אובדנות

בניגוד למה שחושבים, שיח על אובדנות אינו מעורר נטייה לאובדנות - אנשים אובדניים הם אובדניים בלי קשר, והשיח לא מהווה גורם סיכון. מעבר לכך, חשוב להבין שהאובדנות אינה תוצאה ישירה של אירועים קשים, אלא סוג של הפרעה פסיכופתולוגית - לרוב, אנשים מתמודדים עם אירועים קשים מאוד מבלי להגיע לכדי אובדנות.

הרבה אנשים מפורסמים (סנקה! אוי לא!) סיימו את חייהם באובדנות. סביב השיח על אובדנות יש את שאלת היסוד - האם לאדם יש זכות לקחת את חייו? לאור שאלה זו חשוב להבין - ב95% מהמקרים, התאבדות היא תוצאה של מצב פסיכופתולוגי - ולא כתוצאה של החלטה רציונליות. זו הסיבה שאנו מנסים למנוע מאנשים לקחת את חייהם. רובם המוחלט של שורדי ניסיון התאבדות מעידים אחר כך כי הם שמחים שניצלו.

ברוב התרבויות, ההתאבדות נחשבת כחטא, אך יש תנועות המנסות לשנות זאת.

בארה"ב, 1 מ10,000 איש מתאבדים - אך סביר מאוד להניח שזו הערכת חסר - לאור נסיבות מטושטשות, או בושה של המשפחה. זוהי הסיבה ה8-~9 הכי נפוצה למוות בעולם. יותר גברים מתאבדים מנשים, פי כמה - גם בעקבות גישה טובה יותר לנשק חם, וגם בעקבות נורמות חברתיות. בישראל הנתונים נמוכים בהרבה - 1 מ10,000 גברים, 1 מ40,000 נשים. ההתאבדות גובה את חייהם של כ450 ישראלים בשנה. גם המספרים האלו נמוכים כנראה מהמספרים האמיתיים - ההערכה היא שהמספרים האמיתיים גבוהים פי 2-4.

ניסיונות אובדנות

ישנם גם הרבה ניסיונות התאבדות - ב2014 בלבד נרשמו בישראל 6,488 ניסיונות במחלקות לרפואה דחופה בבתי החולים. אלו כנראה גם הערכות חסר - הרבה מהניסיונות משתבשים ומטויחים מבלי שאיש יודע.

ההתאבדות נפוצה בהרבה בקרב צעירים - לרוב בגילאי ה20 המוקדמים עד 44 בערך, והגיל הולך ויורד - כיום סביב ה18-24, והמספר בעלייה מתמדת. בקרב הצעירים בישראל, 17% מכלל מקרי המוות היו התאבדות - אחת הסיבות הנפוצות בגילאים אלה. עלייה באובדנות קשורה בעלייה בחשיפה למידה, שימוש בסמים, גישה לנשק. ישנה גם תופעה של הדבקה (contagion) - דיווח על מקרי התאבדות, במיוחד של מפורסמים, גוררים התאבדויות נוספות - לכן יש קווים מנחים לפי חוק כיצד לסקר אובדנות⁶.

התאבדות בפועל

בתקופות של עלייה באובדנות נשאלת השאלה - מה השתנה?

• חשיפה לאינטרנט - בעקבות בריונות, בריתות עם זרים וכדומה⁵
• עוד דברים

שיטת ההתאבדות הנפוצה בישראל היא תלייה\חנק, ואחריה קפיצה, שימוש בנשק והרעלה. חיתוך ורידים לרוב לא נחשב, משום שהוא גם אקט של פגיעה עצמית, ודורש מיומנות מסוימת בכדי להתאבד ככה.

בגיל מתקדם ישנה עלייה באובדנות - בעקבות עלייה בבדידות, באובדן ובכבוד העצמי. בחברות של כבוד עצמי וסטטוס, האובדנות בגילאים אלו עולה, לעומת חברות בהן המבוגרים מעורבים יותר בחיי היומיום שם יש ירידה.

50-90% מההתאבדויות מתבצעות תוך כדי תקופה דיכאונית או ביציאה ממנה.

כ15% מהסובלים מדיכאון כרוני מתאבדים. ישנו קשר גם עם שאר הפרעות - עם PTSD, פסיכוזה, OCD, שימוש בחומרים, הפרעת אישיות גובליםת, אנורקסיה, נרוזה ועוד.

ההערכה היא ש90% מהמתאבדים או מהמנסים להתאבד לוקים בהפרעה פסיכופתולוגית כלשהי.

