רומא

עלייתה של האימפריה הרומית

רומא למדה לא מעט מהיוונים; בראשיתם, גם הם לחמו עם פאלאנקסים. בשלבים מוקדמים, הם עסוקים בעיקר בלוחמה של פשיטות, והגנה מפני פשיטות - מאפיין של הרבה תרבויות טרום מודרניות. האוכלוסייה הרומאית המוקדמת מאוד קטנה, וההיקף של פעילותה הצבאית מצומצם - זה יישוב קטן וזניח.

ב396, רומא כובשת את ווי (Veii) השכנה מהאטרוסקים, לאחר ששילמה לאזרחיה להילחם, ומספחת אותה. הלוחמה הופכת ליותר ויותר קשה, והשלכותיוה יותר ויותר קשות. אלא שלעומת ערי המדינה היוונית, הרומאים מוכנים לקלוט ולשלב זרים לתוך עריהם. שבטים לטיניים שלמים נספגים לתוך גוף האזרחים הרומי, ורבים מהם מקבלים זכויות - דבר מאוד נדיר. הפתיחות הזו מקנה לרומא כוח אדם אדיר, שמשחק תפקיד מרכזי בהצלחתה הצבאית - הליגיונות המובסים לעיתים מהווים את צבאותיה של רומא במלחמותיה הבאות. לאותם העמים יש תמריץ להצטרף לרומא - זכויות, ביטחון וכלכלה טובה יותר.

Vae victis - אבוי למנוצחים

סיסמא^ ^רומית^ ^מוכרת

הפתיחות הזו התבטאה במרידות הולכות ופוחתות של שאר העמים הלטיניים - המרידה המשמעותית האחרונה התרחשה ב340. כוח האדם הנוסף שהיא הביאה אפשר לרומא לנהל מלחמות ממושכות יותר, בזכות הנחת הכלכלית שכוח אדם נוסף הביא והאבידות הכבדות יותר שבכוחה לספוג. הגורמים האלו תרמו ללוחמה רומית עיקשת ונחרצת, ולהפיכתו של הצבא הרומי ממיליציה מפוזרת לצבא מאורגן ועוצמתי. החל משנת 311, הצבא הרומי הצליח לגייס כ4 לגיונות נוספים.

לגיונות הצבא הרומי עברו בהדרגה ממערך של פאלאנקס למערך מניפולרי (Manipulus), שנולד ככל הנראה מלוחמה בתנאים הקשים של האפניניים. מאבקם המשמעותי האחרון של הרומאים בתוך איטליה היה כנגד הסמניטים, ב321 - שבו נחל הצבא הרומי תבוסה והשפלה קשה¹ בקרב המיצרים הקאודינים. המלחמה התחדשה חמש שנים לאחר מכן, והסתכמה בניצחון רומי בשנת 295.

אופן הלחימה הרומי התפתחת ממסעות שוד וקרבות פולחניים למסעות מלחמה עיקשים, שאילצו את הכוחות מסביב להיכפף לרומא. רומא הכפיפה את בעלי בריתה ישירות עליה, ולא איפשרה לכוחות השונים להיקשר זה לזה. לצד כוחה ההרסני של רומא, בעלי בריתה נהנו מהצלחותיה הצבאיות, ומשלטון יחסית מתירני לתקופה. מערכת הבריתות הרומאית הוכיחה את עצמה כיציבה כשזו ספגה סדרה של הפסדים במאה ה3 לפני הספירה כנגד כוחות מחוץ לאיטליה, רובן המוחץ של בעלות בריתה של רומא לא ערקו לכוחות האויבים.

ב281, העיר היוונית טרנטום קראה למלך היווני פירוס² לעזרה כנגד רומא. פירוס הגיעה בכוח גדול ומצויד היטב (אפילו עם פילי מלחמה) ותחילה השיג ניצחונות משמעותיים כנגד רומא. אלא שעד 275, רומא גברה על פירוס, בזכות יכולתה הבלתי-נדלית לגייס עוד ועוד חיילים.

