בודהיזם

חומר הקורס

מודל, סילבוס

מקדש נאקסאן-סה, גאנגוון-דו, דרום קוריאה

תוכן העניינים¶

מבוא¶

טקסט

מצגת (שיעורים 1-3), מצגת (שיעורים 4-12)

סביב הלמידה על בודהיזם מתעוררות כמה שאלות:

מה בודהיסטים חושבים על?...

האם בודהיזם הוא בכלל פילוסופיה?

מדוע ללמוד על בודהיזם?

בודהיזם הוא מקשה גדולה - והתשובות שנקבל בין הזרמים והמקומות שונות מאוד. למעשה, הבודהיסטים אינם החשיבו את עצמם מעולם בודהיסטים - זהו מונח מערבי מאפיין. הרעיון שהבודהיסטים - המשתרעים על פני בערך שליש מכדור הארץ - הוא נאיבי. התפשטות הבודהיזם ארכה למעלה מאלף שנים, מהודו עד יפן, והתפיסה עברה בדרך שינויים רבים. ובכל זאת, ישנם כמה עקרונות בסיס משותפים.

הבודהיזם אינו פילוסופיה. לכל הפחות, הוא אינו רק פילוסופיה. הבודהיסטים עסקו בסוגיות דומות לפילוסופים המערבים - מטאפיזיקה, אתיקה, ואפיסטמולוגיה - אך הם לא ראו עצמם כפילוסופים. הפילוסוף המערבי אינו רואה עצמו בהכרח מחויב לפילוסופיה - אלא כעוסק בפילוסופיה. מנגד, אין בודהיסטים פילוסופים; יש נזירים בודהיסטים, שחיים ונושמים את התפיסה שלהם. ההפרדה בין דת, פילוסופיה, ודרך חיים פשוט לא קיימת בתפיסה הבודהיסטית.

מטרתו של הבודהיזם הוא להציע תנאים שיהפכו את השחרור לאפשרי¹. הם לא טרודים באמת - אלא בהפסקת הסבל והגעה לנירוונה. המושאים הפילוסופיים הקלאסים שניוניים למטרה זו.

הרעיון של 'פילוסופיה בודהיסטית' הוא רעיון מערבי², שנובע מהמפגש של המערב עם הבודהיזם במאה ה-19. הוא התקבל תוך הדחקה של מאפיינים רבים שלא תאמו את התפיסה המערבית.

התפיסה הבודהיסטית טוענת כי האופן שבו התודעה מעבדת את המציאות יוצר סבל, שממנו אנו מנסים להשתחרר.

הבודהיזם החל כדובר סאנסקריט, אבל התפשט גם לסינית, יפנית וקוריאנית, ובעוד שפות רבות אחרות. מהשפות האלו מגיעות מונחים רבים שקשה לתרגם כמו מדיטציה³, קארמה, נירוואנה וכדומה.

עולם המחשבה ההודי¶

מקור עולם המחשבה ההודי שהצמיח את הבודהיזם הוא בערך 1500 לפנה"ס, אז מגיעים עמים נודדים - האריות⁴ (Aryana) ופולשים לתת היבשת ההודית. אנו יודעים על האירועים האלו מהוודות (Veda)⁵, הוראות פולחניות לביצוע קורבנות⁸. ההוראות מתבססות על ההנחה כי העולם הוא מערכת דטרמיניסטית של נסיבות ותנאים, שניתן להבין ולתפעל; אם נציב את המזבח בצורה מסוימת, ונעלה קורבן מסוים עם לחשים מסוימים, נשלוט במציאות - נוריד גשם, נוליד ילדים וכו'⁷. לאדם⁶ שהחזיק בוודות, אפוא, היה כוח רב, ואחריות גדולה. על אותם אנשים הוטל תפעול הקוסמוס - והם האמינו שאם לא יעשו מלאכתם כיאות, היקום ייחרב.