התאבדות ומגדר

נשים מנסות להתאבד פי 3 יותר מגברים - בעקבות שיעורי דיכאון גבוהים יותר, וחוסר תקווה - אך רוב המתאבדים הם גברים - הם מצליחים פי 4⁷.

קבוצות בסיכון גבוה

• רווקים, גרושים, פרודים, אלמנים

• בני נוער

• גיל הזהב

• מבודדים חברתית

• עולים חדשים ומהגרים

• להט"בקים (עקב בריונות והיעדר תמיכה, לא מהמאפיינים שלהם)

• רפואים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, רופאי שיניים⁸, שוטרים, עורכי דין

הנותרים מאחור

ההשלכות קשות - המתאבדים מותירים מאחור בממוצע 6 קרובי משפחה. 1 מ62 מושפע ישירות מהתאבדות - מה שמתבטא באשם, בלבול, סטיגמה המובילה להיעדר תמיכה.

מדוע אנשים מתאבדים?

• כאב בלתי נסבל (Shneidman)

• אובדן או צורך בסיסי בלתי נענה (אהבה, פרסום, ממון, שמו הטוב, עצמאות, בריאות)

• אובדן משמעות\חלום

• אירוע מזעזע (אובדן אדם משמעותי - בן\בת זוג, ילד...)

האובדנות משוערות כחציית הסבל לרף הבלתי נסבל - ברגע שנכבה הגרעין האחרון של תקווה (Shneidman). משערים כי היא נובעת מאובדן צורך או היבט בסיסי של האדם, כמו חלום או משמעות.

תיאוריות בתחום האובדנות

תחום האובדנות נחקר מאוד - בשל החשיבות, העניין, וחוסר הזמינות של המתאבדים (לא בדיוק אפשר לשאול אותם). הרבה מהנותרים מאחור מופתעים מהאובדנות, שנוחתת עליהם כרעם ביום בהיר - ידעתי שזה גרוע אבל לא כל כך גרוע, וכדומה. מהפתאומיות של אובדנות קשה מאוד למנוע אותה, ולכן תיאוריות שונות מנסות לגשר על הפער הזה - בין המחשבות על המוות והתלונות, שנפוצות בקרב כולם, להתאבדות בפועל - שנדירה בהרבה.

לעומת שניידמן, אורבך ועמ' סבורים כי האובדנות אינה תוצאה של כמות הכאב אלא הדרך בה מווסתים אותו, בעזרת מושג העצמי והערך העצמי (self-concept). הרי קשה מאוד לכמת כאב, בוודאי לרמה שיחצה סף מסוים. אבל מהו מושג העצמי? זהו מושג מורכב ומבני. הזהות שלנו מורכבת רכיבים רבים - התפקידים שלנו בחיים (אח, חבר, עובד...), היכולות שלנו, התכונות שלנו, ועוד היבטים רבים שכאלה, ששזורים אחד בשני. פגיעה באחד המרכיבים האלה היא קשה, אבל אם הזהות שלך מספיק מורכבת - משהו אחר יתפוס את המקום, והאדם יתאושש. מנגד, אם הזהות שלך בעיני רוחך פחות מורכבת - למשל, אתה תופס את עצמך בעיקר כבעל-עסק, פגיעה באחד ההיבטים האלה תרסק את הזהות העצמית - אם אתה בעל עסק והעסק שלך קורס, מה נשאר? כמות פחותה של היבטים תוביל למשקל גדול יותר על כל היבט.

בעיניי אורבך, הקישור בין ההיבטים השונים הוא הגורם המגן. אם אתה תופס את עצמך כבעל יכולת משום שיש לך מקצוע, ויכולת מסוימת, ומערכות יחסים מסוימות, אובדן של אחד מההיבטים האלה לא ירסק את תפיסת העצמי שלך כבעל יכולת. אם אתה שקוע כל כולך בקריירה, אובדן מקום העבודה יהווה פגיעה אנושה בתפיסת העצמי שלך כבעל יכולת, ולערך העצמי שלך.

מרחיב על כך תומס ג'וינר¹, בתיאוריית הערכת האובדנות שלו. איך אנחנו יודעים שאדם שרוי בסכנה אובדנית? ישנם כמה גורמים:

1. פגיעות - האם האדם ניסה להתאבד בעבר? האם הוא מאוכלוסייה פגיעה? סובל מדיכאון או הפרעה אחרת?

