוד לאחרים, אין לו נקודת יציאה - האירוע לא בא והולך אלא מתמשך למשך זמן עמום; חשבו על נישואים גרועים או על עוני - לא ברור מתי זה התחיל ומתי זה ייגמר, אם בכלל.
תגובות מרכזיות לדחק¶
דחק מעורר תגובות כמו מחלות, הפרעות מצב-רוח ואובדנות, PTSD ואלימות.
גורמי סיכון¶
גנטיקה, אישיות, עוני, גורמים חברתיים ודפוסי מחשבה כולם מהווים גורמי סיכון לדחק. כמובן שישנה גם אינטרקציה - עוני גם מעורר מחלות פיזיות, ואלו בתורן מעוררות דחק, וזה בתורו מגביר את העוני, וכו'
גורמים מגינים¶
רווחה חומרית, אינטיליגנציה, גנטיקה, תמיכה חברתית, אסטרטגיות התמודדות ודפוסי מחשבה חיוביים כולם יכולים להגן מהשלכות הדחק ולהיטיב את ההתמודדות עמו.
-
וזה עוד לפני כל הטרנד של פסיכולוגיה חיובית. ↩