מבוא לפילוסופיה של המוסר
חומר הקורס
ההבדל בין האתיקה למדעים¶
המדעים הם תורה 'אמפירית' - ראיות וניסוים מובילים למסקנות ולאומדן קרוב יותר של המציאות. במילים פשוטות, המדעים מנסים להסביר את העולם בו אנחנו חיים.
האתיקה - תורת המוסר - לעומתה - שואפת להסביר עולם אחר - עולם מושלם. האתיקה לא מנסה להסביר את העולם כפי שהוא - אלא כפי שהוא ראוי להיות.
המדע מחפש הסברים - או נימוקים.
למשל - נניח והכיתי את השכן שלי. מדוע הכיתי אותו? כי הייתי שיכור.
זה מסביר את התופעה - השכרות פגעה בחוש השליטה שלי - אבל זה לא מצדיק אותה.
לעומת זאת, אילו נאמר מדוע הכיתי אותו? מכיוון ששכב עם אשתי!
אין כאן הסבר לתופעה - אלא הצדקה. ההבדל הקטן והחשוב הזה הוא ההבדל בין המדע למוסר.
המוסר מחפש נורמות וערכים נכונים
תיאוריית הציווי האלוהי¶
התיאוריה המוסרית הנפוצה בהיסטוריה היא תיאוריות הציווי האלוהי - לפיה מה שטוב לעשות הוא מה שהאלוהים מצווה.
אבל כדי לדעת מה הוא הציווי האלוהי - החסידות - צריך לדעת מה טבעו. אפלטון מעלה את השאלה:
האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
או במילים פשוטות יותר - האם הטוב הוא מה שהאלוהים אמר מכיוון שכך אמר, או שכך אמר משום שזה מה שטוב?
איך באמצעות השאלה הזו נבין כיצד נכון לנהוג - מהו טוב?
תשובה: אלוהים מצווה את הטוב משום שהוא טוב¶
אלוהים מצווה עלינו, למשל, לא לרצוח, בגלל שלרצוח זה לא דבר טוב. אלא שבתשובה זו, ישנו איזשהו טוב לפני האלוהים (לרצוח זה רע), והאלוהים בסך הכל מפנה אותנו אליו - הוא רק המתווך.
לכן, התשובה הזו לא עוזרת לנו להבין מהו טוב - כן, לרצוח זה רע - אבל למה? איך אדע אם משהו אחר הוא רע?
תשובה: משום שכך מצווה האלוהים, זה מה שטוב¶
באופן אישי, רצח זה לא הקטע של אלוהים. הוא לא מת על זה, אז הוא דורש שגם אנחנו לא נעשה את זה.
אבל אז נשאלת השאלה - למה שאקשיב לאלוהים?
כדי להכיר תודה¶
כן, אלוהים בנה אותנו ואנחנו די מרוצים. המעט שנוכל לעשות בתמורה הוא להקשיב למה שהוא אומר. בגלל ש... להכיר תודה זה... דבר טוב!
אבל רגע! אנחנו לא יכולים להצדיק את השאלה לתשובה מה זה טוב בכך שאנחנו צריכים להקשיב לאלוהים כי זה טוב! זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להבין!
כי אני מפחד מעונש \ רוצה תגמול¶
כן, גיהנום זה לא כיף וגן עדן זה כן. אם אקשיב לאלוהים, אלך לגן עדן ולא לגיהנום. רעיון טוב!
אבל רגע! אם אני פועל טוב רק מכיוון שאני לא רוצה להישרף וכן רוצה להתפנק, אני בכלל לא פועל ממניע מוסרי! אני לא עושה טוב כי הוא טוב, אלא כי זה מה שמשתלם לי! זה לא עוזר לנו בכלל להבין מה זה טוב - רק להצדיק את ההתנהגות שלנו!
כי האלוהים יודע הכי טוב¶
אז רגע, אני צריך להקשיב לכל מה שהוא אומר?
כן.¶
כך אמר גם *התער של אוקהם - אלוהים יודע הכי טוב ולכן צריך לעשות כל מה שהוא אומר, ורק מה שהוא אומר, וזהו.
זו לפחות תשובה עקבית...
אבל רגע! אפילו בתנ"ך אנחנו רואים לא מעט מקרים של הטלת ספק בשיפוט המוסרי של אלוהים (האין צדיק אחד בסדום?). אפילו מהאנשים הנאמנים ביותר לאל אנחנו רואים ספק שנובע מדחף מוסרי כלשהו. מאיפה זה בא? איך האנשים האלו מחליטים שמה שאלוהים מציע הוא לא טוב? בכל זאת יש שם משהו...
לא.¶
לא?? אבל רגע! אז איך יודעים למה להקשיב ולמה לא?? זו בדיוק אותה השאלה עוד פעם - איך יודעים מה זה טוב?
זה לא עזר לנו בכלל!
תיאוריית הצידוק האלוהי אינה מספקת.¶
גם כשחקרנו אותה כמיטב יכולתנו, לא הצלחנו למצוא שום דרך להפיק ממנה מה זה טוב, ולמה הוא טוב בכלל.
מזל שאנחנו ממשיכים לנסות לבנות תיאוריות מוסריות חדשות כדי להסביר את זה - משמיים לא נראה שתגיע הישועה המוסרית.
