שפה דתית

מצגת, מאמר (קרנפ), טקסט (ויטגנשטיין), טקסט (הלברטל)

ראשיתה של הפילוסופיה האנליטית¶

הלוגיקה הייתה נערצת בראשית הפילוסופיה, והתחילה אצל אריסטו, המשיכה דרך הסטואיקנים, ונתקעה שם. קאנט כתב בביקורת התבונה הטהורה שהלוגיקה לא התקדמה מאז ימי אריסטו והיא לא צריכה. ואז הגיע פרגה, שפיתח את תחשיב הפרדיקטים - מה שהוביל לעידן חדש בלוגיקה. משם פרחו זרמים שמאסו בכתיבה הפילוסופית המברברת, וביקשו להצריך פילוסופיה בצורה אנליטית מתמטית.

ויטגנשטיין¶

ר' גם - ויטגנשטיין (פילוסופיה של הלשון)

לודוויג ויטגנשטיין הוא טיפוס מגניב רצח. הוא נולד בוינה למשפחה עשירה מאוד, למד עם היטלר בכיתה א'¹, והלך ללמוד הנדסת אוויר. הוא מתאהב שם במתמטיקה, ומתחיל ללמוד את היסודות שלה. הוא נוסע לפרגה, שמציע לו ללמוד אצל ראסל, וכך הוא עושה - הוא מתפלח לקיימברידג' ולומד עם ראסל (ששואל אותו מי אתה? אתה בקושי מדבר אנגלית בכלל. מה אתה רוצה?). ראסל מבקש ממנו לכתוב משהו, ויטנגשטיין שולח לו משהו, וראסל מכריז עליו כפילוסוף הגדול הבא.

ויטגנשטיין מצטרף לצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה ומתנדב במקומות הכי מסוכנים כדי לחוות חווית סף-מוות (הוא בחור הזוי). בשמירות בעמדות הכי מסוכנות הוא כתב את הטרקטטוס, שאף אחד לא מוכן לפרסם כי הוא הזוי עד שראסל (סופרסטאר) מוסיף הקדמה, ובספר שם קובע את מות הפילוסופיה - כי כל שאלה פילוסופית אפשר או להמיר לשאלה מדעית, או שהיא חסרת משמעות.

קיימברידג' מעניקים לו דוקטורט על הספר (אין לו תואר ראשון), והוא מתפטר. הוא הופך להיות גנן בוינה, מפוטר (הוא הרביץ לילדים, יותר מהשאר), עד שכל המי-ומי - כולל אנשטיין - מצליחים לשכנע אותו לחזור לפילוסופיה. הוא חוזר לקיימברידג' ומתחיל את הפילוסופיה מההתחלה בספרו השני, חקירות פילוסופיות (שם הוא יורד על כולם, כולל עצמו). הוא מחליט להיפטר מכל הכסף שלו כי הכסף משחית (אבל לא לעניים, כי הנפש שלהם לא מושחתת), תורם אותו לעשירים, וממשיך בקיימברידג' כעני מרוד.

ויטגנשטיין מחולק לויטגנשטיין המוקדם וויטגנשטיין המאוחר - לפני שהוא פרש ואחרי שהוא פרש.

עיקרון האימות¶

משמעותו של היגד היא המתודה של אימותו

מוריץ שליק

בחקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחפש את מה שהופך משפט לבעל משמעות - לשיטתו, כל משפט שאפשר להוכיח כאמיתי ושקרי. מה ההבדל בין ברווז הוא נכון תחבירית אבל חסר משמעות - אין כאן מה להוכיח - והאם הציקפיל נושך חסר משמעות כל עוד אין הגדרה לציקפיל. משפטים אחרים, כמו סתירות וטאוטולוגיות הם בעלי משמעות, אבל לא אומרים כלום על העולם - הם נכונים או שקריים מתוקף עצמם.

לכן, המשפטים שמעניינים אותנו הם המשפטים הקונטינגטנטיים - אלו שיכולים להיות שקריים או אמיתיים, שאפשר לבדוק בכלים אמפיריים ולוגים (אמפריציזם לוגי).

מה שלא ניתן לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.¹⁰

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות

הבעיה היא שעכשיו רוב המימרות הפילוסופיות חסרות משמעות. אסור לרצוח. איך תוכיח את זה אמפירית? אי אפשר; הוא חסר משמעות.

קארנפ, שכותב את הפילוסופיה של ויטגנשטיין בצורה ברורה (ויטגנשטיין כותב לא ברור בקטע מחריד²), קובע שמילה שניתן לאמת הוא משהו שאפשר להגיד עליו זהו X.

זהו שולחן. נכון? נכון. לא נכון? לא נכון. זהו אסור לרצוח. נכון? לא נכון? מאיפה לי? לרלורים חסרי פשר.

פוזיטיביזם לוגי¶

בהיותו גנן, ויטגנשטיין נתקל בחוג הוינאי - חבורה של פילוסופיים שמתלהבים נורא ממדע, ומנסים לפתח זרם פילוסופי מראיית עולם מדעית. הם התרועעו עם כל המי-ומי - אינשטיין, גדל, וכו'. הם כמובן מתפחלצים מהמאמר הלוגי פילוסופי - ממש ברמה של כת - עד שהוא עצמו מגיע לשם ובז להם והם בזים לו⁹.