האלים ההודים היו חלק טבעי מהקוסמוס, ולא נעלה כמו האל המונותאיסטי. כשם שחוקי הטבע קובעים בלית ברירה את המתרחש בעולם (אם אפיל את הבקבוק הזה, אין לו ברירה אלא ליפול), לאלים יש חוקים מוחלטים - האדם שיתפעל את הוודות, יתפעל את האלים בלית ברירה; האדם הוא שותף פעיל ביקום, ובלעדיו האחרון יתמוטט.

היקום בתפיסה ההודית הוא דבר מוחלט - ברהאמן - ומי שיכיר את עצמו, אפוא, יכיר את היקום כולו.

התפיסה הזו יוצרת חשיבות מאוד גדולה לטקסים ולקורבן - תפיסה דטרמיניסטית באופן מוחלט, של היקום כמערכת סגורה. אלו שידעו את הוודות - הברהמינים - החזיקו בכוח החזק ביותר בחברה המרובדת. היחידים שיכלו לקיים את הטקסים הם אותם הברהימינים - משום שהם הכי טהורים - ואלו במעמדים (קאסטות) הנמוכים יותר טמאים יותר, ולכן לא יכלו לבצע את הטקסים; הקאסטות הנמוכות ביותר לא זכו אפילו להשתתף בטקסים. הברהמינים נשאו גם בחובה להעמיד צאצאים - על מנת שיהיה מי שימשיך לקיים את הקורבן.

לברהימינים, אפוא, היו שתי חובות:

למידת הוודות וקיום הטקסים
העמדת צאצאים

היקום, אפוא, נתפס כמקום טוב להיות בו: הוא צפוי, ויש לנו חלק משמעותי בו ובכינון שלו.

המהפכה האופנישדית¶

במאה ה6 לפני הספירה, התחוללה בהודו מהפכה שאת סיבותיה אנו מתקשים להסביר. תקופה זו אופיינה במהפכה מחשבתית, שגלומה בטקסטים המכונים האופנישדות (upanishad). מחוללי מהפכה זו ראו במכלול סביב הברהאמינים מעיין עבדות - אני אשלם לברהמין, אצפה בטקסים ומשהו ישתנה במציאות?

האופנאשידים מורדים בטוב הבסיסי שמניחות הוודות, ותופסים את העולם ככלא, ואת האדם ככלוא בתוכו. בתפיסה ההודית, הקיום אף פעם לא נגמר - הוא מעגל הולך וחוזר, בצורה כזו או אחרת. אולי ניתן להשתחרר ממנו?

התפיסה האופנישדית על הקיום שונה לגמרי מזו שקדמו לה. החל מפלישת הארים ועד לאותה העת, התפיסה הוודית השולטת התייחסה, כאמור, לקיום כדבר חיובי - האדם הוא חלק פעיל בקוסמוס ולוקח חלק בתפעולו. לעומתם, האופנשידים תפסו את הקיום כשלילי - כלא שיש להשתחרר ממנו. הם עדיין האמינו בקורבן, אך לא בקורבן חיצוני - אלא בטקס שנעשה פנימה⁸. לכן, האופנישדים פעלו בסגפנות, שהאמינו שתשחרר אותם מהקיום⁹ - כלא האלים; השליטה מופנית מן החוץ אל תוך הפנים - מי ששולט בגוף ובתודעה חסין לפגעי העולם.

האופנישדים האמינו שהתשוקות שלנו, הגוף שלנו והרצונות שלנו הם אלו שכובלים אותנו בכלא הזה. הם פרשו ליערות והחלו בשגרת חיים שמטרתה הייתה שליטה¹⁰. באקטים סגפניים שונים, האפונשידים שאפו להשיג עליונות על המציאות - בצומות, בהליכה על מסמרים, בפסיכדליה ובעוד אקטים של שליטה עצמית.

ההנחה הפילוסופית העמוקה והבסיסית של האופנישידים היא הברהמן - הדבר שאינו כפוף לשום חוקיות, לשום כיפוף, האמת המוחלטת. הם האמינו שבכל אחד ואחת קיים יסוד מהברהמן הזה - האטמן, האני האמיתי ביותר שלנו. באמצעות הסיגוף, ההשלה מכל השכבות המטווחות, הם שאפו להגיע לאותו אטמן, היסוד הבסיסי ביותר. האופנישדים לא ייחסו את הכרת האטמן אפילו לאלים ולברהאמנים הקדומים, שלהם אין כוח על האטמן הזה. האלים - בעצמם חלק מהמוחלט הזה - אינם מעוניינים שבני האדם יכירו ביכולת הזו להשתחרר, משום שזה מונע מהם להמשיך לנצלם.

