הפנמנולוגיה של הרוח

זמננו¶

הגל מתייחס בפנמנולוגיה לרגעים משמעותיים בתולדותיה של הפילוסופיה, והתפיסות השונות שעלו לאורך הדרך. הגל רואה בכל אלו, כמו גם באומנות, במשפט, בדת ובהיסטוריה חוליות שונות של דבר אחד.

אין להתבונן בחקיקה בכלל ובקביעותיה המיוחדות בבידוד ובאורח מופשט, אלא יש אל-נכון לראות בהן מומנט תלוי של כוליות אחת, בהקשר של כל שאר הקביעות המרכיבות את אופיין של אומרה ושל תקופה; בהקשר הזה הן מקבלות את משמעותן האמתיתית, ועל-כן גם את צידוקן.

המשפט הרומי, למשל, הוא מומנט ברוח הרומית - כמו גם האומנות הרומית, המשטר הרומי, וההגות הרומית - כולם רבדים שונים, חוליות שונות בכוליות אחת - דבר אחד שלם. כל דבר אחד כזה אינו דבר סטטי - האימפריה הרומית אינה הפוליס היווני אינה אירופה של הרנסאנס - אלא חוליות של משהו אחד הולך ומשתכלל, הולך ומתקדם. זוהי תפיסתו של הגל ביחס למהפכה המודרנית, שהחלה 150 שנה לפני הגל עצמו.

הגל כותב את הפנמנולוגיה מתוך מודעות היסטורית, שהוא הפילוסוף המרכזי הראשון שמכניס אותה לפילוסופיה. הגל כותב -

זמננו הוא זמן של לידה ושל מעבר אל תקופה חדשה. הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו; הוא עומד לדחוק את כל זה לעבר והוא עסוק ביצוב עצמו מחדש... דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך-ההתקדמות הכמותי גרדאת -אז - בקפיצה איכותית - נולד הילד... התופררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנה של השלם, נפסקת¹ לפתע על-ידי היום הבוקע, אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש. 67

המהפכה היא פילוסופית; מדעית; פוליטית; מחשבתית. הגל סבור שעתה, עת של התמוטטות של סדרי עולם, היא העת להזניק את הפילוסופיה לגבהים חדשים.

כאן אנחנו נתקלים לראשונה ברוח (Geist), אותה מציג כאן הגל כתהליך הדרגתי שחושף את האנושיות, כמו ילד שגדל. ככה הגל תופס את ציר-הזמן של המהפכות הפוליטיות, החברתיות וכמובן הפילוסופיות. ההתקדמות של הרוח, לפי הגל, מתבטאת ומגיעה לשיאה גם בספר - שפרקו האחרון מכונה ידיעה מוחלטת.

הפנמנולוגיה נפתחת בשתי הקדמות. בראשונה בהן הגל חושף בפנינו את השיטה שלו, והשנייה - מכינה את הקרקע לפרקיו הראשונים של הספר. הפנמנולוגיה כתובה בשפה מאוד ייחודית ויצירתית.

על מה עומד הכל?¶

הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - מועקות המודרניות - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה בביקורת התבונה הטהורה - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.

פותח הגל ואומר:

המוחלט הוא סובייקט: הכל עומד על כך שנבין ונבטא את האמיתי לא בתור עצם אלא באותה מידה גם בתור סובייקט. 79

ואיך נפרש את המשפט הזה? המוחלט מזמין פרשנות מאגית - אלוהים, היקום, הכל. ומנגד, אלו שמבקשים לפרש אותו כחלק מהציר הפילוסופי, נדרשים להתמודד עם המילה הקשה הזו - המוחלט.

נוכח כאן מתח מסוים בין אובייקט - דבר מוחלט, פעיל מעצמו, כמו העצם האריסטותלי אותו הגל מהדהד, לעומת הסובייקט - מעין יש מפוצל כזה, שמפרש את עצמו ומבין את עצמו, שהולכת ומרחיקה אותו מהמוחלט, ואם זאת מעצבת אותו ומשפיעה עליו. האדם הוא דבר כזה - חיה שמפרשת את עצמה. הסובייקט מותמר מעצם הפעילות שלו - הוא ממשיך להבין את עצמו מחדש, ומשתנה. האמת לא מתגלה - היא מתשכללת.

