דת ללא ראיות

מצגת, טקסט רשות (בוצ'ק)

ראינו שיש הרבה ראיות לקיום האל, והרבה ראיות לאי-קיום האל - בעיית הרוע, הריבוי הדתי וחובת ההוכחה. אז, לא הצלחנו להביא משהו חותך לכאן או לכאן. האם עדיין כדאי להאמין? האם אפשר להצדיק אמונה ללא ראיות?

הכיוון הזה מושך במיוחד ב200 שנים האחריות, שהדיון סביב הוכחת האל הגיע לשיא ואיתו למבוי סתום.

ההימור של פסקל¶

טקסט (ההימור של פסקל)

בלייז פסקל, מתמטיקאי ופילוסוף, כתב ספר בשם הגיגים¹. אחד מהם הוא - אני לא יודע אם יש אלוהים - אני תקוע. אבל האם כדאי להאמין באלוהים?² הוא מנסח את ההימור של פסקל, שמבוסס על הסתברות.

	יש אלוהים	אין אלוהים
מאמין	+∞	-n
לא מאמין	-∞	+n

נניח ואני מאמין באלוהים. אני מפסיד את כל מה שאלוהים לא מרשה (-n) - מספר סופי - אבל מרוויח את טובו האינסופי של האל (+∞). אבל אם אני מאמין שאין אלוהים, אני מרוויח את כל ההנאות שאלוהים לא מרשה, כמו שרימפס (+n), אבל אשרף באש הגיהנום (-∞).

אם מקבלים את הטבלה הזאת, רואים שכדאי להאמין באלוהים; במקרה הכי גרוע, הפסדתי שרימפס. במקרה הטוב, זכיתי בטוב ובגן עדן.

ההימור של פסקל מבוסס רק על זה שיש סיכוי כלשהו - קטן ככל שיהיה - שיש אלוהים. הוא נסוב סביב הכדאיות של האמונה בקיום אלוהים, לא בקיום ממש - הוא לא שואל מה הסיכוי שיש אלוהים אלא מה הסיכוי שכדאי לי להאמין באלוהים - שאלה מוסרית ולא אונטולוגית.

ביקורות¶

ההימור של פסקל עצבן הרבה אנשים והרבה פילוסופים.

יש המון אלוהים שונים, ולכל אחד יש כדאיות שונה (The Many Gods Objection)

מה אם יש אלוהים שלא רוצה שאני אניח תפילין? במי כדאי? אני יכול לנסות את כל הדתות? אם לא, באיזה מהאלוהימים כדאי להאמין? טיעון יפה - נשארנו תקועים⁸.

אי אפשר לבחור להאמין

נסו להאמין שהיום יום שישי (היום יום חמישי). נראה אתכם. לא משנה כמה תתרצו את זה - היום פשוט לא יום שישי. אתם לא תשתכנעו. קחו 1,000 שקל, ותאמינו שמספר הכוכבים הוא אי-זוגי. הנה, אין שום סיבה לא להאמין בזה, ויש תמריץ כן להאמין בזה. לא תשתכנעו - מאיפה לכם לדעת?

פסקל מתייחס לזה - הוא טוען שאם תלכו לכנסייה, תטבלו במים הקדושים וכולי - האמונה כבר תבוא לבד מרגע שאתם מבינים שכדאי.

איך מחשבים תועלת אינסופית בתיאוריות של קבלת החלטות?

גנב מגיע ואומר - תנו לי את כל הכסף שלכם, וקבלו אושר אינסופי. הרי ברור שהוא משקר, אבל רציונלית - אם יש סיכוי קטנטן שהוא לא - הבחירה היא לתת לו את כל הכסף. ברגע שגוררים פנימה אינסוף, כל החישובים ההסתברותיים האלה מתחרפנים.

סיבות שגויות

אמונות לא עובדות לפי "כדאי" - אלא מתוך ראיות. אמונה באלוהים כי "כדאי" היא קצת מעוותת.

