לדלג לתוכן

יסודות הזן

מצגת, מצגת (2)

זן (סינית: צ'או) הוא זרם בודהיסטי מאסכולת המהייאנה שהופיע לראשונה בסין של המאה ה6 והתגבש כתנועה בעל זהות עמצאית במאות 9-101

בסין קמים מספר זרמים בודהיסטים, כמו הTiantai 天台 Huayan 華嚴 Panjiao 判教. כל אחד מהם מתמקד בסוטרות אחרות, כתבים אחרים, סדר אחר של ההגות הבודהיסטית הכתובה.

כל אחד מהם מציב סוטרה אחרת בתור הסוטרה המרכזית. ולמול כל אלו, קם הזן - שאומר - למה בכלל אנחנו מחויבים לסוטרות? הרי הבודהה השתמש בupaya - לימוד מושכל שמתמקד בדרך שבה התלמיד יילמד באופן הטוב ביותר (חנך הנער כדרכו). למה לדרג ולהתפלפל בסוטרה כזו או אחרת, ולא ללמד כל אחד לפי הדרך שהוא יכול ללמוד?

הזן מאמינים שהתלמיד המוצלח ביותר, האחרון של הבודהה, הגיע לסין - ומשם נפוץ כזן. אותו התלמיד קיבל את החינוך הטוב ביותר - זה שלא כתוב בסוטרות, אלא נשאר רק לו - וכעת מועבר ממורה לתלמיד.

הזן2 עובר מתורה אקזוטרית - מן הכתב - לאזוטרית3 - בעל פה, במשוחרר מהכתב. הזן, על סמך התפיסה האקזוטרית והupaya, מגיעה למקומות קיצוניים יותר - כל מאסטר כראות עיניו. אפשר אולי להרביץ לתלמיד; לבהות בנהר; לכתוב שירים - הכל למען השחרור. הזן מתמקד בטכניקה, באמצעות לימוד עם מורה.

דמיינו לעצמכם שאתם שחיינים. אתם שוחים ושוחים ושוחים ומגיע מורה שהוא שחיין אגדי, ואומר לכם, אם רק תסובב את היד ככה וככה, תשנה את הזווית הזו והזו, תבעט ככה וככה - זה ישנה לך את כל השחייה. ופתאום אתה מבין שאתה שוחה כמו היפופוטם כבר עשרים שנה.

הזן עובד על אותו העיקרון - התרגול חושף איכויות חדשות של התודעה, שהמורה משכלל ומכוון - אם הרגשת ככה וככה, עכשיו תתמקד בכזה וכזה.

מכאן נובעת תפיסה מוטעית, שהבודהיזם הוא כמו פילוסופיה יבשה, שאפשר סתם לקרוא ולהבין; הזן הוא לא כזה - צריך לחיות ולתרגל אותו, בהבנה גופנית

הזן, כזרם של המהייאנה, מתבסס על תפיסת הריקות. הוא כופר באפשרות של הבנה מוחלטת של המציאות באמצעות מודל כזה או אחר - השפה היא מושגית, והמהות מאחורי המושגים פשוט אינה שם. הכל משתנה - בהקשר שונה, ימין כבר לא ימין, שמאל כבר לא שמאל, ואם נלך ימינה מספיק נגיעה שמאלה - אין ימיניות של הימין. בתפיסה הזו, הבודהיזם מתהפך גם על עצמו - גם המושגים הבודהיסטים לוקים בכשל הזה: גם הנירוונה, הדוקהה והשאר הם מודלים יחסיים, ולא אמת לאמיתה. התפיסה הזו מובאת לידי קיצון בזן - ישנה מימרת זן שאומרת -

אם אתה פוגש את הבודהה, תהרוג אותו

כל עוד יש לך מושג מסוים של בודהה, הוא גורר מושג של אתה - ושניהם יימנעו ממך להשתחרר, משום שהם מפרידים אותך מהשאר.

תפיסת הריקות

חומר אינו שונה מריקות, ריקות אינה שונה מחומר. זה שהנו חומר הוא ריקות, וזה שהנו ריקות הוא חומר... באותו האופן תכונתן של כל התופעות הוא ריקות; הן אינן נוצרות ואינן כלות; אינן עכורות ואינן צלולות; אינן מלאות ואינן חסרות. לפיכך, שריפוטרה, בריקות אין חומר, אין תחושות, אין תפיסות, אין נטיות קודמות ואין היכרות... אין ידיעה, אין הישג ואין אי-הישג. לפיכך, בזכות האי הישג, ומשנסמכו על החכמה השלמה, מוסרת מכשלת התודעה של הבודהיסטוות. משום שבתודעתם אין כל מכשלה, הם אינם מפחדים, הטעות ותקוות השווא מהם והלאה, והם מגשימים לחלוטין את הנירוונה (Prajñāpāramitāhṛdaya; lit. “ The Heart of the Perfection of Wisdom” aka. Heart Sutra)4

הזן יורש את תפיסת הריקות מהמהייאנה. הזן רואה גם את התורה הבודהיסטית, ואפילו מושגים בסיססים לגמרי - כמו זה שיש לנו גוף או ראש - כמכשול, שמגביל אותנו ומגבירים את ההיאחזות שלנו. כשאנו מנסים, באמצעות הבודהיזם, להשיג דבר מה - או אפילו לוותר על להשיג דבר מה, אנחנו כובלים את עצמנו מושגית לדפוס מחשבה מסוים - או שיש הישג, או שאין הישג. הזן טוען כנגד זה - לא; זה לא זה ולא זה5.