בצל שלושה מושגים אופנישדיים מרכזים צמח הבודהיזם¹¹:

קארמה בפירוש המילולי, קארמה היא פעולה פולחנית, כמו אלו שבתפיסה הוודית שיוצרות תוצאה ביקום. התפיסה בהודו שללה לחלוטין את הרעיון של סיבה ראשונית - בהודו, אין דבר שמתקיים בזכות עצמו, ללא סיבה. בהקשר סיבה-תוצאה הזה פעלה הקארמה. הקארמה לא פעלה רק החוצה - אלא גם כלפי פנים. כל פעולה שאנו מבצעים - בין שפעולה של ממש או רגש כלשהו - כמו משאירה אחריה זרע בעולם. אולי הוא ינבט עכשיו, אולי עוד אלף שנים; זה לא משנה. כל פעולה שכזו תגרור השלכות, באיזשהו אופן. תפיסת הסיבתיות הזו היא לא מיידית, כמו שאנו רגילים במערב - אלא מעגלית ורופפת יותר. המעשה שלי לא יוביל, כאן ועכשיו, בהכרח לתוצאה כלשהי - אלא ישאיר זרע שכזה ביקום, שישחק בו תפקיד.
סמסרה התפיסה בהודו הייתה מעגלית - מוות, לידה מחדש, חיים, ושוב מוות. מעגל זה הוא הסמסרה¹⁴. האופן שבו נולדים מחדש נקבע על פי הקארמה - 'המתמטיקה של הקיום'. הקארמה היא לא כמו 'יום הדין' המערבי, אלא כוח טבע, שייקבע לידה מחדש באחד משש עולמות¹². התהליך הזה הוא ללא מוצא - הוא מתרחש שוב ושוב עד אינסוף. כולם מתים, בסופו של דבר - אפילו אלים; בהודו, שום דבר הוא לא לנצח. לכאורה, ניתן לעשות מעשים טוב בכל הגלגולים, ותמיד להיוולד מחדש בגן עדן. אלא שבתוך הגלגולים האינסופיים, בהכרח יהיו לידות רעות - במיוחד לאור זה שהקארמה ממשיכה לרוץ בלי קץ. אתה יכול לחיות את חייך כצדיק, ו'לאכול אותה' על קארמה גרועה מחיים דרעק לפני עשרים גלגולים. המוות לא 'מאפס את המונה', ואין אף יצור עם קארמה מושלמת - לא אלים, לא צפרדעים ולא כלום.

האינספויות הדטרמיניסטית הזו תסכלה את האופנישדים, והובילה אותם למסקנה שצריך להפסיק את המשחק הזה - ולהשתחרר.

מוקשה (נירוונה) איך משתחררים מהסמסרה? האופנישדות הציעו דרכים רבות לשחרור -שחלקן התפתחו לתפיסות אחרות, כמו הג'איניזם¹³ - אך הבודהיזם צמח על סמך הנירוונה - השחרור. רק מי שמצליח להשתחרר שובר את מעגל הקיום, ויוצא ממנו. הבודהיזם ייחס סיכוי נמוך מאוד להיוולד כאדם - ולכן, עצם היותך אדם מעידה על הצטברות קארמה שמאפשרת היכרות עם הרעיון של להשתחרר. מי שיצליח לזהות את האמת המוחלטת באשר לקיום, בכך שיזהה את עצמו עם המוחלט, וימחק את הבידול בינו לבין היקום, הוא זה שישתחרר.