כן, אבל ידי כפותות ופי אילם: מכריחים אותי להמר, ואין אני בן חורין; אין מפתחים את מוסרותי. ואני עשוי בצורה כזו שלא אדע להאמין. מה אוכל אפוא לעשות?'' – נכון הדבר. מכל מקום דע והבן: מאחר שתבונתך ממריצה אותך להאמין, ועם זה אינך מסוגל לכך, הרי לא בא חוסר-יכולתך להאמין אלא בעטיין של היפעלויותיך. הווי עמל אפוא לשכנע את עצמך לא על-ידי ריבוי הראיות למציאות האל, אלא על ידי הדברת היפעלויותיך. חפצך להתקדם לקראת האמונה, ואינך יודע הדרך אליה; חפצך להתרפא מחוסר האמונה, ואתה מבקש את התרופה לכך. למד לקח מבני-אדם שהיו כפותים כמוך ושמהמרים עתה על כל אשר להם; הם יודעים את הדרך שהיית חפץ ללכת בה, ונתרפאו מאותו חולי שחפצך להתרפא ממנו. עשה כמו שהתחילו הם: בכל דבר נהגו הם כאילו היו מאמינים, הוזו במי קודש, שמעו את הרינה ואל התפילה, וכו'. בדרך הטבע יעורר הדבר הזה אמונה בלבך ויתמימך

העמדה הראייתית¶

טקסט (קליפורד)

ויליאם קליפורד, מתמטיקאי שחי 200 שנה אחרי פסקל, התקומם כגד הרעיון שלו. הוא נותן דוגמה בקשר לספינה -

נגיד ואני ספן, ואני רוצה לצאת עם הספינה שלי והצוות לים. אבל אני לא לגמרי בטוח שהיא ראויה לצאת לים. אבל לתקן אותה ייקח מלא זמן וכסף, ויש סיכוי לא רע שהיא תהיה בסדר - ואני מאמין שתהיה בסדר - אז אני מפליג בכל זאת והספינה טובעת. האם ההתנהלות של הספן פגומה מוסרית?

במקרה הזה, אנחנו שופטים את הספן על האמונה שלו - גם אם הספינה לא הייתה טובעת, הוא אשם מוסרית. מצד שני, אם הספן היה שוכר מומחה, ובודק בדקדקנות, והמומחה אמת שהספינה בסדר - לא היינו חושב שהוא אשם. בתמצית, קליפורד מתקוממם כנגד האמנה מעבר לראיות. הוא חותם -

It is wrong always, everywhere, and for anyone, to believe anything upon insufficient evidence

הכלל הזה מכונה ראייתיות (Evidentialism). יש לך ראיות חזקות? תאמין באופן חזק; יש לך אמונות חלשות? תאמין באופן חלש. אין לך ראיות? תהיה אגנוסטי. חריגה מכלל הזה היא לא מוסרית.

קליפורד מנסח את זה קולע, אבל תכל'ס - כל הפילוסופים נוהגים ככה, תמיד.

העמדה הזו היא קונצנזוס מוחלט - נראה שאי אפשר לתקוף אותה. אז אחרי קליפורד, מלא פילוסופים תקפו אותה.

הרצון להאמין¶

טקסט (ג'יימס)

וויליאם ג'יימס⁵ עושה מהלך מגניב פילוסופית כנגד קליפורד. ג'יימס היה פרופסור לרפואה בהרווארד, לפני שהייתה פסיכולוגיה - הוא הפרויד האמריקני³. ג'יימס גדל בבית דתי מאוד, ובחן את הפסיכולוגיה של הדת ואת החוויה הדתית. בספרו הרצון להאמין⁴. הוא סייע לייסד זרם חדש, פילוסופיה פרגמטיסטית - עזוב אותי פילוסופיה, מה עובד? מה כדאי?

ג'יימס יוצא בסבב הרצאת על האמונה הדתית, שבכולן הוא תוקף את קליפורד. לא רק שהוא תוקף את קליפורד, הוא קובע כי אם נלך עם קליפורד עד הסוף - נגיע לאבסורד.

ג'יימס טוען שישנם מצבים בהם זה יהיה זה מוצדק (ואולי אף הכרחי) להאמין שלא על בסיס ראיות -מעבר לראיות. הוא מונה שלושה קריטריונים שמגדירים מצב כזה:

הברירה צריכה להיות חיה

יש האמנות שהן לא חיות עבורנו. אנחנו לא נאמין בכדור הארץ השטוח - האמונה הזו לא חיה עבורי - אין לנו מה לעשות שם; זה רחוק מדי מהמרחב האמונתי הפסיכולוגי שלי.

