התיאוריה של אריקסון מאהלר

התיאוריה הפסיכו-חברתית¶

אריק אריקסון¶

אריק אריקסון¹ פיתח את התיאוריה הפסיכו-חברתית, שמנסה לתאר, כמו פרויד ואחרים, איך האישיות מתפתחת. אלא שבניגוד לאלו, אריקסון מציב את התפתחות האישיות לכל אורך החיים - ולא רק בילדות ובגיל ההתבגרות.

אריקסון חי בתקופתו של פרויד, ומרחיב על התיאוריה שלו - הוא מוסיף את ההיבטים החברתיים, מעבר לדחפים. אריקסון לא רואה בהם דבר רע - אלא כגורם חשוב ומשמעותי בעיצוב האישיות. בכל שלב, אומר אריקסון, יש משבר כלשהו - שנובע מעימות בין הצרכים המולדים לצרכים החברתיים. מול כל עימות כזה יש פתרונות רעים - כניעה לדחף האחד או השני - או פתרונות טובים, בדמות פשרה.

אריקסון נולד בדנמרק לאבא ממוצא יהודי ואמא נוצריה. אמו מתחתנת מחדש עם רופא יהודי, שאריקסון לא יודע שאינו אביו. קבוצת השווים שלו דוחה אותו - הוא ארי מדי ליהודים ויהודי מדי לארים - ובסיום התיכון, מגיע ללימודי אומנות, נודד לגרמניה, ומגיע בסופו של דבר לוינה, לבית הספר המטופלים של פרויד. הוא עובר הכשרה עם אנה פרויד, עובר ללונדון ומשם לארצות הברית, פותח מרפאה פרטית בבוסטון ועובד במוסד לעבריינים צעירים. הוא פוגש אנתרופולוגיות כמו מרגרט מיד ומתוודע מהן לדרכי הגידול השונות של ילדים במקומות רחוקים.

התיאוריה של אריקסון לא נחקרה הרבה, וכשכן - בעיקר סביב גיל ההתבגרות.

לעומת פרויד¶

גיל	השלבים הפסיכו-סקסואליים של פרויד
לידה - 1	אוראלי
1-3	אנאלי
3-6	פאלי
7-11	חביון
12-16	גניטלי
בגרות מוקדמת
בגרות
בשלות\זקנה

פרויד טוען שהאישיות מתפתחת בשלבים, וכל שלב מתבטא בדחפים באיזור אחר - דרך הפה (נושך, יונק, וכו') וככה הלאה, ומטרת ההורים היא לא לאפשר יצירת קיבעון.

גיל	השלבים הפסיכו-סקסואליים של פרויד	השלבים הפסיכו-חברתיים של אריקסון
לידה - 1	אוראלי	אמון לעומת חדשנות (פתרון: תקווה)
1-3	אנאלי	אוטונומיה לעומת בושה וספק (פתרון: כוח רצון)
3-6	פאלי	יוזמה לעומת אשמה (פתרון: הצבת מטרות)
7-11	חביון	חריצות לעומת נחיתות (פתרון: מיומנות)
12-16	גניטלי	זהות לעומת בלבול תפקידים (פתרון: נאמנות)
בגרות מוקדמת		אינטימיות לעומת בידוד (פתרון: אהבה)
בגרות		פוריות לעומת קיפאון (פתרון: דאגה ואכפתיות)
בשלות\זקנה		שלמות האגו לעומת יאוש (פתרון: תבונה)

לעומת פרויד, אריקסון אומר שהסוגיה היא לא רק סיפוק הדחף, אלא גם הגורם החברתי מולו הדחף הזה מסופק. כל שלב הוא סוגיה חברתית, ואין קיבעון - האישיות היא תמיד דבר דינאמי.

אריקסון רואה את החיים כרצף שלבים, שלכל אחד מהם משבר ייחודי - שפתרון טוב עליו יקנה רווח לעתיד. ההתפתחות היא תהליך המוביל לאחדות האני (לעומת האיד, אגו והסופר אגו) - קבלה של עצמך ושל מעגל חייך כבעלי ערך, ותוצאתה תחושה של השלמה וסיפוק.

אמון לעומת חשדנות¶

בגיל 0-1 שנים.

זוהי התקופה התלותית ביותר בחיי התינוק. הוא חי ואוהב דרך הפה (Erikson, 1963). הקשר החברתי בשלב הזה הוא בין הילד לאמו, וביניהם יוכל להיווצר אמון בסיסי, או חשדנות - ובמקרה הטוב, יפיק מהם תקווה - אמון בסיסי בעצמו ובאחר בהמשך החיים. מנגד, אם האם אינה מתפקדת טוב מספיק (לא באופן מושלם), תיווצר חשדנות - שתלווה את התינוק גם כן. אם האם מתפקדת מספיק טוב, נוצרת תקווה - שבסופו של דבר, התינוק יקבל את המענה; לא נדרשת הורות מושלמת.