המלצה: להתעורר, עונה 3, פרק 6

נגרג'ונה מרוקן את תוכן המציאות שלנו לחלוטין, עד שלא נותר דבר - מהלך שהזן ממשיך. אל תטעה לחשוב שמשום שדבר ריק, הוא לא קיים, אומר הזן. המציאות אינה בלתי-קיימת, היא אינה אשליה - נהפוכו; היא קיימת משום שהיא ריקה. בכך שרוקנו את האל מהכל, מצאנו את האל.

It is empty of a separate, independent exsitence. It cannot just be by itself. It has to inter-be with the sunshine, the cloud, the forest, the logger, the mind, and everything else. It is empty of a separate self. But empty of a seperate self means to be full of everything...

Thich Nhat Hahn, 2009, 6-7

היכן שהמערב מתעקש על היחס בין סובייקט לאובייקט, בהגות סביב העצם, הזן אינו מכיר בדבר זולת התודעה, התפיסה. הזן תופס את המציאות כמו מעין רשת של אבני-חן(Avatamsaka Sutra) - רשת אינדרה, שכל אחת מהן קיימת כשלעצמה אך משתקפות בה כל השאר - כל אחת היא תפיסה שלמה, ביחס של יחסי-גומלין עם כל השאר6.

ניתן למשול זאת לגלים בים - הים הוא עצמו המצע, המציאות, והתנודות שבו - הגלים - הם פשוט שינוי מתוך המצע הריק הזה7. כשאנחנו מסתכלים על פעמון, למשל, מתחולל תהליך שלם - האור משתקף מהפעמון, מגיע לעדשת העין, חוצה את הנוזל התוך עיני, מתורגם לאות אלקטרוני, מגיע למוח, מעובד, ו... משאיר אותנו עם תפיסה. אנחנו לא באמת רואים את הפעמון - יש לנו רק תפיסה כלשהי שלו, לא משהו ששייך ממש לפעמון, אלא רק עולה מתוכו.

משל נוסף הוא כמו שמיים מעוננים: אם ניתן למחשבות פשוט להיות, הן יחלפו מעצמן, כמו עננים בשמיים - לא צריך להתנגד להן, ולשלוט בהן, ולהיאבק בהן בכוח - זה רק יקשה את התהליך.

לסיכום, הזן:

  1. מערער על השפקה ועל הדוקטרינה הבודהיסטית על בסיס הרטוריקה האיקונוקלסטית של המסורת. הזן מבקש להצביע על מוגבלותה של השפה
  2. תופס את הריקות כמצב תודעתי טרנספורמטיבי.
  3. מדגיש כי הריקות איננה נפרדת מהמציאות היומיומית - היא המציאות היומיומית ממש כפי שהיא. במילים אחרות, תורת הזן מבקשת להצביע על כך שאין דבר מיוחד או חריג בהתעוררות והתובנה האמיתית נעוצה דווקא בהפסקת הכמיהה והחיפוש אחר המציאות שמעבר.

הזן קרא את כתביו של נגרג'ונה, ומצא את עצמו בלי מקום להמשיך - ומבקש לשחרר אפילו מהם. התפיסה הופכת את הלימוד למתסכל; המורה תמיד יגיד לך את ההיפך, ובאיזשהו מקום אין לו באמת מה ללמד (כדי לחמול, אתה צריך לשחרר מחמלה, ואז לשחרר מהשחרור מהחמלה - אין או\או).

הנקודה השלישית היא הקריטית ביותר - אין שום דבר מעבר, איזה טריפ מופרך, איזו תפיסה נשגבת - אלא ההתעורות היא המציאות כפי שהיא ממש, פשוטה כמשמעה - קפה שחור הוא פשוט קפה שחור, וזה הבודהה - אתה כפי שאתה. הזן מבקש לאמן את התודעה להפסיק ליצור פרפנג'ה - כמו הגלים שמתפזרים סביב אבן שנוחתת במים - להפסיק את הפרשנויות, ואת המחשבות, ואת הרצף התודעתי הדוהר מהמציאות היומיומית.

למה אני שותה קפה שחר? למה לא אספרסו? זה כזה עם הל? אני אוהב עם הל? למה מכוס כזו? אני רוצה בכלל קפה עכשיו?

זו הדהירה שאנחנו רוצים ללמוד לשחרר ממנה. הזן לא מבקש להיפטר ממנה - היא שימושית מאוד לפעמים (כשקוראים ספר, כשהוגים, כשיוצרים)8 - אלא לאפשר לנו להפסיק אותה כשנרצה - הרי ברובו המוחץ של היום, הגלים האלה מיותרים - למה צריך לחשוב כל כך חזק על קפה?