יחסיות מוסרית¶
אגואיזם¶
אגואיזם - לפעול מתוך תכלית להטיב רק עם עצמך - מפוצל בגדול לשני סוגים:
- אגואיזם פסיכולוגי - כלל המניעים של בני האדם ללא יוצא מן הכלל הם לטובת עצמם
- אגואיזם נורמטיבי - מן הראוי שבני האדם יפעלו קודם כל לטובת עצמם
ראה גם
סיפור טבעת גיגס של אפלטון - גיבור הסיפור לובש טבעת שאחרי סיבוב הופכת אותו לרואה ואינו נראה. האם במצב זה - בו הוא יכול לפעול ללא השלכות בצורה האגואיסטית ביותר - הדבר ההגיוני לעשות הוא לפעול באופן אגואיסטי, או על פי אמות המוסר?
The Norm of Self Interest (Miller) Can Money Make You Happy - TED Talk
טענות כנגד האגואיזם הפסיכולוגי¶
כנגד האגואיזם הפסיכולוגי יש כמה טענות עיקריות:
הוא כנראה שגוי¶
תצפיות אמפיריות לא הצליחו לאשש אותו.¶
בני אדם פועלים לעיתים תכופות שלא לטובת עצמם - תרומות, התנדבות, הקרבה וכו' (כפי שנצפה בניסויים של דניאל באטסון, פסיכולוג חברתי).
גם בעולם החי נדמה שהוא לא מתקיים.¶
אנחנו צופים בהתנהגות חברתית (פרו-סוציאליות) לעיתים תכופות גם בבעלי חיים - למשל אימהות שדואגות לגורים מיותמים.
הוא אינו מחזיק גם בתנאי קצה.¶
אפילו במצבים של מלחמה, רעב ומצוקה, בני אדם ממשיכים לעזור אחד לשני, גם כשלדבר השלכות הרסניות לעצמם.
הוא מתבסס על השקפת עולם צינית¶
האגואיזם הפסיכולוגי טוען שבני אדם פועלים, בעומק נפשם, ממניעים עצמיים - אולם תצפיות וניסויים לא הצליחו לאשש את הטענה הזו..
הוא מכשיל את עצמו¶
גם אם האגואיזם הפסיכולוגי שגוי, ודאי יש אנשים שהם עדיין אגואיסטים פסיכולוגיים. מכאן נשאלת השאלה - האם האנשים האלו הם המאושרים יותר? האם לאותם אנשים זהו המסלול ההגיוני ביותר? יש לא מעט דברים שהאגואיזם הפסיכולוגי פוגע בהם (הטוב שבחברות\כבוד מאחרים וכו') שהם גורמי אושר מוכחים - ולכן יכול להיות שדפוס התנהגות כזה מספק אושר שתקרתו מוגבלת.
גורמי האושר הזמינים לאדם שאינו אגואיסט פסיכולוגי עולים בהרבה על אלו של האגואיסט - ולכן זה לא סביר להניח שדווקא האגואיסט יהיה מאושר יותר.
טענות בעד האגואיזם הפסיכולוגי¶
מנגד, עולות שתי טענות:
גם כשעל פני השטח הפעולות שלהם אלטרואיסטיות, בני האדם פועלים קודם כל ממניעים עצמיים.¶
למשל, כאדם מתנדב לעזור לאחר, זה כדי לגרום לעצמו להרגיש טוב או להקל על הסבל שלו - הוא לא באמת דואג לאחר
כשהם פועלים מרצונם החופשי, בני האדם פועלים מרצונם - ואם הם פועלים כי כך בחרו לעשות, הרי שהם פועלים לטובת עצמם.¶
אמנם כנגד טענה זו עולות מספר טענות נגד: - בלבול מושגי - גם עם המניע הוא מעצמך, זה לא אומר שהתכלית היא לא האחר - מקורו של המניע אינו רלוונטי - אם כל אלטרואיזם הוא אגואיזם, למה שנגדיר בכלל אלטרואיזם? אמנם להגדרה עדיין יש חשיבות.
ברגע שהאגואיזם הפסיכולוגי מאבד מכוחו בצורה כזו, אגואיזם נורמטיבי - גם שאינו עומד עמו בסתירה - מאבד משקל רב מהטיעון שלו. הוא מאבד מיומרתו לעליונות הגיונית (אם זה בטבע שלנו, הרי שככה כדאי לנהוג), ועומד כעת בסתירה להיגיון הפנימי שלנו - שאינו מבוסס לחלוטין על מניעים עצמיים.
אם האגואיזם הפסיכולוגי אינו ה"מתכון" לאושר, מה ההיגיון באגואיזם נורמטיבי?
פרדוקס האגואיזם הנורמטיבי¶
המרשם האגואיסטי הוא: שכל אחד יעשה תמיד רק מה שטוב עבורו.
למי מתייחס "עבורו"?
לאגואיסט? - זה מרשם לאלטרואיזם! נניח ושם האגואיסט הוא 'שמולי'. המרשם כעת הוא 'שכל אחד יעשה רק מה שטוב לשמולי'. הרי שכל מי שאינו שמולי הוא אלטרואיסט עכשיו!
לכל אחד? - זה מרשם שלא מבטא נכונה את העדפותיו של האגואיסט! המרשם כעת הוא 'שכל אחד יעשה מה שטוב בשבילו ורק בשבילו'. אבל אם אני שמולי, הרי שאני מורה לאחרים לעשות דברים שהם לא לטובתי - וזה סותר את האגואיזם!
אתיקה הניקומאכית¶
טקסט
אריסטו מציג בספרו את האתיקה - המדע של הטוב. משימתה של האתיקה היא לחפש את הטוב (כשאר מקצועות הפילוסופיה).
אריסטו מיד מציג את הטוב כהדבר שאליו הכל שואף - כל עיסוק, אומנות או פעולה שואפת לטוב.