זהו עיקרון מפתח בפסיכולוגיה: התנהגות עבר היא מנבא מאוד, מאוד חזק.

1. גורמי דחק\לחץ - כשלונות, מצוקה חמורה, שינוי שלילי משמעותי

2. ממשות - האם המחשבות האובדניות תכופות? האם יש תוכנית? אמצעים קטלניים? האם יש צעדים מקדימים? גורם מונע?

פגיעה עצמית

לא כל אדם שפוגע בעצמו הוא בעל כוונה קטלנית.

ישנה גם פגיעה עצמית - כאמצעי למטרה מסוימת - כמו להעביר לסביבה מסר, או לשם השחתה עצמית.

ב90% מהמקרים², פגיעה עצמית היא באמצעות בליעת כמות גדולה של כדורים. זהו מעשה פומבי ובאופן יחסי לא קטלני⁴ - ולכן יש סיכוי גבוה שימצאו את האדם ויעזרו לו³. אלו שפוגעים בעצמם כתקשורת לסביבה מעדיפים את האמצעי הזה מהסיבה הזו.

פגיעה עצמית היא גם, כמובן, מנבא לאובדנות - גם פגיעה עצמית בכוונה לא קטלנית מנבאת ניסיון קטלני.

המטרה בפגיעה עצמית, באופן מאוד עקום, היא לעיתים להגברת קשר - לשם הכרה בכאב, או סיום, או קריאה לעזרה מצד הסביבה. זוהי התנייה רבת עוצמה, משום שהאמצעי הזה לרוב עובד - רצית תשומת לב, והנה - קיבלת. ההתנייה הזו יוצרת בעיה בטיפול, משום שזה חיזוק חיובי. הטיפול כיום נסוב סביב DBT - Dialectical Behaviour Therapy - שמנסה לנתק את הקשר הזה בין הפעולה לחיזוק. הטיפול דורש מהמטופלים, למשל, להצהיר על כל ניסיון פגיעה עצמית, ואם ישנו כזה - הוא יתמקד אך ורק בו ובניסיון למנוע אותו עד שייפתר; הוא מנסה להתייחס למצוקה באופן אמפתי, ולמנוע בפועל את הניסיון, לגמרי במנותק - כדי לא לחזק את הקשר בין הרגש למעשה.

מטרה נוספת לפגיעה עצמית היא השחתה עצמית - פגיעה לא לשם תשומת לב, אלא לשם השחתת הגוף כאמצעי לויסות כאב נפשי. הפגיעה לרוב תהיה במקום נסתר, ובצורה עדינה יותר - כדי להסתיר מהסביבה. הפגיעה לשם השחתה עצמית היא עניין פרטי לגמרי.

המלצה: חיים קטנים - ספר קריאה (קשה), שקשור בפגיעה עצמית.

לרוב, מהלך השחתה עצמית מתחיל מאירוע שלילי, ממשיך לתקופה דיסאסוציאטיבית (קהות רגשית, ניתוק מהעצמי, תחושה של צופה מבחוץ), פגיעה עצמית - ותחושת הקלה או אפילו התרוממות רוח (זה עוזר לי להרגיש, הכל נעשה ממוקד, עוצמתי, חי).

ההשחתה העצמית עוזרת לשבור את הנתק מהמציאות, ולצמצם את הכאב הנפשי - שקשה לאבחן ולתמלל - לכאב גופני נשלט, פשוט ומאשרר. זוהי התנהגות שמתקבעת כחיזוק שלילי שקשה להכחיד, ושנוטה להחמיר - כי סף הכאב עולה. עם הזמן, הפגיעה העצמית מובילה להתמכרות, להקצנה - עד כדי סיכון של ממש.

---

1. טל ממליצה בחום - היא אומרת שהכתיבה ברורה והכלים רבי ערך. ↩

2. נפוץ במיוחד בקרב נערות מתבגרות. ↩

3. אם הניסיון מגיע לכדי מיון, הוא נספר ברשויות כניסיון התאבדות. ↩

4. אם כי כרוך בנזק אדיר לבריאות. ↩

5. ר' מם ↩

6. למשל, תחקיר של אילנה דיין הראה כי סביב הפרומו של סיקורי התאבדות עלה שיעור המתאבדים, הרבה יותר מאשר לעומת התוכנית עצמה. ↩

7. אחד ההסברים הוא שגברים "יותר אינסטרומנטליים", אבל אני לא מקבל את זה שרירותית. ↩

8. "האוכלוסייה הכי מתאבדת שיש", אומרת טל ↩