לדלג לתוכן

האני - אטמן ואנאטמן

האני הוא מושג שהבודהיזם שולל לחלוטין - שורש כל בעית הסבל.

האטמן האופנישדי

המושג האופנישדי לאני הוא אטמן1 - אך אינו מקביל לחלוטין לתפיסתנו את האני. הבודהיזם דוגל באנאטמן - שלילת האני.

מסופר על שני חברים, אודאלאקה ובנו שבטאקטו. האב מבקש מהבן את פרי עץ הבניאן, ומבקש ממנו לפתוח את הפרי.

הבן מציית, והאב שואל אותו - מה אתה רואה? הרבה זרעים, משיב הבן.

האב מבקש מהבן לשבור את אחד הזרעים. הבן מציית, והאב שואל אותו - מה אתה רואה? כלום, משיב הבן.

זאת משום, קובע האב, שישנה איזושהי מהות נסתרת, שאין בכוחנו לראות. בתוך הזרעים ישנה המהות הזו, וממנה העץ קיים. אותה המהות הנסתרת היא העצמי (אטמן), המוחלט, הרוח האלוהית שקיימת בהכל.

אופנישד Chāngodya

אותו האטמן הוא נצחי, מהותי, חמקמק. זוהי תפיסה מוניסטית, שמזהה את האטמן עם הברהמן - המוחלט.

האנאטמן הבודהיסטי

הבודהיזם, כאמור, שולל את האטמן הזה, את אותה המהות הנסתרת, שבה דגלו האופנישדים, ומציב כנגדו את האנאטמן. אותו אין-אני2 שולל את התפיסה של אני יציב, נפרד וקבוע, וטוען שההשקפה של 'אני' אינה מבוססת על מה שאנו רואים בעולם, אלא על ניתוח מושגי יבש ובלתי מוצדק. מתוקף מה, קובע הבודהיזם, אנו קובעים שיש אני?

הבודהה, כשעשה מדיטציה, צפה כיצד האני מתפרק, וכיצד אין בחוויה שלו אף רכיב נפרד, או קבוע, או מהותי - רק שינוי וארעיות. האני, סובר הבדוהה, הוא מושג ריק - כמו בנה של אישה עקרה; הגם שאפשר לציין מושג כזה, אין לו שום כסות בעולם.

אז מה יש במקום האטמן? ה"אני" הבודהיסטי הוא תהליך - סקנדה3 - המורכבת מחמישה גורמים:

  1. חומר ("רופה") הכוונה אינה לחומר פיזי גרידא, אלא לכל תהליך התפיסה האנושית. זאת משום שהבודהיזם אינו קובע הפרדה בין התודעה לעולם ובין איברי החוש למושאיהם, כפי שנהוג במערב. כל הפונקציות האנושיות הן רופה - הגוף, התפיסה, העולם. העולם הנתפס אינו אובייקטיבי, אלא חלק בלתי נפרד מהמהות שלך כאדם - אם היית משהו אחר, היית תופס את העולם אחרת.

  2. תחושות או רגשות ("וודנה") תחושה רגשית בסיסית מאוד - נעים, לא נעים, ניטרלי; המפגש הראשוני של החושים עם העולם החיצון.

  3. קוגניציות ("סמג'נה") רגשות של ממש, שנובעת מפרשנות מודעת של המצב. דמיינו שאתם אוכלים קוביית שוקולד: השוקולד עצמו הוא רק חומר - רופה; הנעימות של המתיקות היא תחושה רגשית בסיסית - וודנה; הזיהוי של המתיקות והנעימות עם השוקולד זו קוגניציה של ממש - סמג'נה.

  4. נטיות ראשוניות ("סמסקרה") התניות, העדפות, נטיות לכיוון מסוים, הנובע מהניסיון בחיים האלה ובחיים הקודמים; העקבות שנותרו בנו בעקבות אירועים קודמים, חוויות קודמות, פעולות קודמות. השיפוטים הראשוניים האלה, שמקורם מהחיים שעיצבו איתנו, הן הסמסקרות. למשל, אם אני סכרתי, אזהה שוקולד כדבר עם תחושה לא טובה; זוהי סמסקרה, שתוביל אותי לשיפוט מסוים אודות השוקולד. כמובן, ככל שאנו פועלים על פי הנטיות האלו, הן מתעמקות ומתחזקות.