הם מנסחים את עקרון האימות על סמך ויטגנשטיין בזרם שהם מכנים הפוזיטיביזם הלוגי. הם נהפכים למדברריו של ויטגנשטיין, ומגיעים להשלכות קשות מאוד: אתיקה, אסתטיקה, ובערך כל תחום נורמטיבי נופלים לחלוטין. אתה לא יודע להצביע על זה? לא מעניין. נשארנו רק עם הלוגיקה³, המתמטיקה⁴ ומדעי הטבע.

וכמובן, המטאפיזיקה והתיאולוגיה נופלות. יש אלוהים? איפה? מה אמרת בכלל?

שפה דתית?¶

רודולף קרנפ⁵ כותב -

ניתוח לוגי, אם כן, פוסק גזר דין של חוסר משמעות לכול ידע המתיימר להיות מעל או מעבר לניסיון. גזר דין זה נוגע בראש ובראשונה למטאפיזיקה הספקולטיבית, לכל ידע לכאורה של חשיבה טהורה או אינטואיציה טהורה המתיימר לחרוג מהניסיון... אותו שיפוט תקף לכול פילוסופיה של נורמה ולכול פילוסופיה של ערך, לכל אתיקה או אסתטיקה שהיא שיטה נורמטיבית. זאת מכיוון שהתקפות האובייקטיבית של ערך או נורמה אינה ניתנת לאימות אמפירי, וכן לא מוסקת ממשפטים אמפיריים, היא כלל אינה יכולה להיטען (במשפטים בעלי משמעות). במלים אחרות: או שיש קריטריון אמפירי שיציין את השימוש ב"טוב", ב"יפה" ובשאר הפרדיקטים המשמשים במדע הנורמטיבי או שאין. במקרה הראשון, טענה המכילה פרדיקטים כאלו הופכת לשיפוט עובדתי, אך לא לשיפוט ערכי. במקרה השני היא מתגלית כפסאודו משפט. בשורה התחתונה מתגלה כי בניית משפט המבטא שיפוט ערכי כלל אינה אפשרית.

רודולף קרנפ, סילוק המטאפיזיקה על ידי ניתוח לוגי של השפה

והנה לכם גזר דין מוות לפילוסופיה - שהם אומרים שתפקידה אינה אלא להבהיר את השאלה, ולהגיש אותה למדענים.

אם אדם טוען "יש אלוהים"... לא נאמר לו: "טענותיך שגויות", אלא נשאל אותו: "למה אתה מתכוון בטענות אלו?". אז מתגלה גבול ברור בין שני סוגי טענות. בצדו האחד נמצאות טענות המדע האמפירי, משמעותן ניתנת על ידי ניתוח לוגי, או יותר במדויק, על ידי רדוקציה לטענות הפשוטות ביותר בנוגע לנתון האמפירי. מצדו השני ישנן טענות, למשל הטענות שצוינו מעלה, המתגלות כחסרות משמעות אם יובנו בהקשר מטאפיסי. לעתים קרובות אפשר, כמובן, לפרשן כטענות אמפיריות, אך אז הן מאבדות את התוכן הרגשי שהוא מהותי בדרך כלל למטאפיסיקאים. המטאפיסיקאי והתיאולוג מאמינים, ועקב כך משלים עצמם, שטענותיהם אומרות דבר מה, או שהן מציינות מצב עניינים. מאידך, ממחיש הניתוח כי הן אינן אומרות דבר אלא מבטאות רצון ונטיות אופי בלבד.''

רודולף קרנפ, אוטו נוירת, האנס האן, תפיסת העולם המדעית: החוג הוינאי (מניפסט החוג הוינאי)

לכאורה, האנשים האלו אתאיסטים. אבל בעצם, גם אין אלוהים היא טענה שנופלת אצלם; הם פשוט מחוץ למגרש, לגמרי⁶.

אז, מה זה שפה דתית?¶

אנשים הרי משתמשים בכל המשפטים האלה, לכאורה כדי לתאר את העולם - אבל הם לא מבטאים את העולם. מה הם עושים בכל זאת? זוהי הגישה שנקראת הגישה האקפרסיביסטית -

