לדלג לתוכן

הפרעת דחק פוסט-טראומטית

מצגת

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מאופיינת בפחד, ולכן סווגה עד הDSM-V כהפרעת פאניקה, אך כיום נכללת בפרק משלה.

מיד לאחר האירוע, ישנן הפרעות נוספות, כמו הפרעת מתח אקוטית או הפרעת הסתגלות - אבל רק לאחר זמן מה, כשהתסמינים לא שוככים, ניתן לאבחן PTSD. הפרעות אלו נכללות גם הן תחת הפרק של הפרעות-דחק בDSM-V.

המפתח לPTSD הוא טראומה. אבל מה זה טראומה? המושג נזרק בחופשיות. טראומה היא אירוע מסכן חיים או שלמות פיזית. הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא תוצאה של חוויית אירוע טראומטי, שמסכן אותנו או אדם אהוב.

צבע אדום למשל יכול להיות מסווג כאירוע טראומטי - הוא אירוע מסכן חיים - אך הפרשנות משפיעה עליו; עבור מי שמאמין באמת ובתמים שהוא מוגן, הוא לא ייתפס ככזה.

טראומה קשורה בפרשנות פרטנית - בתחושה של סכנה, חוסר שליטה וחוסר אונים.

PTSD שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית. אין ספק כי לטראומה יש השלכות פסיכולוגיות נרחבות - אבל להכרה בכך והסיווג כהפרעה יש השללכות חברתיות נרחבות.

היסטוריה

ההכרה בין טראומה למצב נפשי אינה ברורה מאליה. הראשון שחקר אותה היה שרקו (Charcot) עד 1880, שסיווג את המצב הנפשי (שכונה אז היסטריה - שיתוק שרירים\עיוורון, אובדן תחושה, התקפים דמויי-אפילפטיים ושכחה) כתוצאה של טראומה. ההפרעה יוחסה לנשים, ולכל מיני גורמים עמומים (תזוזה של הרחם, מזג ותהליכים הורמונליים). האבחנה של שרקו נתנה תוקף לנשים ולסבל שלהן - את לא סתם היסטרית, את מתמודדת עם משהו שעברת. הוא סיווג את החולים כסובלים, ולא כמתחלים1 (malingering).

פרויד וברויר בוינה וז'נה בצרפת הרחיבו את התפיסה הזו באיזור 1890. הם החלו לסווג את ההיסטריה כתגובה רגשית בלתי-נסבלת לטראומה המשנה את מצב התודעה ומעוררת תסמינים היסטריים.

ז'נה סבר כי היכולת להיכנס למצב דיסוציאטיבי\היפנוטי מעידה על חולשה פסיכולוגית, כסוג של היפנוזה עצמית. לעומתו, ברויר ופרויד חשבו שזה יכול לקרות לכל אחד - הם הכירו בהיסטריה אפילו בקרב, ל -

People of the clearest intellect, strongest will, greatest character, and highest critical power.

השיח עדיין מתקיים היום - האם כולם פגיעים לPTSD במידה ושווה? האם כל אחד יפתח PTSD תחת לחץ חריף?

היסטריה וטראומה מינית

שרקו קישר בין היסטריה לטראומה, ופרויד דייק את הקישור הזה לטראומה מינית, באופן מסוים. פרויד לא חשב ככה בהתחלה -

At first I regarded the linking of hysteria with the sopic of sexuality as a sort of insult - just as the women patients themselves do

הוא חשב שהקישור הזה פשטני, ולא מכבד (בסגנון הרחם שלך זז) - אבל לאור הנוכחות הקבועה של הנושא בקרב המטופלות שלו, פרויד הגדיר את ההיסטריה לטראומה מינית בילדות - לחשיפה קיצונית ומוקדמת מדי למיניות.