כל פעולה מכוונת לתכלית - ואם היא משיגה את אותה תכלית, הרי שהיא עשתה "טוב". לעומת זאת, האתיקה אינה מחפשת את ה"טוב" המסוים לכל הפעולה, אלא את הטוב - מהו? האם הוא קיים? כיצד משיגים אותו?
האם ישנה היררכיה של טוב? אם לא, הרי שחיינו "הבל וריק" לפי אריסטו - הם מעגל, ולא פירמידה. חיים כאלו יהפכו אותנו ליצורים "נוירטיים, אולי פתטיים".
האתיקה מחפשת משהו שאפשר יהיה להכניס ל'תבנית' של תכלית עליונה, שתצדיק את הפעולות שתחתיה. אריסטו סבור שחיינו אינם 'הבל וריק', אלא מלאי תכליות כאלה - הוא נותן את הדוגמה של לרסן סוס, שתכליתה פחותה מהאסטרטגיה הצבאית למשל, ותכליתו של המדע המדיני (פוליטאה) למען הטוב האנושי - יש כאן היררכיה של תכליתות.
בדברי אריסטו יש תשובה ליחסיות המוסרית - לכל בן אנוש יש תכליות טבעיות טובות, והתכליות האלו מבססות את התכלית של הטוב באתיקה - הטוב הבלתי תלוי (האובייקטיבית). במטהפיזיקה הטלאולוגית שלו, אריסטו טוען שלכל דבר בעולם יש ארבע סיבות - חומרית, צורנית, ... ותכלית.
באשר לספקנות המוסרית, אריסטו טוען שלכל מדע - לרבות האתיקה - יש מידת דיוק שמתאימה לו - ולכן מחלוקות מתאפשרות גם כשמדובר בטוב ללא תלות - אי ההסכמה הזו היא רק מראית עין. לשיטתו, האתיקה היא מהפיזיוס(?), ולא מהנומוס.
לאותה מטרה עליונה צריכים להיות שני מאפיינים: - היא צריכה להיות מושלמת - היא צריכה להיות אוטארקית (מכלכלת את עצמה)
אם ככה, מהי אותה המטרה העליונה שכלל בני האדם? אריסטו לא משאיר אותנו במתח: זה האושר.
האושר - אובייקטיבי או סובייקטיבי?¶
"וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו"
עמ' 19
המשפט התמים לכאורה הזה הוא התקפה חזיתית על השקפתו של אפלטון - שבאקדמיה שלו בילה אריסטו את 20 משנותיו החשובות - לפיה הטוב הוא אידיאה נצחית.
ראה גם
אריסטו לעומתו מנכס את האושר ישר לנפש - תעונוגות חולפים אינם גורמים לאושר, אלא גישה ואופי.
האושר כפעולה¶
הטוב (אושר) חייב להיות בפעולה.
עמ' 20
אריסטו ממשיך ומבסס את האושר כפעולה של ממש - אדם ששוכב בלא מעש, לפי אריסטו, לא יהיה מאושר. הפעילות היא המדיום של האושר.
"לא הידיעה היא תכלית המדע הזה אלא המעשה"
נקודה חשובה כאן היא שהאושר לפי אריסטו הוא גם אובייקטיבי וגם מנוכס לבעליו.
דוגמה: נניח ואדם מזייף. כלל העולם יכול להסכים שהוא מזייף - אובייקטיבית - אבל הזיוף הוא רק שלו. הזיוף הוא אובייקטיבי וגם מנוכס לבעליו.
ראה גם
מאמר - Experience Machine של רוברט נוזיק1
כמובן שאם ביססנו את הטוב כסוג מסוים של פעילות, מתבקשת השאלה - איזו מן פעילות זו?
אולי יעלה בידינו למצוא כזאת [הגדרה], אם בתחילה נתפוס פעלו של האדם מהו. כשם שלגבי מחלל, פסל או אומן כל שהוא, או בדרך כלל לגבי מי שמתייחד לו פועל או עיסוק מסויים, נראה שטובם והצלחתם ישכבו בתוך פועלם זה, הרי אם אמנם גם לאדם באשר הוא אדם נועד פועל מה, ניתן לחשוב שגם דינו כך.
לאדם באשר הוא אדם¶
אריסטו סבור, אם כך, שהטוב הוא לבצע את מה שהוא מבצע (אמן, סנדלר, וכדומה) בצורה טובה - כשם שאיברי הגוף עושים 'הטוב' במיטב תפקודם, כך גם האדם. האושר, לפי אריסטו, הוא במימוש עצמי.
ראה גם
חיים מודרניים של צ'רלי צ'פלין - ממחיש כיצד עבודות פשוטות (menial) גוזלות מהאנושיות מהיעדר המימוש
לאותו המימוש עצמי של אדם באשר הוא אדם העניק אריסטו מושג: אנטלכיה (מלשון טלוס - תכלית).
האתיקה האריסטוטלית מחפשת את המופת האנושי - האדם המצוין ביותר. הטוב לאדם הוא לעכן בפעילות שהופכת חיי אדם למצוינים.
מכביר ומוסיף אריסטו וטוען גם שלחיות חיי מימוש עצמי זה מהנה, ואף מרחיק וטוען שמי שאינו נהנה מעשיית הטוב, איננו באמת טוב! ^עמ'^ ^28-9^
חיי האושר¶
אריסטו מציין 3 דוגמאות לחיים שאפשר לחיות, ומחווה את דעתם על האושר הטמון בהם:
-
חיי הנאה (הדוניזם). אינם ממשים תכלית - כל תענוג, אדיר ככל שיהיה, בסופו של דבר נמאס ואף מעורר סלידה ולא משאיר אותך אדם טוב יותר. הנאה מרובה ככל שתהיה היא אינה הדרך לאושר.