הברירה היא כפויה

אי אפשר להכריע שלא להכריע. או שאתה יוצא מהבית עם מטריה או שלא. אתה לא יכול להתחתן או לא להכריע - אם לא הכרעת, לא התחתנת. אם אתה לא מחליט כי אין לך ראיות - אתה עדיין מחליט.

הברירה היא משמעותית

נניח ומישהו מציע לך לנסוע איתו לקוטב הצפוני. אתה לא יודע אם זה יהיה טוב או לא טוב - זה מסוכן, ורחוק, אבל מלהיב ומרתק. אין לך ראיות טובות אם כדאי או לא כדאי לך - מה אתה כבר יודע על הקוטב הצפוני? ובכל זאת, זו בחירה משמעותית - אתה לא בוחר קורנפלקס בסופר - לא תכריע אותה בהטלת מטבע. בברירה כזו, אני רוצה להכניס עוד שיקולים, כדי שזו לא תהיה בחירה סתמית⁶.

ככשלושת אלה מתקיימים, מותר - אפילו הכרחי - להחליט מעבר לראיות, בשיקולים נוספים אותם הוא מכנה שיקולים פרגמטיים. אם נישאר עם קליפורד במצבים כאלה - פשוט נתקע. לעולם לא יהיו לך ראיות מספיק טובות להתחתן - אז לא מתחתנים אף פעם? הרי גם זו בחירה - בלי ראיות!

[נתאר] אדם המהסס תמידית אם להציע נישואין לאישה מסוימת כיוון שאינו משוכנע לחלוטין שתתגלה אמנם כמלאך לאחר שיביאהּ לביתו. האין הוא שולל מעצמו את פוטנציאל המלאכיוּת הזה באותה פסקנות שבה היה מאבד אותו אילו נישא לאישה אחרת? הספקנות אינה אפוא הימנעות מברירה; היא בחירה בסיכון מסוג מסוים

כמובן שכל זה נועד כדי להכין את הקרקע לטענה שהדילמה 'האם להיות דתי' היא דילמה העונה לכל הקריטריונים הללו ועל כן יהיה זה מוצדק להאמין גם בהיעדר ראיות

ג'יימס משחק על מצבים שבהם אי אפשר להצדיק את האמונה מלכתחילה - רק לקבל הצדקות בדיעבד. לא תדע אם אשתך נהדרת עד שלא תתחתן איתה; לא תדע אם כדאי להאמין באלוהים עד שלא תאמין. אם אתה מדען שחוקר רעיון, לא תחקור אותו אם לא תאמין שהוא נכון. רק בדיעבד, אחרי שחקרת אותו, תדע אם אתה צודק - או שבזבזת את הזמן שלך. המשחק הוא בין הפחד מטעות ללא-לדעת את האמת⁷.

ג'יימס לא טוען לאמונה בניגוד לראיות - יש ראיות חזקות לצד אחד ולא לשני, ג'יימס לא יגיד לך להאמין - הוא מדבר רק על מצבי דילמה (אחרת הברירה לא חיה).

ההצדקה לאמונה¶

מצגת, טקסט, טקסט, סרטון

אלווין פלנטינגה, כמו פסקל וג'יימס טוען בעד דת ללא-ראיות - אך במקום להתמקד בלמה כדאי להאמין, הוא כותב למה מוצדק להאמין. לטענתו, אין ביקורת אפיסטמית מוצקה לאדם המאמין ללא ראיות.

פלנטינגה¶

אלווין פלנטינגה פעל בעיקר בסוף המאה ה20, והוא ייסד הלכה למעשה את הפילוסופיה האנליטית של הדת. פלנטינגה הוא פילוסוף אנליטי אדוק, ובוחן את הפילוסופיה של הדת - שנתפסה עד אז כמגוחכת וחובבנית - דרך הצהר הזה, של הלוגיקה והטיעונים הקרים והקשים.

פלנטינגה נחשב מאוד בזכות העיסוק שלו בלוגיקה מודאלית, ומשתמש במוניטין הזה לבסס את הפילוסופיה של הדת - מכך שהוא מקים מוסדות לנושא ומקדם את הדיון. לכן, הוא נוכח בכמעט כל תחום בפילוסופיה של הדת - בעיית הרוע, חובת ההוכחה, והראיות לקיום האל. הכתיבה שלו מאוד משועשעת, ולעיתים בשני גופנים - האחד אנליטי, והשני יומיומי, שרצים במקביל.