משמעותה של התזה הנגד-מטאפיזית שלנו ניתנת עתה להסבר בהיר יותר. תזה זו טוענת כי קביעות מטאפיזיות יש להם אך ורק תפקיד הבעתי, אך לא תפקיד ייצוגי. קביעות מטאפיזיות הינן לא אמיתיות אף לא שקריות, לפי שהן אינן טוענות דבר, הן אינן מכילות כל ידי או טעות. הן מונחות לחלוטין מחוץ לתחומה של ידיעה, של תורה, מחוץ לכל דיון על אמת או שקר. ובכל זאת, כמו צחוק, ליריקה ומוסיקה, יש להן כוח הבעתי... באופן זה, למשל, מערכת מטאפיזית של מוניזם יכולה לשמש הבעה לצורת חיים הרמונית, ומערכת דואליסטית יכולה להוות ביטוי למצבו הרגשי של פלוני הרואה את החיים כמאבק נצחי; מערכת אתית חמורה יכולה לבטא תחושה חזקה של חובה או אולי תשוקה לשלוט באופן נוקשה... כך אנו מוצאים דמיון רב בין המטאפיזיקה לליריקה. אך קיים הבדל מכריע אחד ביניהם. לשתיהן אין תפקיד ייצוגי, אין להן כל תוכן תאורטי. ואולם לקביעה מטאפיזית – להבדל מחרוז לירי – יש לכאורה תוכן כזה וזה הסיבה לכך שלא רק הקורא מגיע לכלל טעות, אלא גם המטאפיזיקאי עצמו. הוא מאמין כי במסתו המטאפיזית הוא טוען דבר מה.

רודולף קרנפ, דחיית המטאפיזיקה (לעיל הערה ..), עמ' 48-49.

מטאפיזיקאים⁷ הם מוזיקאים נטולי יכולת מוזיקלית

מתוך 'סילוק המטאפיזיקה'

אז, תיאולוגיה היא... מוזיקה. היא, לצד המטאפיזיקאים, פשוט לא מבינים את זה. אתם מביעים את הרגשות שלכם, וזה חמוד. אבל אתם לא אומרים כלום על העולם. כל העסק הזה מיד מזדחל חזרה לפסיכולוגיה.

מה זה אומר על דת?¶

ארבע אפשריות:

זניחת הדת

אופיה הבלתי תיאורטי של המטאפיזיקה לא היה בה כשלעצמה פגם; לכל האמנויות יש אופי בלתי-תאורטי שכזה, ואין הן מאבדות משום-כך את ערכן הרב בחיים האישיים, כמו גם בחיים החברתיים. הסכנה טמונה באופיה המטעה של המטאפיזיקה; היא גורמת לאשליה של ידיעה בלי שהיא למעשה מספקת כל ידיעה שהיא. זו הסיבה לכך שאנו דוחים אותה

רודולף קרנפ, מתוך: דחיית המטאפיזיקה

זה מה שרוב חברי החוג עושים.

זניחת השפה הדתית אך אימוץ הדת

מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק

מאמר לוגי פילוסופי, משפט 7

הלא ייאמר ישנו, הוא מראה את עצמו, הוא הוא המיסטי

שם, משפט 6.522

הספר שלי [מאמר לוגי פילוסופי] מכיל שתי חלקים: מה שכתוב בו ומה שלא כתוב בו, והחלק השני הוא החשוב מביניהם

מתוך מכתב מויטגנשטיין לחברון פליקר – לקוח מהביוגרפיה של ריי מונק עמ' 178. תרגום של נועם.

ויטגנשטיין לא היה דתי ולא דגל בדת כלשהי, אבל אחרי שהוא נפטר גילו שהוא חווה כל מיני חוויות מיסטיות, התפלל וביצע וידויים.

אימוץ השפה הדתית על אף חוסר המשמעות הקוגניטיבית שלה

דת זה מוזיקה? קטלני. אני אוהב מוזיקה. הם מאמצים את המשפט של אייר -

ראוי לציין כי, לפי הדין וחשבון שסיפקנו להיגדים דתיים, אין שום בסיס לוגי לאנטגוניזם בין מדע ובין דת. בכל הנוגע לשאלת האמת, אין מתח בין המדען לבין המאמין באל הטרנסנדנטלי.

א.ג' אייר⁸, (Language, Truth and Logic p 123, התרגום של נועם)

אפשרות ד' – זניחת עיקרון האימות

בפועל, זה די מה שקרה - אף אחד לא מחזיק היום בעיקרון האימות (תודה לאל¹¹).

אפשרות ה' - אפשר לאמת חוויות דתיות

פלנטינגה ואחרים טוענים שיש לנו כלים אמפיריים לבדוק את קיום האל - בדמות חוש שישי (החוש המיסטי).

נפילת הפוזיטיביזם¶

קרל פופר וויליארד ואן אורמאן קוויין, בדוגמה נדירה של פילוסופיה מתקדמת, הראו כי עיקרון האימות מביס את עצמו - הוא עצמו לא ניתן לאימות¹², והוא בעצם גם לעשות פויה, כמו שפה דתית בדיוק.

פופר חי בוינה לצד הפויזטיביסטים הלוגים, והחוג הוינאי לא הזמינו אותו כי הוא אדם בלתי נסבל¹³. הוא הצביע על זה שהרבה היגדים אמפיריים בלתי ניתנים להפרכה (ישנם עורבים ורודים, ב2200 כולם יקומו לתחייה). זה בעל משמעות? לא בעל משמעות?

קוויין החמיר בכך והוכיח שהעיקרון מביס את עצמו - הוא היה חבר בחוג הוינאי בתקופתו המאוחרת, אז כתב את מאמרו שתי דוגמות. במאמר הוא מראה כיצד ההפרדה בין טענות לאנליטיות לא עובדת, עמומה מאוד. באופן מדהים, הוא משכנע את כולם - אף אחד לא ערער עליו.

