ימי הביניים

המלחמה בימי הביניים

באלף השנים של ימי הביניים, המערב התחלק פוליטית הרחק מעבר לגבולות הברורים של העת העתיקה.

החל מסוף המאה הרביעית ועד להופעת הנשק החם בתחילת המאה ה14, העקרונות הצבאיים המרכזיים נותרו זהים. חוסר השינוי הזה משקף את הדומיננטיות של התשתית הצבאית הרומית.

לאחר ההתפוררות ההדרגתית של החצי המערבי של האימפריה הרומית, לאף כוח פוליטי לא הייתה התשתית, הרצון או היכולת להרוס את התשתית הצבאית הרומית. האסטרטגיה-רבתי (Grand-strategy) של האימפריה הרומית המאוחרת התבססה על שליטה במרכזים עירוניים ובממסד הדתי - שיטה הנקראת הגנה לעומק. כל יישוב כזה הכיל כוח צבאי נייד, שבכוחו היה לאיים על כוח פולש. לפיכך, האיכות והמיקום של הביצורים הרומיים הפכה את היישובים המבוצרים האלו לקשים מאוד לכיבוש. כיבוש דרש צבאות אדירים, מכונות מצור ואספקה ממושכת. כדוגמה, אטילה ההוני¹ שפלש לאיטליה ב451 לספירה, במשך חודשים רבים, אטילה התיש את עצמם וכילו את משאביהם בניסיונות כושלים לכבוש את הערים. באורלאנס (צרפת של היום), הגנרל הרומי הכה בו לבסוף עם חיל המצב מקומי, הבריח את ההונים וזינב בהם. למרות שמעולם לא הגיעה תגבורת רומית, אטילה לא כבש ולו מטר אחד.

ימי הביניים ירשו את האסטרטגיה הזו, ולוחמת ימי הביניים היא בעיקרה לוחמת מצור. עם התפוררותה של האימפריה הרומית (ששני חצאיה מנו מעל ל600,000 חיילים!), צבאות אדירים נהפכו ללא מעשיים, והלוחמה נשארה במידה רבה מקומית. האימפריה של קארל הגדול היה הראשון מאז הרומים שמסוגל להרים צבא גדול - כ150,000 חיילים (לעיתים נדירות) - אלא שזו התפוררה במהירות (הסכם ורדן, 843) וחולקה בין יורשיו של קארל לשלוש ממלכות², ששוב לא יכלו להרים צבאות בהיקף זה.

בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת של אבירים רכובים על סוסים³, לוחמים פיאודליים חופשיים הנלחמים בקרבות הלם מלאי גבורה, רוב הלוחמה הייתה של חיילים רגליים (יחס של 1:5 או 1:6 במקרה הטוב). בהרבה מהקרבות החשובים, הפרשים יורדים מהסוסים ונלחמים רגלית. התקפות הסתערות דרמטיות היו נדירות, וכמעט תמיד נכשלו - ולא קשה להבין למה.

את הפרשים ניתן היה לנטרל בפיזור כדורי ברזל, קוצים וכידונים, ואמצעים רבים אחרים. לכן העדיפו שליטי ימי הביניים להשקיע בביצורים - חומות ומגדלים ובהמשך גם ארטילריה - וכל אלו אוישו בחיילים רגליים. לאור זאת, קרבות ערוכים היו נדירים למדי, והיו בשולי לוחמת ימי הביניים.

במאות 12-14, לצד המגן היה יתרון אדיר על הצד התוקף - כיבוש אומה של ממש דרך משאבים אדירים שלא היו לרשותו של אף כוח פוליטי. האופי הפוליטי שמתפתח הוא שיקוף ישיר של מגבלות אלו.

