אתיקה

אם בזן אנחנו שומטים הכל, מה דינו של המוסר? בניגוד לבודהיזם הקלאסי, זן אינו מדגיש במיוחד את הפועל המוסרי.

במסורת מודגש הkōan (公案) - מקרה ציבורי - לרוב מעלליו של מורה עבר. המקרים האלו לרוב לא עובדים לפי חוקי הלוגיקה הרגילה, והתלמידים ההוגים בהם מתבקשים להכניס את עצמם לתסריט המוזר הזה.

מסופר על נאן-שואן, מורו של ג'ושו, שפוגש שתי בנות במנזר שרבות על גור חתולים שמצאו. הוא דורש מהם, אמרו מימרת זן - ותצילו את החתול. הנזירים שותקים, ונאן-ושאן חותך את החתול לשניים.

אלו משחקים מאוד מוזרים, שכופרים בכללי ההיגיון שלנו; תחשבו על זה - מורה זן, שמאמין בטבע-בודהה המתגלם בכל היצורים החיים, חותך יצור חי במנזר בודהיסטי? רק כדי להבליט נקודה?

בסיפורים האלו המורים עוברים על ציווים בולטים - הימנעות מאלכוהול, התרועעות עם נשים, וכדומה. איקיו - מורה זן ידוע ונחשב ביפן במאה ה14 - שהיה הולך בגלימת נזיר, באופן קבוע, להשתכר במקום האהוב עליו - בתי זונות.

כשאינך חושב על טוב ואינך חושב על רע,

הראה לי את פנייך המקוריים, בטרם נולדו אביך ואימך.

עשרה ימים עסוקים בסידורים במנזר;

חפשו אותי אם אתום רוצים בבית המרזחי, בית הזונות, או בשוק הדגים

איקיו, אנתולוגית ענן משוגע

בניגוד לבודהיזם הקלאסי, שם הדברים האלו לא יעלו על הדעת, בכתבי הזן יש לו מעט דוגמאות כאלו. הם אפילו לא קשורות לאמיתות ההיסטוריות; בין אם נאן-שואן באמת חתך את החתול או לא, עצם הנוכחות שלהם בכתבים אומרת משהו¹.

המוכנות של הזן להפר חוקים נוצלה בעבר עם השלכות הרסניות. נזירים ומורים בכירים שיתפו פעולה באופן מלא עם השלטון היפני הקיסרי האכזרי, שהתעמר באסיה במחצית הראשונה של המאה ה20: אם הורגים בתודעה שלווה, בלי שנאה, אין בעיה להרוג². ברייאן ויקטוריה כותב על כך בספרו Zen at War

זו בעיה רווחת: היא קיימת בהיסטוריה, וקיימת בזן, ולעיתים יש לה השלכות איומות. איך אפשר לגשר בין הארה להיעדר מוסר?

הרקע התרבותי של אתיקת זן

מאמר (קאסוליס)

במאמרו, תומס קסוליס, בקיא וטבול בתרבות מזרח אסיה, טוען שקשה מאוד להבין את המוסר של מסורת הזן מחוץ להקשרה התרבותי; המערב, הוא סבור, מעוות בשגגה את התפיסה הזו מתוך בורות להקשר התרבותי. אותו עיוות נובע מניסיון לייצא "ערכים" זניים למערב, ובכך לקרוע אותם מהרקע שלהם במערכות האתיקה הסיניות והיפניות, שקדמו לבודהיזם: הבודהיזם השתרש בהן, ונהפך לחלק מהמערכות האלו. ברקע שמתנקים את הזן משם ומנסים להעביר אותו למקום אחר, הדברים משתבשים.

כאמור, זן קשור בקונפוציוניזם - היחס לנורמות החברתיות, והדאויזם - היחס למקום, לבריאה.

