העצמי ודימוי עצמי

מצגת, ספר

רגע. העצמי? אנחנו לא מתמקדים בחברה? לא נכון.

העצמי הוא מוקד משמעותי בחברה בכלל ובחברה המערבית במיוחד - פיתוח העצמי, רווחת העצמי, ומהו בכלל העצמי.

מי אני?

מישהו שואל אתכם מי אתם. מה תגידו? אריסטו חשב שזה מה שאתם עושים. הבודהיסטים חושבים שאין בכלל דבר כזה. האדם הסביר יגיד שזה דברים כמו

• תכונות (אני רגוע)
• חוויות (אני סטודנט)
• העדפות (אני אוהב יין אדום)
• מטרות ושאיפות (אני רוצה לטוס כל שנה)
• זהויות חברתיות (אני פסיכולוג)¹
• תפקידים חברתיים (אני אח בכור לשני אחים)
• הערכות עצמיות (אני מעולה)
• מצבים רגשיים (אני נבוח)
• תיאוריים חיצוניים (אני גבוה)

כל אלו מסתכמות לכדי מושג העצמי (Self-concept) - סך כל האמונות שיש לאדם לגבי עצמו. המושג הזה די רציף ויציב - אנחנו נוטים לראות את עצמנו כאדם די דומה לאורך השנים.

אבל איך אנחנו יודעים את כל הדברים האלה?

מקורות הידעה העצמית

אינטרוספקציה

אנחנו מסתכלים פנימה, וחושבים על זה. מי אני?³ מה אני עושה? אינטרוספקציה היא הסתכלות פנימה, למצבים הנפשיים המודעים שלנו. כששואלים אותנו, איך אתה מרגיש?, התשובה תהיה כנראה אינטרוספקטיבית - אנחנו נתסכל פנימה ונגיד, אני שמח\זחוח\נבוח. כל תשובה שאני עלול להקריץ, היא בחינה של מצב נפשי מודע.

אבל האמת היא, שהרבה פעמים אין לנו מושג. במחקר Strangers to Ourselves (Wilson, 2002), מראה החוקר כי אנשים על פי רוב אינם יודעים את הסיבות האמתיתות להתנהגותם. הם מסבירים התנהגות לפי תיאריות נאיביות לגבי מניעים להתנהגות.

במחקר הגרביונים (Nisbett & Wilson, 1977) הדגימו החוקרים את הנטייה הזו. קונים בחנות התבקשו לשפוט איזה מבין ארבעה זוגות גרביוים הוא האיכותי ביותר (בפועל, כל הארבעה היו זהים). לאחר מכן, נשאלו מדוע בחרו את הזוג המסוים הזה. הנבדקים הפגינו אפקט סדר - 40% בחרו בזוג הימני ביותר, 31% בזה שלידו. נבדקים הסבירו את הבחירה בעזרת "תכונות" המוצר (אלסטיות, חוזק, סוג הבד). כנשאלו אם בחרו ומיקום הגרביונים השפיע על תשובתם, כל הנבדקים הכחישו.

לרוע המזל, הרבה מהמחקר בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה חברתית בכלל מתבסס על אינטרוספקציה, בדמות שאלונים וכדומה. איזה באסה.

צפייה בהתנהגות עצמית

ההתנהגות שלנו עצמנו היא גם מקור ידע עצמי חשוב. אנחנו מהנהנים? מנקרים? מחייכים? כל אלו רמזים מטרימים למה שבאמת קורה. במחקר Self Perception Theory (Bem, 1972), החוקר דאריל בם מראה שגם אנחנו עצמנו מסתמכים על הרמזים האלה, ולא רק אנשים אחרים. כאשר רמזים פנימיים הם עמומים וקשים לפרוש, וכאשר אין סיבה מצבים להתנהגות, אנשים רוכשים תובנות על התחושות והעמדות שלהם מתוך צפייה בהתנהגות של עצמם².

תפיסה עצמית של תכונות

במחקר Ease of Retrieval (Schwartz el al, 1991), הנבדקות נתבקשו לכתוב 6 או 12 דוגמאות של התנהגויות מאד אסרטיביות או לא אסרטיביות שלהן. הנבדקות דרגו את מידת האסרטיביות, הבטחון והחרדה שלהם, ודרגו עד כמה קשה היה להן לכתוב דוגמאות להתנהגויות כאלו.

