הסיניפיקציה של הבודהיזם

מצגת, מצגת (2)

הזן הגיע לסין באיזור המאה ה6-7 לפנה"ס, ושם עבר תהליך שנקרא סיניפיקציה. הבודהיזם שממנו צמח הזן הוא לא אותו הזן שהגיע לסין - אלא בודהיזם שעבר התמרה¹. הגעת הבודהיזם לסין התמירה הן את סין, והן את הבודהיזם.

בהתאם לרוח הסינית, הבודהיזם נהפך למעיין דרך חיים מחייבת² - הם לא מקבלים את הרעיון של הקיום ככלא שיש להשתחרר ממנו, אלא כפילוסופיה מחייבת-עולם - העולם טוב, וככה כדאי לחיות בתוכו. הזן ירש את התפיסה הזו - ותופס את העולם כדבר טוב במהותו.

הבודהיסטים ההודים הקודמים הלכו להסתגף ביער - כי הוא מקום אכזר, וקשה, ומחשל. לעומתו, הבודהיסטים הסינים הלכו להרים, ולטבע - כי זה מקום יפה, שאפשר ליצור בו.

הזן נוצר מהצלבה של כמה תפיסות: בודהיזם המהייאנה (הריקות, טבע-בודהה, הככות), הקונפיוציוניזם (טיפוח עצמי, דפוסים פורמליים), והדאויזם (הטבעיות, ההתנהגות בהתאם לטבע), יחד עם תפיסות נוספות. כל אלו התגבשו לכדי תפיסת עולום סינית אחת, פעפוע של התורות האלו יחד - היא הזן.

קונפוציוניזם¶

קונפוציוס (קונג פו צה) - בערך בן זמנו של הבודהה, כתב את המאמרות, שם טווה דרך חיים שמבוססת על כמה מונחים עיקריים:

אנושיות - ³Ren - 仁, היעדר אנוכיות: צדק, סגידה-הורית, אמון, נאנמנות, וכדומה.
מנהג, טקס - לי - 禮 - טיפוח האישיות באמצעות מנהגים, שמהווים כמעיין התנייה התנהגותית⁴, היררכיה ברורה⁵.

ין יואל שאל (את קונ') על האנושיות. אמר המורה: ךגבור על עצמך ולשוב אל כללי הטקסים, זה מימוש האנושיות. מי שיכול לגבור על עצמו ולשוב אל כללי הטקסים ליום אחד יהיה אנושי בעיני העולם כולו....

אמר המורה: מה שחורג מכללי הטקסים - אל תסתכל בו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תאמר אותו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תעשה אותו

מאמרות, 12:1

דוגמה לתפיסה הזו היא קליגרפיה - האומנות הנעלית בכל מזרח אסיה. אם נלך לאיש מקצוע, הוא ילמד עלינו באמצעות הכתב שלנו. באסיה, עושים הפוך - כותבים לפי התבנית האידיאלית, ובכך מתאמנים על הדברים כיצד שהם צריכים להיות - אתה משנה את עצמך ומתאמן מעצם למידת התבנית. איש המעלה הקונפיוציוניסטי יכתוב יפה; מי שאינו כותב יפה - אינו איש המעלה; טקסים יומיומיים פשוטים - איך אוכלים, הולכים, מתלבשים, כותבים - הם ההתקדמות הרוחנית ממש.

בתמצית, הקונפיוציניזם אומר ש:

התקדמות רוחנית חייבת לבוא לכדי ביטוי בהתנהלות בעולם הקונפיוציוניזם אינו מקבל את התפיסה הבודהיסטית, של נזיר מואר שיושב אי שם בהר ונוהרים אליו ההמונים; המאסטר האמיתי מגיע לכדי ביטוי בהתנהלות היומיומים שלו בעולם.
חינוך והפנמה באמצעות הגוף, באמצעות הפעולה כל פעולה בעולם מוכתבת בחוקים, טקסים, שמעצבים דרך ההתנהלות הזו את האופי. ישיבה זו הפעלה של הגוף; קליגרפיה היא הפעלה של הגוף; שתיית תה ותרגול אומנות לחימה הן הפעלות של הגוף; הדגש הקונפיוציוניסטי מדגיש מאוד את הפעולה, יותר מהבודהיזם הדוגל בישיבה שקטה.

