החיים הרפלקטיביים

חומר הקורס

מודל, סילבוס, ספר (The Examined Life - Nozick)

life

רוברט נוזיק הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי מחונן שכתב את הספר The Examined Life, שמשלב מגוון אדיר של נושאים ומקפל אותם לתוך הפילוסופיה ולחיים שלנו.

הספר של נוזיק כנה מאוד. נוזיק עצמו היה פילוסוף מאוד מרשים - הוא סיים דוקטורט בגיל 25, עבר ללמד בהרווארד, ונשאר שם עד שנפטר. כוכבו עלה בעקבות פרסום ספרו Anarchy, State and Utopia שטוען בעד מדינה ליברטריאנית, ומשם זכה למעמד יוקרתי לכל אורך הקריירה שלו.

חיים שאין בהם חקירה...¶

שמו של הספר הוא התייחסות לסוקראטס -

חיים שאין להם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם

סוקראטס, אפולוגיה

סוקראטס הוא זה שגרר את הפילוסופיה מהקדם-סוקראטיים, שחקרו את הטבע, לכיוון חקר אינטימי של החיים. השאלה הסוקראטית המרכזית ביותר היא -

איך עליי לחיות??

אם נעלה לאתגר הסוקראטי, הרי שהחיים שלנו במובן מה צריכים להיות מונהגים על פי הפילוסופיה, כחקירה. זהו לא רעיון מובן מעליו - שלא ראוי לחיות חיים בלי חקירה פילוסופית.

אם נרד לשורש המילה פילוסופיה - אהבת החוכמה - הטענה הזו קצת פחות יומרנית, אבל עדיין טענה מפוצצת, שאחרי סוקראטס הפכה לרעיון מכונן עמוק בפילוסופיה - החיים הטובים הם החיים מודרכי החוכמה.

כל עוד רוחי בי ואני יכול, לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם ולדבר על איך כל אחד מכם שאפגוש בו כפי שרגיל אני לדבר. אנא, הטוב באנשים [ . . . ] הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב ?

סוקראטס, אפולוגיה

חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה¹. היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; אריסטו חולק עליו בהמשך².

באיזה מובן אותם החיים מלאי החקירה הם טובים? איך בדיוק הם משפרים את החיים?

מודעות עצמית¶

חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו שקאנט חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות.

עד כמה הכרחיות המידות הטובות האלה לחיים טובים? סוקראטס, אריסטו והיוונים מקבלים אותן כחיוניות - אבל האם זה כזה ברור? ומה לגבי אין שכל, אין דאגות? יוסיף דעת, יוסיף מכאוב? הירושה הזו של היוונים אינה מובנת מאליה; האם רמת הרווחה באמת משתפרת עם המידות הטובות? כמה מן המידות הטובות צריך לחיים טובים? האם יש יותר מדי?³ חשבו למשל על מודעות עצמית - יותר מדי מודעות עצמית הרי יכולה לעשות הרבה נזק.

השאיפה היא לא רק מודעות עצמית, אלא מודעות בכלל - הכרה באמת; אם אדם נמצא באשלייה, לא נגיד עליו שהוא מודע; אדם שיודע ומבין את האמת הוא מודע. גם לאמת יש ערך⁴. האמת גם מודעות עצמית היא חתירה מסוימת לאמת?

אמת עצמית?¶

מודעות עצמית עוזרת לנו להפריד בין המציאות שבחוץ לבין ההשלכה שלנו החוצה על המציאות - היא מעיין מכשיר לידיעת האמת.

מודעות עצמית כרוכה כמובן בהכרח באמת החיצונית. אני לא יכול להתבונן בעצמי ולהחליט, אני שחקן שחמט ברמה 2,700. עד שלא יצפו בי צופים חיצוניים וידרגו אותי באופן אובייקטיבי, אני לא אגיע לציון השחמט האמיתי שלי, מודע ככל שאהיה לו.

בהקשר אחד, המונח אמת הוא אובייקטיבי לחלוטין - הוא פשוט מה שזה; אין דבר כזה אמת סובייקטיבית - בהגדרה! או שאני שחקן שחמט בדירוג 2,700, או שלא - ההכרה שלי בציון השחמט היא החלק הקונטינגנטי, אבל לא הציון עצמו.

דרך אחת להסתכל על זה היא להגדיר אותנטיות כאמת אובייקטיבית - יש מהות מסוימת ללהיות מתן, וללהיות גיא, וללהיות ג'ינג'יסטותאלס. המהות הזו היא אמיתית - היא דבר אובייקטיבי לחלוטין - אבל היא פרטנית-סובייקטיבית במובן שהיא חלה רק על פרט אחד. זוהי תפיסה אקזיסנציאליסטית, שדוגלת בחופש - שאי אפשר לתאר מושגית, שהרי חופש הוא בדיוק אותו הדבר שאי אפשר לתפוס.

המהות הזו היא דבר מתמשך, שהולך ונוצר. כמו שאומר ניטשה -

היעשה למה שהינך!

המודעות העצמית, והאמת, הן סוג של תהליך במובן הפרטני הזה, וההפרדה בינה לבין אמת מוחלטת היא אפורה מאוד. הכוונה היא לא למימוש עצמי במובן האריסטותלי, של מימוש פוטנציאל, אלא במובן ישיר יותר - עצם העיצוב העצמי הוא האותנטי, והוא האמת ההולכת ונמשכת. המימוש העצמי הזה לא יקרה מעצמו.

נוזיק מדגיש שחיי החקירה הם עצימים יותר - מאוד קשה ומאוד פעיל לחקור את החיים ואת עצמך. אלו חיים עם יותר עושר פנימי, יותר משמעות, יותר פעילות.

חקירה פילוסופית כפורטרט¶

החיים העצימים האלו הם החזון הסוקראטי - אך הם התעמעמו במרוצת הפילוסופיה. בעוד שסוקראטס עלב בהדיוטות באגורה ביוון, העיסוק הפילוסופי כיום הוא מקצועי, שיטתי, ומתרחש במחלקות לפילוסופיה על ידי אנשים שלעיתים אפילו לא מודעים לשאלה הסוקראטית - ומפרסמים מאמרים טכניים על נושאים מסוימים⁵. ייתכן והם נהנים מכך, אבל זו חיה אחרת לגמרי מהפילוסופיה הסוקראטית הקלאסית.

Philosophical meditations about life present a portrait, not a theory

Nozick

הדבר שאנחנו מבקשים יחד עם נוזיק הוא לא טכני או מוחלט, אלא דרך חיים, יצירת רוח מסוימת. אין לנוזיק נוסחת קסם, שאנחנו יכולים ליישם בחיים שלנו והופה! חיים טובים. נוזיק מציג בפנינו אמיתות פשוט על ידי כך שהוא מציג את עצמו - זה האופן שאני מבין שעלינו לחיות. הכוח המשכנע, אם יהיה, יהיה מתמונתו של נוזיק ותובנותיו כפילוסוף מתבגר. ההגדרה של נוזיק היא הגדרה אוסטנסיבית - בהצבעה - ולא תיאורטית. כך גם אותנטיות - אי אפשר להגדיר את זה, רק להצביע על זה; לאישיות יש קדימות על פני המאפיינים התיאורטיים.

אילו עוד דרכים יש לחיות את החיים הטובים? יש הרבה דברים מעבר לבועה הפילוסופית; יש קשרים חברתיים, חוויות, עשייה בעולם בפועל, ואפילו חקירה אמפירית. חשוב לא להיתקע בבועה הפילוסופית!

הנימה של נוזיק היא אישית ומהורהרת; הקריאה היא תרגיל מסוים בחיים הפילוסופיים - הדיון הפילוסופי מתחיל באמצע, ונקטע באמצע; הספר, כמו החיים הפילוספיים, הוא סוג של כלכלת תסכולים.

למות¶

המוות כמצפן¶

אבל אנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה, ולשאול - למה בכלל להתחיל ספר בפרק על מוות? המוות הוא כמו המצפן שלנו, שמכוון אותנו כיצד ראוי לחיות; הוא האות שקובע שעלינו לקחת את החיים ברצינות - הרי הם משאב מוגבל. הפילוסוף הרומי קיקרו, מספר שלמה, אומר שלימודי הפילוסופיה הם הדרך להכין את עצמך למוות. מישל דה-מונטיין מוסיף כי ללמוד פילוסופיה זה ללמוד איך למות. המוות, אומר היידיגר, הוא האירוע האישי ביותר. משמעות החיים היא שהם נגמרים, אומר קפקא.

ובאיזה אופן הפילוסופיה היא ההכנה הנכונה למוות? באיזה אופן המוות הוא מורה פילוסופי חשוב? איך הפילוסופיה תעזור לנו למות מוות טוב? מה זה בכלל מוות טוב? יש דבר כזה?

החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה האפלטונית, למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים הנצחיים, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית.

סולון, המחוקק האתונאי הגדול, קבע שאי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות האתיקה של אריסטו. במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם טובים או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי.

המוות כמורה פילוסופי¶

הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך פדגוגי, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו בפיידון, על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים.

רעיון נוסף הוא שהרעיון של המוות הוא האופן העמוק ביותר שבו אנחנו לומדים את מידת הענווה, המידה החשובה ביותר בעיני תרבויות רבות, דתיות ולא דתיות. בימי הביניים אפילו היו בובות קטנות של שלדים, עם הכיתוב - Memento mori - זכור את המוות.

מישל דה-מונטיין נשען על הסטואים, שתפיסתם הייתה דטרמיניסטית, קרי - כל האירועים כבר קבועים מראש. איזו אתיקה נשארת בעולם כזה? הסטואים התמקדו בתגובה לאירועים; גישה של קבלה, הכלה, ולא התכתשות בלתי-פוסקת עם מהלך החיים שלך. המוות ממחיש לכולם - גם למי שלא מאמין לסטואים - שיש לפחות דבר אחד, דטרמיניסטי ברור, שראוי להבין את הגישה הנכונה לגביו.