קריטריון המשמעות בשימוש¶

מצגת

אחרי שהציקו לו מספיק, כאמור, ויטגנשטיין כותב עוד הרבה - כמו חקירות פילוסופיות - ולא מוציא אותם לאור, עד שמשכנעים אותו להוציא אותם לאור, והוא כותב בהקדמה שהוא עושה את זה כי אני אפס (ואז הוא לא הוציא את הספר).

גם בהגות המאוחרת, המוקד שלו הוא שפה, ולא דת (מלבד כמה הרצאות בודדות), והכתיבה שלו איומה ונוראה.

לעומת עקרון האימות, ויטנגשטיין המאוחר מאמץ עיקרון אחר - קריטריון המשמעות בשימוש -

המשמעות של מלה היא השימוש בה בלשון

חקירות פילוסופיות, 43

ויטגנשטיין מתקומם כנגד הגישה שהחלה אצל אפלטון, של אי אפשר להגיד משהו באמת עד שמבינים אותו עד הסוף - ואומר, אתה רוצה לדעת מה דברים אומרים? אל תחשוב - תסתכל!. אפלטון ייקח כלב וינסה להגדיר אותו - מה היא הכלביות של הכלב?; ויטגנשטיין יצביע ויגיד - למילים אין הגדרות קשיחות, ולפעמים אין הגדרות חד משמעיות (הדבר הזה כלב? לא יודע); לצורך העניין, זה כלב¹⁴.

אפשר לטעון כנגדי: אתה מקל על עצמך! אתה מדבר על כל מיני משחקי-לשון, אך לא אמרת מאומה מה שהוא מהותי למשחק-הלשון, ולפיכך ללשון. מהו המשותף לכל התהליכים הללו ומהו שעושה אותם ללשון, או לחלקי לשון. אתה פוטר את עצמך בדיוק מאותה חלק של החקירה שגרם לך עצמך בזמנו את עיקר כאב-הראש, דהיינו, החלק הנוגע לצורה הכללית של המשפט ושל הלשון. וזאת אמת – במקום לציין משהו המשותף לכל מה שאנו קוראים לשון, אני אומר שלכל התופעות הללו אין אף דבר משותף שבגינו אנו מחילים אותה המלה על כולן – אלא שהן מתייחסות זו לזו באופנים שונים. ובשל יחס קרבה זה, או יחסי קרבה אלה, אנו קוראים לכולן לשונות.

עיין נא למשל פעם בהליכים שלהם אנו קוראים משחקים. כוונתי למשחקי לוח, למשחקי קלפים, למשחקי כדור, למשחקי מלחמה, וכן הלאה. מהו משותף לכל אלה? – אל תאמר חייב* להיות להם משהו משותף, שאם לא-כן הם לא היו קרויים משחקים – אלא *התבונן ובדוק האם יש לכל אלה דבר מה משותף. – שכן אם תתבוננן בהם, אמנם לא תראה דבר-מה המשותף לכולם, אבל תראה יחסי דמיון וקרבה. אינני יכול לאפיין את הדומיויות האלו טוב יותר מאשר באמצעות הביטוי דמיון משפחתי; שכן כך חופפות וחוצות הדמויות השונות השורוות בין קרובי משפחה: מבנה גוף, תווי פנים, צבע עיניים, הליכה, מזג וכו' וכו'.

חקירות פילוסופיות סעיפים 65-67

המונח משחק לשון צריך להדגיש כאן את העבודה שהדיבור בשפה הוא חלק מפעילות, או מצורת חיים

חקירות פילוסופיות, סעיף 23

ויטגנשטיין אומר - בבואי לחקור את השפה הטבעית, אני רוצה לבדוק איך אנשים משתמשים בשפה. אם אקח משחק ואתחיל לשאול - למה זה משחק? תמיד תהיה דוגמת נגד - בזה יש מנצחים ובזה לא, ובזה יש קלפים ובזה לא, וככה הלאה, ולעולם לא נגיע להגדרה כמו שאלפטון רוצה. במקום זאת, נוח יותר לחשוב על אלו כבני משפחה - כמה מאפיינים כללים שמאפיינים סוגים של משחקים, במגיעים בתצפית.

התפקיד הפילוסופי הוא תיאורי, אומר ויטגנשטיין, ולא שיפוטי: הוא לא רוצה (כמו פרגה) למשטר את השפה הטבעית לשפה לוגית, אלא רק לצפות ולתאר.

משחקי-הלשון הבהירים והפשוטים אינם בבחינת מחקרים מקדימים לאיזה משטור עתידי של השפה... אדרבא, משחקי הלשון ניצבים כאן כעצמים להשוואה, האמורים לשפוך אור, באמצעות דמיון והבדל, על מצב השפה שלנו

סעיף 130

בשום פנים ואופן אסור לפילוסופיה להתערב בשימוש בפועל של השפה; בסופו של דבר היא מסוגלת רק לתארו. שכן אין היא מסוגלת אף לבססו. היא משאירה את הכול כפי שהוא...

