סיכון הוא הסיכוי שמשהו רע יקרה.
השקעות בבורסה, יציאה למלחמה, או התנהגות לא זהירה הן דוגמאות ללקיחת סיכונים.
סיכונים הם לא דבר רע בהכרח - אי-לקיחת סיכונים מוחלטת היא לא מותאמת - אבל סיכון מופרז יכול לפגוע בנו ובאחרים. לכן הרשויות מחוקקות חוקים שנועדו להגביל סיכון - כמו תקנות בריאות, לעשות טסט לרכב, ולשים לוחיות רישוי לאופניים החשמליים בתל אביב.
עד כמה מוצדקים הסיכונים? עד כמה מוצדקת הפחתת הסיכונים? גם ללקיחת סיכון וגם למיגור הסיכון יש עלות1. השקלולים בלקיחת ומיגור הסיכון ניתן לתאר בתיאוריה נורמטיבית של סיכון - המנסה לתאר מהי הנקודה שבה לא משתלם יותר לנסות ולמגר סיכון.
מהו סיכון סביר?¶
Revealed Preferences Approach¶
Starr, 1969 הגה את גישת הRevealed preferences approach - שבה ניתח עלות תועלת לטכנולוגיות והתנהגויות שונות, בכדי לנסות לאמוד מהו סיכון שהציבור מוכן לקחת, הלכה למעשה: אם כך נוהג הציבור, כנראה שזהו הסיכון שהוא מוכן לקחת.
סטאר הגדיר סיכון כהסתברות התמותה לאדם לשעת חשיפה, ותועלת כרווח כספי.
סטאר בדק פעילויות כמו נהיגה, סקי, תעופה אזרחית ותעופה בכלל, ודירג אותן ביחס של הסתברות התמותה לעומת הרווח הכספי (לרבות ההפסדים - ביטוחים, תחזוקה וכו').
התוצאות היו די דרמטיות -
הציבור מוכן לקבל סיכונים רצוניים הגבוהים פי 1,000 (סקי, ציד, עישון, נסיעה ברכבת2) מסיכונים לא רצוניים (אסונות טבע, אנרגיה חשמלית) עבור אותה רמת תועלת.
אולם, גם לפונקציה הזו יש מגבלות - השיפוע הולך ויורד ככל שהסיכון עולה, וככל שהרצון משחק תפקיד הולך ופוחת (רצוני לעומת לא רצוני).
ביקורת¶
סטארר מניח שההתנהגות של הציבור מגדירה את מה שהוא חושב שסביר - אם אנשים נוסעים ברכבת, כנראה שהם מוכנים לקחת את הסיכון של לנסוע ברכבת. האמנם? האמת היא, שאין עדות לתהליך כזה אנליטי ומסודר כשאנחנו לוקחים סיכונים (זה רק פי 100 מצונאמי, אני אעלה על הרכבת). יתרה מכך, אנחנו יודעים רק איך הציבור פועל עכשיו - אנחנו לא יודעים איך הוא יסכים להתנהג לעומת סיכונים חדשים בעתיד. לכן, הגישה הזו קצת מגבילה, ובמקומה עלתה גישה אחרת -
הפרדיגמה הפסיכומטרית¶
גישה זו דוגלת בפשוט לשאול אנשים אילו סיכונים הם מוכנים לקחת, ולא לסמוך על כך שההתנהגות שלהם חושפת את זה. גישה זו נפוצה מאוד בעולם המחקר.
אנשים מקבוצות שונות (סטודנטים, מומחים וכו') מתבקשים לענות על שאלות שונות לגבי רשימה של סיכונים, כמו כורים גרעיניים, כלי רכב ואופנועים, סקי, צבעי מאכל וכדומה. עבור כל אחד, הנבדקים נשאלו:
-
מהו שיעור התמותה מהסיכון עצמו
-
עד כמה יש צורך בפיקוח וברגולציה בנושא זה
-
האם רמת הסיכון הסבירה גבוהה או נמוכה מרמת הסיכון בפועל?
הנבדקים נשאלו על מאפיינים שונים של הסכנות - רצוניות, מיידיות התוצאה, ידע אודות הסיכון, יכולת שליטה ועוד - בסולם 1-7.
החוקרים בגישה זו מנסים לקשור בין הסיכון הנתפס למאפייני הסכנות האלו. Slovic,1987 מיפה את התשובות של הנבדקים בשני צירים: ציר החוסר-ודאות (Y) וציר האימה (X). למשל, הנדסה גנטית היא די מפחידה, ומאוד לא ברורה - זה סיכון חדש, שההשלכות שלו עמומות ולא מידיות, אבל קפאין - אותו אנחנו מכירים היטב - לא ממש מעורר בנו אימה (נהפוכו).