אצל היידיגר, ההתכוונות לקראת המוות היא אופן קיומי מתמשך, לעבר אותו הדבר האישי ביותר. אתה לא תחייה את חייך כחיים אותנטיים, אומר היידיגר, אם לא תכיר בכך שחייך הם מעין קונוס מתכנס, לקראת המוות.

שלמה מספר על אמריקאית שעשתה טבלת ייאוש - היא חישבה, על סמך תוחלת החיים הממוצעת, כמה ימי שני נותרו לה. פתאום יום שני - אירוע בלתי-מעניין בעליל - נהפכים לאירוע דרמטי כזה, עם פאתוס אדיר.

ההכרה באופי המתכנס של החיים יכולה להתחבר ככה לפועלנו ביומיום, לדברים פשוטים כמו למחוק ימי שני.

מוות טוב?¶

Shelly Kagan - Death - קורס באוניברסיטת ייל

מתי מוות הוא טראגי? נוזיק מצייר נוסחא מסוימות, בהודאתו נוקשית ונוסחתית מדי, לנסות להבין מתי מוות הוא מוות טוב או מוות פחות טוב - לפי החרטה שנרגיש בעת המוות. האם כל מוות הוא מוות טארגי, או שיש איזשהו שלב שנגיד - איזה יופי, חייתי חיים מצוינים, המוות הגיע בזמן הנכון 👍. התמונה הזו, במובן מסוים, קבועה מדי; היא מציבה את החיים כסוג של רשימת-מטלות כזו, שמתעלמת משינוי העדיפויות שלנו, ומהדברים הבלתי-צפויים שאנחנו משיגים. עד כמה הנוסחה הזו חשובה בכלל? זו לא סתם מחשבה דבילית; ברור שאם יש לך פרויקטים גדולים בחייך, כמו לגדל ילדים, שהם אמת-המידה למוות טוב או רע. אבל, כמה כוח הסברי יש לה? מה חסר בה, מה היא מפספסת?

אולי הדרך להעניק ערך למוות הוא לא הבנת המוות, אלא הבנת המניעים והדחפים שמעסיקים אותנו במוות; אולי היא ההכרה המיידית שהחיים הם משאב מוגבל, ועמה לנצור אותם עכשיו - ולזנוח את העיסוק במוות.

נוזיק מבחין בין regretted death לבין regrettable death; כלומר, בין מוות שמתחרטים עליו סובייקטיבית, לעומת אובייקטיבית. אולי אתה תמות לבד ומסכן בג'ונגל, ודווקא שם המוות יהיה מנחם, ולא מלא חרטה - אבל דווקא אם תמות מוקף באוהבים, אתה לא תרצה ללכת - ושם יש משהו טראגי. אולי אם תהיה קליפה ריקה, אך בחיים נעימים, המוות שלך הוא טראגי חיצונית, אבל לא כואב בחוויה הפנימית שלך; ומנגד, אולי המוות האמיתי הוא דווקא אובדן החוויה הסובייקטיבית, בלי קשר למצב הפיזי.

הורים וילדים¶

ושוב אפשר לשאול - למה שהפרק השני יהיה דווקא על הורים וילדים? במובן מסוים, אומר נוזיק, האם החיים הטובים הם לא כאלו שיצרו מעין יקום בצלמך? זה קצת מגלומני; הדרך הפרקטית לעשות זו היא להביא ילדים, ולחיות חיים שיהוו להם דוגמה. אתה בעצם משחק את התפקיד של אל בורא - עליך לחנך את הילדים שלך ולברוא אותם בצורה הטובה ביותר, וזה כרוך ברעיון של איזה מן אדם אני רוצה להיות? איזה מן יקום אני רוצה לברוא? זו מעבדה טבעית של אלו שבוחרים להביא ילדים.

הגל מבין את האדם כאדם היוצר; הקשר בין האדם לבין היצירה שלו הוא מאוד עמוק ומאוד אנושי. כשנוזיק מדבר על דיני ירושה, הקשר לילדים טבעי - התוצרים של האדם, בין שחומריים ובין שאנושיים, הם חלק בלתי-נפרד ממנו במובן מסוים. בכך שתוריש רכוש חומרי לילדים או לאהובים שלך, אתה מבטא את הקשר הרגשי העמוק שלך הן לתוצרים והן לילדים - אבל לא נובע מזה תבונית שתוכל להוריש את מה שלא יצרת בעצמך, ולאורכי הדורות עד אינסוף. אתה לא תכיר את הנין של הנין שלך, ולא תרוויח את הכסף שתוריש לו - למה שתוריש לו משהו מעצמך?

נוזיק עצמו היה ליברטריאני - הספר שלו חצב להבות בתחום - ודווקא כאן הוא אומר שיש עניין בצדק חלוקתי, באותו הרכוש שיורד במורד הדורות מאנשים שאתה לא מכיר ולא קשור אליהם - משום שהוא לא קשור בזכויות שלך - לא אתה יצרת את זה, ואף אחד שאתה מכיר לא העביר לך את זה, בפניית פרסה מוחלטת מהתפיסה הליברטריאנית.

עוד אומר נוזיק כי ההורים שלנו חיים וקיימים בלא-מודע שלנו. רובו המוחץ של העיצוב שלנו קרה לפני שהיה לנו זיכרון - בידי הסביבה, וההורים. כאתה צופה בחוויות המשמעותיות של הילד שלך וחושב, בואנ'ה, הוא לא יזכור מזה כלום, אתה מבין פתאום כמה יש בתת מודע שלך שהוא משמעותי ואתה לא זוכר - רעיון שקל לזכור, אבל קשה להפנים.

הקדושה של חיי היומיום¶

Hοliness need not be a separate sphere

אומר נוזיק בפרק הזה, שבו מתאר את קדושת היומיום באמצעות אוכל ואכילה. בתשומת הלב הכרוכה באכילה יש משהו רוחני. עד כמה אותה החושניות שכרוכה באכילה היא עניין רוחני? יש אפילו הטוענים שבדיוק ההיפך - במסורת הנוצרית למשל, מאז הקדוש פול שאמר שאנחנו חיינו בבשר עד ישו, ועכשיו עברנו לרוח; הפרדה דיכוטומית מוחלטת ובסיסית. איך מגשרים על המתח הזה, בין חושניות לרוחניות? איך אנחנו מבינים את הנפילה מהאל אל פרי העץ?

ואולי על מנת להבין קדושה, נדרש גם משהו פנימי, ולא רק תחושה מבחוץ? אני צריך להניח שיש טוב כלשהו בעולם לפני שאצפה בו בחוץ. ואולי הקדושה נובעת מצורך של שליטה, מניסיון לתת הסבר לעולם שבחוץ? ואולי היא דווקא מרצון להתמזג, במובן הגליאני - הרוח שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה - שמתבטא בדוגמאות של נוזיק על נשימה ואכילה, שמטשטשת את הגבולות של העצמי באוקיינוס האינסופי של העולם (העולם נושם אותך)? אנשים דווקא מתרגלים נשימה כדי להיות יותר בשליטה, אבל גם נאבדים בנשימת העולם.

עמדנו על הניגודים בין רדוד ועמוק - שגם מתבטא בנשימה - ובין שליטה והתמזגות. הדרך לקדושה היא דרך מסוכנת, בגלל הניווט בין כל הניגודים האלה. אם כל דבר רדוד נהיה עמוק, אנחנו מאבדים את המצפן; דווקא אם הכל עמוק, כלום לא עמוק - אולי ההבחנה בין מה באמת עמוק למה שטחי היא סוג של חוכמה.

השימוש של נוזיק במונח קדושה הוא טעון. קדושה מתקשרת לנשגב, לגדול מאיתנו, ללא מובן שאנחנו יראים ממנו. בקדושה יש ויתור מסוים - הנה דבר שאני לא מבין עד הסוף, ועליי להיות קשוב בחקירה שלי למה העולם יכול להיות. בעצם העצירה והמחשבה - רגע, אני לא יודע הכל - יש את אותו הכבוד שהקדושה דורשת. הדבר הנשגב הזה - אל, או טבע⁶ - גדול ממך לאין שיעור, ואתה גרגיר חול קטן ומסכן בתוכו - אבל אולי, כמו שקאנט אומר, עצם היכולת שלך לקלוט משהו מהדבר הזה היא לא דבר משפיל, אלא גדולה של ממש.

ואולי דווקא תשומת הלב הזו היא פירוק של המחסומים, איחוד עם העולם? במקום להיות מוגבל בתוך התודעה שלנו ובתוך המחסומים שלנו, לצפות ממה שקורה בחוץ ולקחת בו חלק, במובן מסוים מעבר לעצמנו. ומצד שני, בסיפור הבודהיסטי שנוזיק מזכיר - שנזיר שעומד להיטרף אוכל תות וחושב לעצמו כמה הוא מתוק - יש משהו משוגע; האם אין משהו אבסורד בזה שלא מחפשים מוצא, אלא "נתקעים" על פרטים מסוימים בעולם? האם ההתמזגות הזו היא קדושה, או דווקא הנפילה מהקדושה?

האם אנחנו לא נמצאים במקום יותר בטוח כשאנחנו נמצאים בעמדה ספקנית? יש את הדברים שאנחנו רואים - ואתה מבקש להוסיף מעבר? חובת ההוכחה היא עליך; למה שיהיה בפענוח המציאות מובן של קדושה? אולי כדאי לדבוק בכיוון המדעי, שמביא תוצאות, ולא בכיוון הרוחני?

אבל האם אפשר בכלל להתחיל מנקודת מבט ניטרלית, כמו שהמדע מבקש? הרי אנחנו מתחילים תמיד מנקודת המבט האנושית שלנו. הוסרל כותב על זה במובנו Life World, שקובע שנקודת ההתחלה שלנו היא תמיד אנושית ומוגבלת⁷.

היידיגר, באופן דומה, מפריד את העולם לשני אופנים - Ready-at-hand וReady at Present - כאשר החקירה המדעית היא המובן השני. נחקור את העולם הפיזיקלי ככל שנחקור, תמיד יהיה מובן ראשוני יותר, שהוא האופן שבו אנחנו חווים באופן מידי את העולם, כמו תינוקות. אולי במקום קדושה, יש כאן סוג של הומניזם. איפה ההומניזם נגמר ומתחילה הדתיות?

