מסה על עקרונות דעת האדם

העמדה של ברקלי היא אידיאליסטית; הוא מתבסס על שיטתו של לוק אבל דוחה מעליו את הפסיכולוגיזם של העצם. הוא מצליח להסביר את המציאות בתורתו האידיאליסטית -

אידיאליזם: יש רק רוח (1) אם יש משהו מחוץ לרוח, לא ניתן להכירו

(2) וגם אינו מוסיף דבר להסבר (לא נדרש על פי התער של אוקהם)

(3) ומוביל לבעיות

ברקלי כופר בתורת הייצוג של לוק (על אף שאינו מזכירו בשמו) - מה שתופס השכל הישר שלך אינו עניין של ייצוג, הוא פשוט מה שישנו; המושג הוא גם המושא. העמדה המטאפיזית הזו רזה יותר, ולכן יותר עקבית - ומצילה אותנו מהתהום הלוקיאני. העצם הלוקיאני הוא טריז שדרכו נכנסת ספקנות - יכול להיות שזה לא מה שיש במציאות, אלא שאתם חולמים? בעצם שלילת הטריז הזה, ברקלי יוצר שוב מציאות מוצקה⁴.

ברקלי אומר ללוק - אתה עשית שימוש שגוי בספקות שלך, והגעת איתן למסקנות שגויות. תן לי לעשות את העבודה בשבילך⁵. אבל בעצם מתברר, שהרבה מהבעיות של לוק נובע לא מבעיות של העצם, אלא מבעיות של השפה - בעיותיות שגם לוק היה ער לה⁶.

היות, היות נתפס

קיום נמצא שם בחוץ - באופן בלתי-תלוי מהמחשבות שלנו. אלא שברקלי תוקף את המושג הזה, במימרתו המפורסמת -

היות, היות נתפס

Esse est percipi

תחת התפיסה הרגילה, כל מה ששום בחוץ קיים עצמאית, בלי קשר אליי - ייכחדו כל בני האדם עלי אדמות, עדיין יהיו חתולים, כוכבים וכו' - זה המובן הרגיל של קיום. לוק טוען בדבר אותו קיום בלתי תלוי - במושג העצם⁷. האם בכלל יש דבר כזה? לוק מתעקש שהוא שם. אבל למה, שואל ברקלי, שנידרש למושג כמו עצם כדי להניח שהמושגים - אדום, עגול ומתוק - זקוקים לדבר חיצוני כדי לאגד אותו? ברקלי טוען שהרוח היא זו שמאגדת את כל התכונות הללו - מה שמותיר את המציאות עם עצם רוחני; יש משהו, שמאגד עליו את כל התכונות האלו - זוהי הנפש - ולא משהו חומרי חיצוני.

ברקלי, כאימפיריציסט, אומר - אני לא ראיתי⁸ עצם חומרי - הרי שאין דבר כזה.

יש עצם; חייב להיות עיגון כלשהו למציאות. אבל למה לחפש אותו מחוץ לנו? הרוח עושה זאת⁸.

אבל איך אתה יודע שיש עוד רוחות שם בחוץ? העמדה של ברקלי מתקרבת לסוליפסיזם. אם אני תקוע ברוח שלי (אני ואלוהים - לא נתווכח על אלוהים, אומר דן), מי אמר שיש שם עוד רוחות, כמו חזי דין?

ברקלי נותן על זה מענה מסוים, אבל אנחנו לא נספיק לכסות אותו.

להיות עצם, זה להיות דבר בלתי תלוי - לא איכות שמציתה אידאה, כמו שלוק טוען, אלא דבר בלתי ניתן להפרדה במחשבה מהדבר הקיים. אם נקבל את העמדה שלוק, הרי שהדברים שם בחוץ חייבים להיות קיימים באופן בלתי-תלוי בתופס. אבל עצם המחשבה על כך היא תפיסה של אותו הדבר, שלכאורה לא קיים - ולכן כל קיום גורר בהכרח תפיסה.

לחשוב על עץ שנופל ביער מבלי שאף אחד לא שומע אותו אומר שמישהו חושב עליו; זו סתירה מושגית. אין באמת אפשרות לחשוב על עץ שנופל ביער בלי שאיש חושב עליו - מישהו, איכשהו תופס אותו, מעצם האפשרות.

ומה בדבר מה שקורה כשאף אחד לא שם לתפוס אותו? ברקלי אומר שיש מי שתופס אותו. ומי זה? כן כן, זה אלוהים.