אטמן = ברהאמן; עצמי = מוחלט

הבודהיזם - דרך האמצע¶

הבודהיזם קם כתפיסה שמנסה לגשר בין שתי התפיסות האלה. הכוונה אינה לאמצע כמו אמצע אריסטותלי - הוא דווקא יכול להיות מאוד קיצוני - אלא בין הוודות לאופאנישאדות - בין סגפנות לחיים חומריים; בין יש לבין אין.

הבודהיזם מקשר בין ריאליזם נאיבי - יש דברים בעולם, כמו חתולים ג'ינג'יים העונים או לא עונים לשם ג'ינג'יסטותאלס בבית הסטודנט - לבין אידיאליזם בסגנון בארקלי; בבודהיזם, יש דברים, אבל אין להם מהות קיום עצמאית; הדברים הווים התהוות מותנית.

הבודהיזם לא נוהג לבצע הפרדות ברורות - בין חומר לרוח, בין תיאוריה ליישום, בין פסיכולוגיה לפילוסופיה, בין חתולים ללא-חתולים. במקום להתמקד באמת, הבודהיסטית מוטרדים בתנאים שייאפשרו שחרור מהסבל. שלא כמו פילוסופיה (אהבת החוכמה) במובנה המערבי, הבודהיזם אינו מתפלסף כשלעצמו - אלא תמיד לעבר יישום מסוים, הכנת הקרקע לשחרור מהסבל. עבור הבודהיסט, חוכמה היא האמצעי, ולא המטרה.

הבודהה¶

אנו יודעים מעט מאוד על הבודהה ההיסטורי. הבודהה לא כתב שום דבר - לא הוא ולא חסידיו הישירים. העדויות הראשונות לקיומו של הבודהה הם ממצאים ארכיאולוגים, שלא מעידים חד-משמעית על הבודהה - רק על כך שהיה חכם, משבט השקיאמוני, ואומרים שהוא השתחרר. עיקר הידע על הבודהה מגיע מאות שנים אחריו. בהודו, אין תרבות כתיבה היסטורית מפותחת, שלא כמו הסינים או המערביים שמתעדים בקדתחנות - בהודו, הסיפור מגמד את ההיסטוריה; עצם כתיבת המילה משחיתה אותה. באופן דומה, הפסלים הראשונים בדמותו של הבודהה הגיעו מאות שנים מאוחר יותר, בהשפעה ההליניסטית של כיבושי מוקדון. עד לאותה העת, המחשת דמותו של הבודהה הייתה אסורה.

הבודהה נולד בלומביני, כיום בשטח נפאל, בצפון מזרח תת היבשת ההודית. הוא הסתובב בחייו בסדרה של ערי-מדינה באיזור. השנים שבהם חי שנויות במחלוקת. שמו היה ככל הנראה Siddhartha Gautama Shakyamuni¹⁵ - הבודהה הוא לא שם, אלא תואר שנובע מבודהי - התעוררות בסנסקריט.

חייו של הודו הם במידה רבה אוסף אדיר של סיפורים. אולם ניתן לדעת במידה מסוימת כמה מהם אמיתיים לפי מידת הפרטים שמתווספת - ככל שנוספים יותר פרטים, סביר יותר שהם באו להחליף חלקים שנשכחו, ולפיכך כוזבים.

הסיפור המוביל הוא שהבודהה היה בן למשפחת אצולה מקומית. אמו של בודהה, אחרי סדרה של אירועים ניסיים, יולדת אותו בעמידה - והבודהה מיד צועד. אמו מתה בלידה, ואביו - המבקש לדעת את גורל בנו - קרא לברהאמין מקומי. הברהאמין העניק לו שני גורלות - מלך צודק שיחלוש על כל הודו, או איש דת גדול. אביו, משתוקק לגורל השליט, כולא אותו בארמון כך שלא ייחשף לאף מידה של סבל - יש סיפורים המכבירים לטעון שבסביבתו לא היו אפילו אנשים זקנים או חולים, רק נוער ויופי. עד לגיל 30, סידארתה לא נחשף לעולם כלל - רק למסיבות מבוקר עד ערב. אם הוא לא יסבול לעולם, קיווה אביו, לא יחכוך בדעתו את משמעות החיים, ויתגלגל לרעיונות האופנישדים הרעילים.