הגל מציב בפנינו את האמת עצמה לא כדבר מוחלט שחותרים לעברו, אלא לדבר הולך ומתפתח. הסובייקט, עם כל התפיסות שלו, מפרש את עצמו, אבל הוא גם אותן הפרשנויות ממש. אם הפרשנות משתפרת, עצם הקיום שלנו משתפר; אם הפרשנות שלנו מוטעית, עצם הקיום שלנו שקרי; המשחק כאן הוא לא אפיסטמולוגי - הוא אונטולוגי.

הסובייקט הוא העצם האמיתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע. ^113^

זו תשובה חזקה מאוד למשבר שמעלים דוסטוייבסקי, סארטר ואחרים: היגל מציג את המודעות לא רק כגזילת ההוויה הבלתי האמצעית, הבטוחה, אלא בתור אותה ההוויה ממש! אין דבר כזה אדם; עצם המימוש שלו, יחד עם היותו אדם, זה להיות אדם.

האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. ^87^

It is one of the profoundest and truest insights to be found in the Critique of Pure Reason that the unity which constitutes the nature of the Notion (Begriff) is recognized as the [...] unity of the I think, or of self-conciousness... ^Logic,^ ^12.17-18^

Thus we are justified by a cardinal principle of the Kantian philosophy in referring to the nature of the I in order to learn what the Notion is

נשאיר כרגע את המוחלט בצד - ונתמקד בסובייקט. הסובייקט הוא התפתחות; תהליך; תנועה בעלת היגיון וכיוון - זה לא יכל להיות הפוך. זאת לעומת המוחלט, שהוא במהותו תוצאה.

חרג, אבד - מועקות המודרניות¶

מצגת

הרוח שהגל מדבר עליה היא מקור המונח רוח התקופה - הוא לא מדבר על רוח מיסטית או אלוהית, אלא התפיסה התודעתית של בני האדם. הוא נכנס בתפיסה מסוימת של משבר, וכותב

את הופעתה של דרישה מעין זו יש לתפוס בתוך הקשרה הכללי יותר, ולראותה על-פי השלב שבו עומד בהווה הרוח המודע את עצמו. אם נעשה כך, נראה כי רוח זה חרג מעבר לחיים העצמותיים שאותם ניהל בתוך היסוד של המחשבה - חרג מעבר לאותה אי-אמצעיות של אמונתו, מעבר לסיפוק ולביטחון הטמונים באותה ודאות שהיתה לתודעה לגבי פיוסה עם המהות. [...] לא זו בלבד שהרוח חרג מכאן אל הקצה השני, אל הרפלקסיה חסרת העצמות של עצמו בתוך עצמו, אלא שחרג אף מתוכה של זו. לא זו בלבד שאבדו לו חייו המהותיים; הוא גם מודע את אבידתו ואת הסופיות שעתה היא תוכנו. (8)

הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו. (11)

הרוח הייתה תחילה במעמד בלתי-אמצעי, בטוח, מוצק וודאי; עם עליית הפילוסופיה, חרגה מכך - לחגיגות הנאורות, שלא הייתה ערה לאובדן - ורק עכשיו, מתברר גודל האבידה. עצם התעוררותה של המודעות, המודעות של הרוח את עצמו, כוללת בתוכה סתירה מסוימת - חריגה מהעצמי - שמלווה באובדן. באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מתקרבים אל הרוח - אנחנו מאבדים את הרוח. המודעות של הרוח, על אף שהיא מהותית לו - כפי שאומר אריסטו² - גורמת לאיזשהו שבר. לכל אורך ההיסטוריה, האדם ער כמובן לרוח שלו - אבל לא מתעמק בה, ולא בוחן אותה. העיסוק הזה, של המודעות העצמית - של דקארט (הקוגיטו), וגם שאר האימפריציסטים בהמשך, הוא זה שמוביל אותנו לשבר הזה - מקיום בלתי אמצעי, לקיום מודע.