-
חיים חברתיים - חיי מדינה כאריסטו. האדם הוא יצור חברתי, ובמידה רבה חיים חברתיים ענפים מהווים מימוש תכלית לפיו.
-
חיי עיון - חיים בניסיון לממש את הלוגוס (תבונה) פונים ליצר הנפש הלוגית האנושית, וגם בכך יש אושר.
אאודיימוניה¶
האושר לפי אריסטו נקרא אאודיימוניה (המצב שבו הרוח טובה). זהו הטוב הנמצא בראש היררכיית הטובין. אאודיימונייה היא המובן העמוק ביותר של אושר. היא אינה רק תחושה סובייקטיבית טובה או תוצר של מימוש חיצונית. היא ההצלחה המוחלטת בלחיות את החיים האנושיים במימוש עצמי - בכך יש שמחה טבעית ואמיתית.
ספרו השני של אריסטו באתיקה התקדם מ'טוב' ל'אושר', ובוחן את האדם המאושר על ידי כך שמקדיש עצמו לדיון כללי במידות הטובות.
אריסטו מייחס את הסגולה הטובה לא לרגש, אלא לתכונות אופי. הרגש לפי אריסטו הוא סביל - רגשות מציפים אותנו ופועלים עלינו בין אם אנו רוצים ובין אם לאו. לעומתן, האופי (אתוס) הוא דבר שנבנה באופן פעיל - ואריסטו מייחס את התכונות הטובות אליו.
סגולת האופי הטובה (המידה הטובה), איפוא, היא התכונה האחראית על ויסות אותם רגשות בלתי רצוניים, וכמובן על המעשים.
בתמצית: יש שתי סוגים של מידות טובות - של השכל ושל האופי. המידה הטובה היא לפעול בצורה הנכונה, עם הרגשות הנכונים כלפי המושא הנכון בהקשר הנכון.
להמחשה - אדם שחושב מחשבות בלתי מוסריות, גם כשנמנע מלפעול על בסיסן, ייחשב לבלתי מוסרי - גם הרגש הוא חלק משיפוט המידה הטובה. תוכן מחשבותיו של האדם הם חלק בלתי נפרד מהמוסר שלו.
הטוב המוסרי מתבטא בבניית אופי טוב.
תורתו האתית של אריסטו שמה את הדגש המוסרי על הפועל, ולא על המעשה - דבר הוא מוסרי לעשות כשזה נעשה תחילה על ידי אדם טוב. לעומתה, יש הטוענים שהמוסר בסיסו במעשה - אם המעשה עשה טוב בעולם, הרי שהוא מוסרי, ללא קשר למבצע אותו.
אופי טוב¶
ניזכר שוב במחקר מהשיעור הקודם, זוכים בלוטו וקורבנות תאונות דרכים. ללא קשר לאירועים החיצוניים שקרו להם, רוב האנשים חזרו למצב האושר הקודם שלהם, בהינתן מספיק זמן. האושר נטוע בבסיסו באופי - ולא במאורעות חיצוניים או אפילו רגשות. את החיים המעשיים יש לנהל נכון תחת שלטון התבונה המעשית (phronesis). כדי להצליח בכל תחומי החיים, יש להיות וירטואוז ב'להיות בן-אדם' - בדיוק כפי שבעל מלאכה נחשב 'טוב' כשזה מומחה במלאכתו.
אותה תבונה מעשית, לפי אריסטו, בסיסה באימון כושר השיפוט הטוב - החינוך, השיקולים ההגיוניים מאחורי המעשים שלנו, האופן שבו אנחנו משקיעים את הזמן - להיות האנשים שרוצים לפנות אליהם לקבלת עצה טובה לחיים. ללא אותה תבונה מעשית, סבור אריסטו, שאין אושר.
דרך האמצע¶
הויסות הנכון של ההתנהגות נעשה בדרך האמצע - אם לא תפחד די, למשל, תהא נמהר; אם תפחד יתר על המידה, תהא מוג לב; המידה הטובה - אומץ - היא בדרך האמצע. אותו האמצע אינו מוחלט ואינו מתמטי - הוא נקבע בשיקול הדעת אליו שואף האופי הטוב. האמצע אינו בדיוק בין שתי תכונות; ישנן תכונות שקיצון אחד רחוק יותר מהשני, ותכונות שיש לנו נטייה מסוימת אליהן. המידה הטובה היא קשה, והמידה הרעה קלה - ישנן אינספור דרכים לפספס, אך רק דרך אחת לקלוע נכון. אותו האמצע, לעיתים, הוא פרטני - לא לכל אדם מתאים אותו האמצע. ולא לכל דבר יש אמצע.
את המידות הטובות ניתן לדמות באופן עמוק לבריאותו של הגוף; כשם שהפרזה או המעטה בדבר מסוים יפגע בגופינו, המידות הטובות אחראיות באופן ישיר לבריאות הנפש. האתיקה היא ההרמוניה של הנפש.
אריסטו מקביל את המידה הטובה לאומנות - על יצירת אומנות מעולה ניתן להגיד שהן תוספת והן חסך יפגמו בה - האופי הטוב הוא מעיין יצירת אומנות (לניטשה היה רעיון דומה - הניסוח שלו). משם גם מגיעה הלשון - כשמישהו אומר על מישהו שהתנהגותו יפה, כוונתו להתנהגות מוסרית, ולהיפך.
