חסך אימהי
התקשרות, היצמדו של התינוק לדמות מטפלת קבועה, היא עניין מהותי בהתפתחות התינוק, שנלמד תחילה בהיעקר מהיעדרו - תינוקות בלי אמא או דמות מטפלת קבועה.
המחקר סביב ההתקשרות שואל שאלות כמו -
- האם לתינוקות יש דיכאון?
האם התינוק מכיר באם כאם, או שכל עוד מישהו מטפל, מאכיל ומחליף חיתולים - הכל בסדר?
- האם יש חשיבות לדמות מטפלת קבועה לתינוק?
נניח והתינוק חי בפנימייה, או כתינוק שבט כזה - כל כמה שעות כל הצוות מתחלף. האם זה טוב לתינוק? רע לתינוק? לא משנה?
- האם דמות טיפולית מוגבלת בשכלה עדיפה על היעדר דמות בכלל?
חסך¶
חסך הוא אחד משני סוגים - חסך מלכתחילה (Privation) - שבו לתינוק אין דמות מטפלת ממש מתחילת חייו - וחסך בהמשך (Deprivation) - שבו לתינוק הייתה דמות מטפלת שיצרה איתו קשר, ונלקחה ממנו. אלו נחלקים לחסך מוחלט - אין שום קשר לדמות טיפולית - וחסך תפקודי - הדמות ישנה, אבל היא לא מתפקדת.
עד שנות ה40 של המאה הקודמת, בסביבות מלחמת העולם השנייה, היו הרבה יתומים ובתי יתומים, והם לא ממש עניינו אף אחד - רובם (75%+) היו מתים בבתי היתומים.
הסברה הייתה שהם מתים בגלל תנאים סניטריים ירודים. במלחמה, מספר היתומים גדל מאוד, אבל הגיע גם שיפור סניטרי אדיר בתנאי בתי היתומים. אבל, עדיין יש המון תמותה - ואלו ששורדים סובלים מהתפתחות לקויה. איך זה יכול להיות?
לאור הנסיבות האלו, החלו לבחון את הרעיון שדווקא החסך בדמות האימהית הוא זה שפוגע בילדים - ולא רק התנאים הפיזיים. ישנם שני כיווני מוצא:
Spitz - מחקר מנקודת מבט תיאורטית¶
Spitz, המגיע מעולם הפסיכואנליזה, חוקר הרבה מאוד יתומים, ומגיע להסבר פסיכואנליטי - כאשר אין דמות של אם, אין אובייקט ליבידינלי (מיני) שניתן לפרוק עליו את הדחף התוקפני או האנרגיה הלבידינלית, הילד מפנה את האינסטינקטים כלפי עצמו - גופו.
ספיץ השווה בין בתי ילדים לבתי יתומים - בראשון התינוקות גדלים עם האם, לרוב אימהות צעירות עם רקע נפשי או עברייני, ובשני התינוקות מושארים בידי האם, שלא יכולה לטפל בהם מסיבות כאלה ואחרות; הרקע שלהם תקין לכאורה והם חוו קשר אימהי.
ספיץ טען שההבדל העולה בתפקודי הילדים בין המוסדות נובע מההבדל בדמות הטיפולית.
ספיץ מוצא כי כאשר ילדים עוברים מצב של חסך, במיוחד במחציתה השנייה של השנה הראשונה לחיים (גילאי 6-12 חודשים), הם נכנסים למצב אותו כינה דיכאון תלותי (אנקליטי).
בחודש הראשון לפרידה, התינוקות בוכים בלי הפסקה; הם נתלים ונאחזים בחוזקה בכל מי שיצר איתם קשר עין.
בחודש השני, הבכי נהפך ליבבה ממושכת. יש ירידה בכמות האכילה וירידה במשקל, ההתפתחות מואטת, יש הפרעות בשינה והתנהגויות אוטו-ארוטיות - הילדים מנסים לנחם את עצמם ברמה התנועתית.
