ארבע האמיתות הנאצלות

טקסט

ארבע האמיתות הנאצלות הן אמונה בסיסית בבודהיזם, חוצה פלגים ואזורים גיאוגרפיים¹. חרף המעמד הבסיסי שלהן, ארבע האמיתות אינן פשוטות כלל - הבודהה עצמו לא היה מתחיל בלימוד הארבע האמיתות - אלא תורה למתקדמים.

תחילה, דיבר הבודהה על דאנה - נתינה. הנתינה היא דרך לשחזר מההיאחזויות: אקט הנתינה הוא ויתור על רכוש. בהמשך, דיבר על הסילה - הסגולה המוסרית. הסילה קשורה בלידות מחדש חיוביות כפרי של נדיבות איפוק מוסרי. הסגולה המוסרית משמעה לא להתמכר להנאות החושים, ולדעת לשחרר מהן. (להשלים כאן עוד שתיים)

אך מה אינן ארבע האמיתות הנאצלות?

מסופר על אדם שביקש ללמוד עם הבודהה ברגע שהלה יענה לו על כמה שאלות חשובות:

האם העולם נצחי?

האם העולם אינסופי?

האם הגוף והנפש נבדלים?

האם הבודהה שורד את המוות?

בתגובה, מושל אותו הבודהה לאדם הנורה מחץ מורעל. אם אסרב לטפל בך, הוא אומר, עד שלא תגיד לי איזה חץ פגע בך, מאיזו קשת, מהו המיתר ומהי הנוצה, באיזו זווית ומה שם הקשת? אם לא אטפל בך לפני כן, הרי תמות.

באותו האופן, הבודהה אינו מתיימר לענות על שאלות פילוסופיות כבדות משקל - אלא לסייע לאלו שסובלים, כעזרה ראשונה.

הסבל dukkha¶

זוהי האמת האצילה בדבר הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות סבל, מוות הוא סבל, צער, יגון, כאב, מצוקה ואי-נוחות הם סבל; שהות במחיצת הבלתי נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל; לא לקבל את מה שאנו משתוקקים לו זהו סבל; בקיצור, חמשת המצרפים של ההיאחזות הם סבל.

גתין, 2014, 81-2

הדוקה היא מונח מסנסקריט שקשה לתרגם - סבל לא ממצה אותה. הדוקה היא כאב נפשי, פיזי, השתוקקות בלתי-נענית, חוסר סיפוק. דוקה היא הזץ הפתאומי של הכאב שדורכים על מסמר; היא לשבת בכיסא נוח ולאכול משהו ולגלות שחסר רק משהו קטן; היא איזה דגדוג לצאת ולעשות משהו כמו לגלוש; היא לשבת במקום הכי נוח והכי מספק בבית שלך ובסופו של דבר להרגיש מיאוס. שבו במדיטציה בנחת מושלמת - כמה זמן תוכלו לשבת שם עד שתרגישו את הרצפה תחתיכם? זוהי דוקה.

הדוקה היא לא מונח תיאורטי, או מצב עניינים זמני, כמו הסבל - היא חלק בלתי נפרד ממארג המציאות². הדוקה היא הצורה שבה העולם עובד - כתוצאה מכך שדברים כל הזמן מצויים בשינוי. דברים שאנו רוצים ומחזיקים בהם חולפים מאיתנו; רעיונות שנאחזנו בהם מתפוגגים; השינוי מביא איתו כל הזמן את ההיעדר.

את הדוקה מחלקים הבודהיסטים לשלוש סוגים: 1. כאב³ 2. שינוי (anitya/anicca) 3. תלות בנסיבות

ההשתוקקות trsnā¶

האמת השנייה היא טרישנא (השתוקקות,צמא), שגם היא מונח שקשה לתרגם; בסנסקריט מתארים את זה כצמא של אדם במדבר למים. ההשתוקקות היא התשוקה למה שרוצים, והדחייה של מה שלא רוצים.