סעיף 124

השגיאה שלנו היא לחפש הסבר במקום שבו שומה עלינו לראות את העובדות כ'תופעות כמאיות'. כלומר, במקום שבו שומה עלינו לומר: זהו משחק-הלשון שמשחקים

סעיף 654

הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה

סעיף 38

אמרת יש אלוהים?, אין חומר? אל תתערב - תצפה: מה הוא מתכוון שהוא אומר את זה?

כשאנחנו משתמשים במילים בהקשר פילוסופי, יש להם משמעות מוזרה¹⁵. לא ככה מדברים באמת - השפה יוצאת לחופשה, כמו שנבדקים במעבדה מתנהגים אחרת לגמרי. הבעיות בפילוסופיה, הוא אומר, נובעות משם.

ומה בין זה לדת?

השפה הדתית כמשחק שפה¶

תחשבו על המילה טוב. אתם רואים שחקן טניס לא ממש טוב ואומרים לו, אתה לא ממש טוב. הוא ישיב, נכון, אני לא טניסאי טוב - אני משחק לכיף, אני חובב. זו תשובה ממש טובה. אבל אז אתם רואים מישהו שמתנהג ממש לא טוב. הוא ישיב, נכון, אני לא מתנהג ממש טוב, אני מתנהג לכיף, אני חובב, זו לא אולימפיאדת המוסר. זו תשובה ממש גרועה, למרות שזה אותו המשפט בערך. האדם השני לא הבין - הוא לא הבין את הרעיון של "טוב" - אין לא להיות בקטע של להיות "טוב" בכלל כמו שיש לא להיות "טוב" בטניס. מה התפקיד של "טוב" פה?

השפה הדתית לא יכולה להיות שטויות - הרי אנשים עושים בה שימוש. לכן, תפקידו של הפילוסוף הוא לברר כיצדבדיוק עושים שימוש בשפה הדתית ובכך להבין ולקטלג את משחק השפה הדתית. וזה באמת מה שויטגנשטיין המאוחר עושה בכתביו ובהרצאותיו השונות על הדת - אם כי כאמור לא בוצרה סדורה.

המטרה של ויטגנשטיין היא להראות שמשחק השפה הדתי הוא משחק שפה¹⁶ שונה ממשחק השפה הטענתי.

מאפייני האמונה הדתית¶

ויטגנשטיין מאפיין אמונה דתית בארבע מאפיינים:

לא סקאלרית
לא רגישה לראיות

לא סקאלרית¶

נניח שמאמין אומר אני מאמין ביום הדין ואני אומר, אני לא בטוח, יתכן – היית אומר שקיים בינינו פער עצום. לעומת זאת, אם הוא היה אומר - יש מטוס גרמני מעל ראשנו ואני הייתי אומר ייתכן, אני לא בטוח – היית אומר שאנחנו קרובים למדי אחד לשני.

הרצאה על האמונה הדתית

נניח למשל, שהיינו מכירים אנשים שחוזים עתידות; התחזיות שלהן מנבאות שנים רבות קדימה; והם מתארים סוג כלשהו של יום דין. באופן משונה, אפילו היה דבר כזה ואפילו הוא היה משכנע יותר ממה שתיארתי, אמונה בתחזית זו לא תהיה אמונה דתית כלל. (שם)

רוב המקורות שלנו על ויטגנשטיין על דת הוא מתמלולים של תלמידים שלו, (שסיכמו בדיעבד, כי הוא אסר לסכם את ההרצאות שלו מחשש שדעותיו יתגלו) ומהערות שהוא כתב על ספרים בספריה.

אמונה דתית לא באה בצורה סקאלרית כמו כל שאר האמונות - אף אחד לא ישיב לאתה מאמין באלוהים? ב60%. באופן דומה, אם נאמין ביום הדין כי החזאי אמר שזה מגיע והוא מעולה, זו לא תהיה אמונה דתית - גם אם אני והאדם הדתי מאמינים בפועל באותו דבר! אמונה דתית היא לא זה - היא הרבה מעבר לזה.

לא רגישה לראיות¶

נצרות איננה מבוססות על אמיתות היסטוריות, היא מציגה בפנינו נרטיב [היסטורי] ודורשת: עתה האמן! אך היא אינה דורשת להאמין לדיווח באמונה המתאימה לדיווח היסטורי אלא: האמן בכל רמ"ח איבריך, יש לאל ידך לעשות זאת רק כביטוי של כל חייך. יש בפניך נרטיב, אל תתייחס אליו כמו שאתה מתייחס לכל נרטיב היסטורי! תן לו מקום ותפקיד אחר בחייך...

על אף שהדבר עשוי להישמע מוזר, התיאור ההיסטורי של הבשורות עשויות, מבחינה היסטורית, להתגלות כשקריות והדבר לא יפגע כהוא זה באמונה [הדתית]. לא בגלל שהדת עניינה ב'אמיתות תבונה אוניברסליות'! אלא שהוכחות היסטריות (משחק ההוכחות ההיסטוריות) פשוט לא רלוונטית לאמונה. יחסו של האדם המאמין לנרטיבים הללו איננו היחס לאמיתות היסטוריות (הסתברות) ואיננו היחס לתיאוריה בדבר אמיתות התבונה

תרבות וערך, 28

נצרות איננה דוקטורינה, כוונתי היא שהיא איננה תיאוריה על אודות מה שקרה ומה שיקרה לנשמת האדם, אלא תיאור של דבר מה אשר מתחולל בחייו של האדם.