אוטונומיה לעומת בושה וספק¶

בגיל 1-3 שנים.

התינוק לומד להחזיק ולהרפות, מתחיל לחקור אוטונומיה, ומתחיל להכיר בושה וספק. להחזיק ולהרפות הם עניין של שליטה - הילד מגלה את היכולות שלו, לעיתים מצליח, ולעיתים נכשל, ומתחיל לחוש בושה וספק. הורים שמביעים אמון בילד, ומאפשרים לו חופש בהתאם ליכולותיו, שאינם שופטים אותו בחומרה, יעזרו לו לפתח אוטונומיה, שממנה יצמח כוח רצון.

יוזמה לעומת אשמה¶

בגיל 3-5 שנים.

התינוק מתחיל ליזום, ומתחיל להשתחרר מהתלות בהורים שלו ובוחן את יכולתו בעולם. הוא מכיר במאבק עם ההורה מאותו המין - התסביך האדיפלי\אלקטרה של פרויד. אם מגיבים למאבק בחומרה, תתפתח אשמה, שיכולה לשתק את הילד. אולם אם ההורים מקבלים את היוזמה, ומתעלים אותה לערוצים מקובלים ומועילים, הילד ילמד לא להיכנע בצורה עיוורת לחברה - הצבת מטרות.

חריצות לעומת רגששי נחיתות¶

בגיל 6-11 שנים.

הילד נכנס יותר לחברה - לבית הספר, לעבודה - בצורה יותר מחייבת: לטקסים, לפעולות חברתיות, בכלי החברה - לקרוא, לכתוב, חשבון, קשרים חברתיים. הילד לומד יכולות - כל חברה ויכולותיה שלה - ועובר חברות. אם הוא מצליח להסתגל לכל הרעש הזה, נהדר - תעלה מסוגלות (competence). מצד שני, אם ייכשל - בכתיבה, בציד, במה שזה לא יהיה בחברה שלו - הוא עלול לחוש נחיתות. בשלב הזה, הילד מתחיל לפתח מיומנויות שונות - כל חברה ומה שהיא מכוונת אליו.

זהות לעומת בלבול תפקידים¶

בגיל 12-18 שנים.

זהו שלב ההתבגרות (adolescence). מתגבשת בו הזהות, והמורטוריום החברתי. הילד נדרש לגבש זהות - מי אני? מה אני רוצה? מה אני חושב? לגבי החברה, פוליטיקה, כסף, דת, מגדר...

ההתפתחות הקוגניטיבית האדירה מובילה לשינויים בדפוסים שהתגבשו קודם, לצד דרישות גוברות מהחברה, ונוצר בלבול תפקידים. החברה מעניקה להם את המורטוריום - שמיטת חובות - הזמן החברתי שנדרש לבדוק ולהתגבש (ללכת לבייביסיטר, לבחון מגמות, וכו'). אבל בסוף, החברה תדרוש זהות.

לא כולם מצליחים לגבש את הזהות הזו, ומובילים לבלבול תפקידים, שמובילה לתחלואה נפשית ואפילו לעבריינות. אולם צליחת המשבר הזה תוביל לנאמנות, שתלווה אותו כל החיים.

ספרציה ואינדיוידואציה¶

מרגרט מאהלר לא התכוונה להיות התפתחותית - היא פסיכו-אנליטיקאית.

מאהלר נולדה בסוף המאה ה19 לרופא יהודי ולבחורה צעירה מאוד, ולא בשלה לאמהות. האמא דוחה אותה, והאב גאה בה מאוד - יש לי בת כמו בן. למרגרט נולדת אחות, והאם כבר בשלה - ומרגרט נהיית דחויה אפילו יותר. מאהלר לומדת אומנות, מוותרת אחרי סמסטר, ואחרי אישור מאביה עוברת ללמוד רפואה. היא מודעת לשיח הפסיכו-אנליטי המתפוצץ בתקופה זו, מתמחה אצל רופאה ולא מסתדרת איתה (שיקוף של האמא?). היא עובדת עם ילדים במצוקה (אנחנו חושבים היום שעל הרצף), עד שהנאצים עולים לשלטון ומאהלר בורחת לבריטניה. שם היא מתחתנת ומתרגשת מיד, אמה נרצחת בשואה, ומאהלר נשארת קשורה לאביה עד סוף חייה.