מלחמת מאה השנים⁴ בין צרפת לאנגליה, בשלהי ימי הביניים, החלה ב1337 (ויש האומרים כבר ב1330) ונגמרה ב1453. המלחמה החלה עם פלישתו של המלך אדווארד השלישי לשרבורג. אדווארד מנסה למשוך את הצרפתית לקרב הכרעה (קרב Crecy), מדרום לCalais, שמאפשר לאנגלים לתפוס עמדה הגנתית. הכוח העיקרי של האנגלים בקרב זה הוא קשתים - החמושים בקשתות ארוכות⁵. הפרשים מגיעים על הסוסים שלהם, אך יורדים מהם לקראת הקרב, ומשחקים תפקיד של חיל רגלים כבד. לעומתם, הצרפתים מנו בעיקר פרשים, והשתמשו בקשת צלב (Crossbow).

הקשתים האנגלים טובחים בצרפתים, באמצעות מכשולים ששוברים את הדהירה הצרפתית ומטר אדיר של חצים בכל הסתערות. בכל פעם שגל צרפתי נשבר, הקשתים האנגלים מסתערים על הצרפתים הפצועים והורגים אותם. מטרתם של האנגלים אינה בהכרח לטבוח בצרפתים, אלא לקחת אותם בשבי ולדרוש כופר - אך לא כך התרחש בפועל לעיתים תכופות. אבירים אנגלים רבים אף מחו על שפיכת דם אצולה צרפתי, וביקש לקחת אותם בשבי כפי שקוד האבירות דורש. אלא שאדווארד פוקד עליהם לא לקחת שבויים - ציד השבויים, השמירה, הטיפול בהם והשינוע דרשו משאבים שאין לאנגלים.

בשורות הצרפתים נלחם מלך בוהמיה - שהיה עיוור - כה חזק היה קוד האבירות.

קוד האבירות

בקרב זה ניתן לעמוד על הפער בין אותו קוד אבירות ללוחמה בפועל - שהייתה אכזרית בהרבה בימי הביניים התיכונים והמאוחרים. בניגוד לאופי הפנטסטי שנוהגים להשוות לה, האבירות נועדה בעיקר לשמר את מעמדה ויוקרתה של האצולה.

המלצה: סתיו ימי הביניים של יוהאן האוזינחה (huizinga)

האבירות הינה, על קצה המזלג, חוקה (קוד) להתנהלות נאותה במהלך לחימה - כלפי מלכים, יריבים, אזרחים ואבירים אחרים. קוד האבירות היה מאוד בינלאומי - אבירים חצו גבולות להוכיח את גבורתם, להילחם בטורנירים ולצבור מעמד - אבל ליבו הפועם היה בצפון מערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט. ראשיתה של האבירות הוא באיזור המאה ה12, אז נקבע בקרב האצולה שהבן הבכור לכל משפחה הוא זה שיורש את נחלותיה - לעומת החלוקה השווה שהייתה נהוגה עד אז⁶. סידור זה מכונה פרימוגניטורה. הבנים האחרים נאלצים כעת לחפש את מזלם - בכנסייה, בצבא, או בטורנירים כדי להרוויח את לחמם. במאות 12-13, אלו בדיוק האנשים שניצבים בחוד החנית של האלימות הפיאודלית⁷.

מילת הליבה של האבירות היא cheval (סוס), ממנה נגזרת המילה אביר - chevalier, והאבירות - chevalerie. הספרות האבירית עוסקת, בראש ובראשונה, באלימות גברית, ונוגעת גם בדת ובאמונה. בלב התפיסה הזו ניצבים ערכים צבאיים של גבורה, תעוזה, וכבוד. קוד זה עלול להיראות לעיניים מודרנית כבלתי-רציונלי לחלוטין⁸.

אביר הוא אדם שנבחר לרכוב על סוסים כדי לעשות צדק, להגן ולשמור על המלך ועל עמו של המלך, כדי שהמלך יכול לשלוט כך שנתיניו יוכלו לאהוב ולדעת את האל.