זוהי האמת האצילה בדבר מקורו של הסבל: הצמא להתהוות חוזרת ונשנית, הכרוך בהנאה ובהשתוקקות, ומתענג פעם על דבר זה ועם על דבר אחר, כלומר הצמא לאובייקטים של הנאות החושים, הצמא לקיום והצמא לאי קיום.

גתין, 82

ישנן ארבע סוגי תשוקות: 1. היאחזות באובייקטים היאחזות בחפצים, במקומות או אפילו באנשים⁴ - בני זוג, בני משפחה וחברים - מביאה לסבל.

היאחזות בהשקפות בין שבהשקפה עצמית, דעה פוליטית, או תפיסת עולם
היאחזות בכללים ובנדרים

מסופר על נזיר ממנזר באנגליה, שהוזמן לארוחת ערב אצל משפחה אנגלית. המשפחה הגישה לו סיר נזיד בשר אדיר. מאחר ובבודהיזם לא אוכלים בשר, היינו מצפים שהנזיר ידחה מעליו את הסיר - אך מה זה ייתן? הנזיר יישאר רעב, והמשפחה האדיבה שאירחה אותו תיעלב. הנזיר אכל את הנזיד.

היאחזות בתפיסה דתית, כללים והעדפות בכל מחיר, גם היא סוג של הגדרה עצמית מזיקה. תפיסה דתית קיצונית עלולה גם היא לגרום לך ולאחרים סבל. לכן, הכללים והנדרים הבודהיסטים גמישים יותר - לא דוגמות בלתי ניתנות לשבירה, אלא קווים מנחים⁵.

אז למה להיאחז בבודהיזם? הבודהה נותן את משל הרפסודה: גם הבודהיזם הוא סוג של היאחזות - וככל שמתקדמים בה יותר, ההיאחזות הזו מתחזקת - האדם מוותר על כל השאר. הבודהה מתאר את הדוקה כנהר - נהר הסבל - שאנו רוצים לחצות אותו באיזו רפסודה. הרפסודה הזו היא הבודהיזם. מרגע שחצית את הנהר, האם אתה לוקח איתך את הרפסודה? בוודאי שלא - אתה משאיר אותה שם. ככה גם הבודהיזם: הוא כלי שנאחזים בו כדי לא לטבוע, אך מרגע שהוא מגשים את מטרתו - משחררים אותו⁶.

היאחזות בעצמי זוהי אם כל ההיאחזויות, והקשה מכולן. העצמי מוגדר באובייקטים, אמונות, דעות, ונדרים. כל אלו יוצרים את האשליה שישנו איזשהו אני, שאנו נאחזים בו בכל הכח ומגינים עליו בכל מחיר. האני גורר איזושהי נוקשות, שמקשה עלינו להתגמש ולנוע עם גלי השינוי.

חשבו על תמונה שלכם כתינוקות. היי, זה אני!, אתם בוודאי חושבים. אבל מה בכלל אני בתינוק הזה בעריסה? מה הוא חולק איתכם? הגוף? הרעיונות? הזכרונות? אף אחד מהדברים האלו לא שורד את השינויים לאורך החיים.

יחד עם ההשתוקקות, הבודהיזם קובע שישנם 3 מזהמים נוספים: 1. תשוקה 2. סלידה או שנאה 3. בורות או אשליה

הגוף והנפש שלנו הן כמכונה אוטומטית; בכל דבר שהם נתקלים בעולם, הם מסווגים לפי אחד משלושת המזהמים האלה. כשאני נתקל במשהו חדש, אני רוצה אותו, סולד ממנו, או שאני מזין באמצעותו בורות או אשליה מסוימת.