פלנטינגה הוא מאמין אדוק - הוא נוהג להגיד שאלמלא הפילוסופיה, היה נהיה כומר.

המטרה של פנטינגה היא לא להוכיח את קיום אלוהים - הוא מאמין ללא ראיות, כמו שנראה - אלא להפיל את כל הראייות לאי-קיום אלוהים.

האתגר הראייתי¶

כאמור, העמדה הראייתית מבוססת אך ורק על ראיות, ולהיות מותאמת לעוצמת הראיות. או במילים אחרות: אין זה מוצדק לאחוז באמונה בעוצמה מסוימת, בלא ראיות מספיקות. העמדה הזו מבקרת את הדת:

יהיה זה מוצדק להאמין באלוהים רק אם יש לכך ראיות.
אין ראיות לקיום אלוהים.
לכן, אין זה מוצדק להאמין בקיומו של אלוהים.

רוב הפילוסופים (והתיאולוגים) קיבלו את 1 ולכן ניסו לדחות את 2. המטרה של פלנטינגה היא לתקוף את הנחה 1: גם אם אין ראיות, מוצדק להאמין באלוהים⁹.

יסודנות¶

מה המבנה של ההאמנות שלנו? יש שתי גישות:

היסודנות (Foundationalism)

אני מאמין באמונה א' ובאמונה ב', והן היסוד לאמונה ג': ההאמנות שלי מבוססות על יסודות ברורים, ולא שרשרת אינסופית. דקארט ערער על ההנחות האלו בחיפוש אחר האמונות היסודיים האלו, שאינם מוצדקים (לא כשגויים, אלא כבלתי-ניתנים להצדקה, ראשוניים). שפינוזה הוא דוגמא בולטת לשיטה יסודנית, בשיטה הגיאומטרית שלו באתיקה.

המושג "יסודנות" עולה רק במאה ה-20, אבל די ברור שכולם החזיקו בה, כל הזמן.

עקביות (Coherentism)

זו עמדה של הפילוסופיה האנליטית במאה ה20, במיוחד בידי קויין וויטגנשטיין, לפיה אמונה רודפת אמונה רודפת אמונה, במעגל.

תכונות האמנות במבנה יסודני¶

בתוך מבנה יסודני, האמנה יכולה להיות יסודית או לא יסודית, או יותר יסודית ופחות יסודית. מה יקרה לשאר ההאמנות אם ההאמנה הזו תיפול? העוצמה והמיקום של ההאמנה במבנה ישפיעו על זה מאוד.

יסודי הוא בינארי: או שהאמנה יסודית או שלו. לעומת זאת, העומק והעוצמה הם רצף: אני ממש ממש בטוח שהיה נפוליאון (עוצמה גבוהה), אבל זו לא אמונה מאוד עמוקה - לא יטלטל אותי לגלות שלא היה נפוליאון.

יסודנות קלאסית¶

פלנטינגה שם את דקארט, אקווינוס ואנסלם באותה הסירה, אותה מכנה יסודנות הקלאסית, שאומרת ש

בכל מבנה-תבוני רציונלי, יש מערכת האמנות בסיסיות – טענות אשר לא התקבלו על בסיס האמנות אחרות.
במבנה-תבוני רציונלי, האמנות בלתי בסיסיות נתמכות באופן פרופורציונלי ליסודות.
במבנה-תבוני רציונלי, האמנות בסיסיות יהיו או ברורות-מאליהן או מושרות או נתונות לחושים.

יסודנות קלאסית מגדירה אמונת יסוד כלפחות אחד מ -

ברורה מאליה

מספיק להבין אותה כדי לדעת שהיא נכונה (חוק הסתירה)

נתונה לחושים

טענה שדרך החושים אנחנו יודעים שהיא נכונה (אני רואה ירוק)

הטענה היא לא יש ירוק, שם בחוץ, אלא אני רואה ירוק.

מושרשת

טענות שעצם ההאמנה בהן הופכת אותן לנכונות (הקוגיטו, איה, כואב לי).

הביקורת של היסודנית הקלאסית כנגד האלוהים היא שהאמונה באלוהים אינה עונה לקריטריונים האלה.

אפיסטמולוגיה רפורמיסטית¶

וכאן נכנס פלנטינגה. איך תוקפים יסודנות קלאסית?