Ramon llull, Llibre qui es de l'orde de cavalleria

אלא שבניגוד לתיאור הפרחוני והאידיאליסטי הזה, המציאות שאיתה התמודדו הלוחמים בעת הזו הייתה אכזרית ומרושעת. התקופה התאפיינה בchevauche - פשיטה רכובה על איזור מסוים. זוהי שיטה רחבת היקף שמושטטת על ביזה, זריעת הרס וחורבן, אונס ורצחף לעיתים תכופות כדי לכפות מלחמות על היריבים. פשיטות אלו היו דבר שבשגרה בכלל ובמלחמת מאה השנים בפרט. פשיטות אלו אינן עיסוקן של יחידות קטנות ומבודדות, אלא של צבאות שלמים שמחריבים כל שנקרה בדרכם. צבאו של אדווארד השחור מלך אנגליה, למשל, התפרס על פני 1,000 קילומטרים בצרפת, והרסו רצועה בעומק 46 קילומטרים, כלומר - הצבא חירב 46,000 קילומטרים. צבאות אלו כלכלו את עצמם מאותן ביזות, וכך גם אפשרו התקדמות כה רחבה וגם מנעו אספקה מצבאות האויב: כל אספקה שלא יכלו לקחת, שרפו. בעת הזו, החיילים רואים בביזה זו אמצעי עיקרי להתפרנס, ואף להתעשר. נמצאו מתקופות אלו אפילו הסכמים פרטניים בין חיילים לשימוש בשלל ('אם ניקח בשבי אציל, נתחלק בשלל ככה וככה...'). כך עולה המניע העיקרי של הלוחמה בימי הביניים: התאווה לתגמול חומרי, ולא כבוד או בושה. בצבאות לחמו אף שכירי חרב שנלחמו רק לפי הסכמים שמעניקים להם שלל. מטרתה של הלוחמה הזו, לעיתים תכופות, אינה להרוג את האויבים, אלא לקחת שבויים בנפש - כדי לדרוש עבורם כופר.

לא רק השלל הניע את הביזה הזו: ההרס שזרעה הלוחמה שימש כהרתעה אדירה כנגד האויב, ואף בשבירת האמון בשליט בארצו - מלך שלא מסוגל להגן על נתיניו מאבד את תוקפו כשליט מיד. לא רק מלכים יריבים ניצלו חולשה זו: לעיתים, אפילו אדונים פיאודליים שכנים תקפו את איכריו של יריבם בכדי לשלול ממנו את בסיסו הכלכלי והשלטוני. הchevauche שיחקו תפקיד גם כמלחמות התשה, שהיו יעילות בהשגת הכרעה.

כאמור, ההגנה שיחקה תפקיד מכריע בימי הביניים: האויב יכול להתבצר בעריו מאחורי חומות, ומלבד הטלת מצורים ארוכים, יקרים ולרוב כושלים - אין לצד התוקף הרבה מה לעשות. אלא שהchevauchee הייתה אמצעי יעיל להכריח את האויב לצאת מהמבצרים. תקיפת אזרחים והצתת השדות שלהם הייתה אמצעי יעיל מאין כמותו בגרירת האויב לקרב בתנאים מיטיבים.

מלחמה בלי אש היא כמו נקניקייה בלי חרדל

המלך הנרי ה5

בימים אלה כל המלחמות מכוונות נגד העמלים העניים ונגד הרכוש והמטלטלין שלהם. אני לא קורא לזה מלחמה, כי נראה לי שזה שוד וגזל. הלוחמה אינה נעשית בהתאם לכללי האבירות הראויה לשמה או המנהגים העתיקים של לוחמים אצילים אשר הגנו על הצדק, על האלמנה, היתום והעני.

Honore Bouvet

המציאות המתקבלת היא רשעה במיוחד: של אצילים שהאתוס שלהם, האידיאל, הוא מלחמה; של חסרי ישע שנכתשים תחת צבאות האצילים, מבלי לדעת - או להיות טרודים - במלחמה שלשמה באו; ולבסוף, של אכזריות אינסופית מונעת תאווה.

מלחמת מאה השנים - סופם של ימי הביניים.

מלחמה זו, מהחשובות בהיסטוריה, מתחילה בימי הביניים, סביב תביעה לכתר בין מלכים, ומסתיימת כמלחמה בין כמעט-מדינות, עם מגנונים מנהליים וצבאיים שמתחילים להזכיר מדינות מודרניות.