המידה הטובה של האופי¶
יש שתי סוגים של מידה טובה - שכלית ומן האופי (אתית). אריסטו מתמקד בזו של האופי.
אופן רכישת מידה טובה זו היא העשייה.
שכל הדברים שעשייתם צריכה לימוד, הרינו לומדים אותם אגב עשייתם, כדרך שמתוך שנבנה בתים נהיה לבאנים, ומתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים. באותה דרך עצמה נעשה צדיקים, כשנעשה מעשי צדק, מיושבים בדעתנו, כשנעשה מעשים של יישוב דעת, ובעשותנו מעשה גבורה ניעשה גיבורים
החינוך הנכון, לפי אריסטו (ואפלטון) הוא להרגיש נכון את ההנאה והצער שמתלווים למעשים. האדם הטוב, כשעושה טוב, שמח בעשותו.
יש צורך בהדרכה מסויימת, החל מהגיל הצעיר ביותר, שתדריכנו להיות שמחים ומצירים באותם הדברים שמן הראוי לשמוח ולהצר בהם; החינוך הנכון אינו אלא זה.
הסגולה הטובה של האופי היא הנטייה הנכונה להנאה ולצער2.
תפיסה זו של אריסטו עומדת בניגוד גמור לתפיסה האפתית 3 - לפיה משום שכולנו מרגישים רגשות ואלו מובילים לטעויות, הרי שצריך לפעול בצורה תבונית, הגיונית, ולא לפי הרגש4. אריסטו סבור, איפוא, שהגישה הנכונה היא לאמן את הרגשות, לא להתעלם מהן.
אריסטו גם מציב את השאלה - אדם צריך להיות צדיק כדי לעשות מעשי צדק, אך מי שעושה מעשי צדק - הוא צדיק. האם אין כאן היפוך של הסדר ההסברי? (עמ' 45)
מול שאלה זו אריסטו טוען שעצם המעשה אינו מעיד על טיב האדם - רק משום שעשית מעשה טוב, אין זה אומר שאתה צדיק. אופן המעשה - איך שהרגשת כשעשית אותו - הוא שקובע את טיבך, ולא המעשה עצמו.
[ואילו] לגבי מעשים שבתחום הסגולות הטובות לא די בכך שיהיו בעלי איכות מסויימת, כדי שנוכל לומר עליהם שאמנם הם נעשים בצדק או ביישוב דעת, אלא לגביהם דרוש יתר על כן שגם העושה אותם יתמלאו בו כמה תנאים: ראשית, הוא צריך לעשותם תוך ידיעה; שנית, לעשותם מתוך שהוא רוצה בהם, ורוצה בהם לשמם; ושלישית, לעשותם מתוך דעה יציבה ובלתי הפכפכה.
ספר ב', עמ' 46
אריסטו מציב שלושה תנאים בפסקה הזו להשלכה על טיב האדם. הצדיק הוא מי שעושה מעשה טוב, במודע, ברצון, ובדעה יציבה.
בקפיצה לספר השישי ()עמ' 152), אריסטו מבחין בין סגולה טובה ממשית וטבעית. הסגולה הטובה הטבעית (דוגמת כנות, חריצות) עלולה לגרום לנזק רב בהיעדר ויסות. גם בעלי חיים מפגינים אותם, ללא תבונה - אך יש ביכולתן לגרום נזק. ויסות המידות הטבעיות לכדי מידות טובות 'ממשיות' נעשה באמצעות הפרונזיס - החוכמה המעשית. מדוע, איפוא, עלינו להתאמץ כך לחקור את הסגולות הטובות במקום להישען על הפרונזיס שיש לנו (שלא כמו בעלי חיים)?
התשובה מורכבת. המידה הטובה הטבעית מכוונת למטרה טובה, והפרונזיס בוררת את האמצעים הנכונים. הצבת המטרה הנכונה בסיסה בחינוך טוב והיגיון בריא, והפרונזיס תכוון אותה. בהיעדר מידה טובה טבעית, נבזבז זמן רב בבחינת אפשרויות לא סבירות בפרזונזיס (למשל: יש התנהגויות בלי אמצע).
פרונזיס לבד לא שווה הרבה. אופי טוב הוא חיוני להפעלה מוצלחת של שיקול הדעת התבוני. אי אפשר להיות אדם נבון, אך לא אדם טוב - ואי אפשר להיות אדם טוב בלא להיות אדם נבון. (155)
מתוך שאנו מתרגלים לבוז לסכנות ולעמוד בהן, הרינו נעשים אמיצי לב, ולכשנהיה אמיצי לב, נהיה מסוגלים מאין כמונו לעמוד בסכנות
עמ' 43
אולם מה שטוב לנו ביותר אינו ברור אלא לאיש הטוב, שהקלקלה מעוותת את מחשבתנו וגורמת לנו שנטעה לגבי נקודות המוצא המניעות את פעולותינו. מכאן ברור שאי אפשר להיות איש נבון, בלא להיות איש טוב
נוכחותה של מידה רעה תעוות את המחשבה, ותמנע מהאדם לבצע שיפוט נכון של המצב. אדם כועס, למשל, יצדיק מעשי אלימות מחמת כעסו, ואדם עצל, יצדיק את חוסר המעשה שלו בתירוצים אודות מטלותיו. המידה הרעה תקלקל את נקודת המוצא שמתוכה פעלנו. מי שכועס, ירגיש שמתגרים בו. הפחדן, יחוש שמאיימים עליו. בהיעדר המידה הרעה, ראיית העולם שלך תתעוות.