איך ילדים מתפתחים ומגבשים אישיות?

השאיפה הבסיסית של הילד, אומרת מאהלר, היא לכיוון יצירת עצמאות, נפרדות מההורים, ויצירת אישיות ייחודית. התיאוריה מתארת מעבר משלב אוטיסטי-נורמלי - ייחוד מוחלט עם האם - להיפרדות פיזית ורגשית לכדי אדם נפרד.

השלב האוטיסטי הנורמלי¶

מהלידה עד גיל חודש.

בשלב זה, התינוק לא באמת הגיח לעולם עדיין - הוא בעיקר ישן, לא רואה טוב, לא שומע טוב. הוא מנותק, ואין עדיין שום צורה - התינוק חווה את העולם כמערכת סגורה - רעב בא והולך, והתינוק לא מכיר בכך שהוא חי מבחוץ. מאהלר מושלת זאת לביצת ציפור. כל האנרגיה הנפשית מרוכזת כלפי פנים, ואין הבדל בין התינוק לאם.

השלב הסימביוטי¶

מגיל 1-4 חודשים. זהו השלב החשוב ביותר אצל מאהלר.

התינוק חווה את עצמו ואת האם כדבר אחד - התינוק הוא סימביוטי². יש לו תלות מוחלטת באמא, ואין הפרדה - הוא והאמא אותו הדבר ממש. נוצרת הכרה מעומעמת בעולם החיצוני - הכרה בהקלת המתחים מבחוץ.

החוויה של התינוק היא אומניפוטנטית - תחושה שהאנרגיה שמושקעת ביצור הסיביוטי הזה, "אמאני", כל יכולה. זוהי חוויה מכזית להמשך ההתפתחות התקינה - אב-טיפוס של קשר בעולמו של התינוק - גם בהמשך החיים יש רגעים סימביוטיים יותר, כמו כשאנחנו חולים.

ומה עם אמא? גם היא צריכה להיות חלק. האמא - הבוגרת, הנפרדת, צריכה לאבד מעט מגבולותיה כדי לאפשר לגבולות את החוויה הסימביוטית³.

לרוב הסימביוזה צולחת, אבל יש בעיות. האמא עלולה להתאהב בסימביוזה - במיוחד אם היא מגיעה מחסך. מצד שני, האמא עלולה לדחות את הסימביוזה - נולדת לפני חודש, חלאס - יש לי דברים לעשות (או כמובן, דיכאון אחרי לידה.

המשכה מוגזמת בסימביוזיה יוצרת היקשרות מוגזמת - מישהו יושב לידך בכיתה ואחרי שיחת חולין יש לכם דיל לכרתים, ואז לא ענית לו לטלפון והוא מחק את הדיל. מצד שני, היעדר סימביוזה טובה מובילה להימנעות ולבידוד, לקושי אדיר ביצירת קשיים וכינון סיבתיות - אישיות מאגית כזו.

ספרציה אינדיוידואציה¶

הבחנה¶

מגיל 6-10 חודשים.

התינוק בוקע החוצה אל העולם. הראייה, השמיעה, היכולות המוטוריות הקוגניציה משתפרים, והפעלתנות הזו מובילה לניסיונות ההפרדה (ספרציה) הראשונים (כמו תינוק שלוקח מאמא את המשקפיים - שלי!). התינוק בוחן את הגבולות בינו לבין האם, והם לאט לאט מתחזקים. לא מפתיע שבשלב הזה יש פחד מזרים - אני ואמא שונים - ומי כל האנשים האלה??**.

האמא צריכה לאפשר לו את היציאה הזו החוצה, להיות חוף מבטחים עבורו. יש אמהות שנפגעות מזה, או שלא מאפשרות את זה, וככה מאיימות על ההפרדה הפיזית או הנפשית.

אימון¶

מגיל 10-15 חודשים.

לא לבלבל עם האמון של אריקסון!

הפנים של הילד החוצה. הוא יוצא וחוקר - את העולם, את עצמו - והוא עף על זה לגמרי. הוא מתחיל ללכת - ואוו! כמה רואים מפה! - הוא מגלה את היכולות שלו - מטפס, מגיע - זו לידה פסיכולוגית. יש פה התרחבות⁴ - גם ויזואלית, גם רגשית, התפעלות אדירה מהעולם. בצעדים הראשונים שלו, התינוק מפנה את הגב לאמא.

התינוק עובר לתדלוק רגשי - די במבט חוקר לעבר אמא כדי שתתמוך בו, ולא חייבים מגע של ממש, אבל עדיין צריכים בסיס בטוח⁵. האב מסייע במיוחד להיפרדות הזו - הוא פחות רגשי, פחות מוכר, ויותר פיזי.