התשובות האלו לא משקפות בהכרח את הסיכונים האמיתיים - אלא את הערכתם בעיניי הציבור. זו בעיה: אנחנו נשענים על מוכרות ואימה, ולא על מדדים אובייקטיבים, כדי להעריך מה מסוכן ומה לא מסוכן; זהו קושי לא פשוט. הפרדיגמה הפסיכומטרית מגיעה כך למסקנות ש הציבור אינו לא רציונאלי, אלא שההדיוטות ("אנשים רגילים") משתמשים בהגדרה רחבה יותר ורב ממדית של סיכון בהשוואה למומחים. ההגדרה זו כוללת מס' תכונות איכותיות של גורם הסכנה (רצוניות, מיידיות, פוטנציאל לאסון, וכו') המתקבצים לשני גורמי פחד: האימה והלא-נודע, כאשר מידת תפיסת הסיכון נמצאת בקשר חיובי עם גורם האימה.
סיכון אנליטי לעומת סיכון רגשי¶
אנשים מגיבים לסיכון בשתי רמות - ברמה קוגניטיבית (Expected utility) ובתגובה רגשית. ההערכה הקוגניטיבית לסיכון מתייחסת למשתנים כמו הסתברויות וערך התוצאה, והערכה רגשית מתייחסת לגורמים כמו בולטות, דימוי קשור אסוציאטיבית וסמיכות בזמן (Lowenstein, Weber, Hsee and Welch, 2001).
היוריסטיקת הרגש¶
ההערכה הרגשית מתבצעת על פי היוריסטיקת הרגש (Finucane et al., 2000), לפיה תמונות שמשויכות לרגשות שליליים או חיוביים מנחות את השיפוט שלנו, ורגש משמש כרמז לשיפוטים חשובים. האם כדאי לי לטוס לתאילנד? כנראה שאחשוב על זה במונחים של איך זה גורם לי להרגיש, ולא במונחים של עד כמה זה מסוכן; אם הטיסה תגרום לי לתחושה טובה, כנראה שאשפוט שזה לא מסוכן במיוחד.
עדויות¶
מחקרים מוקדמים, כאמור, מצאו שניתן למפות גורמי סיכון על מימדי האימה וחוסר ידיעה ( Slovic,1987). נמצא גם קשר קודם בין תועלת לסיכון: בעולם יש קשר חיובי בין סיכון ותועלת. אולם, בתפיסה שלנו, הקשר הזה הפוך: תועלת נתפסת בעינינו כפחות מסוכנת. לחץ זמן מגביר את הקשר ההפוך הזה (Finucane et al., 2000).
עוד נמצא כי -
- סבירות המוצגת כשכיחות יחסית בעלת משקל גבוה יותר מסבירות המוצגת כהסתברות
שחרור של 10 אסירים מתוך 100 לפני הזמן לא מרגיש לנו דרמטי כמו שחרור 10% מהאסירים לפני הזמן (למרות שזו אותה הכמות בפועל)
- רגשות חיוביים מובילות להערכות סיכון אופטימיות, ולהיפך - רגשות שליליים מובילים להערכות סיכון פסימיות
האפקט נשמר גם כשמקור הרגש אינו קשור כלל לסיכון המטרה Johnson & Tversky, 1983. מה שכן, ישנה חשיבות לבחינת רגשות מסוימים - ישנם, למשל, רגשות שליליים המובילים לתפיסות סיכון אופטימיות Lerner & Keltner, 2000, 2001.
בהתאם לתיאוריית Appraisal-tendency, רגשות הם תוצר של הערכות קוגניטיביות אך גם מייצרים הערכות שכאלו Keltner et al., 1993. הערכות של חוסר ודאות וחוסר שליטה מקושרות לפחד, וגם מופקות על ידו. לעומת זאת, הערכות של וודאות ושליטה מקושרות לכעס ומופקות ממנו Lerner & Keltner, 2001. פחד מוביל לתפיסות סיכון פסימיות יותר אך כעס מוביל לתפיסות סיכון אופטימיות יותר.
Lerner, Gonzalez, Small & Fischoff, 2003 ערכו מדגם לאומי מייצג בעקבות אירועי ה11 בספטמבר ומצאו כי:
-
פחד הוביל לתפיסות סיכון פסימיות יותר מכעס.
-
גברים הראו תפיסות סיכון אופטימיות יותר מנשים והאפקט תווך על ידי הרגש הדומיננטי שנחווה עבור כל מין.
-
רגשות אלו השפיעו גם על העדפה למדיניות ממשתלית. כעס, לעומת פחד, הוביל לתמיכה גדולה יותר במדיניות נקמנית ותמיכה מועטה יותר במדיניות פייסנית.