על טבע האלוהים והאמונה¶

Can we really take God seriously? What circumscribes the religious sensibility in our intellectual time is not actual belief - I cannot say that I am a believer - but simply a willingness to contemplate religion or God as a possibilty

הדיון על אלוהים מאיים להיגרר לעולם מטאפיזי, אבל חשוב לזכור שאמונה היא עדיין הנורמה - גם היסטורית וגם גיאוגרפית - ויש לה כמובן השלכות מעשיות ודרמטיות בחיי הפרט. וכמובן, שאמונה מכסה הרבה מעבר רק לאל במובן הקלאסי - גם אצל החילונים יש הרבה מובנים של אמונה במשהו מעבר לחולין. אנחנו טרודים בתופעת האמונה, ואיך ממקמים אותה.

לאמונה יכול להיות גם אידאל אתי מסוים - גם אם אין ישות שמקיימת את כל התכונות האלו, אפשר להציב אותן כמצפן, בין שנקבל אותן ובין שלא, ובין שנקבל את האל ובין שלא.

באיזו מידת פתיחות אנחנו צריכים להיות? שלמה מספר על פעם שירד עליו גשם, ולא היו שום עננים; אז זהו, יש אלוהים? נניח ומסתכלים במיקרוסקופ והמיקרובים מאייתים THERE IS GOD - קנינו את זה? מתי יגיע האות שלא נוכל לערער עליו? משיח צריך להגיע - אבל הוא יגיע, נגיד, הוא לא פה - הוא צריך להגיע!

מיניות¶

מיניותו של אדם, לפי דרגתה וטבעה, מגיעה עד צמרת רוחו

Τhe degree and kind of a man's sexuality reaches up into the ultimate pinnacle of the spirit

ניטשה, מעבר לטוב ולרוע

האם מיניות היא תופעה עמוקה? או שהיא עניין פסיכולוגי גרידא? זאת השאלה שנוזיק שואל בפרק.

ראשית, עלינו לעמוד על ההבדל בין מין למיניות. הכסות של מיניות רחבה בהרבה מרק מין - זו תופעה של ערכים חברתיים, סוציאלוגיים, והרבה מעבר. האם המין, במובן הביולוגי, הוא הגרעין - וסביבו יש מעטפת פסיכולוגית, שניתן לקלף ולהישאר עם הליבה, המשותפת לנו ולשאר היונקים? או שמא מיניות היא ביטוי מהותי יותר, בלתי-נפרד ממין?

נוזיק מתמקד בהיבט הפילוסופי של המיניות, ולכן מתאר את המיניות הטובה ביותר - לא במובן המעשי, אלא במובן הפילוסופי, המימוש הטוב ביותר; זאת למרות שמיניות כזו רחוקה מאיתנו מאוד, אם היא בכלל שם.

ההשוואה למצב בפועל מציפה את השאלה - האם המיניות היא כמו שסארטר מתאר אותה - כΟne-upmanship, ניסיון לשלוט - או כמו שרוג'ר סקרוטון מתאר אותה, כביטוי של אהבה? האם יש בה בכלל כזה עומק, לכאן או לכאן? או שהיא פשוט כוח קמעאי, כמו שפרויד חושב, ופשוט ריככנו את זה כחברה מתורבתת?

האם אנחנו רואים באנושיות של הצד האחר חלק מהותי במיניות? אם כן, חזרנו לדילמה של סארטר וסקרוטון; אם לא, נפלנו לקדירה הרותחת של פרויד. האם המיניות נהפכה במהותה לאנושית, או שאנחנו בדיוק כמו הגמל והנאקה? האם ניתן לצמצם מיניות למין, או מין למיניות, או שאלו שני דברים נפרדים לגמרי?

אהבה¶

איך שלא נחתוך את זה, אהבה היא דבר מרכזי בחיים, אולי חיוני כדי להיות מאושרים. יש אפילו המבססים אתיקה בשלמותה על אהבה. כבר מהפרה-סוקראטיים, האהבה מקבלת מעמד קוסמי - כמו אצל אמפדוקלס, שחשב שהיקום נברא מהניגוד בין אהבה לשנאה. היוונים הקדמונים היו יראים מאהבה ככוח משחית ובלתי-נשלט, ועד היום קשה לנו להעלות על הדעת אדם בלי שום אהבה כלשהי, למשהו⁸. לאהוב משהו, נדמה לנו, הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אנושי.

אבל מה זה הדבר הזה?

האם זה בכלל דבר אחד? זו שאלה שנוזיק מיד מעלה. למה שתהיה לנו מילה אחת לאהבה של רומנטיקה, של מדינה, של חברים, של האל. אנחנו מדברים על אותו הדבר, או שזהו רק שיתוף השם?⁹

נוזיק מתחיל בהגדרת האהבה כ -

Υour own well being is tied up with that of someone (or something) you love

זו לא אמירה זניחה - היא מצמצמת לנו את התחום. לכל בעלי החיים ובני האדם יש well being מסוים, אבל לתפוחים לא. אז באיזשהו מקום, אתה לא יכול לאהוב תפוחים - זה רק שיתוף השם. האם בכלל אפשר לאהוב חפצים? אפשר לריב על זה: נדמה שנוזיק חושב שלא, אבל אחרים - כמו הפילוסוף הפוליטי ג'ראלד כהן - חושבים שכן.

apples לא אהבה?

ומה לגבי אהבה עצמית? באיזה תנאים, אם בכלל, זהו אותו המושג של אהבה? לכאורה, לאדם לא יכולה להיות אהבה ארוטית לעצמו: זה נשמע לנו בעייתי. ומנגד, לכולנו יש הנחת יסוד שאדם אוהב את עצמו.

משפתח בהגדרה שלו, נוזיק מתרכז בסוג מסוים של אהבה, היא אהבה רומנטית בין בני זוג - ארוס - Τhe kind of love where you are in love. רוברט מאפיין אותו בWe - אהבה שחותרת ליצירה של אנחנו, התמרה מסוימת של הזהות לעבר זהות חדשה, משותפת.

A person in a we might find himself coming across something interesting to read yet leaving it for the other person, not because he himself would not be interested in it but because the other would be more interested, and one of them reading it is sufficient for it to be registered by the wider identity now shared, the we. If the couple breaks up, they then might notice themselves reading all those things directly; the other person no longer can do it for them. (The list o f criteria for the we might continue on to include something we discuss later, not seeking to “trade up” to another partner.) Sometimes the existence o f the we can be very palpable. Just as a reflective person can walk along the street in friendly internal dialogue with himself, keeping himself company, so can one be with a loved person who is not physically present, thinking what she would say, conversing with her, noticing things as she would, for her, because she is not there to notice, saying things to others that she would say, in her tone o f voice, carrying the full we along.

p. 72

נוזיק מתאר פה פנומנולוגיה מסוימת של האהבה הזוגית - ההשתייכות לאותו we, או לכל הפחות הרצון לממש אותו.

The desire to form a we with that other person is not simply something that goes along with romantic love, something that contingently happens when love does. That desire is intrinsic to the nature of love, I think; it is an important part of what love intends.

p. 70

נושא שחוזר על עצמו בניסיון להבין אהבה הוא שאלת הרציונליות, היא הבסיס להתנהגות ראויה. בכל התנהגות אנחנו מחפשים רציונל, ולכן טבעי לקוות שגם במשהו בסיסי כמו אהבה תהיה רציונליות - קרי, מוצדקת. שיא המימוש האנושי לפי שפינוזה, למשל, היא amor dei intellectualis - אהבת האל השכלתנית. מצד שני, אהבה מוצגת לפעמים כמו סוג של שיגעון - כמו חלום ליל קיץ של שייקספיר, איזה טירוף קרקסי כזה.

אושר¶

על ערכו החיובי של אושר קשה להתווכח - קשה להאמין שמישהו לא רוצה להיות מאושר. אבל האם אנחנו רוצים רק את האושר? השאלה גוררת כמובן את השאלה - מה זה להיות מאושר?

אושר הוא לא רק עניין של התבוננות פנימית - אף אחד לא שואל את עצמו אני מאושר?, חושב שנייה, ומחליט כן\לא. מאיפה האושר מגיע? רק מהפסיכולוגיה? ממצבי העולם? איזשהו שילוב ביניהם?

מושג האושר¹⁰ הוא מושג מורכב מאוד, מה שמציף את השאלה עד כמה מאושרים אפשר להיות בכלל.

נוזיק מציע כמה דרכים לאכול את הפיל הזה. הוא מציע כמה סוגים של אושר -

I want to consider three types of happiness emotion here: first, being happy that something or other is the case (or that many things are); second, feeling that your life is good now; and third, being satisfied with your life as a whole. Each of these three related happiness emotions will exhibit the general threefold structure that emotions have [...]: a belief, a positive evaluation, and a feeling based upon these.

p. 108

הסוג הראשון כרוך בשיפוט ערכי - ולאו דווקא מלווה ברגש חיובי חזק: נניח והצבעתי לX על פני Y בבחירות, וX זכה - אבל אני חושב ששניהם גרועים, פשוט X קצת פחות.

הסוג השני הוא הערכת היעדר-חסר: לא חסר לי כלום כרגע. ברור שאם יציעו להכניס לי מיליון דולר לחשבון הבנק אגיד כן - אבל אין לי איזשהו מחסור: יש כאן רגע מלא (bliss).

הסוג השלישי הוא שביעות-רצון מחיינו ככלל, וככזה הוא יותר מורכב. זו הערכה שלא קשורה לרגע הזה - יכול להיות שעכשיו בשנייה זו לא ואוו, אבל ככלל אתה מבסוט.

