מלחמה ושלום בהיסטוריה
^חדר^ ^המלחמה^ ^בארמון^ ^ורסאי,^ ^צרפת^
מלחמה ושלום בהיסטוריה¶
האם אנו אלימים מטבענו, או שוחרי שלום?¶
בלוויתן, טוען הפילוסוף האנגלי תומס הובס שטבע האדם תוקפני ואלים, והסדר החברתי והפוליטי הוא זה שמרסן אותנו. לעומתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טוען בדיוק ההיפך - שהאדם מטבעו עדין ושוחר שלום, ואותו הסדר החברתי הוא זה שמוביל אותו לתוקפנות.
האנתרופולוגית מרגרט מיד סברה שאילו תחקור חברה מבודדת, בלתי טכנולוגית באי בתולי, ממצאיה ייתאמו את השקפתו של רוסו - וב1925 נסעה לסמואה, באוקיינוס השקט, במשימה זו. עם חזרתה כתבה את התבגרות בסמואה - אותו תיארה כשליו ושקט, מקום שבו אף אחד 'לא משחק בסכום גבוה ולא משלם מחיר כבד'.
התצפיות האלו מעידות כי האלימות אינה טבעו של האדם, וזוהי החברה שדוחפת אותנו לעבר האלימות, כמגפה מדבקת. הצוייליזציה האדירה של יוון ושל רומא מצטיירת כעת כזו שדחפה אותם למלחמה בלתי פוסקת.
בנפילתה של צרפת ב1940, כתבה מיד כי המלחמה היא רק המצאה - ועוד המצאה עלובה, שתפנה את מקומה להמצאה טובה יותר.
מיד נחשבה כחוקרת החברתית המובילה בזמנה, במידה רבה בזכות מסקנתה שטבע האדם רודף שלום.
מי שהושפע ממחקריה של מיד הוא האנתרופולוג נפוליאון צ'אגנון, שנסע ליער הגשם בין ברזיל לונצואלה - שחקר את שבט היאנומאמו. בעוד שציפה למצוא שבט פרימיטיבי של בני אדם שוחרי שלום, ליאנומאמי היו רעיונות אחרים - היאנומאמי קיבלו אותו בקשתות מתוחות, כשמנחיריהם נוזל ריר ירוק כהה. היאנומאמי, מתברר, זה עתה לקחו סם הזיה, לאחר עימות שבו נחטפו תשע מנשות השבט והוחזרו חמישה בקרב אלות אלים.
צ'אגנון העז להישאר, ואף חזר לבקר כעשרים פעמים נוספות - וגילה שהיאנומאמי אינם עונים לתיאוריה של מיד. היאנומאמי, תיאר, מכים את נשותיהם, ונוקמים בגברים יריבים כדבר שבשגרה. רבע מהגברים בשבט מתים בנסיבות אלימות, וכל שני גברים מתוך חמישה השתתפו ברצח בימי חייהם!
מסקנתו הקודרת ביותר היא שאלימות זו השתלמה ליאנומאמי - גברים שהרגו אחרים זכו לפי שלושה ילדים לעומת גברים אחרים.
האנתרופולוגים לא אהבו כלל את מסקנותיו של צ'אגנון, שאף הואשם בשיתוף פעולה עם הברזילאים בכדי להסיג את השבט מאדמותיהם.
ככל שהתגברו ההתקפות על צ'אגנון, זכה גם המודל של מיד לביקורת הולכת וגוברת. האנתרופולוג הניו-זילנדי דרק פרימן חקר גם הוא את סמואה, וטען שמרגרט מיד כלל לא הבינה את מה שראתה בסמואה. מיומניה הסיק שמיד כמעט ואינה דברה סמואית, הטעתה אותם לגבי זהותה, שהתה בסמואה רק חודשים ספורים, ובמהלכם התגוררה בנפרד מהסמואים, אצל רוקח אמריקני. לאור סגנון החיים הקולוניאליסטי שלה, פרימן טען שמיד פספסה את שיעור מקרי המוות הגבוה מסמואה, הגבוה בהרבה מארצות הברית למשל1.