הזן מבקש להחזיר את הזן להחזיר את התודעה למצב הטבעי - לטבע הבודהה.

טבע בודהה

tathāgatagarbha ( lit. "the womb of the thus-come-one") buddhadhātu (lit. ”Buddha-realm or Buddha-substrate“) Avatamsaka Sutra (~0 - 3rd or 4th century CE) Tathāgatagarbha Sūtra (200-250 CE) {.info}

הבודהה האמין שלכל אחד ואחת מאיתנו יש את הפוטנציאל להיהפך לבודהה. המהייאנה מרחיבים על הרעיון הזה, ובמאה ה2-3 לפנה"ס הם כותבים את סוטרת הtathāgatagarbha - רחם הככות, רחם ההולך-כלעומת-שבא. אולם, אף אחד לא מפרש את זה מילולית כ, וואו, אני עומד להיות בודהה, עד שמגיעים המהייאנה וקובעים כי אין הבדל בין יצורים חיים לבודהה - וכי התודעה שלנו זהה לזו של בודהה, ומה שמבדיל בינינו לבודהה הוא בסך הכל זה שהוא רואה את זה, ואנחנו לא. לא אתה יכול להיות כמו בודהה - אתה כבר בודהה, אם רק תכיר בכך!

לרעיון הזה הם מעניקים את השם טבע-בודהה, וקובעים כי התודעה שלנו, כברירת מחדל, נוטה להתכווץ, להתכנס לתוך האגו, להציב מחסומים בינינו לבין המציאות, ולקבוע - אני לא בודהה. הוגי טבע-הבודהה מבקשים לחתור תחת ההתכווצות הזו, וקובעים כי אפילו הסבל הוא אשליה: התודעה כפי שהיא היא כבר נקייה, טהורה, טבע-בודהה. הזן שאב מרעיון זה השראה רבה. האתגר הוא לראות את הטבע הזה, ולחיות אותו - ולא להיהפך למשהו שאנחנו לא, או לעבור איזה תהליך אישיותי אדיר. טבע-הבודהה הוא פשוט, הוא שלנו, הוא אנחנו ואנחנו זה, והתהליך במסורת הזן אינו להיהפך לזה, אלא להכיר בזה ולחיות את זה.

משמעותה האמיתית של המהאינה היא העיקרון של תודעה אחת בעלת שתי פנים. אחד הוא פני התודעה במונחים של המוחלט (ככות9), והאחר הוא התודעה במונחים של התופעתי (סמסארה). כל אחד מאלה חובק את כל אופני הקיום. מדוע? כי שני פנים אלה מכילים זה את זה

התעוררות האמונה במהייאנה

הטקסט הזה, שהשפיע מאוד על הזן בסין, מתמצת בפנינו את תפיסת הככות - המציאות כמו שהיא, היא לא יותר מאשר זה: כשעולה מחשבה, תפיסה, תשוקה - זה כל מה שיש - אין ככות, אין ריקות, אין טבע-בודהה, היא פשוט זה. התהפכות ודשדוש בכל אלה היא סמסארה - סבל. כל הדברים האלו הם תופעות על גבי מצע התודעה, והם קשורים קשר מוחלט - אין מצע בלי תופעות, ואין תופעות בלי מצע - הם כשתי צדדים של כף היד. ההכרה בכך מקנה כוח אדיר, והיא מה שמבקשת מסורת הזן לעשות10.

  1. ההגדרה היא קריטית לפילוסופיה השוואתית: אי אפשר לדבר על זן בלי להבין איזה מובן של זן, מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים זן. ↩

  2. לא רק הזן מבצע את ההפרדה הזו - גם הבודהיזם הטיבטי והמונגולי, למשל, הם אזוטריים. ↩

  3. השימוש היום - כמשהו ממוקד ומוזר, קסמי, מיסטי - נובע מכך שהעברה בעל פה היא בדרך כלל מצומצת ונישתית; זהו עיוות של המושג היבש. ↩

  4. אם יש טקסט אחד שצריך להכיר ממסורת הזן, אומר ארז, זה זה. ↩

  5. לכן, במדיטציית זן יש אמרות כמו, המחשבות האלו אינן שייכות לי - מרגע שאנחנו תופסים על המחשבות בעלות, אנו מגבילים את עצמנו לאפשרויות שטמונות בהן. ↩

  6. קצת כמו לייבניץ. ↩

  7. קצת כמו שפינוזה. ↩

  8. הרבה מנזירי הזן היו אמנים בעצמם - פסלים, קליגרפיים... ↩

  9. Suchness, Thusness ↩

  10. כמו שעמדנו על כך קודם, הרעיון הזה לא שמור למסורת הבודהיסטית - אולם היא הכי שיטתית, ומייחסת הכי פחות סגולות לפועל - אתה לא צריך להיות או-וואה גדול כדי להתעורר. ↩