נוזיק מזכיר מאוחר יותר גם סוג רביעי - מצב רוח מאושר. מצב רוח אינו כרוך בהערכה מסוימת, ולא בהכרח קשור לאובייקט מסוים. חשבו, למשל, על חרדה. היא, שלא כמו פחד, לא קשורה במצב-עניינים מסוים - אתה יכול פשוט לחטוף חרדה בלי שום קשר לכלום, ובלי שיש לך מה לעשות: אין בו הערכה או קשר למצב. מצב הרוח יכול להיות גם נטייה מסוימת - מוכנות לחוש רגש חיובי או לבצע שיפוט חיובי (או שלילי).

ולבסוף מציע נוזיק סוג חמישי - נירוונה כזו, שבה אתה מתנתק מעצמך ורק דרך זה מגיע לאושר עילאי מסוים, במנותק מהבלי העולם באשר הם.

האם כל אלו הם בכלל אותו הדבר? או שאנו משתמשים בהם רק בשיתוף השם?

אפשר גם לחלק את כל המובנים האלו לאובייקטיבי וסובייקטיבי. יש הרי מדד אושר של האו"ם, ויש כמובן את ההערכה של כל אדם ואדם.

האם יש דברים מחוץ לאושר? האינטואיציה הראשונית שלנו קוראת על זו תיגר. האם יש מובן של אושר שמספח את הדברים האחרים?

נקודת הפתיחה הראשונה שלנו היא עונג פרוידיאני - עיקרון המציאות של פרויד - שקובע שאנחנו מתנהלים במטרה למקסם את ההנאה החושית. ברור שיש מעבר להנאה רגעית - אהיה מוכן לוותר על לבהות בחלון ראווה יפה כדי לא לפספס את הטיסה שלי לתאילנד. אבל גם מנקודת מבט של ריבוי ההנאה ככל האפשר, ההגדרה נופלת - יש הרבה סוגי אושר שכמעט ולא כרוכים בהנאה - חשבו למשל על מטפס הרים: הוא עושה את זה לכיף, אבל זה כרוך בסבל פיזי נורא - אפילו אובדן אצבעות! לא מספיק לנו להיות דלי של חוויות טובות.

נדמה כי אושר הוא מעבר למצבים המורגשים (felt states). אנחנו נהנים מדברים מסוימים משום שאנחנו חושבים שהם טובים - סוג מסוים של דילמת אאותיפרון: זה טוב כי אני נהנה מזה, או שאני נהנה מזה כי זה טוב?

נוזיק חוקר את השאלה באמצעות ניסוי המחשבה של מכונת החוויות:

נניח ויחברו אותך למכונה שתאפשר לך לחוות כל מה שאתה רוצה. החוויות לא יהיו אמיתיות, אבל לא תדע שהן לא היו אמיתיות. החוויות יהיו אמיתיות, וגם האיכויות. עכשיו נשאלת השאלה - האם היית רוצה להתחבר למכונה?

אנחנו יכולים להבין מי שלא רוצה - לא נגיד עליו שהוא לא רציונלי. עצם ההבנה הזו מעידה שיש לנו תובנה שיש משהו טוב מעבר לחוויות הסובייקטיביות - בין אם של חזיר ובין אם של סוקראטס. המושג של אושר קשור אצלנו, כנראה, קשרים מהותיים לערכים אחרים - כמו האמת. אנחנו לא אוהבים את המחשבה שהחוויות הן לא אמיתיות - כמו שלא היינו נהנים אם מישהו היה חולק לנו מחמאה שאנו יודעים שאינה אמיתית.

יש מעבר לצד הסובייקטיבי: אפשר לחשוב על החיים כמין נייר לקמוס כזה, שמעיד שחיי הולכים כהלכה - חיי האושר שלי הם לא גן עדן של שוטים, אלא סממן שהחיים שלי באמת מתנהלים היטב. ומה צריך להיות האיזון בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי? הסובייקטיבי ברור לנו מאז שאנחנו תינוקות. האם האובייקטיבי ברור לנו? או שהוא בדיחה עצובה?

What we want, in short, is a life and a self that happiness is a fitting response to— and then to give it that response

p. 117

ואולי די בעצם הפעילות כדי להבין אושר¹¹? או שמא הסיפוק הפרטני מספיק?

חשבו למשל על אדם עם תסמונת קורסקוף - שמונעת יצירה של זכרונות לטווח הקצר. בכל פה שתצא מהחדר, הוא יגיד, או, מתן! כמה זמן לא ראיתי אותך!, גם אם תיכנס שוב אחרי חצי דקה. על פניו, חייו מלאים רגעי אושר - אבל האם נוכל להגיד עליו שהוא מאושר?

גם אם נשים בצד פסיכופתולוגיות כאלו, משתמע שחיים שהם מחרוזת של רגעי אושר נבדלים הם לא מאושרים (וממילא בלתי אפשרי). אושר, במובן עמוק, מחייב לפחות מימד מסוים של אושר שהוא אינו מובן-מאליו, כי עשו לי קיצי בגב. אדם חייב להציב לעצמו אתגרים - אתגרים אמיתיים וקשים - ולהתגבר עליהם, למרות שזה כואב.

Omnia præclara tam difficilia quam rara sunt

כל דבר מעולה הוא קשה, כשהם שהינו נדיר¹²

חשבו על גידול ילדים - עבודת פרך! ובכל זאת הורים נוטים להגיד, שגידול הילדים היה הרגע המאושר בחייהם¹³.

ומה לגבי שיפוט האושר: האם אנחנו שופטים אותו טוב יותר מנקודת המבט של ההווה, אלא רק כשנסתכל אחורה, על מה שכבר עבר?

ומה לגבי אירועים חיים שליליים? הרבה פעמים אסונות שנופלים עלינו הופכים אותנו למאושרים - ההתגברות על הרגע שבו הקרקע נשמטת תחת רגליך היא בעצמה סוג של אושר, שהופכת אותך לבלתי-מנוצח. האם זה היה אירוע שלילי, או אירוע חיובי במהלך חייך? ברור שאירוע מסוים, כמו התייתמות מההורים שלך, הוא אסון נורא: אבל אולי זה הנקודה שהפכת מילד קטן ומפונק לחסין מפגעי החיים, והסית את מסלול חייך לטובה. Was it a misfortune? or a fortune? איך עושים את האיזון הנכון בין אושר רגעי - המובן השני של האושר של נוזיק - לבין התבוננות כוללת, על מהלך החיים כולו?

Life is a tragedy when seen close up, but a comedy when seen in long shot

Charlie Chaplin

אפשר להגיד את זה גם ההיפך. נקודת המבט שאתה נוקט בה יכולה לשנות לגמרי את ההערכה. ומה היינו מעדיפים? טרגדיה נקודתית וטוב כולל או טוב נקודתי וטרגדיה כוללת? אנשים מנסים להתעלות מעל הרגע - גם כדי להעניק משמעות לסבל נקודתי, וגם כדי להעניק משמעות מעבר לעונג נקודתי. לפעמים אנחנו מצליחים למזג בין שתי נקודות המבט האלה.

מהלך החיים גם הוא מטריד אותנו, לא רק כמות האושר תחת העקומה.

להיות יותר אמיתי¶

נוזיק מדגיש את ההבדל בין קיום לאמיתיות: אין לנו תשובה אינטואיטיבית למתי אנחנו הכי אמיתיים, גם אם אנחנו קיימים באופן בינארי (או שאתה קיים או שאתה לא קיים).

אמיתיות מגיעה בהרבה רבדים: יש יותר ממשי ופחות ממשי. ממשי לא מתממשק בהכרח עם קיים: אנחנו יכולים להצביע על אנשים עם הישגים גדולים, שהם עדיין פחות ממשיים מאנשים עם פחות הישגים: עדיין אפשר להגיד להם שהם צריכים להיות יותר. מה זה היותר הזה? נוזיק סבור שזו הממשות, וקושר אותה להצלחה - לא הישגית, אלא מבחינת החיים: החיים הם כפי שהם צריכים להיות כשאנחנו יותר ממשיים.

מתי אנחנו אומרים על מישהו שהוא חבר אמיתי, או פילוסוף אמיתי, או כל דבר אחר? ככה אומרים בהרבה שפות, מה שמעיד על כך שהביטויים האלו מכוונים לרעיון מסוים.

נוזיק מציע, למשל, שלדמויות ספרותיות מסוימות יש ממשות גדולה יותר מאחרות. אף אחת מהן לא מתקיימת, אבל כולן ממשיות בצורה כזו או אחרת - חלקן יותר, וחלקן פחות. חלקן אפילו אמיתיות מהחיים - הן נותנות לנו נקודות אור מסוימות לשפוט את החיים שלנו. מנגד, יש אנשים מתקיימים, שאין בהם שום ממשות: החיים שלהם יכולים אפילו להיות נעימים, אבל אין שם שום דבר שתופס אותנו: אפילו הביוגרף הכי טוב לא יימצא מה לכתוב עליהם. חסרה בהם עוצמות חיים מסוימת. חשבו על מה שאנשים אומרים -

He's the real thing

נוזיק עצמו אומר בפרק מאוחר יותר -

I do not mean to laud feeling real above all, even though it is valuable. It is being real that is primary; the feeling without the being could be provided by the experience machine.

209

להיות ממשי, אומר נוזיק, זה להיות חד - ממוקד, ברור. קל להבין את זה מההיפך - אם אתה נישא על גבי החיים, אדיש, זורם, אתה פחות ממשי: ממשות היא משהו יותר מאורגן, יותר מסוים - זה מעיד על כך שאתה פועל באופן יותר אמיתי, במובן האותנטי, מישהו שאפשר לתפוס באופן ברור יותר מי הוא. האדם הזורם הוא יותר חומר גלם מאשר משהו ממומש.

ראו גם

Harry Frankfurt - Identification and wholeheartedness

המימוש הזה כרוך גם בנקודת פתיחה מסוימת - שעלולה להרוס את המימוש, או להעצים אותו -

Tragedy and suffering can be a means to greater reality when they do not completely overcome or destroy someone, and they have their own intensity

207

אולי הממשות היא כוונה מסוימת להתממש, לעצב את החיים בצלמו של האדם - כמו שמיכאלנג'לו אומר על דוד -

ראיתי את המלאך בשיש ופיסלתי את ששחררתי אותו

ואם הדבר העליון הוא האל, או הנשגב - כמו שאומר שפינוזה, למשל - הרי שההתממשות היא סוג של imitatio dei - הידמות לאל; שחרור דוד מהשיש. ולמה בכלל שנרצה דבר כזה?

