יוון

ראשית המלחמה במערב - יוון העתיקה¶

תחילת המלחמה כפי שאנו מכירים אותה היא ביוון העתיקה, שהחלה לעלות לגדולה במאות ה6 וה5 לפני הספירה. הלוחמה היוונית אופיינה כלוחמת הלם - כמה מאות הופליטים (חיילים רגליים בחימוש כבד) במבנה פאלאנקס שרצו אחד לעומת השני עד להכרעה. הלוחמים היו בני מעמד הביניים, חלקאים, שרכשו את הציוד מכספם ואחסנו אותו בביתהם, על האדמה שלהם - מה שהפך את המעמד לדומיננטי בחברה היוונית. הלחימה כתף על כתף יצרה ביניהם סולידריות עמוקה, והייתה יחסית בלתי-הרסנית - לרוב, פחות מ10 אחוזים מהלוחמים נהרגו, והקרבות הסתיימו בפרק זמן קצר (“אתה לא הולך לשום מקום בקיץ היווני בשריון כזה”). מרגע שפאלאנקס אחד גבר על השני, הקרב נגמר - עניינים דוגמת כבוד, או השמדה מוחלטת של היריב, לא שיחקו תפקיד; ללוחמה היה מעמד מעיין טקסי, בין בני אותה תרבות הדוברים את אותה השפה. אלא שהפלישה הפרסית ליוון, במאה ה5 לפני הספירה, שמה ללוחמה מסוג זה קץ, והמיטה על המלחמה עידן חדש והרסני בהרבה.

עם עלייתו של המסחר וההון החומרי, האדמה החקלאית שיחקה תפקיד הולך ופוחת בתור נכסה העיקרי של עיר המדינה. שתי ערי המדינה הגדולות והמשפיעות ביוון צברו כוחן מעצם ההשתחררות מהאילוץ של החקלאות - אלו הן אתונה וספרטה. הניתוק אפשר הן לספרטה והן לאתונה להצביא צבאות אדירים, שכמותם לא נראו קודם ביוון.

ספרטה¶

הספרטנים שיעבדו בכוח הזרוע את מסניה - אוכלוסייה של בין 200,000-250,000 איש - וזו סיפקה את צרכיה החקלאיים לחלוטין.כעת, כל ספרטני עבר תהליך הכשרה צבאית מייגע, שהפך אותם לכוח הרגלי הדומיננטי ביותר ביוון - חברה היפר-הופליטית. הכשרה זו החלה מגיל צעיר, חלה על כמעט כולם (מלבד האליטה האוליגרכית), ואף כללה הישרדות בשטח וציד ^הלוטים^ - הכינוי הספרטני לאוכלוסייה המשועבדת. ההלוטים דיברו שפה אחרת, ותפסו עצמם תרבות אחרת, מהספרטנים, אשר שעבדו אותם באופן ציבורי - לאיש לא הייתה בעלות פרטית עליהם, והיחס אליהם היה גרוע כתוצאה. האיום המתמיד הזה על הספרטנים הצמיח חברה צבאית - הספרטנים היו האומה הראשונה להחזיק ‘משטרה חשאית’. ההופליטים הספרטנים נהפכו לאימת יוון כולה, והיו אבן המפתח לצבאות יוון בהגנתם מפני הפרסים.

אתונה¶

האתונאים הקימו צי ימי אדיר, וסחרו עם ארצות רחוקות: אתונה נהפכה מקום דינאמי, מלא בזרים - דבר שאינו מאפיין את עיר המדינה היוונית. עם הצי החדש קם צמא אדיר לכוח אדם - מה שגרר את הצטרפותם של העניים, למעלה מ50% אחוז מהאוכלוסייה. אלו איישו את הספינות, ויחד עם העשירים, איימו על הדומיננטיות של מעמד הביניים. צירופם של העניים לצבאות גרר מתן זכויות פוליטיות, ואתונה נהפכה לדמוקרטיה קיצונית: הלוחמים עצמם הם אלו שהחליטו האם לצאת לקרב. הדמוקרטיה האתונאית הייתה שלטון לוחמני, תוקפני, בהלך רוח פוליטי גבוה - הצבאות הדמוקרטיים, אז וגם היום, התעלו יותר מכל צורת משטר אחרת בשדה הקרב.