תרבות וערך, עמ' 28

אמונה דתית היא לא רק אמונה אפיסטמית: לא אכפת לי שנפוליאון היה גמד גם אם אני מאמין בזה, אבל אמונה דתית משוקעת עמוק בתוך החיים. גם אם נפריך את כל הטענות ההיסטוריות של הדת - כמו שאכן עושים הרבה פעמים - לא רק שהם לא משתכנעים, הם מאמינים חזק יותר! שימו לב, אומר ויטגנשטיין - האמונה הזו אינה רגישה לראיות: זוהי סוג אמונה אחרת. ויטגנשטיין לא מייחס את זה לחוסר רציונאליות: בנושאים אחרים, האדם הדתי יקבל ראיות ויעדכן את ההאמנות שלו - אבל טבע האמונה הדתית הוא שונה.

לעומת פרייזר¶

צוהר נוסף לתופעת הדת נפתח מהויכוח של ויטגנשטיין עם פרייזר¹⁷ - חוקר בריטי שחקר הרבה מהדתות שהגיעו אליו מהקולוניות הבריטיות. פרייזר ראה בדת מעיין קדימון של המדע (שאותו הוא החליף) - בדת אפריקאית כלשהי מתפללים שירד גשם; לא יורד. כנראה שלא התפללנו חזק מספיק. מתפללים עוד: בסופו של דבר, ירד גשם. ברור, אומר פרייזר, שהם לא ניסו להפסיק להתפלל ולראות מה קורה - זה כמו שאגיד לך, אחי, תפסיק לנשום לשעתיים - אחרי זה זה נהיה מטורף. אני לא אפסיק לנשום! באופן דומה, המתפללים צריכים את הגשם. הם לא יפסיקו להתפלל!

ויטגנשטיין לא השתכנע -

עצם הרעיון של 'לנסות להסביר פרקטיקה'... נראה לי שגוי. כל מה שפרייזר עושה זה להפוך אותן [את הפרקטיקות הללו] לסבירות בעיני אנשים שחושבים באותה הצורה שלו. זה בולט לעין שבשורה התחתונה [של הניתוח של פרייזר] כל הפרקטיקות הללו מוצגות כטיפשיות. אך זה לעולם לא יהיה סביר לטעון כי האנושות עושה דברים כאלו מתוך טפשות גרידא.

הערות על פרייזר, 119

להסביר דת כתוצר של טיפשות פשוט לא משכנע, אומר ויטגנשטיין: דת עובדת אחרת. גם אם אקרא את כל הראיות לקיום האל ואשתכנע אינטלקטואלית - באמת אשתכנע - האמונה הדתית שלי לא תשתנה!

זה בהחלט יכול לקרות, וזה אכן קורה לעתים קרובות, שבנאדם זונח פרקטיקה מסוימת אחרי שהוא מבין שהיא התבססה על שגיאה. אך זה קורה רק במקרים בהם הפניה של תשומת הלב לשגיאה מספיקה בשביל לשנות את ההתנהגותו של אותו אדם. זה לא המצב בכל הנוגע לפרקטיקה דתית של אנשים ולכן אין רלוונטיות ל'שגיאות

הערות על פרייזר, 121

למה היה גל חילון בתקופת ההשכלה? לא כי היו הוכחות חותכות - האמת שלא ממש; אלא כי עלתה חלופה מושכת לחיים הדתיים. באופן דומה, שפינוזה לא המיר המונים לטובת אלוהים בטיעון הקר והלוגי שלו; ניטשה, שאומר בהרבה פאתוס משהו כמו - איש דתי, איכסה! איש חילוני, וואו וואו!, בלי טיעונים בכלל, המיר המונים - ובהיבט הזה, הבין את הדת הרבה יותר טוב.

למה הפסקת להאמין באלוהים? הבנתי שאין אלוהים. מה באמת, מצאת פגם בהנחה 2 של ההוכחה האונטולוגית? מממ...

מאפייני התפיסה הויטגנשטינאית¶

תפיסה הרמנויטית (לא מהפכנית)

בשום פנים ואופן אסור לפילוסופיה להתערב בשימוש בפועל של השפה; בסופו של דבר היא מסוגלת רק לתארו. שכן אין היא מסוגלת אף לבססו. היא משאירה את הכול כפי שהוא...

סעיף 124

אקסטרנליזם לשוני

אם אני אומר שיש מובן לפקודה ''הבא לי סוכר!'' ולפקודה ''הבא לי חלב!'', אבל אין מובן לצירוף ''חלב לי סוכר'', אין בכך כדי לומר שלהגייה של צירוף המילים הזה אין כל השפעה. ואם אכן ההשפעה שלו היא שהזולת מתבונן בי בפה פעור, אינני קורא לו בשל כך פקודה להתבונן בי בפה פעור – אפילו אם בדיוק להשפעה הזאת רציתי לגרום

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות פסקה 498

המשמעות של ביטויים לא קשורה לכוונת הדובר - אלא להשפעה שלהם בפועל.