ההיסטוריון היווני פולידיוס, שנפל בשבי הרומי, ניסה לעמוד בכתביו על הצלחתה המטאורית של רומא. הוא ייחס את זו לשני גורמים עיקריים: הראשון בדמותה של חוקה פנימית יציבה, שחסרה למשל לערי המדינה היווניות; והשני, בדמותה של המערכת הצבאית הרומית. בליבה של זו ניצב הלגיון - שכלל חיל רגלים קל, פרשים, וחיל רגלים כבד שניצב בבסיסו. הפרשים היו מהמעמדות הגבוהים - כאלו שעלה בכוחם לרכוש את הסוסים ולטפל בהם. חיל הרגלים הכבד, בדומה לפאלאנקס היווני, היה מורכב מאלו שיכלו לממן את החימוש. הוא נלחם בשלוש שורות - ההסטטי (Hasta - לוחמים צעירים יותר חמושים בחנית להטלה), הפרינקיפס (Principes - גברים בני 20-30 בשיא כוחם), ולבסוף טריארים (Triar - חיילים מנוסים שנשאו חנית לדקירה, וחימוש כבד). עיקר חימושים של הרומים היה הגלאדיוס היספאנסיס (Gladius Hispanesis - 'החרב הספרדית'), חרב באורך 60 ס"מ, מאוזנת היטב מפלדה איכותית.

ברומא, כל האזרחים בעלי האמצעים היו מועמדים לצבא הרומי - הם שירתו בעת המלחמה וחזרו לחיים האזרחים בסופה. הם נדרשו לשירות במשך 16 עונות מלחמה, ונשבעו שבועה קשה - הסקרמנטום (Sacramentum). העונש על עבירות קלות יחסית היה מוות. אם יחידה שלמה פעלה באופן מביש, האופן היה Decimatio - החיילים השורדים נאלצו להרוג 10% מביניהם. ההגנות המשפטיות על האזרחים הרומים מול השלטון בוטלו לחלוטין בשירות הצבאי.

פולידיוס מתאר גם את אופן הקמתם של מחנות סכמטיים בסוף כל יום צעידה - מה שמעיד על האופי המהנדס של הרומאים. הסדר המופתי הזה מעורר אימה אצל אויביה של רומא - לרבות פירוס. המשמעת הדרקונית של הצבא הרומאי התבטאה גם בהיעדר עדויות להשתמטות, ובתחושת השייכות הן של המפקדים והן של החיילים הפשוטים שעולה מהעדויות ההיסטוריות.

המלחמה הפונית הראשונה

מלחמתה הגדולה הבאה של רומא היא מול הגנרל הפיניקי חניבעל ברקה - שחלק ניכר מנצחונו נבע מהיעדר צבא קבע ברומא: החיילים פוזרו והוכשרו מחדש בכל מלחמה. זוהי המלחמה הפונית³ הראשונה. גם הקרתגים שמרו בקנאות על הזכויות האזרחיות שלהם, אך לא העניקו זכויות לעמים אחרים - עיקר הלחימה שלהם התבצע באמצעות צבאות שכירים. עיקר הממון של הפונים הגיע ממסחר.

הלחימה התמקדה בסיציליה, והייתה ימית בעיקר - ודרשה מהרומאים להקים צי מאפס; זוהי הייתה המלחמה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה. זאת לעומת הפונים, שהחזיקו צי אדיר וניסיון רב שחסר לרומים. הרומאים התבססו על ספינות קורבוס (Corvus)⁴ - הנושאות גשר קצר שמחבר בין הספינה הרומית לפונית, ומאפשר לחיילים הרומים לפשוט פנים מול פנים. הצי הרומאי ריסק את הצי הפוני העדיף לו⁵, ובהסכם השלום נאלצה קרתגו לוותר על הצי שלה בשלמותו. אלא שלקרתגו הייתה היכולת להתאושש מהתבוסה הזו - ובכך השלום שנחתם כשל לחלוטין. הקרתגים חיפשו את ההזדמנות הראשונה לנקום את תבוסתם. הרומאים כשלו בתפקידם לאכוף את השלום, והיו שרויים ביוהרת מנצחים - וכך אפשרו לקרתגו לעלות בשנית.