קונפוציוניזם דוגל ברן 仁 - אנושיות - לפיה אנשים תמיד נמצאים בקשר, ואותה רשת קשרים - הורים, אחים וחברים - צריכה לחול על כל החברה, ולהשליט בה סדר: השליט מתייחס לנתין כמו שאב מתייחס לבנו, ולהיפך. התפיסה הזו צורמת למערב לפעמים - בין חברים, למשל, מצפים לכנות, אבל בין מעמדות שונים - תלמיד ומורה, מעסיק ועובד - מה פתאום! מי אתה שתגיד מה אתה חושב? אתה צריך להיות נאמן, מכבד ומשרת, והם צריכים להיות צודקים, לדאוג לך ולחנך אותך.

דאויזם אומר בדיוק הפוך: בואו נפנה אל הטבע: האם בעלי חיים פועלים בהיררכיה כזו מורכבת? לא? אז למה אתה מכניס את זה לפה? זה רק עושה נזק. הדאויזם לא מנסה לכונן חברה - אפילו להיפך. הדאו הוא קודם כל אישי, ומבקש להסתכל על הטבע, ללמוד מבעלי החיים, מהנהרות - כיצד הנהר זורם במקום עם הכי פחות התנגדות; לא איך אתה ביחס לאנשים אחרים, אלא איך אתה. הוא לא מחפש את האנושיות, אלא את הדרך 道.

שלא כמו בהודו, הזן לא התחרה במסורות הקודמות, אלא השתלב בהן. הבודהיזם לא מתחרה בפילוסופיות האלה: הוא משתלב בהן: הוא מקבל את המבנה הקונפוציאני, את הטבע הדאויסטי, ומוסיף עליהן את התודעה. ההתמרה הזו ארוכה ונוכחת: זן מופיע במאה ה8, מאות שנים אחרי תחילת הבודהיזם: אף אחד לא צריך להסביר לסינים מה זה בודהיסט.

ביפן, הבודהיזם התחבר גם לשינטו 神道, וכמו במקומות האחרים, שאב ממנו והתמיר אותו. קונפוציוניזם נהפך לנאו-קונפוציוניזם, ששואב הרבה מהזן, כמו השינטו, ולהפך.

על כל הרקע הזה, אומר קאסוליס, אף אחד לא מדבר - למרות שזה מאוד מהותי לזן.

הזן לא נטול אתיקה, כפי שפירשו אותו במערב, אומר קאסוליס - הוא לא נאלץ לפתח אתיקה, משום שכבר הייתה לו תשתית אתית קיימת, שקיבלה אותו והוא קיבל אותה. זכרו, הדאו והקונפוציוניזם היו עתיקים בעיניים סיניות: הבודהיזם לא בעט בדלת והתיימר לחנך אותם.

מוסר בודהיסטי

Sīla

התפיסה כלפי אנשי היומיום. היא כוללת חמישה חוקים:

1. אני מתקבל את ההתחייבות לא להרוג
2. אני מתקבל את ההתחייבות לא לגנוב
3. אני מתקבל את ההתחייבות לא לפגוע מינית
4. אני מתקבל את ההתחייבות לא לפעול בחוסר כנות
5. אני מתקבל את ההתחייבות לא לצרוך אלכוהול וסמים

אלו לא ציווים במובן הדתי, אלא כללים שאני בוחר לדבוק בהם לחיים טובים יותר - כמו לעשות דיאטה: אף אחד לא מצמיד לך אקדח לרכה כדי שלא תאכל פחמימות - זה משהו שאתה רוצה לעשות כדי להיות בריא יותר. אנשי היומיום מחפשים תודעה טהורה יותר וקארמה טובה יותר, ולכן מתחייבים לשילה. מוטב להתחייב לחוקים האלה ולהפר אותם מאפשר לא להתחייב אליהם כלל - עדיף לחטוא בגלידונית בדיאטה מאשר לא להיות בדיאטה בכלל.