בכך שאני מודע לכך שאני אדם, אני מאבד את הפשוט להיות אדם; כמו שסארטר אומר, אם אני מלצר בבית קפה, ואני מודע לכך שאני מלצר בבית קפה - אין לי כבר שום דבר במשותף עם מלצר בבית קפה:

אם אדם הוא מה שהוא – בלתי-אפשרית היא, מעולם, ההונאה העצמית, ויושר הלב חדל להיות האידיאל ונעשה תחת-זאת למציאות. אולם האם האדם הוא מה שהוא? ובדיבור כללי יותר, כיצד יוכל אדם להיות מה שהוא, כאשר קיים הוא כתודעת-הקיום? [...] אדם זה הוא בדיוק מה שאינני ומה שחייב אני להיות. ואם מלצר אני בבית-קפה, אין פירוש הדבר כי איני רוצה להיות אדם זה או שרוצה אני שאדם זה יהיה שונה, אלא רק שאין שום דבר משותף בין הווייתו לביני.

אין סבילות בתודעה. אם עושה אני את עצמי עצוב, הרי זה מפני שאין הנני עצוב -- הווית העצב חומקת ממני בשל עצם הפעולה שבה אני מחדיר אותה בי ודרכה [...] בתנאים אלה, מה יכולה להיות משמעותו של אידיאל הכנות, אם לא נסיון להשיג את הבלתי אפשרי שעצם מובנו סותר את מבנה-התודעה שלי?

סארטר

ואיך נחזיר לעצמנו את היציבות? הרומנטיקאים דורשים לוותר על המחשבה, וההתפלספות, ולחזור חזרה לקרקע מוצקה. על כך כותב הגל -

הרוח דורש מן הפילוסופיה לאו דווקא את הידיעה מה הוא, אלא על ידי שתפרוץ את סגירותו של העצם ותעלה אותו אל התודעה, אלא שיגיע באמצעותה לשיקומן של אותה עצמות ושל מוצקות ההווויה על ידי שתערבב את הבחנות המחשבה [...]

אולם, הגל לא מסכים עם זה -

[...] ותייסד במקומם את הרגש של המהות - שבכך היא מעניקה רוממות רוח יותר מאשר תובנה. היפה, הקדוש, הנצחי, הדת והאהבה הם הפתיונות הדרושים כדי לעורר את החשק לנגוס. לא המושג אלא האקסטזה, לא התקדמותה הצוננת של הכרחיות העניין אלא רוח ההתלהבות התוססת, היא אשר צריכה לשמש כאן אחיזה ומורה-דרך לפריסת עושרו של העצם ^61^

כאשר דעת עצמותית וחסרת מושג זו מתיימרת שלקחה את ייחודו של העצמי וטיבעה בו [...]

אז הגל לא מוכן לקבל את החלומות. איך, לפיו, נחלץ מהקיום הנבוב, מחוסר העצמותיות?

ראשיתו של החינוך ושל המאמץ להיחלץ מחוסר-האמצעיות של החיים העצמותיים, צריכה להיות בכך שנרכוש נקודות מבט כלליות, ואז נעלה את עצמנו אל המחשבה בכלל.

הגל מתאר את חוסר העצמותיות לא כאיזו צרה, אלא כהתחלה של חינוך - שלב מהותי בהתפתחות מבורכת, כשם שתינוק גדל להיות בוגר.

כאשר תרד רצינותו של המושג לשכון בעומק הענין, כי אז יקיימו הכרה כזו ושיפוט כזה את מקומם היאות בתוך השיג-והשיח

הגל לא חושב על המחשבה כמו דוסטויבסקי, סארטר והגל - הוא לא רואה אותה כתלישות מסוימת, אלא כשלב ביניים מביך. מתוך הפער המציק הזה, יש כאן הזדמנות לעצב את העצמי הנבוב הזה, בחותם ייחודי - שלי.

היסוד של האמת הוא המושג.