דאויזם¶

דאו (או דו) אומרת דרך - במובן המילולי ביותר (כמו שביל, או כביש 6). בדומה לפילוסופיה היוונית הקדומה, הסינים חיפשו דרך חיים לנהוג לפיה - לרבות קונפיוציוניזם, דאויזם, לגליזם (Legalism) ומויזם (Moism). ההוגים של כל תפיסה כזו הגיעו בתורם לשליט, וטענו בפניו - אם נתנהל לפי התפיסה הזו, הכל יהיה טוב יותר.

החכם שהגה את הדאויזם - לאו-צו - ספק דמות מיתולוגית ספק היסטורית - יצר תנועה שמאז ומתמיד מיקמה את עצמה כאלטרנטיבה לקונפיוציוס, ודוגלת ברעיון הwu-wei (無為) - היעדר פעולה, ללא עשייה מכוונת, non-action - פעולה טבעית זורם. הדימוי החביב על ארז היא שחייה בנהר זורם; הדרך היחידה לעשות זאת היא לשחות עם הזרם - אחרת תטבע.

הWu-wei אינו ויתור, או כניעה - הוא התמסרות, אי-חתירה כנגד הטבעי.

לאו-צה אומר שהטבע זורם באיזושהי הרמוניה מסוימת - לכל כח יש כח נגדי⁶ -

יש ואין נולדים זה מזה

קשה וקל משלימים זה את זה

ארוך וקצר מדגישים זה את זה

גבוה ונמוך נשענים זה על זה

קול ומשמעות תואמים זה את זה

אלה הם הקבוע

לפיכך: החכם מקומו המעשה שבאין עשייה

נוהגו הלימוד שבאין מילים

לאו דזה 2, דאור ואריאל 24

הדאויזם מתנגד להגדרות, מטבען היחסי.

השמיים קיימים והארץ עומדת

שמיים וארץ קיימים ועמודים משום שאינם חיים מכוח עצמם; לכן הם מסוגלים להאריך ימים

לפיכך החכם מעמיד עצמו מאחור ומוצא עצמו לפנים

מעמיד עצמו בחוץ

ןומוצא עצמו מתקיים.

האם לא משום שאין בו אהבת עצמו?

לכן הוא יכול לקיים את אהבת עצמו במלואה

לאו דזה 7 דאור ואריאל 30

הדברים עצמים, והאני, אינם קיימים בשביל עצמם - הם חלק מהרמוניה כוללת. לכן החכם הדאויסטי לא קיים בשביל עצמו - אלא זורם עם הדברים שמהם הוא חלק. אומנות המלחמה היא ביטוי של הרעיון הזה: לא לגמוז את היריב בכוח, אלא ללכת היכן שיש הכי פחות התנגדות. מי שינהג בדרך הטבע, הוא החכם - הוא המנצח; אם אתה לא חותר בכוח, אתה כנראה תצליח.

הרך ביותר בעולם רוכב על הקשה ביותר, חסר היש חודר לתוך חסר החללים, לפיכך אני יודע את היתרון שבאין-עשייה. התורה שבלא מילים היתרון שבאי-עשייה - רק מעטים בעולם הגיעו לאלה

לאו דזה 18, אריאל דאור 43

טאי-צ'י וקונג פו הן גם נגזרות של הדאויזם, לפי העקרונות האלה בדיוק - אמן הלחימה אינו מחפש לחימה, אלא להתחמק מקרב כמה שהוא יכול. אתה לא שואף להביס את היריב - אלא נותן ליריב להכשיל את עצמו.