  5. תודעה או מודעות ("ויג'ננה") זהו מקור אשליית האני: הדבר שמארגן את כל הסקנדות האחרות לכדי חוויה מודעת4. זהו לב ליבה של התפיסה הבודהיסטית, הסבורה שאין אני קבוע, אלא דבר ארעי, רגעי, בלתי מהותי, שנוצר ומת בכל רגע עם כל שינוי. אין הכוונה שדברים מופיעים מעצמם - אלא שאין דבר בלתי-משתנה, שקיים בהכרח. אילו היה דבר שכזה, לא יכול להתרחש שינוי.

הסקנדות הן תיאורטיות - פירוק יבש של ה"אני" שמאפשר לנו להבין את הארעיות. הבודהיזם אינו סבור שישנן סקנדות של ממש בעולם - זהו כלי תיאורטי שנועד לעזור לנו.

מרגע שאנו מבינים שהאני הוא תהליך, ולא משהו קבוע ונצחי, אנו מבינים שאנו יכולים להשפיע על התהליך הזה ולשנות אותו.

הסבל קיים, אך אין סובל; יש פעילות, אך אין פועל; הנירוונה שינה, אך זה ששרוי בתוכנה איננו; הדרך קיימת, אולם אף אחד לא צועד בה

במאה ה2 לפנה"ס, בממלכת בקטריה ההליניסטית, מסופר על המלך מילינדה הפילוסוף. כה חכם היה מילינדה, שאיש מהבודהיסטים לא הצליח להתמודד עמו. > נקרא אליו הנזיר נגסנה, להתעמת איתו. מילינדה שואל את נגסנה לשמו.

  • אני מוכר כנגסנה, משיב, אך המילים אינן אלא כינוי, מושג, תואר עכשווי, שם בלבד - כיוון שלא ניתן לתפוס בן אדם אמיתי.

  • שמעו, 500 היוונים ו80,000 הנזירים!, קובע מילינדה. נגסנה אומר שאינו אדם אמיתי! איך אוכל להסכים לדבר כזה?.

  • האם הגעת לפה בכרכרה?, שואל נגסנה את המלך. הלה משיב בחיוב.

  • ומהי המרכבה? הציר? הגלגלים? המסגרת? מוט הדגל, האסל, או הדרבן?. המלך משיב לכל אחד בשלילה - אף אחד מהדברים הללו לא ייקרא בנפרד כרכרה.

  • האם ניתן לכנות את אוסף הרכיבים הזה ככרכרה?, שואל נגסנה. לא, משיב המלך.

  • האם הכרכרה נמצאת מחוץ למרכיבים שלה?, שואל נגסנה. ודאי שלא, משיב המלך.

  • כמה שאלות שלא אשאל, קובע נגסנה, לא אגלה את המרכבה. מהי הכרכרה האמיתית? האם הוד מלכותו שיקר?

  • לא שיקרתי, קבע מילינדה. בכל הדברים האלו, מתקיים הכינוי הזה 'כרכרה'.

  • כך בדיוק איתי, אומר נגסנה. בחלקי גופי ובחשמת המצרפים, מתרחש הכינוי הזה 'נגסנה'. אולם במציאות המוחלטת, לא ניתן לתפוס את הבן אדם הזה.

האדם, כמו הכרכרה, הוא בסך הכל עניין פונקציונלי - ולא דבר מוחלט - ושמנו אילו אלא תווית, שמאפשרת לנו להתנהל בעולם. לייחס לדבר ארעי כזה דבר קבוע - הוא מקור הסבל; הניסיון לקבע את האני, להגן עליו, לרצות אותו, להסביר אותו5. האני הוא אשלייה, שהשחרור ממנה יקל על הסבל.

  1. נשימה בסאנסקריט. שימו לב להקבלה בין נשימה לנשמה. ↩

  2. מתכתב עם התער של אוקהם - ראית אני? האני הכרחי להסביר את מה שיש? ↩

  3. ערימה, מצבור, מקבץ או צירוף. ↩

  4. זאת בניגוד לקוגיטו הקרטזיאני. ↩

  5. האופנישדים, למשל, מספרים על הפורושה, אדם אדיר שממנו יצרו האלים את בני האדם, ואת היקום. אבל הסברים כאלה, וגם הסברים מערביים - כמו המפץ הגדול - תמיד יחטאו למטרה - מהיכן הגיע הפורושה? מה היה לפני המפץ הגדול? ההסברים האלו תמיד ייחטאו, וייסבו סבל. ↩