זו הייתה תגלית מרעישה מבחינת פרויד - ב1896 הוא פרסם את הממצא הזה בתור האטיולוגיה של ההיסטריה -

I therefore put forward the theis that at the bottom of every case of hysteria there are one or more occurences of premature sexual experience... I believe that this is an important finding, the discovery of a caput Nili2 in neuropathology Aetiology of Histeria

פרויד זכה לזלזול, התעלמות וביטול של התיאוריה שלו. שכיחות ההיסטריה (בקרב המעמד הבורגני של וינה) משמעותה שלתיאוריה השלכות מרחיקות לכת על שכיחות ההתעללות המינית בילדות. העמיתים של פרויד לא יכלו לקבל את זה, ופרויד חזר בו אחרי שנה - וזנח את העיסוק בזה. מכאן הגיעה התיאוריה המאוחרת יותר של פרויד - תיאוריית המיניות הילדית - שזנחה את הדגש על טראומה. הכיוון הזה - הפסיכואנליטי - הוא הסוס המנצח של פרויד, וזה שהותיר אחריו הכי הרבה ממשיכים. זה לא מה שקרה לך - זה אתה.

טראומה ומלחמה

אחרי מלחמת העולם הראשונה, נכפה על כולם העיסוק בטראומה, בעקבות החוויות הקשות מנשוא של החיילים - המלחמה אופיינה בלוחמת שוחות, שהובילה לחוויות מאוד קשות - לכמויות אדירות של מוות, מומים, זיהום ומחלות - ומיליוני החיילים שחזרו מהחזית חזרו לחברה מפורקים לגמרי. הם התאפיינו בבכי בלתי-נשלט, שיתוק, כעס, עצבנות, דיסוציאציה וכו'.

בבריטניה, 40% מהנפגעים הוגדרו כנפגעים נפשיים - סובלים מMental breakdown. במלחמת העולם השנייה, בארה"ב, המלחמה סיווגה 10% מהנפגעים כסובלים מShell Shock. במחלמת וייאטנאם ומלחמת המפרץ כבר הייתה אבחנה של PTSD, שלקו בה 15-20% מהחיילים.

התחלואה במהלך המלחמה מעלה שאלה שנויה במחלוקת - האם חייל שנשבר בקרב הוא פחדן? חלש? לא מספיק חדור מוטבציה? או שמא מצוקה שצריך לחמול עליה? לראות איך אפשר לעזור לו? מה עושים אם חייל נשבר עכשיו, בשדה הקרב?

הדעה הרווחת בציבור הייתה שאם התמזל מזלך לחזור מהמחלמה, חוזרים לתפקד רגיל. פסיכולוגים ופסיכיאטרים הכירו בקשיים שחווים החיילים, אבל בציבור לא הייתה מודעות כזו. פסיכיאטריים שהיו משויכים לתנועות כנגד מלחמה, כמו Robert Lifton, הראו כי משוחררי ווייאטנאם סבלו מתסמינים קשים לאחר חזרתם. הם עמדו על כך שהאפקט הוא לעיתים מושהה - חוזרים די בסדר, ופתאום אחרי עשר שנים משהו נשבר - במצב קיצון, בעקבות טריגר מסוים, או סתם ככה. לא רק שיש מקרים כאלה - הם אפילו לא מאוד נדירים.

הDSMים המוקדמים לא הכירו בטראומה כרונית או מושהית - קרה לך, תתקדם. פעילים נגיד מלחמת וייטנאם ביקשו לכלול בDSM-III (1980) הפרעה שתיקרא Post-Vietnam syndrome. ועדת ההיגוי התנגדה בתוקף משום שזהו אירוע ספציפי, ולא תיאור כללי של טבע האדם - מה שהניע את הפעילים לחפש את התסמינים במקומות והקשרים אחרים. הם הביאו את העדויות המוקדמות של פרויד, ונעזרו במחקרים על תאונות ואסונות טבע, ועמדו על כך שישנה תגובה כרונית ללחץ - מה שהוליד את אבחנת הPTSD.

בישראל של אחרי השואה גם הכירו בתסמינים של החוויות הקשות (Etinger, 1961), שסיווגו את התסמינית כKZ syndrome. גם כאן, האירוע נתפס בהתחלה כדבר מסוים, ולא כתופעה כוללת - במיוחד לאור הטבע המורכב מאוד של השואה, והשילוב של היבטים רפואיים (הרעבה, חבלות ראש...).