Why do we want to live our lives, rather than be spectators of (part of) them? Why do we want to be the kind o f beings who live our whole lives? Perhaps actual unhappiness or happiness is what makes our lives serious— not just play or a game. But why do we want our lives to be serious, then?

127

מושג הממשות הוא ניסיון מסוים של נוזיק להשיב לשאלה הזו.

יצירתיות¶

נוזיק מאפיין יצרתיות, באפיון בסיסי, כיצירת משהו חדש (Novel), ובכך קושר אותה באופן עקרוני למקוריות.

Creativity is seeing what everyone has seen and thinking what no one else has ever thought

Einstein

האפיון הזה אינטואיטיבי - אבל האם הוא הכרחי ומספיק? נדמה שעוד תנאים צריכים להתקיים כדי שבאמת נוכל לתאר יצירתיות. והאם בכלל זה תנאי הכרחי? האם תיתכן יצירתיות בלי מקוריות?

בשפות עתיקות, לא היו מבחינים בין אמן (Αrtist) לאומן (בעל מלאכה) - ההבחנה הזו חדשה. מדוע התחלנו להבחין ביניהם?

חשבו למשל על זייפנים - טובי הזייפנים. הם יכולים לצייר בחסד - בדיוק כמו האמן שהם מחכים. האם הם לא אמנים? האם אין שום דבר בשחזור המדויק הזה? במזרח, למשל, יש ערך רב בשחזור יצירות קדומות (ובקליגרפיה - תעתוק מושלם של תו בעל משמעות). יש גם את ההבדל, למשל, בין חדשנות (Ιnnovativeness) ליצירתיות. בקיצור, אנחנו זוכרים שההגדרה של נוזיק היא בסיסית.

יש לא מעט תרבויות שאומרות שאין ממש יצירה יש מאין - זה אקט של בריאה אלוהית. בעברית אנו אומרים השראה (קרי, מושרה מבחוץ); באנגלית אומרים Ιnspiration - רוח שנכנסת לתוכך: אולי יצירה היא רק מצב העיון הנכון שמאפשר כניעה לכוחות חיצוניים שיוצרים, והמימוש שלהם הוא רק גילוי של משהו שכבר היה קיים במציאות.

לא ברור שחדשנות או מקוריות הם אקטים יצירתיים. גם הרכבה של חלקים קיימים יכולה להיות יצירתית, אבל רק הרכבה כזו שמביעה תפיסת עולם חדשה היא אומנותית.

נדמה שנוזיק לא מסכים עם זה -

[...] our experience o f Beethoven’s string quartets would be diminished if we discovered he had stumbled upon someone else’s rules for musical composition, which he then applied mechanically. We would no longer have the sense that something was being communicated to us, something he knew and felt profoundly. No longer could we marvel at the act of composition, or see the works as evidencing a human ability to transcend circumstances

38

לא כל חריגה מהנורמה היא יצירתית. אם אדם לוקח כוס חלב בבוקר, שם בתוכה אבן ושותה - האם הוא יצירתי? נשמע שצריך להיות איזשהו ערך מוסף. אולי נכנס לכאן עניין של הכרח - פיקאסו אומר -

Art is the elimination of the unnecessary

אם הצלחת להביע יונה עם עלה של זית בשלושה קווים - בראבו! נדמה שכולנו נסכים שזו אומנות. דה וינצ'י מוסיף -

Simplicity is the ultimate sophistication

אולי דווקא החיבור המאוד מדויק והמינימלי שעדיין מצליח להביא ערך הוא היצירה המובהקת ביותר.

עמדות¶

נוזיק מציע שלוש עמדות להכרעת מה חשוב בחיים:

הגישה האגואיסטית - מה שנותן לחיים ערך מגיע מבפנים
הגישה היחסית - מה שנותן לחיים ערך הוא ביחס בין פרטים (למשל, עזרה, חברות...)
הגישה האובייקטיביסטית - הערך מגיע מבחוץ - אפילו מחוץ לתודעה (למשל, יש גלקסיות יפות, גם אם אין יצורים שיכולים לתפוס אותן)

חזרנו לדילמת אאותיפרון: אנחנו מעריכים דברים כי הם טובים, או שהם טובים כי אנחנו מעריכים אותם?

ראו גם

Τhomas Nagel - The View from Nowhere - על המתח בין הפרטני לכולל

איך בכלל מאזנים בין עמדות כאלה?

נפוץ להבין ערכים כעניין אגואיסטי - זו הנחת העבודה ה"רגילה" בפסיכולוגיה, למשל: ערכים הם התיעול הטוב ביותר של המניעים (האגואיסטים) של האדם.

אבל יש האומרים שאגואיזם של ערכים מכשיל את עצמו: כדי שאני אעריך את X אני צריך לחשוב מלכתחילה שלX יש ערך כשלעצמו - זה חייב לבוא מבחוץ. דוגמה נוספת - אם אני חושב שאומנות היא בעלת ערך, אז היא בעלת ערך עבורי וגם עבור כולם - לא הגיוני שאני אגנוב לאנשים אחרים את הצבעים והמכחולים כדי שאני אעשה אומנות. קאנט ניסה לנסח את הסתירה הזו באופן מוחלט בצו הקטגורי.

בעיית הרוע¶

ראה גם

בעיית הרוע (מבוא לפילוסופיה של הדת)

בעיית הרוע היא בעיה מטאפיזית, שמטרידה את האנושות בכלל ואנשים מאמינים בפרט כבר אלפי שנים. אולם, הדיון שלנו הוא סביב הקשר של הבעיה לחיים הרפלקטיביים, גם של אנשים לא מאמינים⁴.

בעיית הרוע היא גם אפיק מרכזי כנגד האלוהים: מי שחושב שאין יד מכוונת ביקום נוהג להצביע על בעיית הרוע. קשה מאוד להימנע מלשאול שאלות כאלה - כמו ששואל היידיגר -

למה יש משהו, ולא שום דבר?

בעיית הרוע היא סוג כזה של שאלה, שאיננו יכולים אלא לשאול, בין אם יש להן תשובה או לא¹⁵. הן מהוות מודל אתי מסוים תוך העיסוק בהן, גם אם אין להן תשובה חותכת.

נוזיק מתיימר לתת תשובות לא-טיפוסיות לבעיה הזו.

השאלה, בפשטות, היא - אם יש אל כל יכול, כל יודע, וטוב באופן מוחלט, איך ייתכן רוע בעולם? אם נסיר כל אחד מההיבטים האלה, אפשר יהיה להסביר את הרוע, אבל שלושתם ביחד הם סתירה. התשובות של נוזיק הן יותר מעצבנות מאשר מאירות עיניים, אומר שלמה. ישנן כמה תשובות כאלה:

אין רוע (חיובי): רוע הוא שלילה של הטוב. אם טוב הוא מספר, "רוע" הוא 0 טוב - לא כוח בפני עצמו.

כשאנחנו פוגשים רוע בפעולה, התשובה הזו מרגישה מתחמקת: מעשים רעים מרגישים לנו כמינוס טוב, כותב נוזיק.

רוע הוא בעצם טוב: הוא חיוני לטוב בצורה כזו או אחרת. הוא מלמד אותנו איך להיות טובים, מחנך אותנו, וכו'.

והאל לא יכל לברוא עולם שמאפשר ללמד אותנו מהר יותר, או בלי השלב הזה בכלל, שואל נוזיק? גם התשובה הזו מרגישה מתחמקת.

יש עוד הרבה תשובות כאלה, של רוע כמכשיר - הוא מטהר צדיקים לעולם הבא, הוא מהווה כפרה על העולם, וכדומה, אבל כולם לא מאוד משכנעים.

יש רוע, אבל הוא לא קשור לאל. האל ברא אותנו כבעלי רצון חופשי, ואנחנו בוחרים בו כדי לעשות רוע.

רצון חופשי הוא טוב, גם אם המחיר הוא לאפשר ליצורים לבחור ברוע. אבל, נוזיק טוען, יש הרבה רוע שלא קשור ברצון חופשי - רעידות אדמה ושאר אסונות טבע. והאם באמת רצון חופשי טוב עד כדי לסבול את תופעות הלוואי האיומות שלו, הרוע? האם זה כזה נורא שנהיה בלי רצון חופשי, ופשוט נהיה מעין רובוטים טובים כאלו?¹⁶

נוזיק מנפנף את הכיוונים האלה - הם כולם מנמיכים את הרוע למשהו חלש יותר. במקום, נוזיק בוחן את הצדקת האל, דרך לייבניץ והקבלה. בקבלה, ניצב מתח בין שני היבטים אלוהיים - צדק וחסד - דין ורחמים. שניהם חשובים כשלעצמם, אבל ניצבים במתח אלו עם אלו, אומר נוזיק - האם אנחנו מרחמים על מישהו או ממצים עמו את הדין? דין, נוזיק מציג באלגנטיות, מבקש ליישב את העבר, אבל רחמים מבקשים להחלים את העתיד - מן הסתם יש כאן בעיה: אין דרך עקבית אחת שאפשר לפעול בהתאם לשניהם, אפילו לאל. בפער ביניהם יש מקום לרוע בעולם.

האל, הטוב, או האוטופיה הליברלית מהווים מצפן מסוים, שלפיהם אנחנו יכולים להשתפר ולנווט. אבל בעיות דוגמת אלו מעלות את העמדה שלא יכולה להיות אוטופיה - ושכל ניסיון לרדוף אותה יגרום ליותר נזק מתועלת: עצם רדיפת האוטופיה היא סוג של רוע. אולי אין ולא תיתכן חברה בלי הצרימות האלה, בלי חוסר ההרמוניה הזה, וגם החברה האוטופית לכאורה מכילה בה את הקשיים האלה.