העמדה הרפורמיסטית¶

פלנטינגה הוא קלוויניסט, תת-זרם של הנצרות הפרוטסטנטית. קלווין חושב שזה פסול להסתמך על ראיות לקיום אלוהים. פלנטינגה מפנה לציטוט -

תיאולוגיה טבעית, המנותקת מכל התגלות ומתעסקת אך ורק בתצפיות ובמחקרים על העולם בו בני האדם חיים פשוט אינה קיימת... הן מבחינת תיאולוגית והן מבחינת הדת האל הוא נקודת המוצא... אנו מקבלים את הרושם שהאמונה באלוהים מבוססת לחלוטין אך ורק על ההוכחות האלו. אך אמונה שכזו תהיה אמונה אומללה מכיוון שהיא מעוררת את קוראת לאל היא זקוקה קודם להוכיח את קיומו. ההפך הוא הנכון. אין ולו אובייקט אחד אשר אנו מהססים אם להאמין בקיומו לפני שמוצגים בפנינו הוכחות מוחלטות לכך. קיומו של העצמי, של העולם הסובב אותנו, של חוקים מוסריים ולוגיים וכו'. אנו משוכנעים באופן כה עמוק על ידי הרשמים הברורים שדברים אלו מותירים על תודעתנו כך שאנו לא צריכים שום טיעון או ראיה. אנו מקבלים את האמונות האלו באופן ספונטני ובלתי רצוני. אותו הדבר נכון גם בכל הנוגע לאל. ההוכחות לכאורה אינם הבסיס הראשוני לביטחון שלנו באל. הביטחון הזה מבוסס אך ורק על אמונה. כלומר – על ידי העדות הספונטנית שכפויה עלינו מכל כיוון

הרמן בווניק (1854-1921) – תיאולוג קלוויניטסי*

ונעם מוסיף מקביל יהודי -

אבא מחזיק את ילדו על זרועו, מנשקו, מחבקו, מאכיל אותו. ישאל מאן-דהוא את הילד: מי מחזיק אותך על הידיים? יענה לו הילד: אבי. יגיד לו מישהו: לא זהו אביך? (תוך כדי שמצביע על אדם אחר), הילד יראה באצבע על אביו ויאמר הרי זהו אבי! הוא אינו צריך ראיות, הוא צריך רק מראה באצבע: זהו אבי! במצב כזה יכולה להיות לו לילד אהבה אמיתית לאביו, אך מה אם הילד אינו מכיר את אביו וצריכים להוכיח לו בראיות שזהו אביו? אז כבר לא יכולה להיות אהבה אמיתית. החפץ חיים (ישראל מאיר הכהן, 1838-1933)

ראיות, במצבים מסוימים, זה דבר פסול - כמו בסיפור הזה: ילד מוחזק על ידי אבא שלו, ופתאום מישהו מגיע וישאל - רגע, זה לא אבא שלך? אם זה יערער את הילד עד כדי חיפוש ראיות - יש בכך משהו פסול. באופן דומה, אדם מאמין הוא כזה שלא צריך בעיות - אם אתה צריך ראיות, אולי אתה לא כזה מאמין (כמו אהבה).

זה הרקע התיאולוגי שעליו פלנטינגה פועל.

דחיית היסודנות הקלאסית¶

למה שנדחה את היסודנות הקלאסית? פלנטינגה כותב -

הטענה היסודנית היא או שקרית או כזו שאימוץ שלה על ידי היסודני הוא הפרה של המחויבות האפיסטמית שלו. זאת מכיוון שהיסודני לא מכיר כל טיעון או ראיה עבור הטענה היסודנית. לכן, אם הטענה היסודנית היא אמיתית אז על ידי אימוץ שלה הוא יפר מחויבות אפיסטמית שלו. אם כך, הטענה היסודנית היא או שקרית או כזו שהיסודני לא יכול לאמצה באופן רציונלי. במילים אחרות: העמדה היסודנית הקלאסית מחייבת את האדם המקבל אותה לא לקבל את העמדה עצמה שכן היא לא יסודית כיאות ואף לא נובעת מטענה יסודית כיאות.

זה מהלך פלנטינגאי קלאסי: לגרום להנחות הבסיס לאכול את עצמן. אתה רוצה להאמין על פי ראיות? תביא לי ראיות לאמונה בראיות!