אלימות מינית כנגד נשים וטראומה

בשנות ה70, פמיניסטיות העלו למודעות את נושא האונס והאלימות המינית כלפי נשים, ועל הקשר שלהם לטראומה - ב1980 בוצע מחקר רציני ראשון על ידי Diana Russell. הממצאים היו מזעזעים; בכל שנה לפחות, בארה"ב, לפחות 100,000 נשים מתלוננות על אונס - וההערכה היא שישנן 700,000 נשים נוספות שלא מתלוננות. מעל 900 נשים רואיינו לגבי חוויות אלימות ביתית וניצול מיני. 25% דיווחו שנאנסו לפחות פעם אחת. שליש דיווחו על ניצול מיני בילדות. במחקרי המשך הלכו לבתי החולים לבדוק נשים שהגיעו אחרי אונס, ובדקו את התסמינים שלהן - בעיות שינה, עוררות יתר, תסמינים דיסוציאטיבים.

קריטריונים

השילוב של כל הגורמים האלו - פרויד, מלחמה, שואה ואלימות מינית - כוננו את ההפרעה. בDSM-III (1980) ואילך, PTSD כלולה כהפרעה מן המניין - אך האבחנה משתנה בכל גרסא.

בDSM-III היא הוגדרה כתוצאה של -

Events that "were catastrophic, beyond the usual range of human suffering: natual diasters, torture, holocaust, combat, etc

זוהי הגדרה מאוד מחמירה - חייב לקרות משהו יוצא-דופן, בחשיפה ישירה, כדי לכונן PTSD.

בDSM-IV, נתנו למטפל שיקול דעת נוסף, וריכוך מסוים -

A traumatic event involving actual or threatened death or serious injury, or a threat to the physical integrity of self or others, and a response that involves intense fear, helplessness or horror

ההגדרה הזו לא דורשת יותר חשיפה ישירה, ומתייחסת לטראומה משנית - החשיפה לטראומה דרך אחרים4 - ולתגובה הפרטנית של החולים בהפרעה. הגישה הזו שנויה במחלוקת - יש הטוענים שהיא רחבה מדי.

בDSM-V עשו כמה שינויים - חלקם מחמירים פחות וחלקם מחמירים יותר, מה שהוביל להגדרה החלקלקה הזו -

Exposure to actual or threatened death, serious injury, or sexual experience, via: (1) direct experiec; (2) witnessing in person; (3) learning of a traumatic event occuring to a loved-one; (4) experienceng repeated\extreme exposure to details (does not apply to media)

מצד אחד, ויתרו על החלק הסובייקטיבי - יש כאלו שחווים טראומה ולא מגיבים בחריפות מיד. כמו כן, נוספה טראומה עקיפה (3) וחשיפה חוזרת ונשנית (4) - כמו כבאים, שוטרים, פרמדיקים. מצד שני, סיננו החוצה את העניין של התקשורת, אלא אם היא במסגרת התפקיד5.

תראו כמה אנחנו מתפלפלים רק על מי חווה טראומה! PTSD היא הפרעה פוליטית במיוחד.

PTSD היא אוסף של סתמיני חרדה המתפתחים מחוויה או עדות של אירוע טראומטי. כאמור, הפרעות שקשורות באירועי עקה וטראומה הן ההפרעות היחידות בDSM הכוללות אטיולוגיה3.

דוגמאות לאירועים טראומטיים -

  • קרב, שבי, טרור, חטיפה, עינוי
  • תאונת דרכים
  • תקיפה
  • אונס
  • אסונות טבע
  • מוות פתאומי של אדם אהוב
  • טראומה רפואית

הDSM והשאלונים האירופאים לא מותאמים למצב בארץ, של טראומה מנורמלת ומתמשכת (אהם, מלחמה); הם בונים על זה שמדובר באירוע טראומטי גדול וחד פעמי. תזכרו - פסיכופתולוגיה היא דבר יחסי; אם אנחנו עכשיו במלחמה, כולם בטראומה - זה לא דבר חריג.

קטגוריות של תסמינים

עד כה, דיברנו על קריטריון (A6) - חוויה של אירוע טראומטי. מעבר לכך, ישנם מספר קבוצות של תסמינים.

חודרנות, חוויה מחדש

אלו הם תסמיני B - לרבות -

  • B1

Recurrent, involuntary, and intrusive distressing memories of the event (e.g, image of being in the situation, the exact voice\words of the atacker)

החודרנות מקשה על נוכחות ברגע ותפקוד תקין, ומתבטאת אצל ילדים גם במשחק.