הנחת יסוד למטפיזיקה המוסרית¶
לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב לא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד.
העבודה של קאנט תיאורטית ומופשטת בהרבה מזו של אריסטו. יש הסבורים שבכך ההגות שלו 'טהורה' יותר, ויש הסבורים שכך מאבדת מהקשרה.
הרצון הטוב¶
הרצון הטוב הוא תנאי הכרחי ומספיק למוסר - הוא המוסר בעצמו. מוסר שבבסיסו הרצון הטוב הוא מעיין מציאות נפרדת משאר החיים - המוסר הוא אך ורק פונקציה של המבנה של הרצון הטוב. התחום בו עוסק הרצון הטוב נקרא דאונטולוגיה3 - בניגוד לטלאולוגיה של אריסטו.
הרצון הטוב מחזק את הקשר האינטואיטיבי בין הקשר למוסר לאחריות שלנו - המוסר מתייחס רק לגבי מה שאנו אחראים עליו. אילו עשינו מעשה שלילי, אך אין ביכולתינו למנוע אותו - הרי שאין מקום לגנאי מוסרי, ולהיפך.
מהו הרצון הטוב?¶
הרצון הוא טוב כאשר הוא מציית לחובה ^26^. את השיטה שלו קאנט מאמין שהוא מפתח על יסוד אינטואיטיבי. המוסר בעיניו עוסק בציוים אינטואיטיבים (מיהו היצור המוסרי? זה שעושה את שחובתו המוסרית לעשות).
הרצון הטוב, לפי קאנט, מוכל במושג החובה ומוגבל בתוכו במעצורים סובייקטיבים. הניגוד בין הרצון הטוב למעצורים האלו מבליט את מהותו של הרצון הטוב.
אטימולוגיה באקראי: המילה 'מוסר' יוצאת מן השורש לייסר
קאנט מתייחס בתורתו לעימות הזה (כפי שטבוע בשפה ממש) בין הרצון שלנו לעשות את מה שטוב לנו (הנטייה) לבין חובתינו המוסרית. העימות הזה מבליט את טבעו של הרצון הטוב, הנאבק עם כובד החובה. בחובה, כוונתו של קאנט היא המחויבות הפנימית לעשות את הדבר הנכון - בסתירה גמורה לאריסטו, שמציב את הטוב בתור הגורם המעצב את המצב הפנימי.
קאנט מפריד בין פעולות מתוך החובה לפעולות בהתאם לחובה - פעולות בהתאם לחובה מקורן בנטייה. קאנט מדגים זאת במשל על חנווני - אם גובה מכל לקוחותיו מחיר שווה, משום שחובתו אינה לרמות, יש הבדל חשוב אם נהג כך משום שזו החובה, ובין אם נהג כך משום שלא רצה שלקוחותיו ידברו ויצא לו שם רע. בראשונה פעל מתוך החובה, אך בשנייה בהתאם לחובה - לא החובה היא המניע העיקרי שלו.
הפעולות היחידות שיש להן ערך מוסרי הן פעולות מתוך החובה.
התוצאה של ההפרדה הזו היא שקשה עד בלתי אפשרי לדעת האם פעולה שבוצעה היא באמת מוסרית - מעצם הקושי לדעת אם אדם פעל בהתאם לחובה או מתוך החובה. מכאן העניין המטאפיזי של הדבר - אמיתותו של הרצון הטוב נשגבת מאיתנו (ואינה נטייה פסיכולוגית שלנו), אבל התשתית שהוא בונה קיימת ורלוונטית.
החובה¶
מהי החובה?¶
חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת-כבוד לחוק
עמ' 33
בהגדרה מפוצצת זו יש ארבע מושגים: - פעולה - הכרח - חוק - כבוד
החוק¶
החוק מתקשר באופן ברור מאליו לחובה. החוק מטבעו מציב דרישות - לעיתים מוחלטות (דוגמת חוקי הטבע, חוקי המדינה). קאנט סבור שכל חוק באשר הוא חוק הוא כללי והכרחי - ותוכנו אינו העניין המהותי; מדובר במושג צורני (פורמלי). באשר לחוקי המוסר, בהגדרה זו תמונה בעיה: מעצם היותו הכרחי, הוא שולל לכאורה את הבחירה שלנו בענייני מוסר - אם זהו החוק, הרי שכולם יתנהגו כך. בפועל, אין זה המקרה.
המובן של הכרחיות שקאנט מתאר אינו של התוצאה בפועל - בדומה למעשינו בעולם, לא תמיד יהיה לנו על כך שליטה. אם זה ההכרח, אין זה אומר שכך יהיה. ההכרחיות פה מבטאת דרישה - הרצון שהחוק מבטא. הדרישה שמבטאת ההכרחיות היא בלתי-מתפשרת.
קאנט מציג את מחשבתו דרך שני סוגי ציוויים: צו היפוטתי וצו קטגורי.
צו היפוטתי הוא התנייה הגיונית של אמצעים על ידי תכליות (אתה רוצה לרזות? תעשה דיאטה, אתה רוצה להצליח? הקשב למורה). בהינתן תכלית מסוימת, נגזרים האמצעים ^מוסר^ ^טילאולוגי^. בצווים הללו חסרה ההכרחיות שקאנט מחפש במוסר - באפשרותך לוותר על מימוש התכליות ובכך להיפטר גם מן האמצעים. אפילו חוקי המדינה עונים לעיתים להגדרה זו ('לא אוהב את החוקים? תעבור למדינה אחרת').