בגיל 30, הבודהה נשוי ואב לילד. לפתע, הוא מבקש מנהג המרכבה שלו לצאת לראשונה מן הארמון. בטיול הראשון, הוא רואה אדם זקן - כפי שמסביר לסידארתה הנדהם נהג המרכבה. למחרת, השניים רואים אדם חולה, ובטיול הבא - גופה שמביאים לקבורה בשריפה, מה שמכניס את סידארתה להלם. אחרי לילה בלי שינה, סידארתה יוצא שוב, ופוגש סגפן אופנישדי ומתחיל לשוחח עמו. הסגפן מספר לסידארתה על כוונתו להשתחרר, בפנים קורנות.

סידארתה משתכנע - ועוד באותו הערב, נוטש את משפחתו ומצטרף לקבוצת סגפנים אופנישדים ביערות¹⁶. סדארתה נע בין הקבוצות, למד שיטות סגפניות שונות והצטיין בהם - עד כדי כך שביקשו ממנו להנהיג קבוצות אחרות - אך סידארתה עדיין לא חש משוחרר. הוא יצר קבוצה נוספת עם פורשים אחרים, והגיע לסגפנות קיצונית ביותר - נאמר שאכל גרגיר אורז ביום.

אלא שגם הסגפנות הקשה לא הביאה לשחרור שביקש, וסידארתה נטש את הסגפנים. סדארתה התיישב מתחת לעץ, שם נערה נחמדה הגישה לו אוכל ומשקה. משאכל ושתה, התיישב סידארתה תחת העץ, ונשבע שלא לזוז עד שיחווה הארה.

מארה, אל המוות, מבחין בנחישותו ומכיר בסכנה שישתחרר. הוא שולח כנגדו באשמורות הלילה צבאות איומים. סידארתה מתעלם - והצבא מתפוגג. מארה שולח אחריו נשים לפתות אותו - ומשתמעלם מהם, הן מתפוגגות. ולבסוף, סידארתה מגיע להיכן שביקש - וחווה התעוררות.

משחווה התעוררות, הבודהה מסכים לאחר תחנוני האלים ללמד. במשך שארית חייו, עד שנפטר בגיל 80 ממחלה קשה, העביר הבודהה את כל חייו כמורה. הוא לא מותיר אחריו יורש - התורה מחזיקה בלעדיו.

הבודהה כשמשל¶

כאמור, הסיפור של הבודהה הוא לא תיעוד היסטורי - אלא משל. מה הוא מנסה להגיד?

הבודהה הוא שיט הפוטנציאל האנושי - אך אינו "אנושי"

הבודהה אינו כמו ישו, או סוקראטס - בני אדם עילאיים בתחומם. לפרש את הבודהה כאדם 'פשוט' היא תפיסה מערבית - בבודהה של המזרח יש יסוד על-אנושי.

הבודהה אינו חד פעמי
הבודהה הוא תוצר של תהליך מאוד ארוך

לבודהה קדמו גלגולים רבים, שהכינו אותו להתעוררות שחווה. לא נהיים בודהה בדקה.

הבודהה הוא בבחינת חוקר, שגילה אמיתות אוניברסלית הבודהה לא 'זכה' להארה, אלא גילה בחקירתו את טבע המציאות - הדהרמה.
הבודהה הוא "דרך אמצע" בין חיי החולים לסגפנות

סיפור חייו של הבודהה - מהמסיבות הבלתי פוסקות ועד לסגפנות הרצחנית - מתנהלים בין שני הקצוות. תחילה, היה לו הכל - הוא היה נאה, ועשיר וחכם. בהמשך, הביס את הסגפנים במשחק שלהם - והגיע לסגפנות הקיצונית ביותר. לאור אלו, קובע הבודהה כי הדרך היא באמצע - ללא התמסרות לתשוקות ולפחדים, אך בלי התכחשות להם.