  • B2

Reccurrent distressing dreams of the event

אצל ילדים (במיוחד ילדים קטנים, שלא יכולים לדווח), יש ביטוי גם בביעותי לילה.

  • B3

Acting of feeling as if the traumatic event were recurring (includes a sense of reliving the experience, hallucinations, dissociative flashback episodes)

תחושה שהאירוע קורה עכשיו - עד כדי דיסוציאציה (למרות שהאדם יודע שזה לא מה שקורה). דיסוציאציה מלאה - שצריך ממש לטלטל את האדם ולהוציא אותו מזה - קיימת, אבל מאוד נדירה.

  • C הימנעות
  • D שינויים מתמידים לרעה בחשביה ובמצב הרוח

  • E - עוררות יותר\דריכות

  • B4

Intense or prolonged psychological distress at exposure to external or internal cues of the event

  • B5

Marked physiological reactions at exposure to external or internal cues of the event

דופק גבוה, הזעה, עוררות פיזיולוגית בסממנים של האירוע (רמזים חיצוניים) או עוררות מינית (רמז פנימי) - רעש של מסוק בקרב הלומי קרב, השפה הגרמנית בקרב שורדי השואה, וכדומה.

הימנעות

אלו הם תסמיני C -

  • C1

Efforts to avoid memories, thoughts, or feelings, related to the trauma

  • C2

Efforts to avoid external remindres (people, places, conversations, activities, objects, situations that arouse distressing memories of the trauma

אחד מהם מספיק, אבל הם לרוב מופיעים יחד. כמו שדיברנו בהפרעות אחרות, ההימנעות מעצימה את החרדה. ההפרדה היא בין פנימי וחיצוני - C1 לעומת C2.

שינויים שליליים בקוגניציות ומצב-רוח

אלו קריטריוני D - שתיים או יותר מתוך:

  • D1

Inablility to remember an important aspect of the trauma זוהי שכחה דיסוציאטיבית - למשל, אנשים שעברו תקיפה ולא זוכרים איך הם הגיעו הביתה (שלא כתוצאה של חבלה פיזית\זעזוע ראש)

  • D2

    Persistent and exaggerated negative beliefs or expectations about oneself, others, or the world הטייה שלילית (כמו בדיכאון) מחשבתית; אמרות כמו אי אפשר לסמוך על אף אחד והעולם רע ומסוכן. CBT יעיל במיוחד כגד מצבים כאלה.

  • D3

Persistent, distored congitions about the cause or consequences of the trauma, causing blame (self\others) הטלת אשמה לא לגמרי קשורה במציאות על עצמם או על אחרים.

  • D4

Persistent negative emotional state רגשות שליליים ממושכות ועקביות.

  • D5

Markedly diminished interest or paticipation in significant activities בגדול, אנהדוניה, כמו בדיכאון.

  • D6

Feeling of detachment or estrangement from others תחושת ניתוק וניכור מאנשים אחרים - תחושה שיש שתי רמות שונות של קיום.

  • D7

Persistent inability to experience positive emotions

זהו ההופכי של D5 - קושי בולט בחוויית רגשות חיוביים.

שינויים בעוררות או בתגבותיות

תסמיני E - שניים או יותר מתוך:

  • E1

Irritability or outbursts of anger

  • E2

Reckless or self-destructive behaviour קשיים בתפקודי שליטה-עצמית, תגובה מהבטן.

  • E3

Hypervigilance זהו מאפיין מאוד מרכזי וייחודי לPTSD - יש תחושה שכל הזמן הולך לקרות משהו - פחד מעורר מאוד, כאילו האירוע מתרחש שוב עכשיו או עוד רגע.

  • E4

Exaggerated startle respone תגובת בהלה מוגזמת - מכירים את זה שאופנוע עובר ואתה "קופץ" כמו בצבע אדום? זה זה.

  • E5

    Difficulty concentrating

בדומה לדיכאון או לADHD

  • E6

Sleep problems

קשיי הירדמות, שינה לא רציפה, שינה באיכות נמוכה

קריטריונים נוספים

משך

זהו קריטריון F - הופעה של התסמינים במשך חודש לפחות.