לעומת אלו, המוסר הוא התחום היחיד במציאות שלנו שהוא צו קטגורי - עשה מה שתעשה, אינך יכול לברוח ממנו או לוותר עליו. הצו הקטגורי דורש גישה בלתי-טלאולוגית - הציווי שלא הוא בלתי מותנה.
הצו הקטגורי¶
הצו הקטגורי בנוי על דרך השלילה: הוא בלתי מותנה ובלתי תלוי. התכליות, אפילו האושר כפי שסבור אריסטו, הם קונטינגנטיות - הן לא נתונות לכולם. המוסר הקטגורי אינו מבוסס על הנחות כאלה: הוא מוחלט, והרצון הטוב שבבסיסו הוא טוב כשלעצמו. המוסר אינו תלוי לא ברצונותיו של הפרט, לא במצוינות כלשהי (אאודמונייה) ואף לא בשאיפותיה הכוללות של הרווחה.
אבל כיצד ניתן להעלות על הדעת שהצו הקטגורי אפשרי? מדוע עולה שאלה כזו?
ההגדרה של פעולה כוללת התייחסות למטרה - אך אם המטרה אינה מהות העניין, מה יכול להיות הצו הקטגורי? אם אנו 'פועלים' מתוך צו קטגורי, איננו פועלים מתוך מטרה ומכאן שאיננו פועלים כלל. אולי הצו הקטגורי הוא רק תקוות שווא, ומכאן שהוא תיאוריית טעות? (יש מוסר רק אם אין דטרמיניזם, יש דטרמיניזם, אין מוסר; יש מוסר אם יש צווים קטגוריים, אין צווים קטגוריים, אין מוסר)
שני קצוות חוט יכולים לסייע לנו: - הצו הקטגורי צורני לחלוטין - אין בו תוכן (הווה אומר צורני)^?^ - הצו הקטגורי חייב להיות כללי, ולכן חייב להיות עקרון צורני שמבטא כלליות ותו לא.^?^
בעקרונות אלו מנסח קאנט את הצו הקטגורי (78):
עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.
מה דורשת מאיתנו נוסחה משונה זו?
הכלל המעשי¶
הכלל המעשי הוא כלל פעולה סובייקטיבי ('אם מישהו תוקף אותך, הפנה את הלחי השנייה; תמיד השתדל להגדיל את אושרך באמצעים שאינם מסוכנים') - כל פעולה באשר היא כוללת כלל מעשי (צו היפוטתי). כדי לפעול בצורה מוסרית, קאנט אומר שעלינו להעמיד כלל מעשי זה במבחן - האם אנו יכולים לרצות שכלל מעשי זה יהיה החוק של הכלל.
בתמצית, השיפוט המוסרי נשען על שאלה פשוטה אחת - האם הכלל המעשי יכול לעמוד בהכללה. אם לא, הרי שאינו מוסרי.
המוסר אינו בא לקדם שום תוכן מסוים, אלא מעמיד במבחן צורני כל פועלה אפשרית. רק אם זו עוברת את המבחן, זוכה היא לתוקף מוסרי ובכלל.
נוסחת האנושות של הצו הקטגורי¶
עשה פעולתך כל שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד
קאנט מספק לנו ניסוח נוסף זה של הצו הקטגורי.
התועלתנות¶
טקסט
ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הגה את תיאוריית התועלתנות של המוסר, לפיה הטוב המוסרי הוא זה אשר בעקבותו סך כל האושר בעולם הוא המירבי. התועלתנות היא התיאוריה המוסרית הרחבה והמוכרת ביותר בעולם כיום.
It seems to me self-evident that knowingly to do an action which would make the world, on the whole, really and truly worse than if we had acted differently, must always be wrong.
G.E.Moore, Ethics
If a law or an action doesn't do any good, then it isn't any good
המרשם התועלתני דורש חישוב כיצד למטב את ההנאה ולמזער את הכאב. מה שגורם הנאה או כאב תלוי בתפיסתו של הפרט, בניגוד לתפיסה הקנטיאנית לפי רק המטאפיזי הוא המדויק. התועלתנות דורשת אי משוא-פנים - היא דורשת מן הפרט לפשוט מעצמו את מניעיו הפרטניים ולנהוג בצורה ניטרלית ואובייקטיבית. מגמה זו דומה לקנטיאניזם - שתי התורות תובעות הכללה, אם כי במובנים שונים.
אותה הנאה אינה הדוניזם פשוט - ההנאות, אומר מיל, נבדלות בטיבן ובאיכותן. מעצם איכות זו של ההנאה ששואף אליה האדם - הגבוהה יותר מההנאה הפשוטה - אין מדובר בהדוניזם, הפונה לכאורה לחלקו הבהמתי של האדם.
"על מין הוכחה שאפשר לתת לעקרון התועלת"¶
בבסיסה של כל שיטה ניצבים עקרונות כה בסיסיים עד שלא ניתן לתת להם הוכחה חותכת, טוען מיל. בכל זאת, מציב מיל עקרון בסיסי בבסיס השיטה שלו - אודות מה האושר ומה הכאב^85^.
אי אפשר לתת נימוק לדבר שהאושר הכללי הוא רצוי, אלא זה בלבד שכל אדם רוצה באשרו שלו במדה שהוא מאמין שאפשר להשיגו. אך מכיוון שזו היא עובדה, יש לנו לא רק כל ההוכחה שמרשה לנו טבע העניין, אלא גם כל מה שאפשר לדרוש כדי להראות שהאושר הוא דבר טוב: שאשרו של כל אדם, הוא דבר טוב לאדם ההוא: ושהאושר הכללי הוא, איפוא, דבר טוב לקיבוץ של כל בני האדם גם יחד.
