טיאנטי
עד כה, דיברנו בעיקר על זרמים בודהיסטים מהודו - אבידהארמה, מהיאנה, יוגהצ'ארה וטבע בודהה. זרם הטיאנטאי1 הוא הזרם הבודהיסטי הראשון שהגיע מסין (שאחריה הגיע, בסופו של דבר, צ'אן - שהפך לזן).
הטיאנטאי מפרש את הריקות של המאהינה כהעשרה של העולם, על סמך הרעיונות של טבע בודהה. ייחודו של הטיאנטאי, שייסד Zhiyi, הוא הניסיון להכיל את כל הזרמים הבודהיסטים, שקמו באלף השנים שקדמו לו.
סיפרנו שעם המהיאנה הגיעו סוטרות חדשות. Zhiyi מנסה לגבש יחד איתן תפיסת עולם אחידה עם הסוטרות שקדמו להן - באמצעות סוטרת הלוטוס. המסר הבודהיסטי שהביאה המהיאנה, הוא חושב, אוניברסלי לכולם - גם לזרמים אחרים, ואפילו למתנגדי הבודהיזם. הוא מכונן את הבודהיסאטווה כאידיאל, ולצידם את השומעים (Srāvakas) - התרוודה (או ההינאיאנה, "המרכבה הקטנה", כגנאי), הPratyekabuddha - אלו שחווה הארה ספונטנית, מבלי קשר לבודהיזם ולבודהה, והDevadatta - ה"Anti-christ" הבודהיסטי. Devadatta הוא בן דודו של הבודהה, שמתואר כמי שניסה בכל כוחו לפגוע בבודהה ובבודהיזם - וככזה מתואר בבודהיזם כהתגלמות הרוע.
המהיאנה מגנה את כולם זולת הבודהיסאטוות - שעסוקים בשחרור הפרטני שלהם, ולא בשחרור של אחרים; עבור המהיאנה, כל אלו פשוט לא הבינו את התורה הבודהיסטית. הטיאנטי מבטל את הגינוי הזה - בכולם יש טבע בודהה, גם אם הם אינם מבינים זאת. כל העניין, הטיאנטאי חושבים, זו נקודת מבט; בהינתן שהזמן הוא אינסופי, בסופו של דבר אפילו הרשע הכי מרושע יתעורר בסופו של דבר - בהכרח. מנקודת מבטו של הבודהה, האינסופית, כולם הם בודהה, בזכות ההכרח הזה.
האידיאל של המהיאנה, הבודהיסאטווה, מציב אפוא בעיה; כל עוד עדיין יש סבל, הוא עצמו אינו משתחרר - הוא נשאר מאחור לעזור לשאר היצורים החיים. אבל המצב הזה לא אפשרי בפועל - כל הזמן יש סבל. אבל נקודת המבט פה היא הנצח - וההכרח פותר שוב את המתח הזה: בסופו של דבר, כולם ישתחררו. מנקודת המבט של הבודהה, זה כבר קרה - רק מנקודת המבט שלנו זה נראה עתידי.
הדברים האלו מתוארים בסוטרת הלוטוס - שנתפסת כמאוד חומלת ומנחמת2: לא משנה כמה רע ועוין אתה, אתה כבר בודהה, והשחרור שלך מובטח.
שלוש האמיתות¶
החידוש הגדול של הטיאנטאי, על בסיס סוטרת הלוטוס, הוא הוספת אמת נוספת לשתי האמיתות (אמת יחסית, ואמת מוחלטת).
עבור הטיאנטאי, יש שלוש אמיתות:
- אמת מוחלטת - הכל ריק (空 - קונג)
- אמת יחסית 假 (Jia)
- המרכז 中 (Zhong) - המרחב שבין היחסי למוחלט ("Neither same nor different").
מה הכוונה במרכז?
המתח כאן הוא בין אפיסטמולוגיה - תורת ההכרה - לאונטולוגיה - תורת היש (הגם שלא ברור שיש הפרדה כזו חותכת בבודהיזם). הכוונה היא שאמת אינה תיאור מילולי המשקף נאמנה מציאות חוץ לשונית - כמו שאנחנו מבינים אותה במערב (אם אמרתי משהו שהוא תואם למציאות הוא אמיתי; בהגדרה נאיבית3).
אבל, תזכרו - בודהיזם לא עושה מטאפיזיקה. לא אכפת לו מאמת במובן הזה. עבור הבודהיזם, אמת היא מה שתורם לשחרור מהסבל. אף בודהיסט לא חושב שבאמת יש שלוש אמיתות, או שמונה מצרפים, או מה שזה לא יהיה; אלו כלים מחשבתיים ותו לא. הבודהה מושל אותם, ואת התורה הבודהיסטית בכלל, לרפסודה: חוצים איתה את נהר הסבל, ואז משאירים אותה שם.