בשנת 238, העימות החוזר בין קרתגו לרומא היה בלתי נמנע. מלבד עת התמודדותם עם פלישה גאלית באיטליה, הרומאים יכלו לרסק את האימפריה הפונית בספרד ברגע שבחרו לעשות את המאמץ הזה. לרומאים היו כמה אפשריות למנוע את המלחמה. הרומאים היו בעלי ברית של סאגנתום, בפאתי האימפריה הפונית בספרד - אך לא היו מחויבים כלפיהם, ובכך חשפו עצמם לפלישה פונית לאיטליה. הם יכלו להקריב אותם לקרתגו, ולעצור אותם שם. הרומאים יכלו גם להכיל את הקרתגים בהצבת צבא מצפון להם, מה שקרוב לוודאי היה מרתיע את הקרתגים. אלא שהרומאים בחרו במדיניות ביניים לא יעילה - הם סירבו לשלם מחיר כלשהו כדי לשמר את השלום. בכך שילמה רומא במלחמה ארוכה - עד 202 - עקובה מדם והרסנית.

המלחמה הפונית השנייה

הצבא הפוני היה צבא שכיר ומקצועי - מגוון רחב של יחידות ממקומות ועמים שונים. לעומתם, הצבא הרומי נותר צבא האזרחים היחיד לאגן הים התיכון - אך יכלו לצבא הפוני המקצועי בזכות קבלתם את עול המשמעת הצבאית הנוקשה. לפי פוליביוס, מספר האזרחים הרומים שיכלו לשרת בצבא בפרוץ המלחמה הפונית השנייה היה מעל 700,000 - מספר אסטרונומי אז וגם היום. בעוד שמספר זה קרוב לוודאי מוגזם, הוא ממחיש אמת היסטורית - כוח האדם האדיר של הרומים⁶. לעומתם, הצבאות השכירים והמאומנים היטב של קרתגו לא יכלו להרשות לעצמם אבידות כבדות - ולפיכך נלחמו רק כשישנה אפשרות ברורה לניצחון. הקרתגים לא ניסו להסב אבדות רבות ככל אפשר, להדוף או להחזיק איזורים מסוימים - אלא להוביל לכניעה של היריב (ובכך לנסות לגייס את חייליו המובסים - נכס יקר). במלחמה הפונית הראשונה, צבאות פונים ורומים ניצבו לעיתים זה מול זה חודשים, עד שהאספקה נגמרה - לשכירים הפונים לא היה לאן לחזור.

המלחמה הפונית השנייה אילצה את המפקדים הרומיים לשנע צבאות אדירים מאי פעם. בכדי להתמודד עם זאת, מפקדים רומים איחדו את הפיקוד והתחלפו ביניהם - מה שהוביל לתנועה לא סדירה של הצבא. חרף חסרונות אלה, הצבאות הרומים היו עיקשים בצורה יוצאת דופן - וסירבו להיכנע בתנאים שהיו מכניעים כל צבא אחר⁷. מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הוא קרב קאנאי (203), הממחיש את ההבדלים בין הרומאים ליריבים שלהם. בקרב זה מול צבאותיו של חניבעל, הצבא הרומי היה גדול פי שניים מזה של חניבעל, אך התנהל בצורה טקטית לקויה - הרומאים כמעט שאינם יכלו לנוע ולהילחם בצורה הטקטית המקובלת. לעומתם עמד מצביא מהמוכשרים בהיסטוריה, ושונא אדיר של רומא. בקאנאי נטבחו 50,000 לגיונרים ביממה אחת - וכל זאת חרף חשיבותו האסטרטגית הנמוכה.