בחודש השלישי לפרידה, מופיעה הרתעות ונסיגה מקשר. רוב הזמן הם שוכבים, בתנוחה פאטוגונמנית - תנוחה מובסת, מופנמת, הימנעות מקשר עין. התנועה מאטה, הירידה במשקל נמשכת, והתינוק נהפך פגיע יותר למחלות.
אחרי החודש השלישי, הבעת הפנים קפואה, הגוף נוקשה וחסר תנועה, ממשיך העיכוב ההתפתחותי - וישנה השלמה עם האובדן.
ספיץ מדד את הDQ1 של התינוקות לאורך שנתיים. עד גיל 3 חודשים, מצא ירידה של 12.5 נקודות. בין 3-5 חודשים, יש ירידה של 14 נקודות. לאחר 5 חודשים, ישנה ירידה ממוצעת של 25 נקודות.
בבית היתומים, הDQ הממוצע נע סביב DQ124; בגילאי 8-12 חודשים - 72.
ואם האמא תשוב? האם התינוק יתאושש? לאחר איחוד מחדש עם האם עד 3 חודשים חסך, נצפתה עלייה של 25 נקודות. לאחר 3-5 חודשי חסך, העלייה הייתה של 12.5 נקודות; לאחר 5 חודשים או יותר, הנזק היה בלתי הפיך.
Hospitalism¶
לאחר 5 חודשים של חסך אימהי מוחלט או חסך בחצי הראשון של השנה הראשונה, התינוקות הפגינו תסמונת Hospitalism - החלשות של הגוף, נטיה למחלות וזיהומים ושיעורי תמותה מוגברים. רוב השורדים היו בעלי עיכוב התפתחותי.
כל זאת לעומת ילדי בתי הילדים, שהתפתחו כילדים בריאים וסקרנים.
Skeels - מחקר מעבודת שדה¶
Skeels מגיע למוסד של ארגון שעבד עמו, שקשור בילדים שנולדו מחוץ לנישואים או שהמשפחות ויתרו עליהם, ורואה שני תינוקות - בנות 13 ו16 חודשים - שלקו במוגבלות שכלית (תפקוד של 7 חודשים). באותו המוסד, הוא נתקל בזוג נערות - בנות 17 ו18 - שלוקות אף הן במוגבלות שכלית - בתפקוד גיל 7-9. הוא חוזר לאחר כמה חודשים, ונתקל שוב בפעוטות - שלתדהמתו, מתפקדות באופן תקני ונורמטיבי לגמרי. מתברר לו שהנערות אימצו את הפעוטות, והקשר הזה עזר להן לשגשג.
סקילס החליט לבדוק את העניין במחקר מסודר (Skeels, 1966). בקבוצת הניסוי של סקליס השתתפו 13 ילדים, בגיל ממוצע 19.4 חודשים, וIQ[^] של 64.3 (נמוך). התינוקות כולם חוו חסך. סקילס דאג שכל אחד מהם יאומץ על ידי נערות עם לקות שכלית - כל תינוק מקבל נערה.
בקבוצת הביקורת היו 12 ילדים, בגיל ממוצע 16.6 חודשים, וIQ ממוצע של 86.7 - בתוך הנורמה. התינוקות האלו נשארו במוסד, אך לא זכו לדמות טיפולית.
הילדים כולם נשארו במוסד בין 5 חודשים לשנתיים, עד שאומצו, ובמעמד האימוץ הIQ שלהם נבדק - ומשם והלאה סקליס עקב אחריהם, במשך 21 שנה.
שנתיים וחצי לאחר הניסוי, הילדים בקבוצת הניסוי עלו לIQ 95.9. בקבוצת הביקורת, הIQ ירד ל60.5.