ג'ואנג-דזה¶

החכם הסיני ז'ואנזי הרחיב את רעיון האי-פעולה -

הידיעה הנחה במקום שאינה יודעת, היא הידיעה השלמה. מי יודע את הדיבור ללא מילים, את הדרך ללא דרך? מי שיודע זאת שוכן בהיכלי הטבע. מה שנשפ לתוכו אינו ממלא אותו, ומה שנשאב ממנו אינו מרוקן אותו. מניין וכיצד - אין הוא יודע. זהו האור הסמוי

ג'ואנג-דזה 6, הופמן 20-21

ג'ואנג-זה גורר לתוך הדאויזם את התודעה - לא להיקלע למושגים ולהגדרות, אלא להשאיר את תודעה פתוחה.

החכם הולך לאורו של התוהו ובוהו, לאורה של החשכה. הוא אינו כופה הבחנות, אלא משאיר הכל במקומו הרגיל. זאת היא ציליות הדעת... הידיעה הנחה במקום שאינה יודעת, היא הידיעה השלמה

ג'אונג-דזה 6, הופמן 19-20

העולם הוא לא משהו שצריך להבין, לפרש, או לפעול כנגדו; רק השארת התודעה רפויה, ריקה, היא חוכמה אמיתית. תקשיב לציפורים - אפילו אל תדע שזה ציפורים! תלמד מהמים; תלמד מהרוח. הוא לא מבקש לעצב משהו, או להתגבר על משהו, או להיהפך למשהו - רק להיות כפי שיש, בלי הגדרות ובלי חוקים. הידיעה האמיתית אינה הגדרות ומושגים - אלא היענות לעולם ולטבע. היכן שהקונפיוציוניזם מקדש את האדם, הדאויזם מקדש את השרידות.

התפיסה הזו הפוכה לחלוטין מהקונפיוציוניזם - שמנסים למשטר את האדם דרך חוקים ברורים. הדאויזם צמח כמענה לקונפיוציוניזם, וניצב בקיצון השני שלו. באיזשהו מקום, הדאויזם מתנגד אפילו לצוויליזציה⁷ - ולכן לא נהפך בשום שלב למרכזי בסין או בכלל.

הדרך [דאו] זה מה שעבדך אוהב, והדרך הוא יותר מזריזות ידיים. כשהתחלתי לבתר שוורים לא ראיתי אלא את השור. כעבור שלוש שנים בכר לא ראיתי אף םען את השור השלם, והיום אני פוגש אותו באמצעות האלוהי () שבי. כשהחושים יודעים לעצור, האלוהי נע כרוצונו. אני נסמך על מהמארג הטבעי, חותך לאורך הסדקים הגדולים, מוביל את הסכין בחללים הגדולים. אני הולך על פי מבנהו של השור, בלי לפגוע בגידים ובסבכי השרירים, שלא לדבר על העצמות הגדולות.

טבח טוב מחליך את הסכין מדי שנה כי הוא מקצץ. סתם טבח מחליף אותו מדי חודש כי הוא מנתץ. ואילו הסכין הזה ברשותי כבר תשע-עשרה שנה, ביתר אלפי שוורים, ולהבו חד כיאלו זה עתה השחיזוהו. בין הפרקים יש מירווחים ואילו ללהב אין עובי; מכניסים מה שאין לו עובי לתוך מה שיש בו מרווחים ולסכין המשוטט יש איפוא שפע של מקום. ולכן אחרי תשע עשרה שנה הלהב חד כאילו זה עתה השחיזוהו.

ולמרות זאת, בכל פעם שאני מגיע לנקודת החיבור בין עצם ושריר אני רואה איפה את הקושי, חושש ונזהר, מבטי נעצר ופעולותי מואטות. תנועת הסכין כמעט לא מורגשת - ואז בבת אחת הכל נפתח, כמו רגב אדמה שהתרסק ארצה. אני עומד והסכין בידי מסתכל סביבי גאה ומרוצה, מנקה את הסכין ומטמין אותו.

