ברקלי

התורה של לוק היא יצוגית: הוא מניח שמה שיש ברוח מייצג משהו מחוץ לגוף. הבישופ ג'ורג' ברקלי¹ (1685-1753) לעומתו, דוחה את הייצוג וקובע אותה כמוחלט: מה שיש ברוח הוא לא ייצוג - הוא מה שיש - עמדה אידיאליסטית.

ברקלי יותר עקבי מלוק, במיוחד סביב מושג העצם.

הוא מקבל עליו את עמדת השכל הישר - לפיה מה שנתון לנו מגיע מקליטה שכלית, אבל דוחה את מעמדה כייצוג.

ר' מסה על שכל האדם

לוק נדרש לא מעט במהלך הדיון לטיעונים פסיכולוגיסטיים - המתבססים על הדרך האמפירית שבה אנו צוברים ניסיון, ולא על ניתוח מחשבתי, לוגי טהור. התורה של לוק מחזיקה לעיתים במושגים פסיכולוגיים שאינם עומדים במבחן אפיסטמי, משום שאיננו מסוגלים לוותר עליהם. לפי לוק והאמפריציסטים,

מושג לגיטימי הוא כזה שקדמה לו קליטה חושית

לשיטתם, רק מושג מהקליטה החושית הוא לגיטימי, וכל מושג לגיטימי נובע מהקליטה החושית. אם אני לא מצליח לשרשר קליטה חושית למושג, משמע - המושג אינו לגיטימי; לא יכול להיות למושג מקור אלא קליטה חושית. מושג שנופל מהרף הזו הוא ג'יבריש, הוא בלה בלה בלה.

חשבו על מושג מופשט - אדם, שהוא ככזה אדם - כללי; הוא חל על הרבה מאוד דברים, וכללי משום שהוא מופשט. הוא חסר כל אפיון כזה או אחר, וכך ביכולתו לחול על פרטים רבים, שהם שונים זה מזה. אנחנו זונחים את ההבדלים האלו ומייצרים מושגים מופשטים, משום ש, לפי לוק, יש לנו את כוח ההפשטה, שמייחד אותנו כבני אדם. חיות לא יכולות לחשוב במושגים כלליים - רק אנחנו - ולכן רק אנחנו עושים מדע.

מצג אחד, יש לנו מושגים פרטניים, ומצד שני, מושגים כלליים - כמו עצם, שהם בהכרח מופשטים.

אני יכול להצדיק מושג כמו אדם. ראיתי מלא כאלו, חלקם נופלים על סקייטבורד, והפשטתי אותם לכדי מושג.

אבל מה זה עצם? איך הגענו אליו מהחושים? מאיפה זה הגיע? אם אנחנו מבינים את המושג, והוא לא בלה בלה, אנחנו חייבים לשרשר אותו לחושים - לא מאלוהים או משהו כזה. אבל לוק לא מצליח להצדיק את המושג הזה; הוא עצמו אומר שלפי תורת ההכרה שלו מושג העצם אינו לגיטימי מבחינה פילוסופית - אך הוא מסרב לוותר עליו, מטעמים פסיכולוגיים.

חשבו על תפוח. הוא אדום, ומתוק, ועגול; אילו הן איכויות, והן איכויות של התפוח - בהיותו תפוח. התפוח הוא זה, וגם זה, וגם זה, אבל יותר מכל אלה; התפוח מחבר אותן יחד, באובייקט אחד. כדי שכל הדברים האלו לא סתם יירחפו בחלל, ולא ירכיבו כלום, חייב להיות מצע שמחבר אותן - עצם. הוא מה שנמצא מתחת לכל האיכויות, ונושא אותן עליו - ולכן אנחנו לעולם לא נוכל לקלוט אותו בחושים שלנו, שקולטים רק איכויות. למרות שאני לעולם לא אוכל לראות את העצם, לוק מתעקש שהוא שם. אני לא יכול לוותר עליו - זה יהיה מוזר.

זה בדיוק מה שברקלי עושה; הוא מוותר עליו.

מושג האידאה

אפלטון

מושג האידאה החל את דרכו אצל אפלטון; שם הוא מעיד על ישות אובייקטיבית כללית, חיצונית, מופשטת, החלה על הרבים. האידאה היא המהות - מה זה להיות סוקראטס? מה זה להיות טוב? מה זה להיות יפה?