פטרנליזם?

ויטגנשטיין מתנגד לשאול אנשים למה הם מאמינים - כי הנה, הוצאת אותם לחופשה, והוא יתחיל לתרץ.

Suppose somebody made this guidance for this life: believing in the Last Judgment. Whenever he does anything, this is before his mind. In a way, how are we to know whether to say he believes this will happen or not? Asking him is not enough. He will probably say he has proof. But he has what you might call an unshakeable belief. It will show, not by reasoning or by appeal to ordinary grounds for belief, but rather by regulating for in all his life

Lectures and Conversations p.53

נתקלת באדם ממש טוב. האם בהכרח יש לו תיאוריה אתית ממש ממש טובה בראש? כנראה שלא. אל תשאל אותו! באופן דומה, מצאת בנאדם ממש דתי? אל תשאל אותו לתפיסה הדתית שלו - זה שהוא אדם דתי בכלל לא אומר שיש לו כזו - אלו מישורים אחרים לגמרי!

הקשריות

In religious discourse we use such expressions as: “I believe that so and so will happen”…differently to the way in which we use them in science

p 57

יש אלוהים אחרי גול במשחק כדורגל ויש אלוהים אחרי שיעור מטאפיזיקה על ההוכחה האונטולוגית הם אותם המילים, אבל זה ממש לא אותו הביטוי: המשמעות שונה לחלוטין.

פידאיזם

הכוונה היא שאין ממש שיח הדדי בין אדם דתי לאדם לא דתי - שיח דתי הוא לא שיח אינטלקטואלי, הם משחקים במשחקי שפות שונים לחלוטין.

I read: “No man can say that Jesus is the Lord, but by the Holy Ghost.” - And it is true: I cannot call him Lord; because that says nothing to me. I could call him‘the paragon’, ‘God’ even — or rather, I can understand it when he is called thus; but I cannot utter the word “Lord” with meaning. Because I do not believe that he will come to judge me; because that says nothing to me. And it could say something to me, only if I lived completely differently

Culture and value p 33

אני והרב אמנון יצחק יכולים להתווכח עד מחר על אלוהים. אני אצוטט את הראיות והוא יצוטט את התנ"ך או משהו. אבל אנחנו לא באמת מתווכחים: האמונה שלי רגישה לראיות ולא ממש אכפת לי ממנה, והאמונה שלא לא רגישה לראיות והכי אכפת לו ממנה. אנחנו לא באמת מדברים, גם אם אנחנו משתמשים באותן המילים¹⁸. מה זה חילוני, שואל ¹⁹D.Z Phillips - אדם ששפה דתית זרה לו.

גם התאיסט וגם האתאיסטית נוכחים באותו עולם. הם עשויים להשתתף באותן קרבות, להיות הורים לאותו ילד חולה, להביט באותם השמיים, או לקרוא את אותו הספר. אך שלא כמו התאיסט, האתאיסטית אינה רואה את העולם כחושף את התכנון האלוהי, היא לא רואה את השמים מספרים כבוד אל... היא איננה שומעת את אלוהים קורא לה מבעד לפסוקי התורה. היא איננה רואה שיטפונות ורעידות אדמה כביטוי לרצון אלוהים, ואין היא רואה נצחון הוא הבראה פתאומית כנס. היא רואה בסרטן, שגעון ומוות כסימנים לחוסר המשמעות והכאוטיות של הקיום האנושי.

נחמה ורבין

ההשפעה של ויטגנשטיין¶

הפוזיטיביזם הלוגי נפל, ועכשיו מתחיל שיח חדש, ועכשיו מדברים בטיעונים ויטגנשטניאינים:

הנחה א': לשיח קוגניטיבי יש את התכונה X
הנחה ב': לשיח דתי אין את התכונה X
מסקנה: שיח דתי אינו שיח קוגניטיבי

ויטגנשטיין הגיעה, במלא פליקפלאקים משונים, לעמדה דומה לזו שהתחיל איתה - השפה הדתית אכן אינה טענתית, ובאמת סוג של מבע - אבל לא כלרלרת חסרת משמעות, אלא כמגרש משחק אחר.

Don’t for heaven’s sake, be afraid of talking nonsense! But you must pay attention to your nonsense Culture and Value, p 56

מישהי מגיעה לויטגנשטיין ושואלת אותו, אם מישהו בא אליך ואומר לך שהוא חולה, מה תגיד לו? והלה משיב - שילך לרופא, ואם הוא משיב לך - אוקיי, אלך לרופא אלילים - אז מה תגיד לו? אין לכם על מה לדבר - אתם מקבילים שונים לחלוטין.