קרעים¶

המודרניות חושפת אינספור קרעים, שהגל מכיר בהם והוגה בהם, לרבות -

בין האדם למציאות
- האדם והטבע מול אלוהים
- האדם מול הטבע חוקי הטבע נהפכים מכניסטיים, "יבשים", דבר ברור שאפשר לכבוש - האדם הוא אדוניי הטבע ובעליו, אומר דקארט. נכנסת לכאן זרות: הטבע הוא לא אני - אמירה עם עוצמה, אבל אובדן.
- היחיד מול החברה
- יומרת הידיעה\מחשבה מול אפשרות מימושה\מציאות זהו הנושא הדומיננטי בהקדמה השנייה ותחילת הספר, שממשיך את ההגות של האמפריציסטים. האם אנחנו יודעים\יכולים לדעת את האמת? איך? איזה כישרון יש לנו של ידיעה?
בין האדם לבין עצמו³
- החלק התיאורטי-מכיר מול החלק הפרקטי-משתוקק
- חובה מול נטייה
- סגולה טובה ושלמות מוסרית מול אושר⁴
- גוף מול נפש⁵

העצמות - ידיעה והוויה¶

מצגת

העצמות כוללת בתוכה הן את הכללי או את אי-האמצעיות של הידיעה עצמה, והן אותה אי-אמצעיות שהיא הוויה, כלומר שהיא אי אמצעיות בשביל הידיעה.

העצמות, כולל הגל, היא ידיעה והוויה. מה הם הדברים האלה? האם הם בכלל דברים? שתיהן, אומר הגל, מופיעות באופן בלתי אמצעי - דבר ברור ומשכנע מיד.

מצד אחד יש לי מושג ברור ומובחן מצמי במחינת היותי אך ורק דבר חושב ובלתי-מתפשט, ומן הצד השני יש לי מושג ברור ומובחן של הגוף במבחינת היותו אך ורק דבר מתפשט ובלי-חושב לחלוטין

דקארט, הגיונות, 146

דקארט, בהצעה ידועה-לשמצה זו, מציב את עצמו כחומר - גוף פיזיקלי - וכנפש - דבר חושב ובלתי מתפשט. כל זה ברור ומובחן - כמו התיאור הבלתי-אמצעי של הגל. העצמות היא הוויה וידיעה, ומאופיינת בכך שאותו היבט של העצמות אינו רק קיים כשלעצמו - הוא גם נודע, משתקף דרך התודעה שלנו.

The mechanical theory⁷ has been repeatedly invested with an authority which it has no right to. Take as an instance the remark that man consists of soul and body. In this language, the two things stand each self-subsistent, and associated only from without.

Hegel, Encyclopedia⁶, 195

התיאוריה, אומר הגל, תופסת את הגוף ואת הנפש כאילו שהם נפרדים, מספיקים לעצמם, ומשויכים רק מבחוץ. הגל אינו מסכים עם העמדה הזו; לשיטתו, אדם הוא גם לעצמו, וגם בשביל עצמו - הוא קיים באופן בלתי-הוויתי, אבל הוא גם ער שהוא קיים, וזהו חלק מהותי מהיותו אדם⁸. המודעות היא מעיין השקפה מהיציע על מה שאני - והיא אינה עומדת בתביעה המובלעת בדברי הגל - שהיחסים בין שני הדברים האלו אינם יהיו חיצוניים.

דוסטויבסקי וסארטר טוענים הפוך - שהיחסים האלו רק חיצוניים, וזו בדיוק הבעיה. ההשקפה הזו הופכת אותו לבועת סבון ואינרציה - לא משהו אינטגרטיבי, מלא. ומה אומר הגל?

העצם החי הוא ההוויה שהיא באמת סובייקט כלומר -- וזה אותו דבר -- שהיא ממשית רק במידה ש[היא] תנועה של הצבה עצמית, או המיצוע⁹ של עצמו עם היעשותו לאחר. העצם בתור סובייקט הוא השליליות הפשוטה והטהורה; מתוך כך הוא התפצלותו של הפשוט לשניים, או הכפלה המציבה ניגוד, שהיא שוב השלילה של שונות אדישה זו ושל ניגודה. רק זהות כזו השבה ומעמידה את עצמה, או הרפלקסיה של עצמו בתוך ההיות-אחר, היא בלבד הנה האמתי ולא שום אחדות מקורית או בלתי-אמצעית בתור כזו.