קל יותר לשכנע 30,000 אתונאים לצאת לקרב מאשר ספרטני אחד

הרודטוס

פלישת פרס ליוון¶

הפרסים - כוח מזרחי, יהיר ועריץ, פלשו ליוון עם כוח המונה בקירוב 60,000 חיילים - מספר גדול לתקופה. אותם חיילים היו איכרים שגויסו בכפייה, בצבא אימפריאלי עשיר. הפרסים לחמו כפרשים קלים, וירו בקשתות לשדה הקרב וברחו - מבלי להיכנס לשדה הקטל. לעומתם, הצבא היווני היה צבא איכרים בני חורין, לוחמים מהחלטתם, בעלים על הציוד שלהם. היוונים סבלו מנחיתות מספרית אדירה לעומת הפרסים - אלא שכאן התבררה לראשונה עליונותה של לוחמת ההלם היוונית: בקרב במרתון (490 לפנה"ס) למשל, הפרסים ספגו אבידות של כ6,000 חיילים - מול 192 אבדות יווניות.

אתונה וספרטה, שעד כה לא היו במגע, שיתפו פעולה בחזית יוונית מאוחדת בכדי להגן על ביתם - ונחלו ניצחון אדיר על הפרסים, שנסוגו בבושת פנים.

כמה שנים לאחר הקרב, ב486, מת דרוויש מלך פרס, ובנו קסרקסס לקח על עצמו את מסע הנקמה של פרס ביוון. לאחר כארבע שנות הכנה, הפרסים הביאו קרוב לרבע מיליון חיילים ליוון - מספר דימיוני באותה התקופה.

כאן חסר קצת - להשלים מהמחברת

המלצה: הפדרליסט - על הקמת שיטת המשטר האמריקנית (שסלדו גם הם מהדמוקרטיה!)

כעת, עמוד הטווח של הצבא האתונאי הוא הצי - שינוי שמביא עימו שינויים פוליטים מרחיקי לכת¹. כ50 שנה לאחר המלחמה הפרסית, אתונה חולשת כעת על אימפריה בפועל, על ידי כך שמכפיפה למרותה ערי מדינה שונות בכוח הצי. בעוד שערי מדינה רבות חשבו בנאיביות שאתונה תזנח את הצי, הללו טעו טעות מרה. אתונה הגיעה לערי המדינה האריסטוקרטיות הללו, שראו בדמוקרטיה קיצונית זו שלטון מסוכן, וכפתה עליהם את צורת השלטון החדשה. האימפריאליזם האתונאי (~479-431) איים גם על כוחות ימיים דוגמת סירקוזה, וכוחות יבשתיים דוגמת תבאי - ואלו נשאו עיניהם לספרטה כיריבה האפשרית היחידה לאתונה. הערים הללו ראו באתונה כוח מסוכן, מדכא, מנצל, ושאפו להכניע אותו. כעת אתונה חולשת על ערי מדינה לכל אורך הים האגאי ואסיה הקטנה, המעלות לה מיסים, ואלו המתנגדות לה (דוגמת סאמוס, שסבלה מצור של תשעה חודשים) - מחוסלות. לאור ההתעצמות הזו, ספרטה ובעלי בריתה מחליטות להילחם באתונאים כל עוד עדיין יש סיכוי להביס את אתונה, כמובן ביבשה.