Vinaya

התפיסה כלפי הנזירים. זוהי מערכת חוקים מאוד מאוד מורכבת (277-311 חוקים בערך), שהם ציווים מחמירים - עבירה עליהם גוררת עונש. מתוקף ההתחייבות שלך כנזיר - וזה שלקחת את הביגוד, את האוכל ואת הלינה - אתה מתחייב לחוקים האלה, כמו מקום עבודה. החוקים האלו קשורים גם במקום ובמדינה שבה המנזר פועל - כמו חוקי הבית.

戒律 Jielu

זן בודהיזם איחדו את שני החלקים האלה לכדי אתיקה מוסרית - Virtue-Ethics - שהופכים אותם גם לקונפוציוניסטים ודאויסטים טובים יותר: הבודהיזם שואב מהמסורות האלו באופן פעיל הרבה מהחוקים שלהן.

אתיקת יושרה ואתיקת אינטימיות

מאמר (קאסוליס)

ומה קרה במערב? הדברים האלו נתלשו מהקשרם, ופתאום משמשים להמרדה בנורמות הקיימות - כמו הנצרות והממסד - ונהפך לתרבות נגד! תהרוג את הבודהה? במערב לוקחים את זה פשוטו כמשמעו - תהרוג את הבודהה!³

ומהו התפקיד של הזן בחברה המודרנית, שואל קאסוליס? האם הוא באמת עומד כנגד, או שהוא גם יכול לחזק ערכים קיימים, כפי שעשה בסין?

קאסוליס מציג שתי הבנות תרבותיות של אתיקה:

יושרה

זוהי האתיקה המערבית.

היא ממקודת ביחסים אתיים חיצוניים בין העצמי לאחר - כמו הצו הקטגורי. החוקים בינינו הם כלליים, מופשטים, וכך הלאה. זה לא משנה מי האני ומי האחר: לחוקים יש כסות מוחלטת. אפשר לשפוט דברים באופן אובייקטיבי מבלי להיות מעורב בהם.

ככה אנו גוזרים חוקים, זכויות, נורמות וכדומה.

אינטימיות

זוהי האתיקה הסינית, ובעיקר של ההמהייאנה.

האינטימיות מדגישה יחסים פנימיים, ולא חיצוניים - יחסי גומלין ותלות הדדית בין העצמי לאחרים, שאינו מסתכם באינטרקציה בין שתי ישויות עצמאיות. ההנחה היא שכשאני פועל על אחר, אני פועל במידת-מה גם על עצמי. האושר שלי לא יכול להתקיים אלא בהתאמה מסוימת לאושרו של האחר; פגיעה באחר היא גם פגיעה בעצמי.

הפעולה לא מונחית מטוב ורע, אסור או מותר, אלא מתוך מושכל ולא-מושכל (האם זה יביא טוב בעולם?).

נגיד וקראתם את ביקורת התבונה הטהורה עד 12 בלילה, חיות רעות שכמותכם, ועכשיו אתם נחים קצת מנוחת לוחמים - אתם גולשים באינטרנט ו, אוי לא, מישהו אמר משהו מטופש (אנשים הם מעצבנים). יש לי הרבה מה להגיד - זה מגניב, זה מצחיק, זה יספק אותי. אבל האם זה מועיל? האם זה יעשה משהו טוב בעולם? כנראה שלא. אנחנו לא מפרים שום חוק - נהפוכו, זו אפילו הנורמה - אבל אולי בכל זאת לא כדאי.

המוסר האינטימי מונחה מחמלה, ולא מציות; היא לא חד-חד ערכית, אלא מצבית ורבת שאלות. היא דורשת מאיתנו היענות למצב - לא מה נכון לעשות, אלא מה נכון לעשות עכשיו?.

To directly know the pain (wisdom) is to feel the pain as one's own (compassion). There need to be no recourse to evalutating abstract or general moral principles or universal rights. Intimacy's ethics and its way of knowing are by this process intimately linked

Kasulis, 10

העבודה האתית, אומר קאסוליס, היא לימוד ידיעה של האחר (ודרכו, את עצמנו). המושג היפני לאתיקה כזו היא ג'יריריטה - 自利利他 -

• ג'י (自) - עצמי
• רי (利) - רווח, תועלת
• טה (他) - אחר

גישה של רווח לעצמי ורווח לאחר.