פלנטינגה קובע שאם מוצדק להחזיק ביסדונות קלאסית, אז לא מוצדק להאמין ביסודנות קלאסית - היא עצמה חוטאת לאמונות היסוד שלה. פלנטינגה אומר, תביאו לי שרשרת סיבתית מיסודנות להאמנה שלכם ביסודנות, והוא יקבל אותה - אבל הוא לא נתקל באחת כזו.

עכשיו אנחנו במצב מוזר. אנחנו יסודנים, אבל אין לנו יסוד ליסודנות. מה עכשיו? פלנטינגה אומר שזה מצב נפוץ בפילוסופיה (עקרון האימות). מה ההבדל בין ברווז? נופל מהעיקרון הזה: אין לו משמעות שניתן לאמת. היום יום חמישי? מקיים אותו: יש לו תוכן שאפשר לאמת או לדחות. אנחנו במצב הברווז: אין לנו עיקרון, אבל ברור שיש דברים עם משמעות ודברים שלא.

תחשבו למשל על קריטריון להבחנה ביפה. מה יפה ומה לא יפה? אין ממש עיקרון כזה; ובכל זאת, יש דברים יפים ויש דברים לא יפים: זה שהפלנו את העיקרון לא אומר שיופי קרס.

אז מה עושים?

פלנטינגה מציע -

הקריטריון ליסודיות-כיאות חייב להיבנות מלטה-למעלה ולא להפך. אסור להגיע אליו מתוך מחשבה טהורה אלא על ידי בחינה של הדוגמאות הרלוונטיות

אלוהים ונפשות אחרות¶

בספרו ¹⁰God and Other Minds, שבסיומו פלנטינגה אומר:

אם האמונה שלי בנפשות אחרות רציונלית, כך גם האמונה שלי באלוהים. אבל, ברור שהראשונה רציונלית, מכאן, אם כן, השנייה

האמונה בבני אדם אחרים¹¹, אומר פלנטינגה, נמצאת באותו המעמד כמו אמונה באלוהים: אם האמונה באחת מוצדקת, כך גם השנייה.

כרגיל, פלנטינגה לא מנסה להצדיק אמונה באלוהים באמונה הזו, אלא - ההאמנה שלך שאין אלוהים באותה המעמד של ההאמנה שלי שיש אלוהים - יסודית ולא מוצדקת; אתה לא יכול לבקר אותי, נהנהבננה.

אז איך כדאי להתייחס לראיות לקיום האל? פלנטינגה לא זקוק להן; הוא משתמש בהם כקלף טקטי, להדוף ביקורת.

נקודות נוספות:

Sensus divinitatis

החוש אלוהי, כמו שטוענת הראייה מן החוויה הדתית¹². זוהי טענה קלוויניסטית, שיש חוש שיכול להרגיש את אלוהים.

מודל אקווינס\קלווין
Warrent

ביקורות¶

הדלעת האדירה¶

אז עכשיו, הכל יכול להיות בסיסי? אני יכול להאמין באופן בסיסי בכל מה שאני רוצה? זו תהיה עמדה מגוחכת.

היה זה מפתה להעלות את סוג השאלה הבאה. אם האמונה באלוהים היא יסודית-כיאות, מדוע לא כל אמונה היא יסודית-כיאות? האם לא נוכל לומר דבר דומה על כל סטייה מוזרה שעולה על רוחנו? מה בכל הנוגע לוודו ואסטרולוגיה? מה בנוגע לאמונה שהדלעת האדירה המתגלית אלינו בליל כל הקדושים (halloween)? האם אני יכול לאמץ את האמונה הזו באופן נאות כיסודית?...

ברור שלא. לפי האפיסטמולוג-הרפורמטור [פלנטינגה], בתנאים מסוימים אמונות מסוימות הן יסודיות-כיאות; אותן אמונות עצמן יכולות שלא להיות יסודיות-כיאות תחת תנאים אחרים. נניח שאני מאמין שאני רואה עץ: אמונה זו היא יסודית-כיאות בתנאים אותן קשה לתאר במדויק אך כאלו הכוללים דבר מה מסוים הנראה בפניי בעל מאפיינים מסוימים. אותה האמונה עצמה איננה בסיסית כיאות במקרה בו אני יודע שאני יושב בחדרי, שומע מוזיקה ועוצם את עיני. טענתו של האפיסטמולוג-הרפורמטור היא שישנם תנאים מסוימים, אשר לרוב מתקיימים, בהם האמונה באלוהים הינה יסודית-כיאות; אך איזו סיבה יש לחשוב שדבר זה מחייב אותו לעמדה לפיה כל אמונה היא יסודית כיאות בכל מצב?... האם זה רק מכיוון שהוא דוחה את הקריטריון ליסודיות-כיאות אותו סיפק היסודני-הקלאסי? אך למה שדבר כזה יחייב אותו לעמדה כזו סובלנית ובלתי רציונלית?