היינו מצפים שאלו שכתבו יותר תכונות יידעו יותר טוב עד כמה הן אסרטיביות או לא אסרטיביות. התוצאה יצאה כמובן הפוכה (והשתחזרה מאז במחקרים ובמטא-אנליזות, אפקט בינוני): כשכותבים הרבה דוגמאות להתנהגות מסוימת, מסיקים על פחות מהתכונה; נבדקות שכתבו 12 דוגמאות דיווחו את עצמן כפחות אסרטיביות מנבדקות שכתבו רק שש דוגמאות.

אחד ההסברים הוא שבגלל מספר הדוגמאות הגדול שנדרש מהן, הנבדקות בקבוצת 12 הדוגמאות התקשו יותר לחשוב על דוגמאות - ולכן הסיקו שהן פחות אסרטיביות.

המסקנה שמסיק בם היא די קיצונית - אין באמת תכונות או עמדות קבועות מעבר לנסיבות. שואלים אותך עד כמה את אסרטיבית? אוי לא, בעצם את פחות אסרטיבית.

מחקר נוסף שנעשה כמה שנים אחר כך הוא זה של Tomrala et al, 2007, שביקשו במנבדקים ב2 או 10 מקרים שבהם התנהגו באסרטיביות ודרגו את מידת האסרטיביות, הקושי להיזכר בהן, מספר ההתנהגויות הלא אסרטיביות עליהן חשבו בניסוי, ומספר המחשבות הלא רלוונטיות. החוקרים גילו כי נבדקים חשבו על יותר התנהגויות לא אסרטיביות בתנאי ה10 מאשר בתנאי ה2. לא היה הבדל בין התנאים במספר ההתנהגויות הלא רלבנטיות. כלומר, בדיוק כמו ששוורץ ראו, ככל שמספר ההתנהגויות האסרטיביות המתבקשות עולה, כך משתרבבות פנימה יותר התנהגויות לא אסרטיביות - שריככו את תפיסת האסרטיביות העצמית.

תפיסה עצמית של רגשות

Laird (1974) הדגים בניסוי את היפותזת המשוב מהפנים² - הוא ביקש מנבדקים לצפות בקריקטורות ולדרג כמה הן מצחיקות - כאשר פעם הוא מבקש מהם לעשות פרצוף שמח, ופעם פרצוף זועף תוך כדי. אנשים שחייכו דירגו את הקריקטורה כיותר מצחיקה, והזועפים - כפחות. במחקר Embodiment (Strack, Martin & Stepper, 1988) החוקרים ביקשו מנבדקים להחזיק עיפרון או עט בפה - פעם בין השיניים (מה שמפעיל את שרירי החיוך) או בין השפתיים (מה שמפעיל שרירי זעף), ושוב ביקשו מהם לצפות בקריקטורה. באופן דומה ללאירד, הנבדקים שהחזיקו את העפרון בין השפתיים דירגו את הקריקטורה כמצחיקה יותר מאלו שהחזיקו אותו בין השפתיים.

אולם, קשה היה לשחזר את תוצאות המחקרים האלו. חוקרים מהאוניברסיטה העברית Noah, Schul & Mayo (2018), נעזרו בטכנולוגיות מתקדמות יותר. מחצית מהנבדקים חזרו על הניסוי של סטפר עם מצלמה שתיעדה את הבעות הפנים שלהם - ומחציתם חזרו עליו ללא המצלמה. מרגע שהתווספה המצלמה, האפקט נעלם. החוקרים משערים שהמודעות העצמית לאור המצלמה היא זו שפוגעת באפקט.

תפיסה עצמית של מוטיבציה

במחקר Over Justification Effect (Lepper, Greene & Nisbett, 1973), החוקרים הציגו לילדים בגן כל מיני משחקים, ביניהם טושים שהציגו לילדים כצבעי קסם. בשלב השני, שבועיים לאחר מכן, חזר נסיין לגן והקצה את הנבדקים (הילדים) לשלוש תנאים: לשליש מהילדים נאמר כי אם הם יציירו עם הטושים, יקבלו פרס - ואכן נתנו להם פרס. לשליש השני לא אמרו לילדים שום דבר על פרס, אבל אם הם שיחקו עם הטושים - זכו בפרס. לשליש האחרון לא הובטח פרס ולא ניתן פרס⁴.