בודהיזם אינו אלטרואיזם. האתיקה הבודהיסטית אינה נתינה לשם הנתינה, אלא מתוך אינטימיות המאמינה בתועלת הכלל - ירושה מהקונפוציוניזם.

ביטול העצמי דורש, באופן מוזר, לקבל את האחר - שבינו לביני אין גבול, וסבלם הוא סבלי.

אתיקת זן במערב?

ועכשיו מה עלינו לעשות, שואל קאסוליס? האם על המערב לאמץ את ערכי הזן? אחת האמירות בזן היא לא לקבל אף אמירה; לקבל אותו היא סתירה מסוימת. ומהצד השני, האתיקה של האינטימיות לא תעזור לנו לכונן חברה עם משפט ויחסי מרות.

המפתח, אומר קאסוליס, היא לנוע בין שני הקצוות האלה - המוסר המערבי, המוחלט והסמכותני, והמוסר של הזן שמתבסס על היושרה והאינטימיות.

ביפן, למשל, היה נהוג עד לא מזמן - ועד היום במקומות מסוימים - להשתמש באלימות פיזית אפילו במקומות עבודה - למה לא הגשת לי את הדו"ח הזה?? (לאטמה). בסט הערכים של אתיקת האינטימיות, זה מקובל - במערכת היחסים בין הממונה לעובד. ואז כשהגיעו המערביים למנזרי הזן, למשל, והתחילו לשבת, פתאום הם לא היו מרוצים שמרביצים להם עם המקל, להפתעתם של המורים היפנים (זה חלק מהעניין!). היום נהוג לשים שלטים במקום של כל מודט שמסמן אם הוא מוכן או לא מוכן שיפוצצו אותו עם המקל, שזה היסטרי.

מאמר

רייט אומר, לאור Zen at War, שבניגוד לתרבויות המערב, המוסר הבודהיסטי לא שיחק תפקיד חשוב בהתעוררות, וקומה מוסרית אינה הייתה חלק מאימון הזן.

רייט הולך צעד אחד מעבר לקאסוליס, וקובע כי הזן חייב להתפתח ולהשתנות בצורה אחרת. בכתבי הזן, הוא אומר, אין ממש דוגמאות להתנהגות מוסרית - להיפך: יש הרבה דוגמאות להתנהגות א-מוסרית⁴. במקום זאת, הזן מדגיש את ההתעוררות הספפונטנית, הויתור על האני. החזקת עקרונות המוסר אינה לשם היות אדם מוסרי, אלא כאימון בויתור על החשיבה.

בהרבה מסורות יש תרגול מטה - חמלה - שבו אתה מקדיש את האנרגיות הטובות מהמדיטציה שלך למעגלים הולכים ומתרחקים ממך של אנשים שסובלים - אני משפחה, חברים, מכרים, ועד למעגלים שממש עוינים לך, כתרגול בחמלה. בזן אין תרגול כזה - כי הוא מבקש לא לכפות על העולם מושגים כמו חמלה, אלא פשוט לפעול בו באופן ספונטני, בלי האגו - ובמידת מה בלי המוסר.

אפשר למשול את ההתעוררות ללטפס על בניין. רוב המסורות ידמו את זה לטיפוס איטי במדרגות - ליטוש הולך וגדל של ריכוז וחמלה, עד שמגיעים לגג. מסורת הזן תתקוף את היסודות - הבניין יקרוס והנה, אתה למעלה, זה לא משנה.

לאורך כל מסורת הזן, יש מתח בסיסי בין השמרנות, עקיפת 2,000 שנה של מסורת בודהיסטית⁵, וחדשנות - שיטות ומשלים שלא קשורים כלל לבודהיזם. אבל, רייט מקונן, הרס היסודות לא יעזור לכם להתמודד עם עולם התופעות - עם אנשים סובלים, חריגים, וכדומה. לכן, מציע קאסוליס, הכניסו פנימה קצת מוסר - חזרו בכל זאת לקרוא קצת מהייאנה, להולדתו של זן חדש ועמיד יותר. זוהי גישה מודעת היסטורית - ויש לא מעט עוקבי זן שמיישמים אותה.