פידאיזם¶

פידאיזם היא העמדה שהתבונה סותרת את הדת, ואף-על-פי-כן צריך להחזיק בדת. פידאיזם מודרני מרוכך יותר - הוא טוען שלאדם הדתי ולאדם הלא-דתי (המצדד בתבונה בלבד) אין קריטריון לדבר זה עם זה. פלנטינגה עונה על זה -

הקריטריון ליסודיות-כיאות חייב להיבנות מלטה-למעלה ולא להפך. אסור להגיע אליו מתוך מחשבה טהורה אלא על ידי בחינה של הדוגמאות הרלוונטיות. אך אין כל סיבה להניח מראש כי כולם יסכימו על הדוגמאות. כמובן שהנוצרים יסברו שהאמונה באלוהים היא נאותה ורציונלית לחלוטין. יתר על כן, אם יתברר שהיא לא מאומצת על בסיס טענות אחרות אז הנוצרי יסיק כי היא יסודית-כיאות. ייתכן כי תלמידיהם של ברטראנד ראסל... יחלקו על כך; אך מדוע דבר זה רלוונטי? האם הקריטריון שלי, או זה של הקהילה הנוצרית, צריך להתאים לדוגמאות שלהם? בוודאי שלא. הקהילה הנוצרית אחראית על הדוגמאות שלה, לא שלהם

פלנטינגה מודה בסוג מסוים של פידאיזם: הוא אומר שהוא לא יכול להתווכח עם ראסל.

זהו לא פוסט-מודרניזם, בסגנון האמת-היא-יחסית כזה: פלנטינגה כן חושב שהוא צודק, וראסל טועה - אבל שאין לו איך לשכנע אותנו.

זה בדיוק מה שזה - אוסף של משפטים לא קשורים. מעולה לשירותים - הוא כנראה כתב את זה שם גם. ↩
פסקל היה דוס נוצרי, ודווקא כן האמין באלוהים - האגדה מספרת שכשהוא מת, מצאו בכיס שלו פתק שרשום - אלוהי אברהם, יצחק ויעקב - ולא אלוהי הפילוסופים. את ההימור ניסח להמונים המסכנים, הלא-מאמינים. ↩
למרבה האירוניה, הפסיכולוגיה היום מבוססת עליו הרבה יותר: הוא היה אמפריקן מדוקדק, ולא כמו פרויד - ארבעה יהודים יושבים על הספה ומעשנים. עד היום הוא מוערך מאוד - יש פסל גדול שלו בהרווארד. ↩
ג'יימס כותב בחסד וכיף לקרוא אותו, אומ רנועם - יש האומרים שכתב טוב יותר מאחיו, שהיה סופר. ↩
גם הוא היה דוס נוצרי, וכתב להמונים - כמו פסקל. הוא היה אתאיסט, אבל חזק לחיק האמונה (אם כי לא לחיק הדת הרשמית) חזק מאוד. ↩
ולכן הוא בז להימור של פסקל, ואמר - אם הייתי אלוהים, ודאי הייתי נהנה הנאה מיוחדת לשים אנשים שהימרו את ההימור הזה בגיהנום. ↩
מזכיר את תיאוריית גילוי אותות, שיטה פסיכולוגית מוכרת. ↩
ג'יימס משיב שאמונה באלים אחרים מדי היא לא אמונה חיה ולכן הן לא רלוונטיות. ↩
הוא תוקף גם את העמדה השנייה - שאין ראיות לקיום אלוהים - בלי קשר; במאמרים אחרים הוא מתאר את ההוכחה המודאלית לקיום אלוהים. ↩
ספר מעולה לקורס הזה ובכלל, אומר נעם ↩
העמדה המנוגדת - קרי, שרק אני קיים, מכונה סוליפסיזם, ולדן יש מה להגיד עליה ↩
פלנטינגה הוא ה- תומך של עמדה זו. ↩