מיל פותח בכך באינטואציה הבסיסית לפיה כל אדם שואף לאושר שלו. לכן, טוען מיל, האושר הוא הטוב עבור האדם. אולם במהלך זה יש קושי - הכשל הנטורליסטי. הסקת מסקנות כוללניות מהנחות תיאוריות היא כשל לוגי (אם אדם עזר לי, איני יכול להסיק מכך שיש לי חובה כלפיו, בהיעדרה של הנחה מובלעת נוספת).
מיל ממשיך לטעון שכתוצאה מכך, האושר הכללי הוא הטוב לכלל בני האדם. אולם טענה זו אינה עונה לצו התועלתני - הדורש מכלל בני האדם לרצות את טובתם של כלל בני האדם כפרטים - ולא רק כקבוצה.
הגיניאולוגיה של המוסר¶
ה'שליחות הנבואית' של ניטשה¶
ניטשה תופס את עצמו כא-מורליסט - לדעתו, הערכים המוסריים בכלל הם שגיאה. המוסר עצמו הוא הזוועה הגדולה בהיסטוריה האנושית, וניטשה שואף לחשוף אותו במעיין פאתוס נבואי גדול.
שלושת הפילוסופים שדיברנו עליהם עד כה כולם מנסים לשכנוע אותנו שהמוסר הוא תוצר של התבונה שלנו - טענה שניטשה שולל בבסיסה. כחלק מבשורתו על 'מות האלוהים', ניטשה שולל את התורות המוסריות המטאפיזיות שמציבות לנו סלע איתן להישען עליו - וזורק אותנו במציאות היראקליטית איתה עלינו להתמודד.
בתוך התמודדות זו, עלינו להבין מהיכן הגיע אותו ניצחון של המוסר - חקירה גיניאולוגית.
הפילוסופים תמיד הסכמו שלהיות מוסרי זו הפסגה של הטוב - טיב הויכוח ביניהם הוא על היישום. ניטשה לוקח צעד אחורה ושואל על ערכו של המוסר - האם המוסר עצמו הוא טוב או רע?
באילו נסיבות המציא לו האדם שיפוטים ערכיים אלה "טוב" ו"רע", ומהו הערך שלהם עצמם? האם עיכבו או קידמו את הצמיחה האנושית עד כה? המהווים הם אות לצוקתם, לדלדלותם, לניוונם של החיים? או להיפך, שמא מתגלים בהם עושרים, כוחם, רצונם של החיים, עוזם, בטחונם, עתידם? על כל אלה מצאתי והעיזותי כל מיני תשובות.
עמ' 223
מוסר האצילים ומוסר העבדים¶
ניטשה מבצע הבחנה בין שני סוגי מוסר - מוסר האצילים המציב את הטוב מול רע, ומוסר העבדים המציב את הטוב מול רוע. מוסר העבדים הוא זה שדבקנו בו עד כה.
אותו טוב אצילי הוא מה שמקדם ומעצים את כוחות החיים שבנו - אומץ, גדלות נפש, אמתיות, עוצמה, יצירתיות ושמחה טבעית. מהיותו סוג של גדלות, טוב זה בהכרח אינו יכול להיות שוויוני.
אותו מוסר האצילים הוא נחלת העבר - היוונים ההמוריים, היהודים המקראיים - התמודדות כנה ואמיצה (יציאה אל האויב עם הפגיון ביד). אלא שמאז ההגות הסוקראטית, נוצר מוסר נביאי, מסרס, שנפוץ מההגות היוונית ומן היהדות אל העולם הנוצרי ולתרבות המערבית בכלל.
מתוך מוסר זה, המון של קטני נפש (עבדים), מתוך טינה עמוקה5, קשרו כדי לגבור עליהם בכוחות משותפים - מרד העבדים בשדה המוסר. משום כך, הפכו את הסדר מוסרי - הרוע הוא אותו טוב אצילי בדיוק, והטוב הוא הביטול העצמי שגורר שוויון. החזק חובתו להגביל עצמו למען החלש, בשם אותו שוויון - וזהו המוסר שניצח ונקרא כיום בפשטות 'הטוב המוסרי'.
אותו טוב מוסרי מקורו בפסיכולוגיה של העבדים - לא בתבונה כפי שהוא מתיימר. מקורו בצורך הכוזב ל'צור' מוסרי, שנובע מפחדנות. רק הטוב האצילי, הוא הטוב האמיתי, למול טוב העבדים שהוא תגובתי בלבד. במקום לשאוף למצוינות, אותו טוב עבדים כוזב נסוב סביב האשמת האחר - עדות לאומללות ונחיתות.
משום קידוש זה של סירוס העוצמה שניצב בבסיסה של החברה, ניטשה מגדיר אותה כחולנית.
מוסר ואוטונומיה¶
ניטשה סבור שהתבונה חונקת את הרגשות והאינסטינקטים הגדולים שמקורם בעוצמת החיים שלנו, ומהווים את הביטוי לעצמיות שלנו. אותם רגשות ואינסטינקטים, בעוד שיש לעדן אותם, הם הטוב האמיתי, שמוסר העבדים שולל. שאיפתו לאמת מוחלטת שתדריך את המעשים שלנו אינה אוטונומיה, אלא הטרונומיה.
היעשה למה שהינך!