מבוא, פסקה 21, עמ' 84-82 (בתרגום יובל)

בשביל הגל ודוסטייבסקי, האדם לעד אינו ממשי. הגל כופר בכך - האדם הוא כן ממשי, בתנאים מסוימים - הוא יכול להיות סוביקט, וגם אובייקט, ממשי. היותי כזה - אובייקט-סובייקט - מאפשרת לי להיות בתנועה. אולם, אי אפשר להגיד שהאני-הממשי הזה קיים מראש; עצם התנועה אליו הופכת אותו לכזה. הגל מקבל את המרחק של סארטר ודוסטייבסקי - עצם התודעה מציבה אותי כצופה מהצד; איני כמו הכסת-דיו, פשוט שם. אך הניגוד הזה, השונות הזו, החירות הזו, לא רק שהיא אינה שוללת את האני - היא האני ממש, חלקים של תנועה - הצבה עצמית - שבסיומה אני מתממש. יש כאן ניגוד -זה שעליו מדברים סארטר ודוסטייבסקי - שלילה של הניגוד הזה, בדמות השליליות הפשוטה והטהורה - שהיא שלילה של אותו המרחק שמדברים עליו סארטר ודוסטייבסקי; אדם אינו אחדות מקורית - מלכתחילה יש בו את הניגוד הזה, את הפער הזה, שהופך אותו לממשי - הפער הזה הוא חלק ממנו ממש, וההתגברות עליו היא מימושו המלא.

המתח הזה כל הזמן ככה: זה לא ייגמר באיזה אני מוצק וזהו, כמו אבן. אבל, זה לא סתם אותו הדבר כל הזמן - התנועה הזו היא כן בכיוון מסוים, מגמה מסוימת, מטרה מסוימת - הזהות השבה ומעמידה את עצמה, היכולת של האדם לעשות את עצמו - לא בהצגה של מלצר בבית-קפה, כפי שאומר סארטר, אלא כמימוש של האדם באשר הוא.

בהבדילה מעצמה רק את עצמה בתור עצמה [...] באופן בלתי אמצעי [...] ההבדל לא הווה, והמודעות העצמית היא רק הטאוטולוגיה חסרת-התנועה של: אני הוא אני; כאשר עבור המודעות העצמית ההבדל לא לובש דמות הוויה, אין היא מודעות עצמית.

פרק 4, סעיף 167§

מהי מודעות עצמית? דקארט יגיד שזה להיות דבר חושב - אך כאן אומר הגל שזהו דבר טאוטולוגי ריק; מה הוא עצם חושב? באיזה הקשר זה נאמר? המודעות העצמית האמיתית דורשת יותר מזה - ידיעת מה שאני באופן אובייקטיבי.

כמו שיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק, אינטנסיביות חסרת-תוכן, הנוהגת ככוח טהור בלא פריסה, והזהה עם השטחיות. כוחו של הרוח גדול רק כביטויו החיצוני, עומקו אינו אלא בשיעור שהוא מעז להתרחב ולאבד את עצמו בתוך פריסתו. מבוא, פסקה 11, עמ' 63

האובייקטיביות הזו היא עניין רציני, שאני לא יכול להתעלם ממנו אם אני רוצה לחיות את החיים הטובים. האובייקטיביות היא המצע שממנו אני יכול לגדול, להתעצם, להיות. אם נדחה מאיתנו את האובייקטיביות, נישאר עם החזון של האקזיסטנציאליזם - נבובים, שפוטים לריקות. התנועה שלי, והחותם שהיא טובעת בעולם, היא חלק מהיותי בלהיות אני.

השלילי הוא נשמתם של האני ושל העצם¶

אי ההתאמה בין האני לבין העצם זהו ההבדל שלהם, השלילי בכלל, ולמעשה הוא נשמתם או מה שמניע אותם.