soteriology. השחרור הוא המניע מאחורי הבודהיזם - לא האמת, ולא הצדק, ולא שום דבר כזה. המניע הזה שולל, באיזשהו מקום, את הרעיון של פילוסופיה בודהיסטית, לפחות כמו שאנו מגדירים פילוסופיה מערבית. ↩
Eurocentrism ↩
המילה אינה מתארת היטב את המדיטציה. בוננות בעברית ↩
עמים אלו הגיעו גם לאירופה ולימים נהיו אותם ה'ארים' שהגרמנים דיברו עליהם ↩
הוודות הועברו בעל פה, ונכתבו רק בעת המודרנית ↩
הריישים - מורים קדמונים ↩
המקום היחיד ביהדות שמחזיק תפיסה דומה היא הקבלה (ובעלי השם) ↩
הכוונה פנימה היא ההיבט המכריע של הפעילות המדיטטיבית - אדם באותה התנוחה שמתפלל לאל כלשהו מפנה את הכוונות שלו החוצה. האדם המדיטטיבי הוא לא פיון במשחק האלים, אלא מחפש את האמת המוחלטת פנימה, זו שתשחרר אותו. ↩↩
התפיסה ההודית האמינה בגלגול נשמות נצחי - הקיום ממשיך וממשיך, כל פעם בקיום חדש, בין שברהאמין ובין שחיה כלשהי. ↩
Tapas - חום פנימי, שהוא עצמו הקורבן. החום הפנימי הזה הוא מעין עליונות על המציאות, שממנה הסגפנים שואפים להשתחרר. ↩
הבודהיזם פירש את כל המושגים האלו אחרת לגמרי, אבל כשהבודהיסט הראשון אמר קארמה, העם הבין על מה הוא מדבר - הוא לא פעל בריק. ↩
הבודהיסטים לקחו את הסמסרה, שהאופנישדים תפסו כאמת מטאפיזית (אולי אפילו פיזית) כתפיסה פסיכולוגית. שימו לב איך התודעה מתרוצצת בין שש העולמות - הגיהנום, גן העדן, עולם בני האדם, עולם החיות, עולם הענקים ועולם הרוחות הרעבות. רגע אחד אתה בגיהנום; באחר תופס אותך יצר חייתי; באחר אתה בטוב של גן העדן; ולפעמים אתה מקורקע כאן, בעולם בני האדם. ↩
התשובה של הג'איניזם היא, כדי לייצר כמה שפחות קארמה שלילית, היא לפעול כמה שפחות. כל צעד, כל פעולה הכי קטנה, פוגעת ביצורים חיים אחרים. הדרך המוחלטת של הג'איניסטים להשתחרר, היא פשוט לרעוב. הג'איניסטים הקיצוניים הולכים עם מסכות גדולות, כדי לא לנשום חרקים, ומטאטאים את הרצפה לפניהם כדי לא לדרוך על כלום. כל צורך שלנו - כמו לשתות או לשבת - מראה על קשר נסיבתי לעולם. אם עולה בכוחנו לגבור על הצרכים האלה, הרי שאנחנו לא קשורים לעולם - אנחנו משוחררים. ↩
במסורת ההודית, מי שמחזיק את המעגל הוא מארה - השד המייצג את המוות ואת תלאות החיים. מארה אינו רע, כמו השטן - הוא התגלמות של כל הקשיים הקיומיים. ↩
הראשון הוא שמו הפרטי, השני הוא תואר (ככל הנראה 'נסיך'), והשלישי הוא החכם לשבט השאקיה. ↩
סגפנות אופנישדות ביערות הייתה מאוד 'באופנה' באותה תקופה. ↩

בודהיזם

תוכן העניינים¶

מבוא ¶

שלושת סימני הקיום ¶

ארבע האמיתות הנאצלות ¶

אין-אני (אנאטמן)¶

התהוות מותנית ¶

הדרך הבודהיסטית ¶

אבידהארמה ¶

מהייאנה ותפיסת הריקות ¶

יוגהצ'ארה ¶

זן בודהיזם ¶

הסיניפיקציה של הבודהיזם ¶

יסודות הזן ¶

אמת כדרך ¶

גוף, תודעה ועולם ¶

שפה ומציאות ¶

זן וטנטרה ¶

אתיקה בודהיסטית ¶