לפני כן יש הפרעה אחרת - Acute stress disorder - תגובה נורמטיבית ונפוצה יותר לטראומה, לאחריה הרבה מהתסמינים האלה מופיעים. התסמינים עצמם לרוב נורמטיביים - ההימשכות הכרונית שלהם היא שמכתירה אותם כPTSD.

מצוקה

G - מצוקה קלינית משמעותית ו\או פגיעה בתפקוד

שלילת גורמים נוספים

H - לא נובע מסיבה פיזיולוגית או סיבה רפואית.

שכיחות

על פי הDSM-IV, PTSD הוא בעל שכיחות חיים (כל מי שסבל במהלך חייו) של 6.8% בארה"ב7.

גברים: 3.6%, נשים - 9.7%, לפי DSM-IV.

שיעורי PTSD הם תלויי תרבות ותת-תרבות - מדינות עם אסונות טבע ופשיעה מפגינות שכיחות גבוהה יותר של ההפרעה, כמו גם אוכלוסיית עם תנאי מחיה גרועים יותר.

ובישראל? המתודולוגיה לא ממש תואמת. מחקר אחר (Bleich, Gelkopf & Solomon, 2003) הציע שכיחות נקודתית (עכשיו! עכשיו!) של 9.4%! בקרב ישראלים שפונו מביתם עקב סקאדים במלחמת המפרץ - 80% חוו PTSD!

אבל, יש ממצאים סותרים - קשה לדעת מה האמת.

מהלך

יש כמה מופעי PTSD:

  • Acute PTSD מופע חזק, מיידי של PTSD ישר אחרי הטראומה - עד 3 חודשים אחריה

  • Chronic PTSD PTSD מתמשך - 3 חודשים או יותר לאחר הטראומה

  • Delayed expression לעיתים PTSD יכול להתחיל 6 חודשים או יותר אחרי הטראומה - ואפילו עשרות שנים אחרי. העניין הזה שנוי במחלוקת

  • "Complex PTSD"

PTSD שמשפיע מהותית על אישיות הנפגע - האופן שבו הוא רואה את המציאות, אנשים, וקשרים בינאישיים. זהו מונח מפתח חיוני בפסיכולוגיה הקלינית8 - אך הוא נכנס לICD 11 ב2018.

מנבאים

ישנה הטענה כי PTSD היא תגובה נורמלית לטראומה - אך PTSD מוגדר כתגובה יוצאת מן הכלל. ההערכות הן כי 60% מהאוכלוסייה בארה"ב עברה טראומה - אך השכיחויות של PTSD נמוכות יותר. לכן, נשאלת השאלה - מי יפתח PTSD?

  • חומרת הטראומה

ככל השטראומה חמורה יותר, הסיכוי ללקות בPTSD חזק יותר. התפיסה העצמית של האירוע משחק תפקיד חשוב: לא רק כמה היית בסכנה, אלא עד כמה חשבת שאתה בסכנה. ככל שאתה יותר בטוח שאתה עומד למות, כך עולה הסיכוי.

  • להיות צעיר (מגיל 18 ומעלה - בני נוער וילדים מגלים חוסן).

  • תסמינים קודמים

מחקר על עובדי מפעל שנשרף בנורווגיה בדק מי מהם לקה בPTSD. אלו מהם שסבלו מהפרעות קודמות הראו שכיחות גבוהה יותר של PTSD.

  • מגדר

נשים לוקות בPTSD בשכיחות גבוהה יותר.

  • טראומה קודמת

מחקרים מדגימים למשל שניצולי שואה היו רגישים יותר לPTSD במלחמת המפרץ Solomon & Prager, 1992, ושחיילים בלבנון שהיו דור שני של סובלי טראומה סבלו מPTSD בשכיחות גבוהה יותר (Solomon, Kotler, & Mikulincer, 1988).

  • דיסוציאציה פרי-טראומטית

דיסוציאציה המתרחשת בזמן הטראומה - תחושה שאתה צופה מבחוץ, שהזמן בהילוך איטי, וכדומה. אחת ההשערות היא שהדיסוציאציה מעוררת תחושת אבדן שליטה ופחד ממוות, שמעורר PTSD (Gershuny et al, 2003). הסבר נוסף היא שהדיסוציאציה מפריעה לקידוד הזכרונות, הפרעה שבתורה תורמת להתפתחות ההפרעה.