מלחמה זו חסרת תקדים: בעוד שהחלה כמלחמה פיאודלית כרוב המלחמות בעת הזו, רוב המלחמות ההן מאופיינות בהיותן קצרות מאוד: נתינים פיאודליים נלחמו לזמן קצוב. מלחמה זו מתחילה כך גם כן, אך מתדרדרת במהרה לשורה של מלחמות, התנגשויות גדולות עם מעט מאוד הפוגה ביניהן. מלחמה זו דורשת משאבים אדירים, שמלכי צרפת ואנגליה מגלים מהר מאוד שאין ביכולתם לממן. בניגוד לנורמה בימי הביניים, לפיה המלך מממן את המלחמה מכיסו⁹, המלכים נאלצו לפנות למקורות אחרים. להמחשה, הכנסותיה של אנגליה בשנת 1294 עמדה על 27,000 לירות סטרלינג, אך בשנים 1294-1298 המלחמה עלתה כ750,000 לירות סטרלינג! יתרה מכך, בניגוד למדינות מודרניות, למלך אין כוח שיטור או אכיפה שיכול ללכת ולגבות מיסים. הדרך היחידה לממן מחירים כאלה היא לפנות לעזרת הנתינים. ניכר כאן תנאי מפתח להתפתחות שלטון חופשי: תלות של השלטון באזרחים.

במקרה הזה, הנתינים מסרבים לדרישתו של המלך - שני מפקדיו הבכירים של הצבא מייצגים את האוכלוסייה במסמך היסטורי מרהיב, שבו מאשימים אותו ברישוש האוכלוסייה. כאן מתחיל הפרלמנט האנגלי: על מנת לקבל כסף מהנתינים, אלו דורשים ממנו כעת לתת משהו בחזרה: כעת, הנתינים הם אלו שקובעים אם המלחמה מוצדקת, כמה כסף המלחמה תקבל, ומה החובות של המלך לנתינים כתוצאה מכך. כך נולד מנגנון גביית המיסים המודרני - בהסכמה שכזו אחרי משא ומתן קשוח.

---

1. להונים יצא שם נורא ואכזרי של כובשים איומים המבצעים מעשי אלימות בלי סיבה טובה. ↩

2. שורשי החלוקה המודרנית בין גרמניה לצרפת. ↩

3. האבירים על הסוסים היו קיימים, ושיחקו תפקיד של מעין טנק בשדה הקרב של ימי הביניים, אבל חשיבותם רחוקה מזו שמתוארת בתרבות היומיומית. ↩

4. מונח בעייתי - מדובר למעשה באוסף של מלחמות קטנות יותר. ↩

5. באורך 1.80 מ', השימוש בקשתות ארוכות היה מאתגר במיוחד ודרש אימון רב. קשת מיומן יכל לירות חצים רבים במהירות ולטווח של מאות מטרים. ↩

6. כל עוד הנחלות התחלקו שווה בשווה, נחלותיו של כל דור הלכו וקטנו - עד שבמהרה הנחלות קטנות מכדי לקיים את בעליהן. כתוצאה מכך, רבים מהבנים הולכים לחיים נזירים בכדי לכלכל את עצמם - כרטיס לכיוון אחד. ↩

7. אז וגם היום, גילאים אלו - 15-24 - אחראים לרובה המוחץ של האלימות. ↩

8. בספר של האוזינחה מסופר על מקרה במלחמת מאה השנים שהצבא האנגלי מתקדם בצרפת לעבר נקודה מסוימת, בטוחה יחסית, בה הוא מתכנן לחנות בלילה. אלא שהצבא מפספס וממשיך רחוק מדי, לתוך טריטוריה מסוכנת. במקום לסגת ולא לסכן את הצבא, האבירים ממשיכים - משום שאין בקוד האבירות אפשרות לסגת. ↩

9. היו גם מקורות אחרים, כמו לקיחת מלך בשבי או השאת בת אצולה, אבל לא הכנסות קבועות. ↩