מוסר בודהיסטי?

מאמר (פארק)

ג'ין פארק, חוקרת בודהיזם קוריאני (סאון) חוקרת את אתיקת הבודהיזם מנקודת מבט אותה היא מכנה אתיקת מתח (Tension Ethics). בקוריאה, בניגוד ליפן ולסין, הזן דומיננטי לחלוטין, ולכן הוא ער ופועל גם בתחום המוסר. ג'ין מבקשת לבחון את היחס של הזן הקוריאני לאתיקה מנקודת מבט פוסט-מודרנית, וככה מבקשת להראות שיש אפשרות לאתיקה פוסט-מודרנית, גם במסורת הזן - שקרובה לה מאוד.

פארק מתבססת על זרם החוואה-ין⁶ הסיני, שהניח את התשתית המטאפיזית של מסורת הזן. במסורת זו, הריקות היא החיבור בין התופעות - בדמות רשת האינדרה. היא דוגלת באי-שניות - כל התופעות משתתפות בכל התופעות - אין סובייקט ואובייקט.

אם הסמסארה קשורה בנירוונה, והבודהה קשור ביצורים החיים, איך, שואלת פארק, אפשר להסביר מניע לפעולה מוסרית? איך אפשר להסביר טוב ורע? מיהו בכלל הסוכן המוסרי? מי עושה את הפעולה, ומי מקבל את הגמול?

היכן שהמערב שואל שאלות כמו מאיפה הגיע הרוע? (ומתרץ תירוצים מעפנים), זן מזהה אמת עם מוסר: מי שיודע את האמת, הוא המוסרי - המציאות היא מוסרית בהכרח.

פארק מתנגדת בתוקף להנחה הזו, שפוטרת את הסוכן מאחריות מוסרית - אוי לא, אני לא מואר!, ודוחה את העיסוק במוסר לאחר התעוררות - הנה, עוד רגע אני אפתח את העיניים, ולא אצטרך להתמודד עם "מוסר". החמלה הבודהיסטית אינה תכונה אוטומטית המלווה בהתעוררות, אומרת פארק - זה שהבניין קרס, האגו איננו - לא מקריץ מתוכו חמלה: החמלה היא כל דבר מלבד אוטומטית, היא כרוכה במאמץ רב. ראית את האמת? אחלה; אתה עדיין לא יודע להיות נהג עדין בכביש או חבר טוב - זו הטענה של פארק.

ומה אפשר לעשות? פארק מקבלת את העמדה של דאמין קאוון (Damien Keown), שרואה במוסר הבודהיסטי מוסר של סגולה טובה, ממש כמו אצל אריסטו. אך היכן שזה מתאפשר בבודהיזם הקדום ובמהייאנה, הרעיון של טיפוח של מירוק תכונות טובות פשוט לא תופס במסורת הזן - שמחפשת שמיטה וביטול העצמי. בזן לא מדברים על הפאראמיטות, שש השלמויות המהייאניות.

To learn the Buddha Way is to learn one's self. To learn one's self is to forget one's self. To forget one's self is to be confirmed by all dharmas. To be confirmed by all dharmas is to cast off one's body and mind and the bodies and minds of others as well. All trace of enlightenment disappears, and this traceless enlightenment continues on without end

דוגן, הקואן הגלוי (現成公按)