פיקציונליזם¶

מויטנגשטיים צמחה העמדה הפיקציונליסטית ההרמנויטית נניח ואין באמת דת, וכל השיח הוא בכאילו. למה לא לאמץ את השיח בכאילו? העמדה הזו מציירת את הדתיים קצת כ"גיקים" של דת - הם נכנסים לבית הכנסת ומשחקים בדת ואז יוצאים חילונים לגמרי (הם לא תופסים את זה ככה? פטרנליזם - לא אכפת לנו). זה סיפור חייהם, המשחק שהם משחקים - סוג אחר מאוד של אמונה.

מנגד יש את הפיקציונליזם הרבולוציוני - שטוען טענות נורמטיבית על אודות האופן בו לראוי לאמץ את השיח הדתי (וזאת בניגוד לאופן בו הוא מאומץ לפועל). כלומר, נניח ודתיים טוענים - היה מעמד הר סיני - וזה הוכח, אובייקטיבית, כלא נכון. אולי עדיין כדאי לאמץ את העמדה הזו - כי זה טוב, יפה, עשיר וכיף וכו'. בגלל שאין אלוהים אני צריך לדחות את הרעיון של שבת? אולי לא.

הוא היה שלושת-רבעי יהודי, וגם אנטישמי, והיטלר אולי לא סבל אותו. ↩
ויטגנשטיין מחקה את סגנון הכתיבה של שפינוזה באתיקה, ויש הירככיה מאוד מסובכת; עד עכשיו יש מחלוקת על מה בדיוק הוא אומר שם, ואפילו הוא עצמו אומר בסוף הספר שמי שקרא את כל הספר והבין אותו מבין שהוא חסר משמעות - הוא כמו סולם שצריך לזרוק בסוף. ליד הקבר שלו עדיין יש סולם. באופן אירוני, הוא נהג לשבח כתיבה בהירה. הטענתי ↩
הם ממש ממש רצו להוכיח שהלוגיקה מתבססת על המתמטיקה, ונכשלו - פרגה התיימר להצליח, ואז ראסל שלח לו את הפרדוקס שלו, שכמעט גרם לפרגה להתאבד, ואז גדל עושה את אותו הדבר לפרגה. ↩
ויטגנשטיין אפילו כתב ספר של 300 ומשהו עמודים כדי להוכיח ש1+1=2. אף אחד לא קרא אותו חוץ מויטגנשטיין, וראסל שילם על ההדפסה של כל ספר מכיסו. ↩
הרוטווילר של הפויזטיביסטים הלוגיים ↩
באופן מעניין, יש רב בחוג הוינאי - יוסף שכטר. ↩
קארנפ אהב מאוד את ניטשה - לשיטתו, המטאפיזיקאי היחיד שהבין שהוא עושה אומנות. ↩
חבר אנגלי בחוג הוינאי, מאוקספורד - הוא הראשון שהפיץ את המשנה הזו באנגלית. ↩
הוינאים הזמינו אותו לחוג, והוא הפנה להם את הגב ודיקלם שירה מיסטית הודית - אתם מדענים, אני מיסטקן. קארנפ נורא התאכזב, והם התחילו לבוז לו. ↩
והוא יישם את זה יפה - התברר בדיעבד שהיה מאוד רוחני, והוא באמת פשוט לא דיבר על זה. הוא חשב שהאתיקה היא התחום הכי חשוב בחיים, אבל שאי אפשר לדבר עליו. ↩
הבנתם? תודה לאל? חחחחחחחחחחחח. ↩
זוהי דוגמה נדירה לשינוי פילוסופי - הפוזיטיביסטים זנחו אותו עוד בחייהם, אחרי ניסיונות נואשים וכושלים להציל אותו. ↩
הוא אהב לזרום עם היריבים שלו עד לכדי אבסורד, בקטע סוקראטי כזה. בשלב מסוים, עשר דקות לתוך הרצאה של פופר, ויטגנשטיין איים לדקור אותו - נכתב על זה ספר שלם. ↩
ככה עובדים מודלי שפה בAI (LLM) - הוא לא "יודע" כלום - יש לו אינסוף דוגמאות והוא יודע איך להשתמש בהן. ↩
ויטגנשטיין כותב ויכוח דמיוני בינו לבין מור, כשהם מתווכחים על האם העץ ההוא שם. לפתע עובר עובר אורח ושואל, אתה משוגעים? וויטגנשטיין משיב - לא, אנחנו מתפלספים ↩
בתקופתו של ויטגנשטיין היה קונצנזוס שדת היא תופעה כללית, ולכן אין טעם של ממש לחקור דת כזו או אחרת, אלא את תופעת הדת ממש. היום, מצד שני, יש תחום שלם של השוואה בין דתות, אז אולי ברחנו מזה. ↩
מאוד מעניין, אומר נועם, אבל ממש לא PC - הוא בז לכל מי שלא היה אתטיסט בריטי. ויטגנשטיין ממש ממש שונא אותו. ↩
כולם עפו על הרעיון הזה - באקדמיה ובמיוחד בפילוסופיה - הייתה תקופה של כמה עשרות שנים שכולם חשבו ככה עד שפלנטינגה מאס בזה (כי בחייאת זומזום, אי אפשר לדבר). ↩
ממשיכו של ויטגנשטיין בתחום הפילוסופיה של הדת - הוא כתב עליה עשרות ספרים. ↩