אישה מקומית סיפרה עשרות שנים מאוחר יותר שהסמואים ראו במיד מעין דמות מגוחכת, שהמקומיים שיקרו לה והטעו אותה, משום שהיא הביכה אותם (ספרה של מיד טרוד מאוד ביחסי מין). ספרה של מיד מצטייר כעת כשקריהן של נערות צעירות כפי שאלו נמסרו לאנתרופולוגית.
החברה האנתרופולוגית האמריקנית גינתה את מחקריו של פרימן. נגד האנתרופולוגיה הוטחו האשמות חריפות - שהאנתרופולוגיה אינה אלא ביטוי אומנותי מסוים, דרך יפה לכתוב ספרים ולא מדע של ממש.
אלא שמחקרים אנתרופולוגים רבים מאז הפריכו האשמות אלו, ומעלה מסקנה קודרת - בחברות קטנות, שיעורי האלימות מזעזעים בכל קנה מידה. אפילו כשמכניסים לשקלול את מלחמות העולם, שבהן מתו 100-200 מיליון איש (2% מאוכלוסיות חברות אלה), נתון זה מחוויר לעומת 10-20% (!) מהאוכלוסיה הנופלים קורבן לאלימות הנמצאים בחברות קטנות.
נתון זה נעלם מעיניי האנתרופולוגים מהסיבה הפשוטה שאין באפשרותם לשהות בקרב השבט מספיק זמן כדי לראות זאת - משום שחברות אלו קטנות כל כך, הרציחות מתפזרות לאורך שנים. הדורות הראשונים של האנתרופולוגים (שנות ה50-60) הונע במידה רבה ממניעים אידיאולוגים דוגמת אלו של מיד, ולכן נותרו עיוורים לאלימות גם כשזו התחוללה מול עיניהם2.
שיטות מדעיות חדשות עזרו לפזר את מסך העשן הזה. מקרים דוגמת המומייה Otzi, ומחקרים בCrow's creek ובSacred Ridge בארה"ב גילו בשיטות מתקדמות אלימות מזעזעת, כזו שהאנתרופולוגיה לא יכלה להתכחש לה. Otzi, שסברו תחילה שמת בסופת שלגים, הותקף בשני מקרים שונים באלימות יוצאת דופן, ודימם במהירות למוות; במקרים בארה"ב, אמריקנים ילידים טבחו זה בזה באכזריות שלא הייתה מפתיעה את הרומים.
לשוד, טבח וביזה הם נותנים את השם השקרי אימפריה. הם יוצרים שממה, וקוראים לזה שלום
Auferre trucidare rapere falsis nominibus impreium, atque ubi solitudinem faciunt, pacem appellant.
טקיטוס, אגריקולה, א30
כך תיאר ההיסטוריון טקיטוס את הכיבוש האימפריאלי הרומי. אלא שלעיתים תכופות, המצב הכלכלי, המסחר, ותחושת הביטחון והיציבות של האוכלוסיות הכבושות משתפרת.
נדמה שההיסטוריה גוזרת עלינו שתי אפשריות אכזריות: חברות קטנות שגומזות אלו את אלו באכזריות, למול סדר חברתי יציב ומדכא - שנרכש במחיר גבוה בדם ובכסף3.
המלחמה ועליית המערב¶
בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.
במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.
המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - האיליאדה של הומרוס - עוסקת במלחמה!
Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים
היראקליטוס
מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.
תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני
התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.
-
נתון מרשים במיוחד - האלימות השתוללה בארצות הברית בתקופה זו ↩
-
כדוגמה, כשהתגלו ביצורים פרה-היסטוריים רבים התגלו באירופה באותה התקופה, למשל, אנתרופולוגים התעקשו לפרש אותם כמרכזי פולחן\תרבות כאלו או אחרים, גם כשהארכיאולוגיה הצביעה בבירור על היותם ביצורים צבאיים. ↩
-
אנתרופולוגים מודרניים מתקשים למצוא ולו חברה מסודרת שהוקמה בלא לשלם מחיר זה. ↩