חניבעל נוכח בקרב זה ובקרבות באיטליה שהצבא מולו הוא עומד מצויד טוב יותר, ממושמע יותר ועיקש יותר, וגרוע יותר - ניתן לשכפול. חרף האבדות האיומות בקנאי, משפחותיהם של הנרצחים התגייסו - בתמיכה ציבורית ובאופן חוקתי - להילחם שוב בחניבעל. הצבאות ששרדו את חניבעל וגברו על הפונים נלחמו מאוחר יותר בהליניסטים - שרומא לא שכחה את תמיכתם בקרתגו - והיוו את הכוחות המנוסים ביותר של הרפובליקה הרומית אי פעם. האבידות הכבדות מול חניבעל הובילו גם לבחירתם של לוחמים מנוסים לסנאט - מה שהוריד את גילו הממוצע וגם הסבו לו ניסיון צבאי עשיר יותר. כך נרקם קשר הדוק בין החברה לצבא - אלו שנותנים את הפקודה לצאת למלחמה יודעים היטב מול מה הם עומדים.

בעוד שהיה מתורבות ומנוסה, הצבא הרומי לחם בפראות - בקרב קינוסקפאלאי נגד המוקדונים, למשל, נושאי החניתות המוקדים עמדו עם חניתותיהם ניצבות לקרקע - אות כניעה מקובל - אך הלגיונרים המשיכו לטבוח בהם. רק לאחר שזכה להסבר של המנהג, המפקד הרומי הצליח בקושי רב לעצור את הטבח. הרומאים נלחמו בכדי לטבוח ביריב - ולמנוע כל אפשרות שילחמו נגדם שוב. הרומאים הפכו את המלחמה למבצע בירוקרטי מורכב, מה שהעניק ללגיונות תשתית מעולה - דרכים הרומיות, אספקה רציפה, בתי חולים ופנסיות - תשתית ששרדה חצי מילניום, לאורך הרפובליקה הרומית.

הרומאים פיתחו תרבות צבאית ייחודית לחלוטין. חניבעל, למשל, לאחר שהביס את הרומאים בסדרה מהממת של ניצחונות, ניסה לפתוח במסע ומתן לשלום עם הרומאים - ולהפתעתו, הרומאים סירבו בכל מחיר. גם המוקדונים ספגו סירובים דומים. העמדה הרומאית נותרה זהה בכל מצב - כניעה מוחלטת של היריב בלא קשר למצב הצבאי של היריב. בשביל הרומאים, כל מלחמה הייתה מלחמת חיים ומוות, עם שתי אפשרויות בלבד - או שהיריב יפסיק להוות איום (בכך שייהפך לבעל ברית, או שינוטרל פוליטית), או שרומא תיחרב. החרבת רומא היא תרחיש שלא עלה על דעתם של יריבי רומא ההליניסטים ובכלל, שנלחמו עבור יעדים מוגדרים - לעומת הרומאים, שנלחמו כדי למחות את קרתגו מעל פני האדמה. מוקדון חולקה ב168, וקרתגו נחרבה לחלוטין ב146 - ברגע שהראו סימנים של עצמאות מחודשת ובכך איום חדש על הרומאים.

מסע הכיבושים המטאורי של רומא האט עם מותו של אוגוסטוס, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי. בסופו של מסע זה, רומא כבר היוותה אימפריה אדירה - אלא שהיסטוריונים רבים טענו שזו תוצאה של אוסף של מלחמות הגנה, ולא תוצאה של אימפריאליזם. פרשנות זו הייתה מקובלת עד תחילת המאה ה20, כאשר אומות אירופיות עדיין שלטו ברוב העולם, והרעיון של שליטה בעם אחר נתפסה כדבר חיובי יחסית⁸. הפרשנות המודרנית פחות סלחנית - וטוענת שהחברה הרומאית הייתה מכוונת למלחמות חורמה תוקפניות, המושפעת מהתרבות הצבאית החזקה באליטה הרומאית, שבה הרפתקות צבאיות שיוו מעמד ויוקרה. קונסולים רומים, למשל, התמנו לשנה - ושאפו לשוות לעצמם מעמד ויוקרה בתקופה זו; המלחמה הייתה אמצעי מצוין לשם כך. המלחמות הונעו גם מתאווה לביזה, ולעבדים - שהכלכלה הרומית נהפכה תלויה בהם יותר ויותר⁹.