בשלב השלישי, לאחר מספר ימים, החוקרים אפשרו לילדים משחק חופשי עם כל מיני צעצועים, וביניהם הטושים. הם בחנו כמה זמן הילדים מכל תנאי ייבחרו לשחק עם הטושים.

החוקרים גילו כי ילדים שקיבלו פרס וציפו לקבל פרס שיחקו בטושים הכי פחות זמן. הילדים שלא ציפו לפרס ולא קיבלו פרס שיחקו קצת יותר, והילדים שקיבלו פרס אך לא ציפו לו שיחקו הכי הרבה זמן עם הטושים. החוקרים משערים כי יש כאן הצדקת יתר - אם קיבלתי פרס על זה ששיחקתי עם טושים, אני כנראה שיחקתי בהם בשביל הפרס, ואני בעצם לא כזה אוהב טושים. כמובן, הילדים לא גוללו את הסיפור הזה לחוקרים - מאיפה המסקנה הזו? החוקרים מצדיקים אותה בכך שהם "קלקלו" את המוטיבציה הפנימית של הטושים - הילדים ממילא אהבו את הטושים הקסומים, והחוקרים שהעניקו להם פרס והודיעו להם על כך מראש גזלו את הכיף הזה.

אנשים אחרים

אנחנו למדים על עצמנו גם מאנשים אחרים - באמצעות

• משוב ותגובות האחרים (The looking glass self) האופן שבו אחרים תופסים אותנו ומגיבים לנו מהווה תמונת-ראי לאיך שאנחנו תופסים את עצמנו

• זהות חברתית (חברות בקבוצות חברתיות)

והגרוע מכל,

השוואה חברתית

בתיאוריית Social Comparison Theory (Festinger, 1954), פסטינגר משער כי:

• לאנשים יש צורך להעריך את הדעות והיכולות שלהם האם אני פסנתרן טוב?
• בהעדר אמצעים אובייקטיביים להערכה, אנשים ייטו להעריך את דעותיהם ויכולותיהם בהשוואה לאחרים אין מבחן פסנתרור. האם אני פסנתרן טוב יותר ממישהו אחר?
• הנטייה להשוואה לאחר יורדת ככל שההבדלים לעומת האחר גדולים יותר מאו פוג'יטה בגילי והוא פסנתרן יותר טוב ממני, אבל הוא ילד פלא יפני.
• לגבי יכולות, הנטייה היא להשוואה כלפי מעלה - לעומת מי שטוב יותר ממני⁶ ובכל זאת, אני אשווה את עצמי למאו פוג'יטה, ולא לאיזה פראייר מפסנתרר אחר.

(גרוע, אמרנו?)

התיאוריה של פסטינגר, ובמיוחד סעיפיה השלישי והרביעי, הייתה מאוד דומיננטית וספגה הרבה ביקורת. Gerber, Wheeler & Suls (2018) ביצעו מטא-אנליזה של 55 מאמרים⁵ וניסו להבין - למי אנשים בוחרים להשוות את עצמם? המאמרים שנבדקו הציעו לנבדקים לבחור למי להשוות את עצמם, או לבחור מתוך רשימה שארגנו החוקרים. האנליזה השוותה את מושאי ההשוואה במצב שבו אין איום על הנבדק, מצב שבו ישנו איום בריאותי, ומצב שבו יש איום המוצג על ידי החוקרים. במצב שבו הנבדקים בוחרים למי להשוות את עצמם, רובם (45%) השוו את עצמם כלפי מעלה, 18.5% ליכולות דומות, ו35.6% כלפי מטה⁷.

הערכה עצמית

הערכה עצמית (Self Esteem) היא סך כל ההערכות החיוביות והשליליות שלנו על עצמנו. היא מחולקת להערכה עצמית תכונותית - רמת הביטחון המתמשכת שיש לאנשים אודות יכולתיהם ותכונותיהם מעבר לזמן, ולערכה עצמית מצבית - ההערכה הדינאמית והמשתנה שיש לנו על עצמנו כתלות במצב.