גורמי חוסן

  • תמיכה חברתית

זהו גורם חוסן כנגד פסיכופתולוגיה בכלל וPTSD בפרט.

במלחמת העולם הראשונה, חיילים נעו לעיתים תכופות בין היחידות. בעקבות הטראומה שהתעוררה, המפקדים שמו לב שיחידות קבועות מקלות על רמות הPTSD - הסביבה והקשר הקבועים בתוך יחידה קבועה הקלו מאוד. הזדהות עם מטרות הנסיבות היא גם גורם חוסן משמעותי9 - חיילים במלחמת העולם הראשונה האמינו בצדקתה, בניגוד לוויאטנאם. יוצאי ויאטנאם סבלו יותר מPTSD במידה רבה בעקבות ההתנגדות בציבור שנתקלו בה עם שובם הביתה.

  • מיקוד שליטה פנימי

אנשים שמייחסים לדברים סיבתיות פנימית (Internal locus of control) חסינים יותר בפני PTSD.

אימונים לקראת המצב מסייעים מאוד בעידוד התחושה הזו - דוגמת אימוני SERE ללוחמים ו Stress Inoculation Training (Meichenbaum, 1985)

  • אינטיליגנציה

אנשים אינטיליגנטיים יותר, באופן מפתיע, חסינים יותר לPTSD - גם לאחר שליטה בחומרת\משך גורם הלחץ. השכלה ומצב חברתי-כלכלי גבוה יותר נקשרו גם הם בחסינות מPTSD.

משתנים פיזיולוגיים

אנשים עם PTSD מפגינים עלייה ארוכת טווח בפעילות ציר הHPA - שקשור בעקה (לחץ, סטרס). הם מראים שחרור רמות גבוהות יותר של קורטיזול ברמת הבסיס (נשים) ובמצבי לחץ (נשים וגברים). מצד שני, לאחר זמן מה יש תגובת כיבוי - צלילה של רמות הקורטיזול ותסמינים כמו הפרעות שינה ודיסוציאציה. זה מצב פרדוקסלי - אנשים לחוצים, אז הקורטיזול יורד, אז הם לא ישנים, אבל קשה להעיר אותם. משום שהלוקים בPTSD נמצאים במצב עקה כרוני, הם נוטים להגיב למצבי לחץ פחות בחומרה - הרף גבוה בהרבה.

PTSD נקשרה גם עם היפוקמפוס קטן יותר, ובהתאם פגיעה בזיכרון. זהו ממצא מאוד עקבי. למשל, אנשים שסבלו מהתעללות מינית בילדות (וPTSD כתוצאה) מראים היפוקמפוס קטן ב16%.

כדי להבין את כיוון הקשר, השוו בין תאומים זהים שאחד מהם סובל מPTSD כתוצאה משירות צבאי והשני לא (Gilbertson et al, 2002). הקשר בין היפוקמפוס קטן לPTSD עמד, אבל לא נראה שתאומים שסבלו מPTSD היו עם היפוקמפוס קטן יותר מהתאומים שלהם - מה שמציף את האפשרות שהיפוקמפוס קטן מעורר פגיעות לPTSD, ולא להיפך.

טיפול

עד לפני 30 שנה, PTSD נחשבה להפרעה כרונית, עם פרוגנוזה שלילית וטיפול לא יעיל - בעיקר אוזן קושבת - במיוחד לאלו שעברו טראומות קשות במיוחד (50-80% שכיחות חיים).

היום, המצב טוב בהרבה, ויש כמה טיפולים יעילים:

  • PE (Prolonged Expsoure, [Foa et al])(https://psycnet.apa.org/record/2007-01296-000)))

חשיפה ממושכת היא טיפול חדשני של החוקרת עדנה פואה, שמתבסס על זה שפחד מיוצג בזיכרון כמבנה קוגניטיב-רגשי המאפשר לברוח מסכנה. זהו תוצר אבולוציוני - הטראומה קשורה לגורם מסוים (למשל, גברים גבוהים), שנקשר בתורו לעוד הרבה דברים (חושך, לקנות אוכל, אקדח). חלק מהקישורים האלו יעילים (חושך, אקדח) וחלק לא (לקנות אוכל). הקישורים הלא-מותאמים הם למעשה החלק הפתולוגי.