המלחמה הפלופונסית¶

ר' גם - נאומו של פריקלס (עברית,אנגלית) בתחילת המלחמה הפלופונסית²

המלחמה הפלופונסית היא הסלמה דרמטית בהיקף, ובנזק, של המלחמה - מלחמה כוללת. עד לשלב הזה, הרג של אזרחים והתקטננות על טריטוריה היו נדירים - דברים שהתרחשו בהיקף רחב תחת הדמוקרטיה האיפריאליסטית האתנואית. במהלך המלחמה, האתונאים בפאתי העיר נאלצים לסגת לתוך חומות העיר, מהלך בעל השפעה פסיכולוגית קשה. בתנאי הצפיפות האלו פרצה מגפה (430-428) שקטלה כרבע מאזרחי אתונה. ההצלחה האתונאית נקשרה במידה רבה בפריקלס - המנהיג האתונאי - שבולם במידה רבה את הכוחות באתונה ששואפים להתפשטות אימפריאלית. אלא שעם מותו במגפה ב429, האסטרטגיה האתונאית משתנה ונהיית התקפית בהרבה - מהימנעות מהפסד בלבד להתפשטות של ממש, כרצונם של הדמגוגים. אחד מאותם דמגוגים, קליאון, מוביל כוח ימי שמשתלט על פילוס בפלופונס, מול חופה המערבי של מסיניה (425) - המשועבדת לספרטנים - אירוע מכונן במלחמה. כיבוש זה מפיל למעלה מ400 לוחמים ספרטנים מובחרים בשבי, ומאפשר נהירה של הלוטים רבים לאתונה - שני פחדים גדולים של ספרטה. האתונאים מאיימים להרוג את הכוח הספרטני במידה וספרטה תיכנס לאטיקה - אזורה של אתונה - והספרטנים אכן נמנעים מלפלוש לאיזור לאורך המלחמה.

ב424, אנשי תבאי מביסים את האתונאים בדליום, כשברקע ממשיכים הלוטים לערוק לאתונה, למורת רוחם של הספרטנים. חרף ההרס שזורעים האתונאים באדמות ספרטה - שריפה של שדות ועצי זית, שהיו תנאי מספיק לקרבות הופליטיים, הספרטנים לא מתפתים לתקוף את אדמות אתונה. לאחר 10 שנות לחימה (431-421), אף צד לא מצליח להכריע את היריב, ואתונה וספרטה מפסיקות את הלחימה - כשאף צד לא רשם הישגים משמעותיים. כעת הספרטנים והאתונאים שרויים בהוצאות עצומות, ושואפות לממן את השלב הבא של המלחמה - והם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר הפרסים העשירים. ישנם גם שינויים בנטייתם הצבאית של הצדדים - הספרטנים מקימים צי חזק, והאתונאים עוברים לפשיטות של כוח יבשתי מתוך הספינות. ברצונם לבלום את ההתפשטות האתונאית מאסיה הקטנה לכיוון פרס, הפרסים מצדדים בספרטנים - ומסבסדים את הקמת הצי הספרטני. בתגובה, האתונאים מנסים להצית מרד בקרב ההלוטים - אסטרטגיה שמנצח עליה לא אחר מאשר אלקיביאדס, אהובו של סוקראטס. ב418, לאחר שכורת בריתות עם ערי מדינה בפלופונס, הצבא האתונאי נוחל תבוסה מוחצת מול ההופליטים הספרטנים. האתונאים פולשים גם לסירקוזה - הדמוקרטיה הגדולה היחידה מלבד אתונה וכוח ימי חזק בעצמה - וזו בתיאום עם הספרטנים מחסלת את כל הכוח האתונאי, לרבות הצי, ולוקחת רבים מהאתונאים בשבי.

לעומת המלחמות שקדמו לה, המלחמה הפלופונסית היא מלחמה כוללת. הגנרלים הם אנשי ציבור, ונתונים לביקורת - רבים מהם מודחים מתפקידם ומוגלים. במקרים מסוימים, גנרלים אתונאים מנצחים אפילו מוצאים להורג, משום שכשלו בהגנה על החיילים בספינותיהם. תופעת המלחמה גוררת עתה ביקורת עזה מאנשי הדעת, המחזאים והפילוסופים - כולם הציגו את השלום והפיוס כמעט כישויות שמימיות, ללא הועיל.