לייבניץ, מנגד, מציע שהרוע הוא תוצר של העולם המושלם, העולם הטוב ביותר: אלוהים כן ברא את העולם הכי טוב, שהוא העולם שבו ישנו הריבוי הגדול ביותר מהעקרונות המצומצמים ביותר - האחדות האורגנית הגדולה ביותר. ואולי אפילו אלוהים פגע בשלמות הזו כדי לצמצם את הרוע שנובע מעולם כזה - ברור שמעט עקרונות עם ריבוי אדיר יכללו בתוכם גם רוע כלשהו - אבל כך או כך, זה האידיאל. אבל אולי, מוסיף שלמה, גם עולם כזה הוא רוע כהיעדר, שנוזיק נפנף קודם: הרוע הוא תוצאת לוואי של חיבור בין רכיבים טובים, ולא רכיב ממש כשלעצמו.

ואולי בכלל על כל מתח כזה, מציע נוזיק, אלוהים כן ברא עולם תואם - עולם שמבוסס על חסד ועולם שמבוסס על דין וככה עד אינסוף לכל האפשרויות. למה אין עולם בלי רוע? יש עולם בלי רוע - פשוט לא זה. אולי זה מספיק לפתור את הבעיה המטאפיזית. אבל זה עדיין לא מספיק, אומר נוזיק, כי -

[...] the answer has to be something we can actually utter and bring ourselves to say to somebody who is undergoing suffering, or who has a loved one who is, or who has experienced and knows of suffering in the world

231

Perhaps the true story isn’t a comforting one. But it cannot be something to make one shrink in embarrassment. What the theory we have considered provides is not a possible, not a decent thing to say to somebody

226

זה טוויסט מעניין לבעיה. על פניו, אפשר לנפנף אותו - מה אכפת לי מה מרגיש הסובל? - הפואנטה היא לא לנחם אותך. לנוזיק יש דרישה קשה יותר - שלא ייתכן שהתשובה לבעיית הרוע מותירה את האל ללא פגע.

The explanation of evil should not leave a divine being untouched [...] a satisfactory explanation must talk about a divine being worth worshiping, a divine being that you can have a religion about [...] It cannot just be a detached metaphysical theory. Not only must God not be detached from what’s happening here, the explanation must leave us attached to God in certain sorts of ways, not simply created by him

231

זה הלב הפועם מאחורי השאלה - משהו לנחם את הסובלים, משהו להאמין בו - ואסור לנו לתת לדיון בה לזלוג החוצה משם, דורש נוזיק. התפיסה הזו מניחה אל פרסונלי - אישי, אכפתי - ויש כאן מקום לשאול על אל לא פרסונלי - ויש גם תפיסות כאלה.

שעמום¶

טקסט - The Miasma of Boredom (Kekes)

אולי ניתן להבין את החיים דווקא מהיעדר - ג'ון קקס בוחן את הזווית הזו מתופעת השעמום. שעמום זו תופעה מאוד בסיסית ואופיינית לבני אדם. האם לחיות משעמם? איזה מין דבר זה בכלל?

יש לשעמום מובן אנושי ייחודי. אם לחיה "משעמם" ותזרוק לה כדור, היא מיד תתלהב ותרדוף אחריו: שעמום הוא פשוט חוסר של עוררות. אבל כשלבני אדם משעמם, הם עלולים להגיע למצב שהם דוחים את העוררות, ופשוט לא פועלים: החוויה היא אחרת. היא צריכה להיות משמעותית. שעמום הוא איום קיצוני יותר על בני האדם: הוא יכול אפילו להוביל אותנו לכדי אובדנות. אם זו תופעה כל כך ייחודית לבני אדם, אולי נוכל ללמוד דרכה משהו על להיות אנושיים.

Boredom may be a short-lived experience we all occasionally have, a a lasting condition. The latter is a serious problem because it leads to a general loss of a sense of our values, retreat into ourselves, estrangement from other people, and a pervasive sense of distaste, irritability, and the futility of all activities. Enjoyments in life are replaced with scorn, activity with lethargy, the innocent eye with the knowing unmasking of the corruption that is thought always to lie not far below the surface of deceptive appearances. The world is not seen and appreciated, but dispiritedly seen through and deplored. Modes of evaluation are regarded as veils that obscure the bitter truth about the pointlessness of life.

קקס מפריד בין שני סוגי שעמום: האחד רגעי וחולף, והשני חודרני וכולל; לא ברור בכלל שאלו אותו הדבר. לסוג הראשון אנחנו עלולים אפילו להשתוקק בתקופות סוערות, אבל הסוג השני הוא איום קיומי של ממש.

שעמום מתמשך, חודרני, הוא התנתקות מסוימת מהחיות של החיים, של אובדן של הערכים שלנו; שעמום כזה הוא, באופן עמוק, חסר תקווה, שכוח-מרפא.

Engagement is a response to boredom. But if boredom is a lasting condition, not just a passing one, it leads those who are possessed by it to be bored also with all engagements. All of them are seen as strategems of self-deception that hide the absurdity of human aspirations. The engagements that might relieve boredom are thus vitiated by the same sense of futility that they were intended to relieve. A severe case of boredom infects its own cur e and dooms all attempts to overcome it deadening malaise

יש רוע פרדיגמטי עמוק ומוחלט בשעמום: כמו חור שחור, הוא בולע כל דבר שעלול להאיר טיפה את החיים, וכך ממית את התרופה שלו.

קקס מנסה לאפיין את השעמום. הוא מחלק אותו לחמישה מאפיינים:

תנודתיות בין אפתיה וחוסר שקט

לכאורה, אלו הפכים, אבל השניים קשורים עמוקות אחד משני: האפתיה מרוקנת את המשמעות, וחוסר השקט מנסה למלא את החלל הריק במשהו.
אובדן משמעות
אובדן-חיבה (Disaffection) - אבדן תחושה טובה לגבי החיים בכלל וחיינו בפרט
נסיגה מהחיים ומהפעילול
הזרה\ניכור מהחיים, מהחברה ומאחרים

דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃: הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃: מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכׇ֨ל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃: דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃: וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃: הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ: כׇּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃: כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃: מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃: יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ : אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃

קהלת, פרק א'

התיאור של קקס הוא, בעצם, דיכאון. האם יש בכלל שעמום משמעותי בלי דיכאון?

השעמום הקיצוני הוא סוג של מוות, לתרגיה, היעדר פעילות. ילדים קטנים מתלהבים מכל דבר, ומתרוצצים בתזזיתיות: הם מלאי חיים. אבל לא ברור שקל לשמר רמת פעילות כזו (אם כדאי בכלל לשמר אותה) גם כשמתבגרים, מבלי להגיע למצב שאנו שחוקים (jaded). השעמום הוא מוות של הרצון, מוות של הרוח, ואפילו מוות ממש - גם אם אתה חי ביולוגית.

קקס מבצע הפרדה נוספת, בין שעמום חיצוני, מצבי, לשיעמום פנימי (attitudinal), חודר, כאשר האחרון הוא הקטלני מן השניים: הוא דחייה של אמות המידה החיצוניות, וככזה לא עסוק במצב עניינים מסוים, אלא בשיפוטים בכלל.

Attitudinal boredom is a pervasive response to life as whole. It is not instrumental to anything worth caring about, but a reaction to the futility of caring about anything. It is a personal attitude that other may not share. The life some us find boring, others may find interesting. The source of attitudinal boredom is how we feel about our life, not how it actually is. Of course, life may actually be as bad as how we feel about it, but what matters is our estranged, debilitating, personal attitude, not whether it is reasonable. Attitudinal boredom is not about the world, but about ourselves who have the attitude. It is primarily emotional and reactive, and at most only secondarily cognitive and truth-directed

שעמום חודרני הוא העדשה שדרכה אנו שופטים את החיים. הוא מוביל אותנו לשפוט את החיים כמעיין sub specie aeternitatis - תת-סוג של אינסוף, שמותיר אותנו חסרי אונים, סוג של אינטלקטואליזציה¹⁷.

We feel desolated and an irritable contempt for all those who cravenly disguise from themselves the awful truth we have faced about the futility of everything. Other people's activities seem stupid, shallow, or motivated by self-deception that they contrive to hid from themselves by phony optimism [...] In severe cases, disengagement turns into estrangement that if full of scorn for all those who do not face the fact that there is nothing to live for. Estrangement makes boredom misanthropic¹⁸

איך התגנבה פנימה האמת? אולי שעמום הוא תפיסה כלשהי של אמת, של משהו חשוב - אובדן גם של האשליה? האם שעמום זו רק תפיסה פרטנית, או ביטוי של איזושהי אמת?

שעמום נקודתי מעודד יצירתיות: הוא מעודד אותנו לפעול ולמצוא אפיקים חדשים להיות יצירתיים¹⁹. שעמום חודרני עושה בדיוק הפוך: הוא קוטל יצירתיות.

boredom מצ'עמם¹⁸.

באיזה מידה השעמום מעיד על חוסר משמעות תשתיתית? שופנהאואר חשב שאפילו שעמום חולף הוא עדות לריקנות של החיים: גם אם אנחנו מצליחים להפיג אותו כאן או כאן, אנחנו דוהרים מהסחת הדעת הזו לבאה, עצם נוכחותה של הריקנות הזו מעיד שהחיים במהותם חסרי משמעות. במובן הזה, לחנך ילדים למצוא עניין במשהו הוא סוג של שקר אצילי.

גם פסקל מסכים עם הריקנות הזו, אבל סבור שאפשר להתגבר עליה על ידי קישור עצמנו למישהו מעבר (ספוילר: אלוהים). גם נוזיק סבור שערך הוא אובייקטיבי, אבל משמעות היא סובייקטיבית: קישור של העצמי לאותו הערך. ההגות במשמעות של הערכים, בקישור הזה ממש, הוא החיים הרפלקטיביים - עד שניעצר במשהו אינסופי, או במשהו פנימי באופן מוחלט (ועדיף שיהיה שניהם). זהו, באופן פורמלי - משהו אינסופי ובעל ערך פנימי מוחלט - אלוהים. לכן מאחורי המחשבה של פסקל יש איזשהו היגיון פילוסופי.