זהו עקרון שנקרא Upaya - Skillful Means. האופאיה אומרת - אם אתה אומר למישהו משהו שעוזר לו להשתחרר - עזרת לו. אם זה אמיתי במובן המערבי - זה פשוט לא מעניין. אתה לא אומר את האמת - אתה אומר את מה שעוזר להשתחרר, "אמיתי" או לא אמיתי. כל אדם ואדם צריך לשמוע דברים קצת אחרים, באופן קצת אחר - כי אנחנו שונים אחד מהשני - וצריך להגיע לכל אחד באופן שהוא יבין ושיעזור לו. לכל אחד יש את הסבל שלו להתגבר עליו, והדרך שלו לגבור עליו.
הטיאנטאי מתבסס על ההפרדה הראשונית של האמיתות, של נאגארג'ונה -
| אמת יחסית | אמת מוחלטת |
|---|---|
| דיבור רגיל - אני, אתה, סיבה, תוצאה, זמן, תנועה, אובייקטים | עמימות אונטולוגית (???) |
| דוקטרינה בודהיסטית - אין-אני, התהוות מותנית, קארמה, סבל, נירוונה | עמימות אונטולוגית (???) |
כלומר - אנחנו צריכים את הדברים ה"רגילים" ואת הרעיונות הבודהיסטים כדי להתקיים. אבל - מה יש באמת? במציאות כשלעצמה? לך תדע. הכוונה היא לא שאין גישה מוחלטת (הדבר כשהוא לעצמו הקנטיאני), אלא שהדברים אינם כשלעצמם - אין עצמי, אין זהות, אין מהות, אי אפשר לתפוס אותם, אי אפשר לדבר עליהם.
איך מתגברים על הפרדוקס הזה - שהאמת היחידה היא שאין אמת? חושבים על האמיתות היחסיות ככלי פרגמטי, לשחרור. כל אמת יחסית כזו גוררת סתירה - שבתורה מאששת את היעדר האמת, ועוזרת לנו להניח - להשתחרר.
That there is a self has been taught, and the doctorine of no-self, by the buddhas, as well as the doctrine of neither self nor non-self.
MM 18.6
עד כאן רקע. הטיאנטאי מתפלפלים בכיוון האפיסטמולוגי.
כל האמיתות ה"רגילות" שאנחנו מדברים עליהן, יגידו, הן לא טעות - הן גם אמת.
That is, if, when taken literally and fully unpacked, it allowed one to continue to cling to it as a consistent statement about how the world really is, it would ipso facto not be a truth – i.e., a conventional truth, a statement or belief that leads to its own overcoming.” “And conventional truth is the only kind of truth that is describable or speakable at all. Hence, only those statements and beliefs that lead to their own self-cancellation are true. Only self-contradictions are true.
זה נאגארג'ונה. הוא מדבר על כמה רמות אמת:
-
אמיתות מטאפיזיות (אלוהים, מהות, וכו') - טעות. אין דרך להוכיח או להפריך אותן.
-
אמיתות יומיומיות ("אני אומר שאין אני") - יחסי; מאפשרת יצירת סתירות שמסייעת לשמוט (ולהשתחרר).
-
אמיתות בודהיסטיות ("הכל ריק")- יחסי; > הכל אמיתי, לא אמיתי, אמיתי ולא אמיתי, ולא אמיתי ולא-לא אמיתי > > > > 18.6
ההשקטה המבורכת של כל תפיסה, של עומס ההדמייה, הבודהה לא לימד אף תפיסה, באף מקום, לאף אחד.
25.24
עד הטיאנטאי, כאן נעצרה הפילוסופיה הבודהיסטית. אבל הם ממשיכים לזהות את האמת היחסית עם המוחלטת - הן זהות -
[in Tiantai]: ultimate truth is no longer “beyond” conventional truth, no longer a “higher” truth. They are equal, and in fact the very idea of “ultimate truth” is itself a conventional truth. However, they are not only equal. The most radical Tiantai move is that conventional and ultimate truth are identical. They have exactly the same content. Whatever is conventional truth is also ultimate truth, and vice versa. Indeed, this is the only kind of truth there is.
כל הדרמה היא במימד הפסיכולוגי - לא באונטולוגיה, אלא באפיסטמולוגיה; כל הרעיון של התרגול הבודהיסטי הוא ההבנה שאנחנו כבר באמת המוחלטת.
-
על שם הר מסין. מקום יפה, מספר ארז. ↩
-
ולא במקרה, היא הסוטרה הכי פופולרית במזרח אסיה. ↩
-
מאז פילוסופיה של הלשון, גם פילוסופים מערבים לא מבינים אמת ככה - אלא יותר כמו משחק לשוני כזה. ↩