השחרור nirvana¶

זוהי האמת האצילה בדבר הפסקתו של הסבל: דעיכתו והפסקתו החולטת של הצמא הזה, ויתור עליו, נטישה שלו, שחרור שלו

גתין, 82

עכשיו כשגילינו את המחלה ואבחנו את הסיבה שלה, הגיע הזמן להבריא אותה - להפסיק את הסבל. איך מפסיקים את הצמא הזה? איך מפסיקים לפגוש את העולם בדיכוטומיה של רוצה, לא רוצה, נעים, לא נעים? הבודהה קובע שאפשר לעשות את זה - שזה מצב שהוא השיג, וכמותו מאות ואלפים נוספים שמסופרים בכתבים הבודהיסטים. הפסקת הסבל אינה קלה - אך אפשרית.

הנירוונה היא מילה מוכרת גם מחוץ לבודהיזם, סוג של מותג - ולא במקרה: קשה לתרגם גם אותה. משמעותה היא כיבוי - כמו כיבוי להבה של נר - והכוונה היא להפסיק את בעירת התשוקות המזהמות. משמעותה של הנירוונה היא:

כיבוי המזהמים של השתוקקות, סלידה ואשלייה
המצב הסופי שבו נמצא הבודהה והארהטים⁷ לאחר המוות הכוונה היא למצב שבו נעלמים הגבולות בין העצמי ליקום⁸.
האובייקט הבלתי מותנה בזמן ההתעוררות

הנירוונה היא אמנם סוף הדרך הבודהיסטית, אך היא לא עניין בינארי. התרגול, הלמידה והקשב שבדרך הבודהיסטית מניבים פירות שקוצרים כל הזמן - ולא רק אלו שמגיעים לנירוונה מוחלטת וסופית.

הדרך mārga¶

זוהי האמת האצילה בדברך הדרך המובילה להפסקתו של הסבל: הדרך האצילה בת שמונה האיברים, כמלומר השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור בנכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, וריכוז נכון

גתין, 82

הדרך שמונת האיברים מדברת על הנוגדים נגד הגורמים לסבל: כנגד ההיאחזות, אי-היאחזות (alobha), כנגד השנאה, אהבה חברית (metta), כנגד הבורות, חוכמה (prajñā).

האיברים בדרך אינם כציווים אלוהיים, כחטא ועונש - אלא כלים מעשיים לתרגל בכדי לטפח בעצמנו את הדרך המיטיבה.

חלק	גורמים של הדרך המתומנת
חכמה prajñā	השקפה נכונה, כוונה נכונה (וגם חשיבה נכונה)
מוסר⁹ sīla	דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים ופרנסה נכונים
ריכוז samādhi	מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון

חוכמה¶

החוכמה הבודהיסטית מבקשת להכיר את התפיסה הבודהיסטית, ואת מבנה התודעה והרגשות - להכיר מול מה אנו עומדים.

מוסר¶

הדגש במוסר הבודהיסטי הוא על הכוונה - גם כשאנו מדברים דברי אמת, אם הכוונה שלי אינה נכונה (במטרה להרשים, או לגרום סבל), הרי שלא דיברתי דיבור נכון. הציווי הזה הוא כה קשה, עד שבמנזרים מסוימים נמנעים מלדבר כליל. כך גם לגבי הפעולה הנכונה: גם אם הועלתי לאחר, אך עשיתי זאת ממניע שגוי, לא פעלתי נכון. מנגד, גם אם פגעתי באחר, אך כוונתי הייתה טהורה, הרי שפעלתי נכון.

הדרך אינה מוחלטת, כמו בדתות המערב - אין קדושים ואין שטנים. המרשם הבודהיסטי הוא כמו תרופה - כלים שמנסים לעזור. אתה מתפרנס ממקצוע פוגעני - נסה לעשות משהו אחר; אתה מדבר עם אנשים אחרים - נסה לדבר נכון; למרות שיש מנזרים ותפיסות שלוקחים את זה לידי קיצון, ועושים מעט מאוד מחשש לפגוע (כמו הג'איניזם ההודי), המוסר הבודהיסטי הוא כלי מעשי - ולא אידאל.