הלקח העיקרי מהמלחמה הפלופונסית הוא סביב המימון - המלחמה הכוללת היא עסק יקר. לרוב, הצד הלוחם בעל המערכת הכלכלית המפותחת יותר הוא זה שמנצח; זוהי מגמה היסטוריות שנמשכת עד היום, עם כלכלות המערב. ניתן אפילו לומר כי האלמנט הכלכלי הוא המשמעותי ביותר בלוחמה - יותר מהחברה, הצבא, הפוליטיקה וכל גורם אחר.

המלחמה הפלופונסית החלה לנתק את הקשר בין השירות הצבאי לזכויות הפוליטיות, בשל העלויות הכרוכות במלחמה. הספרטנים, בפלישתם לאתונה, נתקלו בחומותיה האדירות אותן הם לא יכלו לפרוץ; כך עלה הצורך במכונות מצור חדשות שבכוחן לגבור עליהן. המכונות, כמובן, יקרות מאוד, כמו גם חיזוק והגבהת החומות אצל הצד המתגונן. ההתייקרות הזו גוררת העלאת מיסים, שיוצרת מעגל קסמים אכזרי - האיכרים נושאים בנטל המיסים, מעמדם הכלכלי מתדרדר, ויכולתם לשרת כהופליטים - מעמד הביניים מתכווץ. כפיתרון, כספי המיסים זורמים יותר ויותר לכיוון צבאות שכירים - בין שהמשרתים בהם זרים ובין שאלו העניים, שהשירות לעיתים משתלם להם כלכלית. עליית הצבאות השכירים תובעת עוד ועוד כסף ממעמד חברתי הולך וקטן. כעת, החברה האתונאית - שהייתה מחולקת לשלוש מעמדות, מורכבת רק משניים: שכבה אדירה של עניים, ושכבה אריסטוקראטית צרה. גם זו תופעה היסטוריות חוזרת ונשנית: עד העת האחרונה ממש, מעמד הביניים כמעט שאינו היה קיים - מעמד הביניים האתונאי הוא דוגמא היסטורית חריגה.

המניעים של המלחמה משתנים גם הם - כעת, אלו מלחמות שיוזמים האליטות; מלחמות של ביזה וצבירת רכוש; מלחמות של מניעים פוליטיים. ספרטה גברה על אתונה בסופה של המלחמה, וניצבה כבלתי מנוצחת ב25 השנים שלאחר המלחמה. אלא שספרטה אינה ניצבת כחלופה באתונה: הכלכלה הספרטנית בסיסית מאוד, בהתכוון; הספרטנים מתבססים על סחר חליפין; היא אינה בעלת מעמד רוחני כמו אתונה; והשליטה על ההלוטים מונעת מהם מסעות מלחמה ארוכים. מעט הגנרלים שמוצבים במקומות רחוקים מושפעים מהחברות הזרות שהם פוגשים לראשונה - מאהבת לזהב, לכסף ולמותרות. האוכלוסייה הספרטנית התכווצה דרמטית, ובעייתה העיקרית של ספרטה הייתה מחסור בכוח אדם. בשנים הטובות ביותר בחייהם, הגברים הספרטנים פשוט לא שם - הם במחנות הצבא ובאימונים.

העליונות הצבאית עוברת במשך זמן מה (371-362) עוברת לתיבי³, שמצליחה לאגד תחתיה כמה ערים לכדי פדרציה: ישות דמוקרטית מאוחדת, המונה בערך 100,000 איש (לעומת בערך 2,500 אזרחים ספרטנים!). התיבאים נשארים נאמנים ללוחמה ההופליטית המסורתית (מקומם הגיאוגרפי במישור) ומפתחים את חיל הרגלים הקטלני ביותר בהיסטוריה היוונית. ב371, הפאלאנקסים התיבאים מרסקים את הצבא הספרטני, הורגים 400 חיילים ספרטנים - ואת מלך ספרטה. משם, התיבאים ממשיכים לספרטה, במטרה ברורה: לשחרר את ההלוטים. הספרטנים נמנעים מקרב, ותיבי מכריזה על מסניה כאיזור חופשי - לאחר מאות שנות שלטון ספרטני. התיבאים מבצרים מסניה, וספרטה נותרת מוקפת אויבים מבחוץ וריקה מבפנים. הכוח התיבאי הוא חופשי, וחדור מטרה - אך אינו מחזיק זמן רב מול כוח חדש מצפון: מקדוניה.