הטיפול מתמקד בהפעלה של המבנה האסוציאטיבי (בדמיון או במציאות, ואחרי הכנה מספקת של המטופל - חינוך, הכנה, שותפות לטיפול), ולמידה מחדש - הזרמת מידע חדש שלא תואם את המבנה הקיים. למשל, כדי להסיר את הקישור של לקנות אוכל וטראומה, המטופל\ת ילכו לקנות אוכל בנסיבות שלא תואמות את הזיכרון הטראומטי, וככה הקישור ייכחד בסופו של דבר.

זה טיפול מאוד לא נעים, אבל יעיל. מטרתו הסופית היא לא לברוח\להימנע מהקישור, ולהגיע למצב שאפשר לדבר על הטראומה בלשון הווה - ללא הדחקה או הימנעות. הוא כרוך אפילו בסיפור הטראומה שוב ושוב, ואפילו בהקלטת הסיפור וצפייה בו שוב ושוב. החזרה מייצרת התרגלות.

ההנחה בעקבות הממצאים האלה היא שטיפול דורש חשיפה - אבל מחקרים חדשים יותר, כמו זה של מרקוביץ בדבר IPT ואלו על רה-קונסולודציה (Gray, Budden-Potts, & Bourke, 2017) מראים יעילות דומה גם בלי החשיפה.

  • SIT (Stress Inoculation Therapy; Meichenbaum)

זוהי הכשרה למצבי לחץ, שהוזכרה קודם.

פרשנות מחדש של החוויה (החיים שלי לא הסתיימו; יש עדיין אנשים שאוהבים אותי, וכו')

לדבר יותר טוב מלא לדבר; הקשר חזק במיוחד בקרב ניצולי שואה.

  • EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing; Shapiro)

טיפול באמצעות תנועות עיניים מהירות. קלינאים לא מתים על הטיפול הזה (הוא קצת הוקוס פוקוס), אבל התוצאות מבטיחות

מעבר לכך, התחום חדש מאוד - זה תחום חי ובועט ממש עכשיו11.

המלצה - השיבה מהפלנטה האחרת - סוקר טיפולי PTSD בLSD

  1. עושים את עצמם חולים. ↩

  2. מקור הנילוס - המקור הראשוני. ↩

  3. הDSM חותר להיות א-אטיולוגי - לא לדבוק כתיאוריה כזו או אחרת כדי שיהיה רלוונטי לכולם, ולכן כולל רק תסמינים. ↩

  4. למשל, בשורה אודות מחלה קשה של אחר, שמיעת חוויות טראומטיות שאדם קרוב חווה (למשל במלחמה), או צפייה בזמן אמת באסונות (9\11) או סרטוני זוועה. ↩

  5. אם אתה שוטר ונחשפת לזוועות במדיה במסגרת התפקיד שלך - אתה קורבן, וחברת הביטוח חייבת לחמול עליך. אם אתה סתם זחלץ שרואה סרטוני דאע"ש באינטרנט - בעיה שלך. ההגדרה הפתלתלה הזו ממחישה את האופי הפוליטי והכלכלי של הסיווג. המקביל האירופאי של הDSM - הICD - הרבה פחות מתפלפל בנושא (ובכלל). ↩

  6. כאמור - קריטריונים של אותיות בDSM הם קריטריוני חובה, שלא כמו מספרים (X מY) ↩

  7. שם יש המון פסיכופתולוגיה. ↩

  8. את המונח טבעה ג'ודית הרמן ב1992 בספרה Trauma and Recovery - נירית ממליצה עליו לכולם (קריא גם ללא-מומחים). ↩

  9. מה שמתכתב עם אמונה כגורם חוסן לדיכאון - ברגע שמרגישים שהכל סתם, קשה יותר להתמודד. ↩

  10. באןפן מעניין, המטפלים של הסובלים מPTSD לוקים בסיוטים בעצמם. ↩

  11. נחקרות עכשיו אפשרויות כמו MDMA, פטריות, ועוד טיפולים מהפכנים ראשוניים. אולם, המחקרים האלו פחות נוקשים ממה שהFDA - מנהל התרופות האמריקני - רגיל (אי אפשר לעוור MDMA, למשל, ולכן הניסוי חשוף ליותר הטיות), ולכן קשה יותר לתקף את המחקרים האלה. ↩