הסיפור הזה⁸ מספר על קצב סיני, דאויסט, שמבתר שור עבור השליט, וזה נדהם מהטכניקה שלו - איך ייתכן שהוא עושה דבר מלוכלך וקשה כל כך בכזה חן, בכל כך מעט מאמץ? הקונפיוציוניזם יגיד שזו טכניקה; התאמנות והשתכללות שוב ושוב. הדאויזם יגיד שזה לזרום עם הטבע - להיות טבעי. צריך לשכוח את הטכניקה, ופשוט להרגיש. היחסים האלה מבטאים את אותו המתח בין ריקות לצורה, כמו בין המהייאנה לתרוודה. הזן ירש את החיבור הזה, וטוען שצריך ללמוד את הצורה הקונפיוציאנית, ומרגע ששולטים בה - לוותר עליה ולשכוח אותה. הטכניקה היא להיות טבעי, ולשכוח את מה שאתה עושה.

הרעיון הזה מקביל ללמידת שפה - צריך ללמוד דקדוק והטיות, אבל אם נתקע בהם - לא נצליח לדבר; מרגע שלמדנו לדבר את השפה, או לנהוג - פשוט מדברים, פשוט נוהגים - צריך לשכוח את הטכניקה.

החיבור בין קונפיוציוניזם, דאויזם וזן¶

If you wear Yao's⁹ clothes, chant Yao's words, and act as Yao acted, then you are simply Yao.

Mencius¹⁰ 6b.2

ללמוד (או לתרגל) ולשוב בכל עת אל הנלמד האין זאת הנאה?

מאמרות א1, כץ3

קונפיוציוס ומנציוס אומרים שלהתמיד בדבר מה קשה - מדיטציה, כושר או פסנתר - מרגע שהם נלמדים מעבר לרמה מסוימת מפסיקים להיות קושי, או אתגר, אלא פשוט אנחנו - דבר טבעי וכיף; זה הופך להיות הטבע שלנו.

הזן לוקחים את הרעיון הזה -

ריקות היא צורה וצורה היא ריקות (סוטרת הלב)

המתח שבין שתי הגישות - הוו-ווי הדאוסיטית והאימון בתבניות הקונפוציאני אפיין את מסורת הזן לכל אורך ההיסטוריה שלה. סוטרת הלב מדבר על הצורה - הטקסים, הפרקטיקות הגופניות כריקות (וו-ווי). מנגד, הריקות (וו-ווי) היא צורה (טקסים, פרקטיקות גופניות). הוא מפרש את הטבע הדאויסטי כטבע בודהה. הזן יוצר מסורת שהיא מאוד מאוד נוקשה - אבל מטרתה היא לחזור למצב הטבעי, ולשחרר. הרעיונות האלה חיים ביחד, אבל תמיד תחת איזשהו מתח - ולא תמיד מסתדרים באופן מושלם. מכאן מגיע התכסיס האכזרי של מורי זן - כשהתלמיד מגיע עם צורה, הוא יקבל ריקות; כשהוא מגיע עם ריקות, הוא יקבל צורה.

מילים מטורפות¶

הזן לקח מהדאויזם את הרעיון של מילים מטורפות -

בני האדם החושבים גבוה על ה"דרך", יש להם ספרים. ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו המשהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים. כיוון שבני האדם מייחסים ערך למילים, הם כותבים אותן בספר. יראו הספרים לבני-האדם חשובים ככל שיראו, אין אני מוצא שהם ארויים לחשיבות שמייחסים להם. מה שבני-האדם רואים כחשוב, אינו חשוב באמת. הרי מה שנראה וניתן להתבונן בו, אלו הם צורות וצבעים. מה שנשמע וניתן להאזין לו, אלו הם שמות וקולות. כמה עצוב! בני האדם חושבים שצורה, צבע, שם וצליל די בהם כדי להשיג את הדברים כפי שהם. כיוון שצורה, במע שם וצליל אין בהם כדי להשיג את הדברים כפי שהם, מי יודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע. אבל בני האדם אינם יודעים זאת!¹¹

ג'ואנג-דזה 13, הופמן 65

המיכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המיכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. מסתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים. מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!