איך מתמודדת פארק עם הפער הזה? דרך ההגות של מורה הזן Wonhyo (원효) -

הן כללי ההתנהגות והן העבירה עליהם מבוססים על סיבתיות והתנייה, [קרי הם ריקים]. לכן, מי שחושב שבכלל שכלל התנהגות אינו קיים [ברמה המוחלטת], כללי ההתנהגות אינם תקפים כלל, אותו אדם יאבד את כללי ההתנהגות לנצח. למרות שהוא לא מפר את הכללים על ידי חשיבה כזו. זאת מכיוון שאותו אדם מכחיש את הקיום היחסים (תופעתי) של ככלי ההתנהגות. באותו אופן, אם מישהו טוען שכללי ההתנהגות כן קיימים (ברמה מוחלטת), אף על פי שאותו אדם יכול לקיים את הכללים, על ידי קיום הכללים, אותו אדם מפר אותם. זאת מכיוון שאותו אדם מפר את המאפיינים האמיתיים של כללי ההתנהגות.

Wonhyo, 1979. p.1.585a; trans. in Park, 2009, 416*

כללי התנהגות לא קיימים ברמה המוחלטת, וונהיו אומר - להרוג נמלה זה לא כמו להרוג אויב זה לא כמו להרוג בזדון זה לא כמו להרוג בשגגה. אבל אין פירוש הדבר שאין לכללים האלו תוקף - זו טעות מרה; תוקפם של הכללים כיחסיים עדיין עומד: כשם שאתה תופעה, ואתה יחסי, ככה גם הכללים - והם חלים גם עליך. ומנגד, אם אדם פועל מתוך גישה של כללי התנהגות מוחלטים - אל תהרוג כי אל תהרוג - הוא עדיין מפר את הכללים: להבין שזה יחסי זה חלק בלתי-נפרד מהעניין. אל תהרוג נועד לחמלה; אם מגיעים להרוג את כל החברים שלך ואתה מקבל את זה כי היי, אסור להרוג - פספסת את העניין!

Pojo Chinul (보조지눌) הוא יורשו המודרני יותר של וונהיו, ואומר את הדבר הבא על תפיסת הזן -

מתרגלים בזממנו טוענים לעתים קרובות, 'אם אדם מסוגל להתבונן בטבע הבודהה שלו בבירור, הנדר וההתנהגויות האלטרואיסטיות יתממשו באופן טבעי'. אני, לא סבור שזה המקרה. לראות בבירור את טבע הבודהה של האדם הוא להבין שיצורים חיים והבודהה שווים ושאין אפלי בין אין 'אני' לבין אחרים. עם זאת, אני חושש, שאם אדם לא יקיים את נדר החמלה, הוא יתנוון (יקפא) במצב של שלווה

Chinul, 1209\1979-1989, p.755b; Buswell, 1983, p.307

בתמצית, להיות בודיסאטווה, אומרת פארק, זה לעזור לאחרים מבלי לייצר את ההכרה שאני עוזר לאחרים - כל הזמן לראות אחרים, אבל להיות מודע לזה שזה לא ממקום של התנסות, רחמים או עזרה עצמית. הדבר הכי גרוע שבודהיסאטווה יכול לעשות, אומרת פארק, הוא להגדיר את עצמו כבודהיסאטווה.

---

1. כמו שבהרבה סיפורים חסידיים, הדמויות לעיתים חוטאות ברמה של חילול השם. ↩

2. דוגמאות נוספות מהמערב - The Dharma Bums, Beat Zen Square Zen and Zen, ואפילו ניצול מיני - Zen Predator of the Upper East Side ↩

3. במזרח אסיה, לעצמי אין מעמד - הרעיון הוא החברה, הקהילה, החברה; האין אני משתלב שם נהדר. ופתאום במערב הזן משתרבב פנימה ככלי לחיזוק האני, שזן מנסה כל כך לפרק! אני המואר! אני חוויתי את התעוררות! ↩

4. משום שזן פועל בתוך מערכת מוסרית מקובלת ומוכרת, ולכן הוא מדגיש כיצד המורה יכול לשבור את המערכת הזו. ↩

5. למה זו שמרנות? כי באופן הזה הם נהיים הכי פונדמנליסטים. ↩

6. זר הפרחים (אווטמסקה) ↩