הערכה עצמית תכונתית נמדדת באמצעות שאלון רוזנברג (1965), ששואל שאלות כלליות כמו אני מחזיקה בתפיסה חיובית כלפי עצמי, באופן כללי אני מרגישה שאני כישלון, וכדומה¹⁰.

Crocker & Wolfe, 2001¹¹ עומדים במחקריהם גם על הערכה עצמית מצבית, לעומת הערכה עצמית קבועה - כמה אני טוב? זה תלוי; באקדמיה? בחברה? באמונה? קרוקר סבורה כי הדימוי העצמי שלנו תלוי בהצלחות ובכשלונות בתחומים שחשובים לנו. אם אני לא אדם דתי, אני לא אוטרד במיוחד מביצועיי הדתיים; אבל אם להיות סטודנט זה חלק מהותי מהזהות שלי, ביצועים אקדמיים רפוסים כנראה יפגעו בהערכה העצמית שלי.

אבל ישנן גישות נוספות להערכה העצמית. Self-esteem as an interporsonal Monitor: The sociometer hypothesis (Leary et al, 1995) סבור שהשאיפה לדימוי עצמי הוא צורך פרימיטיבי ומסתגל בקשרים עם אחרים. הדימוי העצמי מהווה מדד למצב החברתי שלנו - סוציומטר - סמן פנימה למידה שבה אדם מקובל על האנשים אחרים או נתפס באופן חיובי על ידם. חשש מדחייה מוריד את הדימוי העצמי. הערך העצמי, כמו יתר התחושות, אומר לנו מה צריך לעשות; כשם שרעב מניע אותנו לחפש אוכל, תחושה של ירידה בערך העצמי אומרת לנו לתקן את מעמדנו החברתי.

השפעת ידע עצמי על קוגניציה

ישנו אפקט הנקרא Self-refence Effect - לפיו אנחנו זוכרים מידע שקשור בעצמנו בצורה טובה יותר. האפקט כונן בניסוי של Rogers, Kuiper & Kirker, 1977. החוקרים ענו בכן\לא על 40 שאלות, שבהן: - 10 מילים - שאלות במניות (האם הפונט גדול יותר?) - 10 מילים - שאלומת פונמיות (האם זה מתחרז עם זה?) - 10 מילים - שאלות סמנטיות (האם זה אומר אותו דבר כמו זה?) - 10 מילים - שאלות על העצמי (האם זה מתאר אותך?)

בשלב השני, החוקרים ביקשו מהנבדקים להיזכר במילים שוב. באופן לא מפתיע, הנבדקים זכרו הרבה יותר מילים שקשורות בעצמי. החוקרים משערים שמילים שמתקשרות לעצמי או לאנשים הקרובים אליי (שם עדיין ישנו אפקט, מעט חלש יותר) מסודרות במבנה ידע מאורגן יותר, ולכן יותר קל לנבדקים לזכור אותן. זאת משום שיש לנו תפיסה עצמית יציבה וקבועה יחסית, וכל פריט מידע נוסף שאנחנו מקשרים אלינו מחזק ומקבע את התפיסה הזו באמצעות הטיית האישוש.

השפעת הידע העצמי על מוטיבציה ורגש

תיאוריית הSelf Disrepancy Theory (Higgins, 1989) קובעת כי ישנם כמה "עצמיים": - עצמי ממשי (actual self) - מי אנחנו חושבים שאנחנו באמת - מנחי העצמי (self-guides): - - עצמי אידיאלי - מי שהייתי רוצה להיות התמקדות בעצמי זה גורם להתקרבות לתוצאות חיוביות (promotion focus). פער נתםס בין העצמי הממשי לאידיאלי מוביל לדיכאון ואכזבה, והיעדר פער - לשמחה⁹.

• • עצמי נדרש (ought self) - מה אני צריך להיות התמקדות בעצמי זה גורם להימנעות מתוצאות שליליות (prevention focus). פער נתפס בין העצמי הזה לעצמי הממשי יוביל לחרדה ואשמה; היעדר פער - לרוגע⁹.

ההתמקדות בעצמי האידיאלי לעומת הנדרש היא גם תכונה אישיותית בולטת. חשבו על עצמכם - מה יותר חשוב לכם; להיות אתם הכי טובים, או לא להיכשל?