## ריכוז הבודהיזם סבור כי היצמדות לחוקים ולציווים אינה מספיקה לביסוס החיים הנכונים - יכול להיות שאתה הצדיק שבצדיקים, אך המחשבות שלך אינן טהורות, עם יצרים אפלים מודחקים. כדי להגיע לתודעה טהורה באמת, הבודהיזם מבקש לאמן את התודעה. השאיפה היא להגיע למצב שהתודעה נחה על נקודה אחת, מבלי שקופצת מדבר לדבר, בניגוד לאינסטינקט הטבעי. זו מיומנות קשה ביותר. הבודהיזם סבור שמרגע שאתה מסוגל לשלוט על התודעה, יעלה בכוחך לטפח אצלך את הכוונות הטובות, את המעשים הטובים ואת המחשבות הנכונות.

כל אחד מההיבטים האלו כשלעצמו חסר תועלת; רק שילוב הרמוני של שלושתם ישחרר מהסבל. אני יכול ללמוד בודהיזם עד מחר, אך מבלי לאמץ את הערכים ולשלוט בתודעה שלי, לא אוכל להשתחרר מהסבל. מנגד, לציית לחוקים באופן עיוור מבלי להבין למה, גם לא ישחרר מהסבל.

החלקים האלו בלתי נפרדים, וחייבים כולם לבוא יחד.

ראה גם

הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה

כאן יש השואלים - אז מה הטעם בחיים שכאלה - בלי תשוקות, בלי עצמי, בלי מימוש עצמי - בלי אושר? בשאלה הזו יש הנחה סמויה בתרבות המערבית, שמקדשת את העצמי ואת המרדף אחרי האושר. הבודהיזם לא מחזיק בתפיסה כזו - שהאושר והמימוש העצמי הם האידיאל - וקובע שהמרדף הזה מוביל להמון סבל¹⁰. כל הרעיון הזה הוא כחלום, כהזיה, שלעולם אינו יכול להתממש.

הפרשנות של ארבע האמיתות מזגזגת, אבל הבודהיסטים כולם מקבלים אותן. ↩
גם כאן, הבודהה לא מוטרד משאלות מטאפיזיות כמו למה המציאות פועלת בסבל או למה האדם חש סבל. ↩
הבודהה יוצא כאן כנגד הסגפנות האופנישדית; הכאב אינו מעלה או אמצעי, אלא פשוט כאב. ↩
זוהי סיבה עיקרית לכך שהבודהיזם רואה בחיי הנזירות את האידאל - ולא בחיי נישואים או בזוגיות ↩
את הכלל הראשון למשל, אי-ההיאחזות באובייקטים, לא מטיף הבודהה לכולם - אלא לנזירים; חיי הפרישות הם אלו שבהם לא נאחזים באנשים - אך אם כולם היו נזירים, המין האנושי היה נכחד. ↩
במסורת הזן נוהגים להזכיר לתלמידים לעיתים תכופות כיצד הם נאחזים בבודהיזם. החיים במנזר די נוחים בסך הכל - ורואים כיצד התלמידים מתרגלים. כדי למנוע את זה, מדי פעם הנזירים מגרשים את התלמידים למנזרים אחרים: קח את הדברים שלך, לך עכשיו, ותמצא לך מנזר אחר. ↩
הקדושים - אלו שהגיעו למקום שהגיע בודהה, מלבד בודהה עצמו. ↩
מצב שמושג בצורה טבעית - ולא באמצעות סמים הזייתים, להם הבודהיזם מתנגד בתוקף מתוך אמונה שהמצב שהם יוצרים זמני ומלאכותי, ולא ניתן להטמיע בחיים השוטפים כמו התרגול והלמידה. ↩
הכוונה לבהאוונה - טיפוח מודע, המונח שממנו מגיעה המדיטציה. הבהוואנה היא טיפוח מודע, דיבור נכון, פרנסה נכונה וכו'. ↩
דה-רידה מושל את המרדף לאדם בבטן של זאב, שזומם כיצד לצוד את אותו הזאב. ↩