דקארט

אצל דקארט, המושג דומה יותר לשימוש שלנו: זהו דבר פנימי, כל תוכן מנטלי בעייני רוחנו. אידאה היא לא דבר חיצוני לרוח, אלא הכלי שבאמצעותו היא תופסת - מחשבות, רציות, תשוקות, רגשות - דקארט לא מבחין ביניהם; כולן הן אידאות. לצד אידאות, יש דברים חיצוניים - מושאים - שהאידאות קשורות בהן. כאשר האידאות הולמות את המושאים - זו אמת.

דקארט מבצע הבחנה חשובה, שהוא עצמו לא משתמש בה הרבה אבל היא תהיה מכרעת אחר כך - ההבחנה בין דימוי למושג.

למשל, משולש. דימוי של משולש יהיה הדבר הזה - △. מושג של משולש הוא ה"משולש" - "מצולע בעל שלוש צלעות שסכום זוויותיו 180 מעלות*. בעיניי דקארט, הדימוי הוא דבר חד, וברור יותר⁹, בעוד שהמושג הוא רק תוכן מחשבתי.

שפינוזה

אצל שפינוזה, המציאות היא עצמה האלוהים. גם במציאות שלו יש דברים פרטיים - אופנים - ואידאות - גם כאן, כל תוכן מנטלי של הרוח - של אותם דברים פרטיים. בין שניהם אין קשר סיבתי - האידאות והדברים הפרטניים הם שני אופנים של אותו הדבר הממש - ולא תוצאה של שרשרת סיבתית. לכן, מה שהפילוסוף צריך לעשות לשיטתו הוא לא להתחקות אחר הסיבתיות באופן אמפירי, אלא לבסס את האקסיומות האפריוריות שלנו כך שמה שנובע מהן יתאם את המציאות. היחס הזה בין האידאה על המציאות גוררת הלימה - אני לא יכול שיהיה לי תוכן מנטלי מבלי שיהיה לו מקביל פיזי; אני לא יכול לפחד - אני חייב לפחד ממשהו - מהמוות, מהעכביש ההוא.

ומה עם דברים מופשטים, כמו המשולש? לפי אפלטון, הוא נצחי; הוא קיים גם אם לא יהיו המתמטיקאים. דקארט ושפינוזה מייחסים אותם לאל. אצל ברקלי, זו בעיה - בואו נראה איך האמפריציסטים האלה עושים בעיות⁷.

לוק

לוק, שתפיסתו קרובה יותר לאדם הרגיל, מכיר באידאה ככל תוכן מנטלי, גם הוא. אלא שהוא מחלק את האידאות לאידאות פרטיות, ואידאות מופשטות, ושוב עושה בלגן עד שמגיע קאנט ועושה סדר⁸.

האידאות המופשטות, החידוד של לוק, הוא דבר שבדברו מסכימים כל הפילוסופים - הוא לא נמצא שם בחוץ; מה שיש בעולם הם רק דברים פרטיים. אלו הם חידוד שלנו.

ברקלי

ברקלי מתנגד להפרדה הזו - וקובע שאין דברים מופשטים, אלא רק דברים פרטיים - ושכל מה שקיים, זו מחשבה בלבד. כמו אלו שקדמו לו, גם ברקלי רואה את המחשבה כבנויה מאידאות. אצל ברקלי, אין מה לדבר על ייצוג - אין פה שום דבר מחוץ לרוב, ולכן אין פה מה לייצג, למרות שזהו מקורה. המושג שיש ברוח אינו מייצג משהו שם בחוץ - הוא הדבר עצמו ממש.

התפיסה הזו מחסלת את הספקנות - עד לוק יכולנו לשאול - ומה אם האידאה שיש לי בראש לא תואמת או לא מייצגת את מה ששם בחוץ? ברקלי דוחה את זה על הסף - מה שאנחנו תופסים הוא מה שיש "בחוץ". לפיכך, אין מושגים מופשטים ולא יכולים להיות כאלה - והאידאות הן רק דברים פרטיים

שימו לב איזה מהלך עשינו כאן מאפלטון - מדבר מופשט, כללי, מחוץ לנו, לדבר פרטי, מסוים, רק בנו.

אבל כשברקלי מדבר, הוא משתמש במילים כלליות - רעב, עייף - ולא ברקלי רעב, ברקלי עייף! - מאיפה מגיעה הכלליות הזו?