עלייתה של מקדוניה¶

מקדוניה היא דוגמה מוקצנת של הלוחמה היוונית, אך שהיא אינה נושאת השפעה היסטורית עצומה כמו שאר יוון העתיקה או רומא שבאה אחריה. פורץ הדרך של מקדוניה הוא פיליפוס מוקדון - אביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס לא מוטרד מהשייכות, האזרחות, מעמדם או שפתם של החיילים - רק מספרם ויכולתם. במובן הזה, הוא אחד המצביאים הדמוקרטיים ביותר. פיליפוס הוא אחד מהשליטים המעטים שהחזיקו את הצבא במשך כל השנה - ללא הפסקה, ללא הגבלה, ותוך הקמת תשתיות מקיפות - ביצורים, נשקיות וכדומה. המצב הזה מעמיד את ערי המדינה בצומת דרכים: הן אינן יכולות להרשות לעצמן להחזיק את הצבא, אך אינן יכולות לסבול את פשיטות הביזה על שטחן. פיליפוס מצליח לממן צבא אדיר בזכות תוקפנותו - הוא מצליח לחלוש על שטח רב ולבזוז אותו. כעת, אין כוח ביוון שמסוגל לעמוד בפניו. הלוחמה המקדונית נושאת גם שינויים טקטיים ואסטרטגים - המצורים שלהם קשרים יותר, והחניתות שלהם (סאריסה) ארוכה (2.5 - 2 מטר) וכבדה (6.5 ק"ג!) משאר יוון. כעת, חמשת השורות הראשונות של הפאלאנקס המקדוני - לעומת שניים בשאר יוון - הם באיזור ההרג. הצבא המקדוני הוא צבא שכיר, אך נהנה מרוח קרב חזקה מאוד.

בקרב כירונאה (338), המלך פיליפוס ואלכסנדר (אז בן 18) גובר על אתונה, ושם קץ ללוחמה היוונית הישנה. כעת, מקדוניה חולשת על יוון כולה - ונושאת עיניה לפרס. ערב מסע המלחמה, ב336, פיליפוס נרצח, והשלטון עובר לבנו - אלכסנדר הגדול. אלכסנדר, מנהיג צעיר, הוא בעל כישרון צבאי מובהק ואומץ גובל בטירוף⁵, אך גם חוסר יציבות ופזיזות. אלכסנדר מחסל את המתנגדים בבית (אלו שרצחו את אביו), שם קץ לערי המדינה האוטונומיות ומוחק את תיבי מהמפה לחלוטין⁴. הלוחמה של אלכסנדר אכזרית בהרבה מקודמותיה: הוא אינו מחפש רק את הניצחון, אלא רודף את החיילים היריבים ומנסה לטבוח בהם, עד האחרון. אלכסנדר לא היסס להרוס לחלוטין את התרבויות שהתנגדו לו - בקרבות עם אבדות דמיוניים לאותה התקופה⁶.

אלכסנדר נלחם בפרסים בגראניקוס (334), איסוס (333), וגאוגמלה (331), קרבות אכזריים ואלימים. אלכסנדר מגיע לעזה, למצרים, לאיראן, להודו - וכמובן לפרס. הוא מאמץ מאפיינים רבים מהמזרח - הוא מתחיל לתפוס עצמו כאל, ודורש מיריביו ויתורים משפילים מהמובסים, הרבה מעבר לתרבות היוונית. תוך עשור, אלכסנדר מביא יוונים 5,000 קילומטרים מזרחה, מכריע את האימפריה הפרסית - ומת בגיל 33⁷. אלכסנדר משאיר בידי מפקדיו צבא קטלני שאין כדוגמתו.