אלא שיש מקום לסייג מפרשנות זו: יותר משרצו להילחם בעצמם, האריסטוקרטים הרומים רצו בעיקר למנוע נצחונות של היריב - דבר שמנע לעיתים תכופות מלחמות. ככלל, הרפובליקה הרומית ניהלה גם תקופות שקטות יותר, ובמשך רוב קיומה לא נלחמה יותר משאר עמי האיזור. יתרה מכך, רומא אינה ששה לספח טריטוריות מחוץ לרומא - משום שהדבר כרוך במאמץ רב ובמתן זכויות ליושבי האיזור המסופח.

המאפיין העיקרי של הרפובליקה הרומית, חרף הימנעותה השיטתית מריכוז כוח רב בידם של מעטים, היה הביטחון האדיר שחשו הסנאטורים - שבעיניהם אינם נפלו מאף מלך¹⁰¹¹.

התפתחותו של צבא מקצועי ברומא

החצי השני של המאה ה2 לפנה"ס היה תקופה צבאית גרועה לרומאים, שספגו אבידות רבים בספרד, במוקדון ומול קרתגו. בתחילת התקופה הזו, הצבא הרומי היה בלתי מאומן ובלתי מנוסה, וספג אוסף של מפלות - אך גבר על יריביו. לחימה זו מאופיינת בהיותה אכזרית בהרבה¹², ומוצלחת הרבה פחות מזו שקדמה לה. התבנית הזו - של מפלה קשה, אבידות אדירות וניצחון תוך מאמץ רב - אפיינה את הלוחמה הרומית בעת הזו. תקופה זו לוותה לעיתים בהיסטריה, עד כדי הקרבת בני אדם (לא רומאים) בפורום ברומא. דור הלוחמים בתקופה הזו איבד את הניסיון שצבר קודמו מול חניבעל, ולקה במעין שאננות.

הלחץ מצפון ומדרום לאימפריה הפעילו על הצבא הרומי לחצים שלא היה ערוך להתמודד עמם, והציב את רומא בדילמה - הפסקת התפשטות נוספת או שינוי ארגוני בלגיונות הרפובליקנים. ריבוי החזיתות - בדרום, במערב ובמזרח - מנעו מהלגיונרים לחזור הביתה, ודרש מהם כישורים רבים מעבר ללוחמה (ביצורים, שיטור, שמירה...). הרומאים נזקקו כעת לצבא סביב השנה, וחילות מצב בפרובינקיות הרחוקות - וכעת, האידיאל הרומי של חקלאי לוחם לפי הצורך נהפך קשה יותר ויותר ליישום. מספר האזרחים הרומים בעלי רכוש, עובדי אדמה ומקימי משפחות שבכוחם לשרת בצבא הלך ויירד. העושר האדיר שזרם לאיטליה הגיע לאליטות העשירות ממילא, שהשקיעו את ההון בנחלות אדירות (לאטיפונדיות) ברחבי האימפריה - שאינם נוכחים בהן. נחלות אלו מעובדות על ידי המוני עבדים, ונוהלו על ידי סוכנים - כל אלו יצרו דינאמיקות חברתיות, צבאיות וכלכליות שליליות. נחלות אלו פגעו באיזורי הכפר של האימפריה - משם גויסו הלגיונרים.