ג'ואנג-דזה 26, הופמן 96

ג'ואנג דזה והואה-זדה¹² היו מטיילים על הגשר של נהר האו. ג'ואנג דזה אמר:

"באיזו קלילות ושלווה ועלים ושוחים הדגים. אכן, זוהי שמחת הדג".

הואה דזה אמר: "אתה אינך דג. כיצד אתה יודע מהי שמחת הדג?

ג'ואנג דזה אמר: "איני אתה, ועל כן אין אני יודע אותך. על כן מובן מאליו שאתה, שאינך דג, אינך יודע את שמחת הדג".

הואה דזה אמר: "אני איני אתה, ועל כן איני יודע אותך. על כן מובן מאליו שאתה, שאינך דג, אינך יודע את שמחת הדג".

ג'ואנג דזה אמר: "הבה נחזור להתחלה. אם שאלת אותי כיצד אני יודע מהי שמחת הדג, הרי שכבר ידעת כיצד אני יודע זאת. אני יודעת זאת מן הגשר שעל הנהר האו

הופמן, 78

הנה אשמיע לך מילים מטרופות, אתה הקשב להן הקשבה מטורפת

ג'ואנג דזה

המילים המטורפות של ג'ואנג דזה מתכתבות באופן ישיר עם הפילוסופיה של המדיאמיקה (תורת הריקות של נגרג'ונה). ולכן הייתה להן השפעה רבה על האופן שבו מורי זן ביטאו את משנתם. מתוך ההבנה כי השפה אינה אלא כלי שנועד להצביע על מוגבלותו, הם השתמשו בכלים מגוונים הכוללים אמירות אבסורדיות, חידות אי-הגיון, שתיקה, אלימות מילולית ואפילו פיזית.

ארז מקביל את התהליך הזה להתנצרות האימפריה הרומית ↩
הכוונה לחיובי ↩
שימו לב לסימנייה - צידה השמאלי אומר אדם, והימני - שניים; הטענה היא שהאדם, במהותו, הוא תמיד בשניים - הוא תמיד חברתי. ↩
באסיה, למשל, מתאבלים על ההורים שלוש שנים - ויהי מה. ↩
מה שמתבטא בדקדוק ממש של השפות האסייתיות, לרבות סינית, קוריאנית, יפנית - יש הטייות הפועל כשמדברים אל אדם בהיררכיה אחת או אחרת, ומשלבים שלמים לפי ההיררכיה של בן השיח - יש אני לעומת הבוס או ההורים, אני לחברים שווי מעמד ואני לילדים קטנים, נמוכים ממני. ↩
סימן היין והיאנג הסיני המפורסם הוא דאויסטי, ומביע את הרעיון הזה. ↩
לא בראשיתו, ולא הוגים גו ג'ואנג-דזה - הם התמקדו יותר בפרט. רק הוגים מאוחרים יותר, שהרחיבו והעמיקו את הדאויזם, הלכו למקומות כאלה. ↩
דאויזם בכלל בנוי בעיקר כסיפורים, ולא כטיעונים פילוסופיים קשים. ↩
יאו היה קיסר סיני אגדי ונסגד - קצת כמו הבודהה ↩
מניקוס היה החכם השני בקונפיוציוניזם, שני רק לקונפיוציוס עצמו ↩
תזכרו - זה נכתב בספר. ↩
לוגיקן סיני נודע, וחברו של דז'ואנג-זה ↩