מה שהופך אותי לסובייקט, על גבי העצם, הוא חוסר ההתאמה הזו בין האני, היא זו שמעצבת את הסובייקט. אני כמתן קודם כל אדם - עצם. מה הופך אותי לסובייקט - מתן? עצם חוסר ההתאמה - התחושה שאני לא באמת מתן, אלא משחק תפקיד - לומד פילוסופיה, כותב סיכומים - והניסיון להתגבר עליה ולהתעצב דרכה היא להיות מתן, ולא סתם אדם - אלא מקרה מסוים של אדם.

ניסוחינו על-אודות עצמנו יכולים לשנות את הדבר שהם על אודותיו. אדם הוא חיה המפרשת את עצמה. שינויים בהגדרתו העצמית הם מיניה-וביה שינויים בָּמֶה שהינו, כך שיש להבינו במונחים אחרים. לשאול מהו אדם, בהפשטה מפרשנויותיו העצמיות, הוא לשאול שאלה מוטעית באופן יסודי, שלא יכולה להיות לה, באופן עקרוני, תשובה. טיילור

טיילור אומר שהפרשנות הזו אינה צפייה מהיציע - היא אני ממש.

אידאה זו יורדת לדרגה של רימום הרוח ואף של תפלות כאשר נעדרים ממנה הרצינות, הכאב, הסבלנות והעבודה של השלילי.

הדרישה הרומנטית, האקזיסטנציליסטית - היא אינה תסכול, בור ללא תכלית, אלא תהליך קשה ונדרש להתממש לחלוטין.

האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. בכך נעוץ טבעו להיות ממשי, סובייקט, או היעשות לעצמו.

פסקה 23, עמ' 87

זכותו העילאית של היחיד¶

שום כוח לא יכול לחלל את זכותו של האדם לקביעה עצמית [...]. הקביעה העצמית, דהיינו אוטונומיית הסובייקט, היא יומרה שנעוצה בעצם מושגו של הרצון; הסובייקט הוא החומר האמתי של ההתממשות; [...] המודעות העצמית והמודעות לערך העצמיות [...] מעוניינת להתמיר גם את עצם הרציות הטבעיות ולהטביע בהן את חותם הבחירה והעיצוב.

פשה"מ, 192§

תראו איזו הצהרה דרמטית - שום כוח לא יכול לחלל את הקביעה העצמית¹⁰. אנו נולדים כחיה מסוימת, אבל הוא אינו דבר קבוע - אלא משהו שאנחנו יכולים להטביע בו חותם.

האדם הבלתי-מעוצב [בלתי-מחונך, Ungebildet] מניח לכוחות הגולמיים ולהיקבעויות הטבעיות להכתיב לו הכול, לילדים אין כלל רצון מוסרי והם מניחים להוריהם לקבוע בשבילם הכול; ואילו האדם המעוצב/המחונך, אשר פנימיותו מתפתחת, רוצה שהוא עצמו יהיה בכל מה שהוא עושה.

פשה"מ, תוספת ל-107§

האדם שמבין את הפער הזה, בין הסובייקט לאובייקט, יבין שבכוחו לטבוע את נסיבות חייו - ההקשר שבו הוא חי, מה שהוא עושה, מה שהוא מרגיש - לא רק טבע קבוע מראש.

מהות האדם¶

כל בני-האדם הם תבוניים; היסוד הצורני שבתבוניות זו הוא בכך, שהאדם חפשי; זה טבעו של האדם, זו מהותו.

מבוא לתולדות הפילוסופיה, 49

העיקר הוא שמה שהאדם הוא כשהוא-לעצמו ייהפך ליש בשביל-עצמו... בהבדל זה שבין הכוח והפועל, או בין ההיות-כשהוא-לעצמו וההיות-בשביל-עצמו, מתמצה כל ההבדל שבהיסטוריה העולמית. כל בני-האדם הם תבוניים; היסוד הצורני שבתבוניות זו הוא בכך, שהאדם חפשי; זה טבעו של האדם, זו מהותו. ואף-על-פי-כן היתה עבדות אצל עמים רבים, ובחלקה היא עדיין קיימת והעמים מרוצים בכך. אנשי-המזרח, למשל, הם בני-אדם, ובתורת כאלה הם חפשיים כשהם-לעצמם; ובכל-זאת אין הם חפשיים, מכיוון שאין להם תודעת-חופש והם סובלים כל עריצות, הן של הדת, הן של השלטון המדיני. כל ההבדל שבין עמי-המזרח ובין העמים שאצלם אין עבדות הוא בכך, שאלה יודעים שהם חפשיים, ש"להיות חפשיים" הוא בשבילם היות-בשביל-עצמו. את התמורה העצומה במצב העניינים בהיסטוריה העולמית חוללה השאלה, אם האדם חפשי רק כשהוא-לעצמו, או אם הוא יודע כי מושגו, קביעתו [וגם: ייעודו], טבעו, הוא להיות פרט חפשי. > מבוא לתולדות הפילוסופיה 43 ואילך