לאחר 21 שנה, כל ילדי קבוצת הניסוי קיימו את עצמם - 12 שנות לימוד, שניים מהם למדו באוניברסיטה, 11 מהם התחתנו. הילדים שלהם היו בעלי IQ בטווח הנורמה ולמדו במוסדות רגילים. בקבוצת הביקורת, 1 מת בגיל ההתבגרות, 4 מאושפזים (3 במוסד ללקות שכלית, 1 במוסד לחולי נפש), ממוצע שנות הלימוד היה 3 ורק 2 התחתנו (ואחד התגרש).
מחקרים עדכניים¶
מחקרים עדכניים מצביעים על לקויות בהתפתחות הרגשית והחברתית בקרב ילדים במוסדות. אחד המאפיינים הנפוצים בקרב ילדים אלו הוא חברותיות בלתי מובחנת ויזהוי לקוי של רמזים חברתיים. אחד ההסברים שהוצעו ללקות זו היא שמקורה בזיהוי לקוי של הבעות פנים אמוציונליות, אשר מהווים את אבני הבסיס לחברתיות תקינה.
ההתקדמות המחקרים נבעה בעיקר מנפילת מסך הברזל - לפתע נגלו לעיניי החוקרים כל הילדים המוסדיים בעולם הקומוניסטי. Sloutsky et al, 1997 בדק יתומים בני 6-7 שגדלו במוסדות ברוסיה, לעומת ילדים רגילים שגדלו עם הוריהם בבתיהם. ילדי המוסד זיהו פחות טוב הבעות של כעס, שמחה, פחד והנאה - אבל זיהו עצב וגועל באופן תקין.
Parker & Nelson, 2005 ערכו מחקר בקרב ילדי מוסדות ברומניה בגילאי 7-32 חודשים לעומת קבוצת ביקורת בגילאים דומים. נמצאו הבדלים משמעותיים בפעילות המוחית למראה פנים עם הבעת שמחה, כעס, פחד ועצב.
חלק מילדים אלו אומצו למערב; האם ניתן לשקם אותם?
Rutter et al, 2001 עקב אחרי 165 ילדים רומנים שחוו חסך מסוים שאומצו באנגליה עד גיל 42 חודשים, לעומת קבוצת ביקורת של 52 ילדים אנגלים שאומצו באנגליה בינקות ללא תקופת חסך.
בגיל 4 ו6 שנים נמצא שחסך נקשר בבעיות בהתקשרות, קשר והיפראקטיביות, תסמינים בטווח האוטיסטי ובעיות קוגניטיביות. לא נמצא קשר לבעיות התנהגות ולקויות חברתיות, ולא נמצאו ליקויים כוללים כפי שספיץ תיאר; ילדים רבים הראו בעיות רק בתחום אחד או שניים.
80% מהילדים הרומנים שאומצו אחרי שנתיים או יותר חוו בעיה בתחום אחד או יותר. מחיצתם של אלו הראו בעיה רק בתחום אחד, ורק רבע חוו בעיות במספר תחומים. כמו כן, ה20% הנותרים מהילדים הראו התפתחות תקינה לחלוטין.
70% מהילדים שאומצו עד גיל 6 חודשים לא הראו לקות בכלל.
בשנת 2010 המחקר הסתכם, כאשר הילדים הגיעו לגיל 15. המחקר התמקד בילדים שחווה חסך מעל לגיל 6 חודשים. הילדים האלו הראו תבנית של DSP - Deprivation-specific psychological pattern, ארבע תסמנים לרבות:
-
סממנים דמויי אוטיזם quasi-autistic patterns
-
התקשרות לא מעוכבת disinhibited attachement
נכונות לגשת לזרים ולהיקשר אליהם בלי מעצורים
-
בעיות קשב ופעלתנות יתר
-
לקויות קוגניטיבית
רבים מהילדים בעלי IQ 80 או פחות
הילדים הראו גם סממנים פיזיים - לרבות היקף ראש קטן ומשקל מתחת לנורמה. החוקרים מציעים את היקף הראש כגורם מתווך - משך החסך קובע את היקף הראש, והיקף הראש קובע את תסמיני הDSP.