התקרבות מחדש¶

מגיל 14-24 חודשים.

פתאום, הילד מחדש את הקרבה לאמא. מאהלר אומרת שההכרה בנפרדות מבליטה קשיים רבים - לחלוק רגשית, אובדן המסוגלות - מה הוא לא מסוגל, מה הוא לא יודע - אבדן הרומן עם העולם. וכמובן, ישנה ההבנה אודות האובדן של הקרבה המוחלטת לאם - אובדן הקשר הסימביוטי. נוצרת חרדת פרידה - כמו שאני קמתי והלכתי, כך גם אמא יכולה לקום וללכת.

ההתנהגויות נהיות סותרות - עדיין יש צורך גדול בהיפרדות, אבל גם ניסיון נוסף לקרבה. הפתרון כרגע, אומרת מאהלר, הוא להיות זמינים - להתרחק כשצריך, ולהתקרב כשצריך, להיות קשובה לילד - באופן שקט.

לידה של אח\אחות קטנים מעצימים במיוחד את הקושי הזה - לא רק שהקשר הסימביוטי אבד, מישהו אחר תפס את מקומו

אינדיוידואציה וקביעות אובייקט רגשי¶

מגיל שנתיים-שלוש והלאה.

לא להתבלבל עם קביעות אובייקט של פיאז'ה!

זהו השלב האחרון, אך לא הסוף של התהליך - נעסוק בשלב הזה כל חיינו.

נוצר ייצוג סמלי וקבוע של דמות ההורה - לרוב ייצוג חיובי - ודמות ההורה משוקעת בילד. ניתן להיעזר בדמות המופנמת - ואז אין תלות כה גדולה באמא האמיתית.

הייצוג הזה נשאר די קבוע לאורך החיים, ולצידו נוצר גיבוש של ייצוג עצמי - תחושה של מי אני, נפרד מהאם.

כשההפרדה לא מסתיימת והאמא יוצאת מחיי הילד, הייצוגים נשארים מעורבלים - מה שמוביל לעימותים לכל אורך החיים.

תרומת התיאוריה¶

מאהלר תיארה בפנינו את התפתחותה התקינה של התפקוד הנפשי - הבחנה ואינטגרציה, והיכולת לבסס ייצוגים פנימיים. מהאלר המשיגה את האזורים ההתפתחותיים שנפגעים וגורמים למצוקה, לצורכי טיפול⁶. התיאוריה של מאהלר תרמה גם לאבחון בגישה הפסיכודינאמית, בהיותה ציר להבחנה ואינטגרציה, וציר היכולת לביסוס ייצוגים פנימיים (PDM, 2006).

Blatt et al., 1981 מחזק את ההפרדה של מאהלר, ומכונן גם את ציר ההתייחסות - התקשורת של הילד ההולך ונפרד עם האם.

ביקורת¶

מחקרים עכשוויים על כך שהתינוקות בשלב האוטיסטי של מאהלר מגיבים, מבינים וערים הרבה יותר ממה שהיא מתארת (למרות שבכנות, לא היה לה מחקרים כאלו). ביקורת נוספת היא השם - שמתפרש כרמיזה שאם לא עוברים את השלב הזה, מתקבל אוטיזם - שזה פשוט לא נכון. ולבסוף, ישנה ביקורת על הדגש על האימא (כמו רוב החוקרים בתקופתה) - האבא מסוגל גם הוא למלא את אותם תפקידים אימהיים, ולכל הפחות תפקידים כלשהם בתהליך.

איזה מן הורים אלה?, שואל עמית, למה שהם יקראו לו אריק? אבל האמת, אומר עמית, שהוא בחר לעצמו את שם המשפחה אריקסון - בנו של אריק - כי הרגיש תלוש בהמשך חייו. ↩
מונח מושאל מעולם הביולוגיה - כאילו האם והתינוק עוזרים זה לזה להתקיים. ↩
עמית מספר על מטופלת מניקה שסיפרה לו שהיא "לא לבשה חולצה כבר חצי שנה" - התינוק כל הזמן יונק: כבר לא ברור של מי האיברים, ומתי - אין אפילו את פיסת הבד שמפרידה. ↩
הגל אמר את זה (סליחה). ↩
כשילדים בני שנה משחקים תופסת, הם כל הזמן מסתכלים אחורה, לראות שהאמא עדיין אחריהם - להיות רחוק, אבל לא רחוק מדי. ↩
עמית אומר, לפעמים אתה נכנס לקליניקה, ובום, מאהלר! כאילו הם קראו את המדריך! ↩