הדימוי העצמי קשור בגודל הפערים, חשיבות התחום לעצמי, ומידת המיקוד בפערים הנתפסים.

ומה מהם עדיף? העולם המחקרי אינו תמים דעים⁸.

דחייה חברתית

סרטון

Williams, et al (2000) הכינו משחק וירטואלי פשוט: שתי דמויות על המחשב מוסרות ביניהן כדור, במבנה של משולש - כאשר בפינה אחת נמצאת היד הוירטואלית של הנבדק. לחיצה על העכבר תסמן למשתמשים האחרים שהנבדק רוצה את הכדור - והמשחק ניתן לתכנות כך שהדמויות ימסרו או לא ימסרו את הנבדק. החוקרים דימו מצב של דחייה חברתית כך, שלאחר מסירה או שתיים, הדמויות מספיקות למסור לנבדק את הכדור, והוא יושב ומחכה לו.

היו ארבעה תנאים - לא לקבל כלל, לקבל מעט, לקבל בשווה, ולקבל יותר את הכדור. החוקרים התעניינו במידה שבה הרגיש הנדבק שהצרכים שלו מאויימים - ובפרט, הצורך החברתי והצורך בתפיסה העצמית החיובית, שנמדדה באמצעות שאלון של Leary.

החוקרים מצאו שהדחייה הובילה לרגשות שלילים משמעותיים - לדחייה, לתסכול, ולכעס כלפי הנבדקים האחרים - אפילו במשחק פשוט כזה.

סרטון

במחקר נוסף Van Beest & Williams, 2006 השתמשו שוב במשחק הזה - שלושה משתתפים מוסרים זה לזה כדור 30 פעמים. למעשה, יש רק נבדק אחד; שאר הדמויות האחרות מתוכנתות.

המחקר תפעול "חרם" לעומת קבלה חברתית, כביקורת. - בתנאי הדחייה (חרם) הנבדק מקבל רק 2 מסירות בתחילת המשחק. - בתנאי הקבלה, הנבדק מקבל שליש מהמסירות.

המחקר תפעל גם רווח לעומת הפסד: - בתנאי הרווח, המשתתפים מתחילים מ0 יורו, ומקבלים 50 סנט עךל כל כדור שהם מקבלים. - בתנאי ההפסד, מתחילים מ6 יורו, ומפסידים 50 סנט על כל כדור שמקבלים.

לבסוף, נמדד מצב הרוח בסוף המשחק (סולם 1-7).

לכאורה, נבדקים בתנאי ההפסד אמורים להיות מבסוטים - לא מוסרים להם, אז הם מקבלים יותר כסף. אולם החוקרים גילו, שאפילו בתנאי הזה, מצב הרוח היה טוב יותר בתנאי הקבלה (כשהם מפסידים כסף) לעומת תנאי הדחייה.

תיאוריית ניהול האימה

התיאוריה הזו של Greenberg, Solomon & Pyszczynski, 1997 טוענת כי תפיסה עצמית חיובית משמשת מנגנון הגנה מפני חרדת מוות - ידיעתנו שהמוות קרב. לשיטתם, אם אנחנו מרגישים בעלי השפעה ומשמעות חברתית, אנחנו בעלי דימוי עצמי גבוה¹².

מה קורה כשהתפיסה הזו מאויימת? עלינו לנסות להרגיש טוב עם עצמנו חברתית.

התיאוריה הזו נבדקה בניסוי של Harmon-Jones et al, 1997, שבו תפעלו: - דימוי עצמי -נבדקים אמריקנים קיבלו משוב חיובי או ניטרלי על מבחן אישיות - בולטות מוות - כתיבת חיבור על המוות שלך, או על צפייה בטלוויזיה

לאחר מכן, הנבדקים קראו חיבור פרו-אמריקני או אנטי-אמריקני ודרגו את מידת ההסכמה שלהם עם כותבי החיבור.

החוקרים סברו כי, בנבדקים שנחשפו לחרדת-מוות, העצמי המעורער יחפש מזור בתרבות שבה הוא חי, ויעדיף כתבים המעודדים ומאדירים אותה.

האדרה עצמית

האדרה עצמית היא המוטיבציה לשמור על דימוי עצמי גבוה.