במבוא לעקרונות ידיעת האדם, ברקלי מתאר תחילה את העמדה של לוק, שמתאר כיצד הנפש מפשיטה מאידאות מושגים - צבע, תנועה וכדומה. אבל, ברקלי אומר, אין באמת אידאה מופשטת עד כדי כך - של צבע, צורה או חומר - רק של צבע מסוים, צורה מסוימת או חומר מסוים; הוא כופר בכך שהוא יכול להעלות בעיני רוחו מושגים כאלה. מה זה אומר צבע שהוא נטול צבע? מי אמר שיש דבר כזה?

אין גובה; יש גובה מסוים. אין תנועה; יש תנועה מסוימת. אין צורה; יש צורה מסוימת. כל מה שיש הן אידאות, ונפשות; תופס ונתפס.

(ס' 34) מרחיק ברקלי לטעון כי הקיום של עצם חומרי - מעבר להיותו דבר נתפס - הוא, כאמור, סתירה.

נניח ואני נכנס לפה מהמסדרון, ועכשיו אין שם אף אחד. אני, מצורך פסיכולוגיסטי, מניח שהוא עדיין שם בחוץ, גם שאין שם אף אחד - שיש לו קיום חומרי בלתי תלוי. אבל עצם זה שאני חושב על כך הוא תפיסה שהוא לא בלתי-תלוי - זו סתירה. אז איך בכל זאת הוא עדיין קיים בחוץ? זה פתח נורא לספקנות. זה איזה וודו - אני לא פותח את הדלת יוצא בבת-ים, כמו בDr.Strange? ברקלי חושב שלא - שיש מה שממשיך לתפוס אותו, לקיים אותו באופן תלוי - אלוהים.

הטעות הזו לא ייחודית ללוק; ברקלי מייחס אותה לרוב האנשים. למה אנחנו חושבים שיש עולם בלתי תלוי, עולם חומרי? ברקלי נותן על זה את הדעת. הרעיון הזה מגיע מצורך פסיכולוגי עז - מאיפה מגיעה החמצמצות הזו, המתיקות הזו, העגלגלות הזו של התפוח, אם לא מתפוח חומרי ששם?

מה שקיים בטבע הם דברים פרטניים - לא מסתובב שם אדום כשלעצמו בשום מקום. אנחנו מסוגלים להעלות את הדברים הפרטניים האלה בדעתנו - האדמדמות של התפוח, היד של האדם, וכדומה - אבל לעולם לא נוכל לפרק דברים מופשטים ומהותיים יותר; לא נוכל לפרק גובה מאדם - כך שיהיה מצד אחד גובה ומצד שני אדם בלי גובה. בעצם, מה שעשיתם עד עכשיו זה פירוק - לא הפשטה. לוק טען שאנחנו יכולים לחשוב על דברים מופשטים בקילוף הדברים הפרטניים - האדום, האדם. אבל אני לא יכול להעלות בעיני רוחי את הגובה, את התנועה או את החומר במנותק מהדבר שהם באים איתו - איני יכול לקלף מהם את המסוימות שלהם - משמע, לפי ברקלי, שהם לא קיימים. האדם הלא-מחונך המחונך או הרווק הנשוי הם דברים שאנחנו לא יכולים לחשוב עליהם - משום שהם לא יכולים להיות קיימים במציאות.

ולמשמע המילה אדם - האם את חושבים על משהו כללי, האדם ככזה? ברקלי חושב שלא; האדם שאתם חושבים עליו הוא בהכרח מסוים - גובה מסוים, צורה מסוימת, מאפיינים כאלו ואחרים. מה שיש הוא לא דבר מופשט - אלא ייצוג - האדם המסוים הזה מייצג עבורנו את כל שאר הדברים המסוימים האחרים.

---

1. שעל שמו נקראת אוניברסיטת ברקלי ↩

2. הציטוטים ↩

3. הרי לכם אמפריציזם, אומר דן ↩

4. אבל יום עושה לו את אותו המהלך בדיוק - על אף שהוא עצמו היה אתאיסט. ↩

5. כל האמפריציסטים עושים את זה אחד לשני, עד שמגיע קאנט ↩

6. באי הזה, שהיו צריכים לעשות בו ניסויים ביולוגיים, התפתחה הפילוסופיה האנליטית, אומר דן בגועל ניכר. ↩

7. האימפריציסטים נשענו תחילה על מושג העצם במובנו האריסטותלי ↩

8. אבל רגע - אם הכל ברוח, איך יכולים לראות? האם לא חייבים לראות משהו חיצוני? דן אומר שלא ממש. דמיינו לכם שאתם חולמים; אתם עלולים לחוש דברים בתוך החלום, למרות שאין שום דבר שם בחוץ שמעורר את זה. אם אני חולם על רודפן אספרסו (ממממ, אספרסו**) אני ארגיש את הטעם שלו - למרות שבכלל לא שתיתי אספרסו (סיפור אמיתי). ↩↩