חוכמה¶

הפילוסופיה - אהבת החוכמה - היא לב ליבה של הפילוסופיה, אבל הדיון סביב מהי חוכמה נעדר באופן מפתיע ממנה.

מהי בכלל החוכמה? האם אפשר להנות מפילוסופיה בלי להנות מחוכמה, כמו תשחץ כזה? מה הקשר בין הפילוסופיה לחוכמה?

[...] Wisdom is what you need to under stand in order to live well and cope with the central problems and avoid the dangers in the predicament(s) human beings find themselves in

What is wisdom? How shall it be loved? Wisdom is an understanding of what is important, where this understanding informs a (wise) person’s thought and action

267

זו הגדרה מעניינת - חוכמה היא לדעת מה חשוב. כמו כל מושג מורכב, אנחנו לא נמצא מהי חוכמה באיזו נוסחא: עלינו להתוודע לכל הרשת של המושגים שבהם נקשרת חוכמה - מושגים כמו אמת, תבוניות, אינטיליגנציה, תשומת לב, אושר... איך כל המושגים האלו מתקשרים לחוכמה? ככל שנתאר את הרשת טוב יותר, נבין יותר מהי חוכמה.

מושג החוכמה לא הובן באותו האופן לאורך ההיסטוריה. ליוונים היו מילים רבות לחוכמה ומושגים סמוכים - בראש ובראשונה לוגוס (λόγος) - הסבר תבוני, דיבר. המושגים פיצלו חוכמה לפרונסיס (φρονέσις) - תבונה מעשית, ידיעת הטוב והבנתו, ונוס (νούς) - שכל, ידיעה שכלתנית, טכנה (τέχνε) - חוכמת האומנים, בעלי המלאכה. אלו נקשרו עמוקות לאמת - אלת'איה (ἀλὴθεια), לידיעה - אפיסטמה (επιστήμη) ולטוב - אגאתון (ἀγαθόν). מי שידע את הטוב, האמיתי והיפה ופעל לפיהם, הוא היה הסופוס (σόφος) - החכם.

המובן הנוזיקיאני שונה - לא צריך להיות איזה גאון כזה כדי להיות חכם: נדמה שנוזיק מכוון לפרונסיס, לא לסופיה (אם כי אפלטון ואריסטו קשרו ביניהם, כמובן). אולי אריסטו ואפלטון היו קושרים בין הטוב לידיעת האמיתות, כמו שעושה שפינוזה באתיקה - חייבים להתחיל במהו האל והעולם כדי להיות אתיים.

לפני שנדון במהי חוכמה, אנחנו צריכים למקם את המושג הזה בטווח הזה: האם החכם הוא מי שצופה לשמיים ומחפש את האמיתות, או מי שחי טוב ויודע לפעול טוב - חכמת חיים?

עד כמה חוכמה קשורה לאינטיליגנציה? האם מי שיש לו IQ גבוה יותר חכם יותר? חכם פחות? אולי יש לו קיבולת גדולה יותר לחוכמה, אבל הנסיבות משתנות? חוכמה מסתמנת כמשהו אחר - לא רק ידע וקיבולת לרכוש ידע.

חוכמה ניתן להבין כצדק - לתת לכל דבר מה שמגיע לו - על ידי מתן תשומת הלב לדברים שחושבים ודחיית אלו שלא. זה קשור מאוד ללהיות יותר אמיתיים - ואז החוכמה היא יותר מכשירית, ולא האידאל.

הפרויקט הסוקראטי, מזכיר לנו נוזיק, היה לחלץ הגדרה לדברים כמו חברות ואמת, וזו לכאורה חוכמה. אבל מי שלא יודע להגדיר ללא-דופי חברות, לא חבר? היו אינספור אנשים שהיו חברים אדירים, בלי לדעת את ההגדרה! אולי אין בכלל תשובה אובייקטיבית, במובן של הגדרה? ואז, מה תהיה החוכמה? מה יש לה לדעת? אם אין אפיסתמה, אין סופיה!

אז אם הפרויקט היו סוקראטי היה שגוי - הוא חיפש הגדרה לדברים שאין הגדרה - האם אי אפשר להגיד על סוקראטס שהוא חכם? האם הידיעה היא ידע אובייקטיבי, או לאו דווקא? אולי הפרויקט הסוקראטי הוא חוסר הבנה בסיסית, ואז אי אפשר להגיד שהוא חכם, ואולי הפרויקט הסוקראטי קשור לאו דווקא לידיעה כזו או אחרת, אלא לדרך פעולה מסוימת, ולכן הוא חכם?

אפשר להגיד שהחוכמה היא פרטנית לגמרי - לדעת איך להיות מתן, או גיא, או שלמה. אפשר גם להגיד שהחוכמה היא עדיין ידיעת אמיתות מסוימות - אדם באשר הוא אדם, או יצור אחר באשר הוא יצור אחר. אבל גם אולי אם נתפזר יותר מדי, נאבד את המוקד של הטוב המסוים עבורנו.

ביוון היה מושג ששמו אחדות המידה הטובה - לפיו אינך יכול לגלם מידה טובה אחת מבלי לגלם את כל השאר: אתה לא יכול להיות נדיב אם אתה גם לא פועל בצדק, וכו' - האמת חייבת להיות כוללת, וממנה ינבעו כל המידות הטובות, בבת אחת. יש כאן קשר עמוק בין הפעולה המסוימת לידיעה נרחבת.

ואולי החוכמה היא בכלל ריקון - כמו שנוזיק אומר, היא עצמה נשארת בחוץ? נעה מספרת על נהג מונית קולומביאני שנוהג עד שמרוויח סכום מסוים של פסו, ואז עוצר הכל והולך לים עם הבן שלו. אולי חוכמה היא דווקא משהו כזה - מיידי, ומעשי, ובלי לרלרת?

אולי כן יש ידיעות תיאורטיות אובייקטיביות - בסיסיות, וטריוויאליות כאלה (תגיד, שואל שלמה, איך אתה בולע?), ולכן משקל החוכמה נופל לא על הKnowledge-that, אלא על הΚnowledge-How - איך מיישמים אותן.

Know everything about something, and something about everything

באיזשהו מובן, החוכמה בהגדרתה לא ניתנת להגדרה: היא החריגה מכל תבנית וכל ניסיון וכל תיאוריה, ויצירת משהו חדש. אולי היא הגדרה בהצבעה על מישהו חכם ולהגיד - אני רוצה לחיות ככה, משהו כזה.

האידאל והממשי¶

כל אידיאל נופל בהכרח כשמיישמים אותו בפועל: הבטן הרכה של קפיטליזם, למשל, שונה מאוד מהרעיון הקפיטליסטי. אז איך עלינו להתייחס לאידאלים עצמם? איך אנחנו חיים לאור אידאלים?

אנחנו זקוקים לאידאל כלשהו - רעיון או תפיסה של איך לחיות - אבל לאו דווקא לאידאולוגיה - יש אנשים לא-אידאולוגיים.

נוזיק חורץ בפתיחת הפרק -

A WISE IDEAL will take account of the way it will get followed

279

השאלה כמובן, היא איך לעשות את זה. אבל בהמשך, נוזיק אומר באופן מפתיע -

We can think of an ideal, for most purposes, as consisting of the ideal and the actual in equal measure: how it actually does work out, consistently and repeatedly, when operated by human beings as we are; and how it works out “ideally” when operated by beings (better than we) who are best suited for carrying it through

283

זה נשמע די שרירותי; למה שניתן משקל חצי-חצי? למה שלא נלך רק לפי האידיאל ה"מלוכלך"? ומנגד, אם האידאל הוא מצפן - למה לא להתייחס רק למצפן? צפון זה צפון!

אנחנו נוטים לשפוט את האידיאלים שלנו לאור היישום במציאות (לא, זה לא עובד כי בפועל ככה וככה..., בגלל הבוץ של המציאות), אבל אידיאלים מנוגדים לנו לאור הרעיון, האידיאל הטהור (קומוניזם זה רע כי...). המקביל לכשל הזה ברמה הבינאישית הוא טעות הייחוס הבסיסית: למשל, אם מישהו אחר קמצן כלפיך, תייחס את זה ישר אליו - האיש הזה הוא קמצן; אבל אם אתה נוהג בצורה קמצנית, תייחס את הפעולה לסביבה (לא, אם היה לי... בחודש שעבר נתתי...).

אפשר להגיד שהשיקולים המעשיים רומסים את האידיאל: אידיאל הוא רק מה שעובד. אפשר גם להגיד שיש בנו רוע מסוים שמונע מאיתנו ליישם את האידאל בצורתו הטהורה - ואז דווקא מתעוררת שאיפה חזקה יותר לעבר האידאל.

Celui qui n’est pas républicain à vingt ans fait douter de la générosité de son âme; mais celui qui, après trente ans, persévère, fait douter de la rectitude de son esprit

Anyone who is not a republican at twenty casts doubt on the generosity of his soul; but he who, after thirty years, perseveres, casts doubt on the soundness of his mind

Anselme Polycarpe Batbie

אולי המתח בין האידיאל ליישום הוא לא רק משום שאנחנו רעים - אלא גם משום שיש בנו צדדים שונים ומשתנים של טוב: טוב רעיוני, וטוב פרגמטי.

It's human nature to gripe, but I'm going ahead and doing the best I can

Elvis

אולי די בתנועה המחשבתית לעבר האידיאל כדי להעניק לו ערך - אולי השאיפה היא מספיקה.

אולי המתח בין יישום לאידיאל הוא המתח בין נומינליזציה לאופרציונליזציה - בין "זיכרון" לבין "היכולת לשחזר מספר פריטים מסוים מרשימה"; האידיאל הוא רק מושג שמני, מפאת קוצר ידנו לתפוס את המציאות כולה באופן ממשי, אופרציונלי, ואז ככל שאנחנו מתמקדים האידאל מתמוסס כשיורדים לפרטים: האידאל הוא עניין של מיקוד. אולי ראוי שהאידיאל יהיה לא דבר יציב, אלא מטרה נעה, שאפשר לתקן (אבל אז: לאור מה מתקנים? אין אידיאל...).