העובר כשלעצמו הוא אמנם אדם, אך עדיין אין הוא כזה בשביל עצמו; בשביל עצמו העובר הוא אדם רק בתור תבונה מעוצבת, שעשתה את עצמה למה שהיא כשלעצמה.

הקדמה (יובל), עמ' 90

כשלעצמו, העובר הוא סובייקט - הוא אדם מסוים. אמנם, כדי לממש את עצמו ככזה - ממש להיות סובייקט, אדם, עליו להפוך את עצמו למה שהוא כלשעצמו - לעצב את עצמו מתוך הפער בין הסובייקט לאובייקט, לכונן את עצמו, להותיר את חותמו בעולם. רק אז הוא יתממש כסובייקט, ויהא תבונה מעוצבת.

היישרת מבט אל השלילי¶

הרוח היא עוצמה לא בתור חיובי המפנה עורף לשלילי אלא רק מתוך היישרת מבט אל השלילי. הוא שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה. הוא מה שכונה בשם סובייקט, אשר בהעניקו לקביעה המסוימת מציאות בתוך היסוד שלו, הריהו שם-לעל¹¹ את חוסר האמצעיות המופשט, את זה שהווה סתם, ובזה הסובייקט הוא העצם האמתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע.

עמ' 113.

פעילותו של הרצון אשר בה הוא שם לעל את הסתירה שבין הסובייקטיביות ובין האובייקטיביות ומתרגם את תכליותיו מן הקביעה הסובייקטיבית לזו האובייקטיבית, ובה-בעת נשאר אצל עצמו באובייקטיביות [הזאת], הפעילות הזאת היא התפתחותו המהותית של התוכן העצמותי.

פשה"מ 28§.

הגל ממשיך מסורת רציונליסטית מוצהרת, ודוגל בעמדה לא-אמפריציסטית מוצהרת. כפי שיש את האידאות האפלטוניות, שדוגלות בדבר-מה נצחי, מחוץ אלינו, כך הגל תופס גם את המחשבה המושגית - חירות, רצון - אך בניגוד לאפלטון, הוא אינו מציב את האידאות מחוץ לעולם, רחוקות מאיתנו - אלא קובע שמעצם המימוש שלה, אנחנו קובעים אותה. כשאנחו פועלים מתוך האידאה האפלטונית של הצדק, אנחנו נוטלים חלק בצודק כלשעצמו - משהו מרוחק, מוחלט, שאנחנו מחקים כצל חיוור. הגל הופך את הקערה על פיה - דבר כמו צדק אינו מוגדר עד הסוף, ודווקא בפעולה על פי צדק, ניצור את התקדים שייקבע מהו צדק - הוא יקבל תוכן ממשי שלא היה בו. המהלך פה הוא מעבר מדבר מופשט, רעיון מעורפל - לדבר מעשי, נוכח, ממומש.

זו האמת ההגליאנית - דבר חי, הולך ומתפתח, הולך ומתממש, כמו הניצן שהופך לפרח. ההקשר נהפך מרעב שיש להשקיט, למלא את התוכן, לאמת מלאה, ממשית תמיד, שהולכת וממשיכה להתממש עוד יותר.

המוחלט כסובייקט¶

העצם החי הוא הוויה שהיא באמת סובייקט, כלומר שהיא ממשית רק במידה ש[היא] תנועה של הצבה עצמית, או המיצוע של עצמות עם היעשותו לאחר. [...] זהות זו השבה ומעמידה את עצמה, או הרפלקסיה של עצמו בתוך ההיות-אחר.