היא מתבצעת על ידי דברים כמו - - קוגניציות בשירות העצמי (Self serving congnitions)¹⁵ צורות חשיבה שגורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו, כמו: - - לקיחת קרדיט מוגזם על הצלחות והתנערות מאחריות בעקבות כישלון - - אופטימיות בלתי מציאותית¹⁴ אני לא יתגרש; לא לא תהיה תאונה; לי זה לא יקרה. - - האמונה שאני טובה מאחרים (above average effect) זה לא הגיוני מתמטית: אם כולם טובים יותר מהאחרים, אף אחד לא טוב יותר מהאחרים.

• נכות עצמית (Self handicapping)¹⁶ אנחנו מכינים לעצמנו תירוצים למקרה שנכשל. החבלה המכוונת מהווה הסבר לכישלון, כך שאנחנו מגוננים על עצמנו מהסברים גרועים יותר (למשל, חוסר יכולת), למשל:
• • הצבת מטרות גבוהות מדי
• • חוסר אימון או למידה
• • נטילת סמים או אלכוהול
• • פיתומח תסמינים גופניים פסיכוסומאטיים
• • הנמכת ציפיות וניבוי כישלון

האסטרטגיות האלו אינן מודעות בהכרח, אך הן די שגרתיות - וגם נקודתיות ומצביות. הכוונה היא לא למצבים כרוניים, כמו דיכאון או פגיעה עצמית

השתייכות חברתית

נכון כשג'ודוקא ישראלי לוקח את הגביע כולם פתאום אומרים שישראל זכתה? זה בדיוק זה - לנכס לעצמנו הצלחות ולהעיף מאיתנו כשלונות באמצעות ההקשר החברתי. המנגנונים האלו מקבלים יחס מחקרי נרחב, החל משנות השמונים - ומצביעים על כך שלהאדרה העצמית יש השלכות מרחיקות לכת על מהלך החיים שלנו, ואפילו על הבריאות שלנו.

השתזפות בהצלחת האחר

(Ciadini et al, 1976) הגה את רעיון ה- ¹³Basking in reflected glory (BIRGing) ואתה התופעה ההפוכה, Cutting off reflected failure. במחקר האמור, החוקרים גילו כי הנבדקים השתמשו יותר במונחים קבוצתיים (אנחנו ניצחנו) במצבים חיוביים, ונמנעו משימוש בהם בהקשרים שליליים של הפסד.

תיאוריית שימות ההערכה העצמית

(Tesser, 1988) הגה את תיאוריית הSelf Evaluation Maintenance Theory (SEM), שקובעת בהתבסס על התיאוריה של צ'יאלדיני, כי הצלחת אדם קרוב עשויה לעורר השתזפות (גאווה) או השוואה (קנאה). ההשתזפות היא החמאה עצמית דרך קישור להישגי אחרים - בעיקר בתחומים שאינם חשובים להגדרה העצמית שלנו - חיזוק להערכה העצמית. מנגד, בתחומים שכן חשובים לההערכה העצמית שלנו, יתקבל מצב של קנאה והשוואה כלפי מעלה, מה שעלול לפגוע בההערכה העצמית שלנו. במצבים כאלה, ננסה להפחית את האיום על ידי הגדרה מחודשת של הקרבה לאחר, הכשלת האחר, השתפרות עצמית, הגדרה מחודשת של רלבנטיות תחום ההשוואה.

בניסוי קודם (Tesser & Smith, 1980), החוקרים הציבו שני זוגות חברים בחדרים נפקדים. כל נבדקניחש מילים מתוך רמזים שניתנו על ידי כל אחד משלחושת הנבדקים האחרים. הרמזים נבחרו מתוך רשימת רמזים שדורגו לפי מידת הקושי שלהם.

הנבדקים הוקצו לשני תנאים: - רלוונטיות גבוהה- המטלה הוצגה כבודקת יכולת מילולית - רלבנטיות נמוכה - המטלה הוצגה כמשחק

החוקרים בדקו מי נתן למי רמזים קשים יותר, ובכך יקשה עליו להצליח, וכיצד הבחירה תושפע מהקשר הרלוונטיות. בהקשרים של רלוונטיות גבוהה, הנבדקים עזרו יותר לזרים מאשר לחברים שלהם; בהקשר של רלוונטיות נמוכה, הנבדקים עזרו יותר לחברים שלהם. כלומר, מרגע שהעניינים נהיו רציניים, הנבדקים הקשו יותר על החברים שלהם.