Crockenberg & Rutter (2008) בחנו שלושה מוסדות יתומים באותה עיר וכלל את כל הילדים והצוותים. הצוותים לא נקשרו לילדים, והתחלופה היא אדירה - עשרות רבות של מטפלים. המוסדות היו סבירים מבחינת תנאים פיזיים, סניטריים, תזונתיים ומשחקיים.
המוסדות חולקו ל3:
-
המוסד הראשון קיבל אימון והדרכה עצימים, במטרה להגביר את המודעות של הצוות לגבי היבטי התפתחות הילד, ובמיוחד החשיבות של חום, רגש, וטיפול רגש
-
המוסד השני עבר את אותה ההדרכה, ושינוי מבני - צומצמה כמות הילדים לכל מטפל (יחס יותר אישי)
-
המוסד השלישי לא עבר שום שינוי
ההדרכה של הצוותים הייתה מוצלחת, והשינוי המבני העצים את ההצלחה עוד יותר. ההתערבות הביאה לשיפורים בולטים בכל המימדים אצל כולם, גם בקרב ילדים תקינים וגם בקרב ילדים בעלי לקות שכלית, ובמיוחד בקרב ילדים שחוו את השינוי למשך לפחות 9 חודשים.
אפיגנטיקה¶
אפיגנטיקה היא חקר ההשפעה של גורמים סביבתיים על המבנה הגנטי ועל הביטוי שלו. הראייה כיום היא לא יש לך גן X אז יקרה Y, אלא בהינתן תנאי סביבה כאלו וכאלו, גן הX שלך יופעל\לא יופעל ויקרה\לא יקרה Y.
Meany & Ferguson-Smith (2010) בדקו חולדות ואת הגורים שלהם ומצאו שככל שהאמא החולדה מלקקת ומטפחת את הגור שלה יותר לאחר הלידה, היא משפיעה על החומרים הכימיים בגוף הילוד - לצמיתות - כך שיהיו עמידים יותר לעקה (סטרס): כלומר, גורי חולדות שאמא ליקקה אותם יותר היו לחוצים פחות והתאוששו יותר טוב ממצבי לחץ.
בשנות ה-70, מחקריו של הרלו ושותפיו הראו כי קופים אשר גודלו בבדידות התקשו מאוד לפתח חיים חברתיים תקינים, ולגדל את צאצאיהם. חומרת השפעות היו קשורות לאורך הזמן בו היו מבודדות ולעיתוי של הבידוד. שההשפעות החמורות ביותר היו לבידוד באורך של 6 חודשים או יותר, במהלך 6 החודשים הראשונים של החיים - לא הצליחו להרגיל אותם להתנהגות חברתית נאותה, גם כאשר השתמשו בטכניקות של ענישה (שוקים חשמליים) בניסיון להכחיד התנהגות אגרסיבית.
באותם מקרים בהם הגורים, על אף ההתנהגות האלימה של האימהות, הצליחו לשרוד, התנהגות האימהות התחילה להשתנות עד כדי כך שאימהות אלה תיפקדו באופן נורמלי לחלוטין עם התינוק הבא שלהן.
כיצד תהליך ההבראה מתרחש?
-
אם הגור הצליח להיאחז באם, הוא בדרך כלל שרד
-
ההיתלות אפשרה הזנה והתחמקות מאלימותה של האם
-
ככל שהוא נתלה יותר זמן, כך השתפרו עוד יותר סיכוייו לשרוד
-
האימהות בילו יותר זמן בפעילות התואמת את ההתנהגות הנורמלית של קופות במצב בו הן יולדות
-
השערה: הגרייה של הגורים השובבים והחמודים יכולה “לרפא” פתולוגיות הקשורות לגידול בתנאי בידוד
-
בדיקה: גורים בני 2-3 חודשים, בריאים וחזקים הוכנסו לכלובים עם בוגרים שהיו מבודדים במשך 12 חודשים. במהלך 18 חודשים, הבוגרים “נרפאו”