אולי זה בכלל לא נכון להתמקד באידאלים שלמים, אלא רק ב"מיקרו-אידאלים" - לא בסדר חברתי, אלא בערכים, שיכולים להתגלם בכל מיני דרכים: אין ילד אידאלי מסוים, אלא כל מיני ילדים אידאלים; אין דרך אחת ליישם חופש - יש אידאל חופש, ואת הדרך אליו אנחנו צריכים למצוא לבד²⁰.

הזמן והתנאים הסביבתיים יכולים לשנות את המטרה ואת היישום של אידאל: אידאלים נבראים בזמן ובהקשר היסטורי מסוים, שבהכרח משתנה. מה שקומוניזם אמר בהולדתו, לרקע המהפכה התעשייתית, שונה מאוד ממה שהוא אומר היום, בעידן ההייטק: העובד הקומוניסטי עבד עבודה פיזית מונוטונית קשה, וההייטקיסט של היום מלרלר באינטרנט - העובד עצמו מאוד שונה, והעבודה עצמה מאוד שונה. אולי האידאל הטהור הוא ההקשר החברתי-גיאוגרפי-היסטורי מסוים, והשינוי הוא זה ש"מלכלך" אותו.

אולי, אם האידאל רחוק מדי - בהקשר או בהיקף - הוא מתדרדר לכדי סתם אשליה - משהו שלא ניתן ליישם.

בפועל, אידאל נבחן בדיעבד, ונוצר פרדוקס מסוים: אנחנו אמורים לחיות לאורו של דבר שאנחנו רואים רק אחרי שחיינו לאורו?

אנחנו יכולים להתייחס לאידיאל כמשהו מוחלט, אוטופי - תהיה כזה - וככל שאתה קרוב לאידיאל, ככה אתה טוב, וכמה שאתה רחוק, ככה אתה רע - וזה סוף הסיפור. מנגד, אפשר להסתכל על אידאלים כביטוי של חוסר נוחות מסוימת, של משהו שמציק לנו, שאנחנו רוצים לשפר - ואז אידאלים תופסים נופח מאוד הומניסטי: האידאל הוא ביטוי לשאיפות שלנו, ואז אנחנו כבני אדם שוב משחקים בו תפקיד.

הכיוון האחד מכפיף אותנו למציאות, והכיוון השני מכפיף את המציאות אלינו: או שהאידאלים הם יציר תבוני, חוק מציאות כזה, או שאידאלים חסרי ערך בלי האנשים שהוגים אותה, נומינליים בלבד - האתיקה היא אתיקה של בני אדם, באופן מהותי.

אם האתיקה היא אנושית, אנחנו יכולים לשנות אותם ולכפור בהם ככל שאנחנו משתנים ולומדים יותר על עצמנו - אידאלים מסוימים נראו טובים בשלב מסוים, והיום הם כבר לא כאלה: תועלתנות, למשל, נשמעת כמו רעיון טוב, אבל היום הושלכה הצידה בקביעה שהיא תובענית מדי מאיתנו, כבני אדם.

זו שאלה פילוסופית עמוקה מאוד - האם האתיקה היא אובייקטיבית, או אנושית?

חיי הפילוסוף¶

בפרק הזה, נוזיק מנסה לעמוד על עוצמתיה ובמיוחד מגבלותיה של הפילוסופיה. נוזיק מתאר אותה כיכולת לא רק לכונן ולעקוב אחר אידאלים - מה שיכולים לעשות גם אנשים שאינם פילוסופיים מיוחד - אלא גם לארגן אותם, להסתכל עליהם בראייה מערכתית, לפעול לפיהם בצורה מודעת יותר.

אומרים על אדם ש"יש לו פילוסופיה" גם אם הוא לא פילוסוף ממש - אלא רק כשהוא מודע יותר במקום מסוים, אפילו אם זו לא מודעות מוחלטת. השקפה יחסית סדורה - גם אם לא פילוסופית ממש - יכולה להיות השקפה פילוסופית, או לפחות כך נדמה לנו בחטף.

נוזיק מנסה להבין את מגבלות הפילוסופיה - איפה עובר הגבול בין פילוסוף לפלספן. יש מתח מסוים בין פילוסופיה אינטלקטואלית (אידאלית, במובן מסוים) לפילוסופיה מעשית - כאופן חיים מסוים. נוזיק מתריע גם ממתן נתח גדול מדי לפילוסופיה בחיים. מה הפילוסופיה אמורה לעשות? מה אנחנו אמורים לצפות ממנה? אלו שאלות שעלו בעת החדשה, ואפילו קודם לכן, בזרמים הספקניים שחשבו שתפקיד הפילוסופיה היא לעורר הטלת ספק - משום היא מושלכת הלאה.

במאה ה20, הדיון הזה התעורר לחיים ביתר שאת - עד כמה עלינו להמשיך ברעיון של שיטה פילוסופית גדולה, שתסביר לנו הכל על האמת והמציאות - כמו של שפינוזה, קאנט ראה את הפילוספיה ככלי טיפולי מסוים, לבעיה האמיתית שלנו - כשלים בשפה.

[...] הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה

ויטגנשטיין

נוזיק לא ממש מחזיק בתפיסה כזו, אבל גם הוא ער למגבלות הפילוסופי ומבקש לתחום אותו - הוא לא דוגל בשיטה כוללת: המציאות פשוט משתנה מדי. יש מצבים שהשאלה המעניינת היא לא השאלה הפילוסופית - אלא הפסיכולוגית, או המחקרית, וכדומה. אז מה כן תפקידה של הפילוסופיה בחיים?

נוזיק מזהיר בלהט מאינטלקטואליזציית-יתר של החיים - גם כי זה הופך אותנו לבלתי נסבלים (לפילוסופיה, כמו לפסכילוגיה, יש נטייה מעצבנת לדחוף את האף ולנתח הכל), וגם כי לא תמיד דווקא שם התשובות: יש ערך רב בפתיחות ובספונטניות מסוימת. ספונטניות אמיתית - באופן ספונטני! ואיך עושים את זה? איך נהיים ספונטנים באופן ספונטני - לא לעבר כאוס, ולא לעבר משטור?

נוזיק מבקש פילוסופיה אוהבת חיים, אבל מעמיד אותה במקומה - אולי, הוא אומר, לחיות, ולהיות בריא, ולהיות יצור חושב, הם 90% מכל מה שחשוב, והפילוסופיה רק "שוחה" בבריכה של ה10%. שמו של הספר - חיים שיש בהם חקירה - מתבסס על הציטוט של סוקראטס -

חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם
The unexamined life is not worth living

Ο ἀνεξέταστος βίος οὐ βιωτὸς ἀνθρώπῳ

אבל לעומת סוקראטס, שחשב שחיים לא-פילוסופיים לא ראויים למחיית אדם, נוזיק מציב פתאום את הפילוסופיה במקומה - דווקא כדי לנצל ולהעריך את ה90% הנותרים. אולי הפילוסופיה תיתן לנו את הפתח לממש את כל שאר הדברים - לא בראש הפירמידה, אלא רק הגישה אליה. האם הפילוסופיה יכולה, בכוחות עצמה, להוביל אותנו ממש ל, למשל, שלוות נפש, או שמה היא רק קריאת הכיוון, שהיישום שלה אחר?

Do not stand

By my grave, and weep.

I am not there,

> I do not sleep—

I am the thousand winds that blow

I am the diamond glints in snow

I am the sunlight on ripened grain,

I am the gentle, autumn rain.

As you awake with morning’s hush,

I am the swift, up-flinging rush

Of quiet birds in circling flight,

I am the day transcending night.
Do not stand
By my grave, and cry—

I am not there,

I did not die.

Clare Harner

אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר במשתה. ↩
באתיקה הניקומאכית. ↩
זהו רעיון התבונה המעשית האריסטותלי למציאת דרך האמצע. ↩
ר' גם - Truth and truthfulness, ברנרד ויליאמס. ↩↩
אהמם, מטאפיזיקה, פילוסופיה של הדת. ↩
שפינוזה. ↩
והוסרל עצמו היה אנליטי ומתמטיקאי מבריק - זה לא נכתב מזלזול במדע. ↩
אולי פסיכופתים, וגם אז - זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ↩
ביוונית, למשל, יש המון מילים שונות להמון סוגים שונים של אהבה - פיליה, ארוס, אורקסיה, אגת'ה... (φίλια, έρως, ὄρεξια, αγαθά...) ↩
באופן יוצא דופן, אנחנו בעברית נהנים מההבחנה בין אושר לשמחה, ואנחנו לא משתמשים במונחים האלו לסירוגין. ↩
ר' גם - Μοrality, ברנרד וויליאמס. ↩
שפינוזה, אתיקה. משפט אחרון. ↩
שלמה מזכיר שם של ספר: Αll joy, no fun ↩
לא במקרה שפינוזה מתחיל את האתיקה באלוהים. ↩
קאנט חשב שאלו שאלות שהתבונה חותרת אליהן באופן טבעי (אנטינומיות), אם כי אינה יכולה לתת להן תשובה (וכך מגיעה לסתירות ומבוכות). ↩
תשובות כאלו רלוונטיות במיוחד בהקשרים של קהילות יותר מסורתיות, כמו חרדים: מחנכים אותם להיות טובים בחינוך קשה, נטול-חופש, אבל בסוף יוצאים אנשים טובים יותר (אולי). ↩
שופנהאואר, אגב, נקט בעמדה הזו במפורש: התייאשתי מהחיים, אז אתעסק בהם אינטלקטואלית (ודיכא את כולנו בדרך, מוסיפה יערה). ↩
שנאת אדם. ↩↩
שלמה קושר את זה למושג האם טובה דיה. ↩
זו מרגישה לי מחשבה אריסטותלית - שרטוט האמת הקווים כלליים. ↩