העשירים קיבלו חזקה על רוב האדמות... ככל שעבר הזמן התחזק בטחונם שלעולם לא ינושלו מרכושם, והם ניכסו לעצמם אדמות שכנות ואת חלקות האדמה של שכניהם העניים, גם באמצעות שכנוע, גם באמצעות כוח, וכך רכשו שטחים עצומים, והעסיקו עבדים כעובדי אדמה וכרועים, שמא המעלים החופשיים יגויסו לצבא. במקביל לכך, הבעלות על עבדים הכניסה להם רווחים עצומים, כי העבדים, שהיו פטורים משירות צבאי, התרבו במהירות. בדרך זאת כמה אנשים רבי-כוח נהפכו לעשירים מופלגים, ואוכלוסיית העבדים גדלה בכל רחבי הארץ, בעוד שהאוכלוסיה באיטליה התמעטה ונחלשה, סובלת מעוני, מיסים ושירות צבאי.

אפיאנוס, מלחמות האזרחים (Bella civilia)

כוחו של הלגיונר מעולם לא היה אדיר כמו תחתיו של הגנרל הרומי גאיוס מאריוס (157-86). מאריוס מונה למפקד הלגיונות באפריקה לאור דרישה ציבורית ברומא, שנדרשה מכורח הכשלונות שספגה למנות גנרלים טובים יותר. גאיוס חימש את חייליו מקופת המדינה, והפסיק את התניית הרכוש בעושר כלכלי קודם - ובכך הפר את הקשר בין מעמד כלכלי לשירות הצבאי¹³. כעת, כל אדם בריא בגופו יכול לשרת בצבא, מה שהגדיל את כוח האדם הזמין לצבא הרומאי. מריוס ביצע שינוים מרחיקי לקחת בשינויים של הלגיון, שיחידתו העיקרית הייתה כעת הקוהורטים (cohort), מעין תת-לגיונות זעירים. הלגיון של גאיוס היה מורכב מ10 יחידות בלבד (לעומת 30 במבנה הקודם), שכל יחידה מצוידת ומאומנת טוב יותר מאלו שקדמו לה במבנה הקודם. מבנה זה הקל על הפיקוד. גאיוס שינה גם את הניסים (הדגלים שמסמנים הלגיונות) - בכך שהחליף את הסמלים החקלאיים הישנים (שור, דוב וכו') בסמל אחד בלבד - הנשר הרומי המפורסם.

בכך שהעז לחולל שינויים אלו, קבע גאיוס תקדים מסוכן - הצבא המקצועי שעזר לייסד יכול ביתר קלות לשנות את נאמנותו. החיילים נאמנים כעת לגנרל, יותר מאשר למדינה - בתור מי שמספק להם ציוד, מזון ומשכורת. החיילים הרומים השכירים לא חזרו בנקל לעבד את אדמותיהם; המשותף להם כעת, יותר מחייהם האזרחיים, הוא העיסוק שלהם כחיילים - והרצון לכסף, תהילה והרפתקה. רבים מהחיילים הממלאים את הלגיונות הם עניים, ואינם ששים לחזור לחיים של עוני. יתרה מכך, הסנאט מסרב לדאוג להם, מתוך התחושה המיושנת שהחייל הוא אזרח רומי עצמאי, שאחראי לעצמו - כשם שהיה עם הלגיונרים בעלי הרכוש.

המלצה: סיפורו של קינקינקוס

גאיוס התמנה לקונסול חמש פעמים ברציפות - הפרה בוטה של המערכת הפוליטית הרומית, שהייתה בנויה בדיוק בכדי למנוע מוקד כח כזה. ההמשכיות הפיקודית, בעוד שהיטיבה עם הצבא, הסבה לגאיוס הון עתק, ורומם את מעמדו מעבר לסנאטור הממוצע. כעת נוצרת מעין אליטת-על, והתחרות ביניהם קשה מאי פעם. הסנאטורים הללו מבקשים להתמנות כמפקדי לגיונות כאילו זו זכותם המולדת. אחד ממתחריו של גאיוס היה לוקיוס קורנליוס סולה (138-78), ובין השניים התפתחה יריבות מרה. מריוס וקורנליוס מדכאים יחדיו את בנות בריתה המורדות של רומא בתוך איטליה בהצלחה רבה, שמייחסת לשניהם יוקרה ושולחת את לגיונתיהם לקצוות האימפריה.