כאשר אנחנו מדברים על דברים כלליים, אומר ברקלי, הדבר שאנחנו חושבים עליו הוא מושג פרטי - לא יכול להיות אחרת - אבל היא עומדת עבור כל פרטי אחר.

ברקלי שולל מאיתנו את יכולת ההפשטה שנתן לנו לוק - כשאתם חושבים על משולש, אתם חושבים על ה-משולש כשלעצמו, או משולש מסוים - שווה צלעות, ישר זווית? הוא דורש מאיתנו, כמו שפינוזה למשל, לא לעשות מדע על פי ההפשטה - אלא באמצעות הבנה פרטנית של חוקי המציאות הא-פריוריים.

---

ברקלי מושך את מושגי העצם והמושג המופשט לכיוונים יותר אנליטיים, שהגיעו לבסוף למקומות של פילוסופיה של הלשון.

ברקלי כותב,

עובדה היא שהרוב חסר-ההשכלה של המין האנושי, אשר פוסע בדרך המלך של השכל הישר הפשוט ואשר מתיית ליווייו של הטבע, הנו לרוב רגוע ובלתי-מוטרד.

גישתו של ברקלי בדבר הפילוסופיה הפוכה מזו של סוקראטס² - לא כדבר של פליאה ראויה, אלא כדבר שיעיק על האדם, ויוביל אותו לבעיות; מצבו של מי שמתעסק בשאלות כאלו אולי טוב יותר³.

אך ברגע שנוטשים אנו את החושים ואת האינסטינקטים ופונים ללכת בעקבותיו של עיקרון נעלה כלשהו, ברגע שמתחילים אנו לחשוב בהיגיון, להגות ולהרהר בטבעם של הדברים, הרי ספקות רבים ביותר מופיעים בנפשנו ביחס לאותם הדברים אשר לפנים חשבנו שאנו מבינים לחלוטין.

אם תלכו אחרי לוק ודקארט עד הסוף, אומר בתמצית בארקלי, תגיעו לספקנות, לאתאיזם - למציאות שלא ניתן לדעת בה כלום, שאין בה אל, שאין בה כלום. זה לא מקום טוב להיות בו. המטרה של ברקלי בשיטתו היא לעקוף את כל זה - לא רק לפלסף, אלא להגיע למסקנות שאפשר לחיות איתן - העמדה של השכל הישר.

הסיבה לכך - כך נהוג לחשוב - טמונה באי-בהירותם של הדברים עצמם או בחולשותיהם וחוסר מושלמותם הטבעיים של כשרי שכלנו

אך אולי אנו מקלים כאן על עצמנו יתר על המידה בכך שתולים אנו את האשמה בספקותינו, ולא בשימוש השגוי שאנו עושים בהן

השכל הישר, אומר ברקלי, לא יחפש הסברים בעצם חומרי - נסתר מאיתנו ולא ניתן לתפיסה אלא הוכחה - אלא התעקש שמה שאנחנו תופסים הוא מה שיש. התפיסה של חומר היא צורך פסיכולוגי, לשיטתו - ולא דבר אמיתי.

---

1. שעל שמו נקראת אוניברסיטת ברקלי ↩

2. הציטוטים ↩

3. הרי לכם אמפריציזם, אומר דן ↩

4. אבל יום עושה לו את אותו המהלך בדיוק - על אף שהוא עצמו היה אתאיסט. ↩

5. כל האמפריציסטים עושים את זה אחד לשני, עד שמגיע קאנט ↩

6. באי הזה, שהיו צריכים לעשות בו ניסויים ביולוגיים, התפתחה הפילוסופיה האנליטית, אומר דן בגועל ניכר. ↩

7. קיצור כל תולדות הפילוסופיה, אומר דן ↩

8. אין מה לעשות, צריך שיגיע איזה גרמני שיעשה סדר - יישב בבית עם טבלאות... אומר דן ↩

9. שחמטאים, מספר דן, מבצעים מהלכים על פי דמיון - הם מעלים בעיניי רוחם את התזוזה של החיילים על הלוח, וכישרונם הוא ביכולת הדמיון שלהם, הטובה יותר מזו העלובה שלנו. זאת לעומת מחשב - שעובד רק עם המושג, עם החישובים - הוא לא רואה את החלקים. ↩