במחקר נוסף (Tesser & Cornell, 1991), החוקרים הוסיפו את משתנה אישור העצמי (Self Affirmation) - מניפולציה שגורמת לנבדקים להרגיש טוב על עצמם - הנבדקים התבקשו לכתוב על הערכים המרכזיים להם¹⁷. בתנאי של האישור העצמי, האפקט שהם מצאו נעלם - נבדקים כבר לא הקשו באופן מובהק על החברים שלהם.

השוואות כלפי מטה

בכדי להרגיש טוב עם עצמנו, אנחנו משווים את עצמנו לאנשים שהצליחו פחות מאיתנו. התופעה הזו אינה מוגבלת להישגיות - אנשים ישוו גם את הבריאות שלהם, את הטרגדיות שהם עברו, וכדומה. המנגנון הוא אינו שמחה-לאיד או צרות-עין, אלא מקור לנחמה. באופן מעניין, אנשים משווים כלפי מטה גם ביחס לעצמם - לנקודת זמן שלהם בעבר.

אימות עצמי

אימות עצמי (Self verification) היא המוטיבציה לשמור על אמונות נכונות ויציבות לגבי העצמי. אנשים מחפשים ידע לגבי עצמם שתואם את המציאות ולא בהכרח ידע שמציג אותם באור חיובי. הדחף הזה נובע מהצורך לנבא בצורה הטובה ביותר את המצבים שנתמודד מולם בעולם, והוא עלול להתנגש עם הצורך להאדרה עצמית.

הצורך הזה קשור יותר לתהליכים קוגניטיביים-חשיבתיים, לעומת האדרה עצמית שקשורה יותר לתהליכים רגשיים.

לדוגמא, אנשים עם תפיסות עצמיות שליליות זוכרים יותר משוב שלילי מאשר חיובי ונוטים להתרועע עם אנשים שנותנים להם יותר משוב שלילי ממשוב חיובי.

---

1. שימו לב כיצד לחברתי יש חלק משמעותי באיך שאנחנו מגדירים את עצמנו, הפרט. ↩

2. נחשון דיבר על זה ↩↩

3. מחקה של גיא מקונג-פו פנדה ↩

4. :( ↩

5. מעט יחסית, אבל זה מה יש. ↩

6. אולם, יש גם מצבים של השוואות כלפי מטה - אנשים במצב בריאותי פחות טוב נוטים מאוד להשוות את מצבם כלפי מטה, כמו גם סטודנטים שנכשלים במבחנים. ↩

7. חשוב לסייג כי החוקרים לא התמקדו דווקא ביכולות, כמו פסטינגר ↩

8. טל סבורה שהחברה שלנו מקנה יתרון מסוים לעצמי האידיאלי ↩

9. במקרים של פער לטובת העצמי הממשי (כלומר, הצלחתי יותר מהמטרה שלי), התיאוריה מנבעת התמקדות במטרה חדשה. ↩↩

10. בתיאוריה הזו יש משהו אופטימי יותר; אם לא הולך לי במצב אחד, אני יכול להתמקד במצב\בתחום אחר, בהתאם למה שחשוב לי, וכך לייצר לעצמי הצלחות. ↩

11. נחשון גם אומר דברים על קרוקר ↩

12. בדומה לLeary, Crocker, Rosenberg, התיאוריה תופסת את העצמי כתלוי-מצב: המצב של הפרט בחברה משפיע עמוקות על מה שהעצמי חי וחושב. ↩

13. איזה מונח אדיר; אתה חרדון משתזף על סלע מדברי לוהט, וקרני השמש הן התהילה. ↩

14. Obligatory Schopenhauher ↩

15. מחקרים מתאמיים מעידים שהמגנון הזה פחות נוכח אצל אנשים שסובלים מדיכאון - תפיסת המציאות שלהם יותר מציאותית. ↩

16. אנשים עם ביטחון עצמי נמוך מתרצים ככה כשלונות; אנשים עם ביטחון עצמי גבוה מתרצים ככה הצלחות ↩

17. מניפולציה נפוצה בפסיכולוגיה חברתית בכלל ↩