קורנליוס, שצבאו נאמן לו אישית, זוכה לכבוד המפוקפק להיות הראשון שלגיונותיו עולים על רומא. אירוע זה יחזור עוד פעמים רבות, כשהמפורסמת בהם היא עלייתו לשלטון של יוליוס קיסר. החיילים הרומים, מתוקף נאמנותם הישירה למפקידהם, מוכנים להילחם ברומאים אחרים כמו כל יריב אחר - זהותם היא הלגיון, ולא רומא האזרחית.

המלצה: Caesar must die של האחים טביאני (Taviani), שהסריטו את המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר כפי ששיחקו אותו אסירים איטלקים.

וגם: (Fiorille)

הצבא הרומי המקצועי היה מעורב עמוקות בפוליטיקה, דבר שייתן את אותותיו במאות הבאות. העושר שנובע מההצלחות הצבאיות של לגיונות פרטיים אלו זורם לידיהם של המפקדים, שמנצלים אותו לבנות צבאות גדולים, נאמנים וחזקים יותר - על חשבון רווחת הלגיונרים ורווחת הציבור. ככל שאלו מוכנים לחתור תחת שיירי הסמכות הציבורית ברומא, הצלחתם הפוליטית גדלה.

בתחילת המאה ראשונה לפני הספינה, מכונת המלחמה הרומית הייתה בשיאה - ורמסה כל כוח צבאי אחר לאגן הים התיכון. במסעות הכיבוש שלהם, הלגיונות משמידים מאות אלפי בני אדם, וכעת פונים נגד רומא עצמה - וחוצים את הטיבר¹⁴. שיאה של מגמה זו הוא רצח יוליוס קיסר (44), מה שמתחיל מלחמת דמים על ירושתו הפוליטית. בסופה, עולה לשלטון אוגוסטוס, הקיסר הראשון בהיסטוריה של רומא¹⁵. אוגוסטוס, הנחשב מהפוליטיקאים המתוחכמים בהיסטוריה, משאיר את המוסדות הרפובלקנים הרומיים מתפקדים, אך מרוקנים מתוכן. בזאת נפלה הרפובליקה הרומית, ועולה האימפריה הרומית הטוטאליטרית.

המלצה: ספרו של ג'ון וויליאמס על אוגוסטוס, מעין רומן אודותיו במכתבים.

מרפובליקה לאימפריה

משאביה האדירים של הרפובליקה הרומית היו בשיאם בשלטונו של אוגוסטוס, שהצביא למעלה מחצי מיליון חיילים מסקוטלנד ועד סוריה - מצב שנמשך למעלה מ200 שנה. החיילים האלו כולם התלבשו, צעדו ולחמו באופן דומה - הפגנת עוצמה יוצאת דופן. אלא שההתייצבות הזאת ריככה את הלגיונות, בעיקר במזרח, מכוח תוקפני ולוחם לכוח משטר עצום ויקר¹⁶. בהיעדר גוף אסטרטגי רשמי, הקיסרים נהפכו בעלי חזון צבאי, ששאפו לקיים המיספרה רומית אדירה, שבתוכה הציוויליזציה הרומית - שבה אנשים ינהגו, יתלבשו, ויהיו כרומאים. אסטרטגיה זו נזנחה בהדרגה לטובת אסטרטגיה הגנתית (defence in depth). למרות הבעיות הרבות של רומא - המעורבות הפוליטית, השחיתות, ההתרככות וכו' - הרומאים מצליחים לשמר את מסורתם הצבאית הנוקשה למעלה מ500 שנה - הישג אדיר בכל קנה מידה.