אלכסנדר מוחה את ערי המדינה ומביא איתו את ההלניזם - שלטון דתי שבסיסו ניצב שליט, אוטוקראט, החולש על איכרים חסרי אדמה בכוח צבא שכיר. את ההוצאות של הצבא הזה מממן אלכסנדר בביזת פרס העשירה, שמביזתה נוצר עושר אגדי. העושר הזה מוליד צבאות אדירים: אנטיגונוס, אחד הגנרלים, פולש למצרים עם 100,000 חיילים לאחר מותו של אלכסנדר.

מאז פלישתו של כסרכסס ליוון ב480, ההצלחה הצבאית היוונית אדירה: עד פלישת רומא ליוון, מאות שנים אחר כך, אף כוח צבאי לא פולש ליוון. אף כוח מערבי לא כובש את יוון עד העותמנים, 2,000 שנה מאוחר יותר! עד רומא, שמושרשת בתרבות הלחימה היוונית, אף כוח בעולם לא יכל לצבא היווני. היסטוריונים רבים מייחסים ליוון את המסורת הצבאית המערבית - לוחמה קטלנית יותר, נשק חדיש יותר טכנולוגית (לממציאים יש תמריץ כלכלי), משמעת עדיפה (החלטות התקבלו דמוקרטית), יוזמה (אימוץ שיטות ואמצעי לוחמה חדשים), צבא אזרחי (ויכוח קבוע על יעילותו מול צבא שכיר), והדומיננטיות של חיל הרגלים (לעומת פרשים).

המלצה: מסע הרבבה של קסנופון - גנרל, פילוסוף, ותלמידו של אריסטו

הדמוקרטיה היוונית היא לא 'חיית מחמד' כפי שאנו נוטים לחשוב: היא איפריאליסטית, תוקפנית, ושחררה כוחות הרסניים שהחריבו את יוון ואת יריביה.

האימפריה של אלכסנדר מחזיקה מהעמד מעט מאוד זמן, ומתפוררת לאחר מותו. אחריה, עולה כוח צבאי חדש באגן הים התיכון - רומא.

הדמוקרטיה היא התדרדרות מצורת הפוליטאה - דוגמת זו שחוקר אפלטון - ולכן נשאה בוז בעיניי הפילוסופים ונחשבה כדבר מגונה עד העת המודרנית. האמריקנים והצרפתים ייסדו רפובליקות בבואם לברוח מהדמוקרטיה כמו מאש, אך חרף הסייגים שלהם הדמוקרטיה האתונאית עבדה לא רע בתקופת הישרדותה - כ180 שנה. הדמוקרטיה נפטרה מהמטען השלילי בעת המודרנית במידה רבה בזכות הייצוגיות - הרעיון הגדול של העת המודרנית. דוגמאות לצורות שלטוניות הטובות ביותר לעומת הדמוקרטיה הן אנגליה, ארה"ב וונציה. ↩
נאום קלאסי של חברה פתוחה, המבסס את השפע, הנחת והחירות בבסיס החברה האתונאית. חרף המסר בנאום זה, החירות נבעה במידה רבה מההשתפות בחיים הפוליטיים. המילה המודרנית אידיוט (ἰδιώτης) נובעת מהמונח היווני שמשמעותו 'האדם שאינו משתתף בחיים הפוליטיים' ↩
התיבאים מובלים בעת הזו בידיי שני גנרלים מבריקים (פמינונדס?) ↩
מלבד בית אחד בהחלט של משורר הלני נודע, לצרכי תעמולה. ניכרת כאן האלימות של אלכסנדר; מחיקת עיר שלמה והשארת מחווה צינית כזאת ↩
אלכסנדר הוביל לעיתים תכופות את הצבא שלו. ↩
אלכסנדר טובח ביותר חיילים פרסים בגראניקוס מכל המלחמות הקודמות שלהם ביוון, ובקרבות הבאים האבידות מגיעות גם ל200,000 חיילים (40,000 יוונים) - מאות חיילים בדקת קרב.בין 334 ל324, ההערכה (השמרנית) היא שאלכסנדר חיסל כרבע מיליון אזרחים. ↩
לא ברור ממה - אולי אלכוהוליזם, רעל, מחלה או התנגשות. ↩