המלצה: The Rise and Fall of Great Powers

אלא שתקופת השלום הזו שהחלה עם אוגוסטוס - הPax Romana - מגיעה לקיצה. עמים גרמניים ממרכז אירופה מתחילים ללחוץ על גבולותיה של רומא, מסיבות לא ברורות. משום שהתפשטותה של רומא מפסיקה, מקורות העושר החדשים נעלמים; העושר הכלכלי המוגבל משמש למאבקים אינסופיים, שמהווים נטל הולך וגובר על כוח אדם מוגבל. המיסוי עולה, האוכלוסיה מצטמצמת ורומא מתחילה לגייס עמים זרים ואף ברברים ללגיונות - שמאבדים מה'רומאיות' שלהם.

---

1. הרומאים נדרשו למסור את נשקם תחת מבנה מיוחד - סימון אובדן מעמדם כלוחמים. זו הייתה הפעם האחרונה שרומא חתמה על הסכם שלום שכזה. ↩

2. מלך אפירוס, ממלכה יוונית, והמצביא היווני המהולל של התקופה. על שמו הביטוי ניצחון פירי - ניצחון במחיר כבד עד כדי תבוסה. ↩

3. ניכרת כאן העובדה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה - הרומים מכנים את כל המלחמות על שם היריב (המלחמה הסמניטית, המלחמה היהודית...) ↩

4. הפונים מעולם לא ראו דבר כזה, והבינו את תכליתו מאוחר מדי. ↩

5. הרומאים אף ניסרו את החרטומים של הספינות הפוניות ותלו אותם על בניין הסנאט. ↩

6. כוח אדם זה אפשר להם להדוף את חניבעל, להתמודד עם מרידות וגם להכריע את הפונים, בזכות האבדות האדירות שיכלו לספוג. ↩

7. המשמעת הרומית הנוקשה מנעה מהרומאים לברוח, ועונשים כללו הגליה לזירות קרב אחרות. ↩

8. דוגמה נהדרת לצורה שבה פרשנות היסטורית מושפעת מאירועים עכשווים. ↩

9. המלחמות היו כה נפוצות בספרד למשל, שהסנאט הרומי חוקק חוק הקובע מהי כמות ההרוגים של צבא האויב (5,000) שמצדיק מצעד ניצחון ברומא, ששיווה לגנרל מעמד ויוקרה. ↩

10. באותה התקופה, רוב העמים נשלטו על ידי מלכים - הרומאים היו חריגים בנוף. ↩

11. כשאנטיוכוס הרביעי פלש למצרים, בעלת בריתה של רומא, למשל, הרומאים לא שלחו צבא להגן עליה - אלא צוות של שגרירים. הללו חיכו למלך בחוף, וכשזה הושיט את ידו לשגריר הרומי - קיבל מיד לוח עם אולטימטום הדורש לסגת מיד ממצרים. כשאנטיוכוס ההמום השיב שעליו להתייעץ, השגריר הרומי צייר סביבו מעגל - וקבע מיד שאנטיוכוס יישאר בו עד שהרומאים יקבלו תשובה. אנטיוכוס קיבל את האולטימטום ללא תנאי. ↩

12. הרומאים היו אכזריים עד כדי טבח לא רק בבני אדם, אלא אפילו בכלבים - בין שהרגו אותם ובין שהטילו בהם מומים. ↩

13. מכאן מגיע המונח פרולטריון (מעמד הפועלים, בעלי צאצאים ותו לא) ↩

14. הטיבר הוא נהר יחסית עלוב; חצייתו היא בעיקר סמלית (מעבר לקו הזה, לא יעבור אף לגיון). ↩

15. אך אינו קורא לעצמו כך, אלא הראשון בין שווים, לאור הטאבו הרצחני ברומא כנגד שלטון יחיד - הכרזתו כמלך שקולה להתאבדות. ↩

16. באנטיוכיה, למשל, התלוננו שהלגיונרים מבלים את זמנם בתיאטרון, בבילויים, ובטיפוח עצמי, מבלי להתאמן או לטפל בסוסים. ↩