זהו הפיצול בהוויה האנושית של הגל - דבר מה שהוא מוחלט וקבוע, ומצד שני הוא מבט מודע על זה - לא מהיציע - אלא כחלק מהותי מאותו הדבר ממש. גם דבר מוחלט, וגם דבר שהמודעות שלו לאותו המוחלט היא אותו הדבר. הידיעה הזו היא הכוח, מה שמניע אותנו.

אני לא רוצה לסלק את המוחלט - הוא ישנו - אבל המודעות היא חלק בלתי נפרד ממנו.

כאמור,

כמו שיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק, אינטנסיביות חסרת-תוכן, הנוהגת ככוח טהור בלא פריסה, והזהה עם השטחיות. כוחו של הרוח גדול רק כביטויו החיצוני, עומקו אינו אלא בשיעור שהוא מעז להתרחב ולאבד את עצמו בתוך פריסתו. מבוא, פסקה 11, עמ' 63

אדם הוא לא פרט סגור בתוך עצמו - הוא גם ההשלכה שלו ופועלו בעולם. הדברים האלה הם חלק מהותי מהעצמי, לפי הגל, ומהמימוש העצמי. החירות הרחבה היא שלי, ואני שלה; זה שאני דבר כזה או אחר מפקיע אותי מהבדידות שלי כפרט, אבל מאפשר לי לקחת בו חלק, ולהטביע בו את חותמי.

כאמור,

פעילותו של הרצון אשר בה הוא שם לעל¹¹ את הסתירה שבין הסובייקטיביות ובין האובייקטיביות ומתרגם את תכליותיו מן הקביעה הסובייקטיבית לזו האובייקטיבית, ובה-בעת נשאר אצל עצמו באובייקטיביות [הזאת], הפעילות הזאת היא התפתחותו המהותית של התוכן העצמותי.

פשה"מ 28§

יש סתירה בין אובייקטיביות לסובייקטיביות; זו לא סתירה שאפשר להתעלם ממנה או לשים אותה בצד. אבל, אפשר לפרש אותה כדבר קורע, מנכר, מנביב (?), או כדבר מבסס, זהות השבה ומעמידה את עצמה - דבר שאפשר לשדרג ולהפוך לדבר גבוה.

אני רוצה ככה וככה; אני מוציא את הרצון הזה לפועל; עכשיו הדבר הסובייקטיבי הזה הוא אובייקטיבי. אולם, הוא נשאר סובייקיטיבי - הוא עדיין רצון שלי - וגם נשאר אובייקטיבי - הוא טובע חותם עצמי, ממשי במציאות, שכולם יכולים לראות. זאת בניגוד גמור לתורת האידאות של אפלטון, האידאה של הגל היא סכמטית, מופשטת, וכאשר מממשיים אותה, היא קורמת עור וגידים¹².

אז מהו אותו מימוש? מהו הכיוון שאליו כל זה הולך?

הגל ממקם את התנועה הזו גם בהקשר של הפרט, וגם בהקשר של ההיסטוריה האנושית כולה - הפוליטיקה, התרבות, המדע, אשר נעים כולם לשיטת הגל לעבר תפיסת אותו מוחלט. הגל מציע איזושהי הבנה עצמית, שהיא כאמור גם חלק בלתי נפרד מאיתנו.

הפנמנולוגיה של הרוח היא סיפור עלילותיה של הרוח האנושית, שממשותה והתממשותה כרוכות מיד ובאופן מהותי בפרשנות אדם ועולם ואלוהים; ושאי-התאמתן של עצמה עם הבנותיה העצמיות היא הכוח המניע מאחורי התפתחותה והבשלתה ובגרותה הממשמשת ובאה - תפיסות ואידאות ורעיונות והבנות וקונספציות מתממשות במציאות עתירת משמעות, שעומדת לפרשנות ולהבנה במונחי משמעות. - בפרט, מה שמכריע בעלילותיה ובהתפתחותה הוא הבנתה את היחסים בין הסובייקטיבי ובין האובייקטיבי, וזו תופסת מקום מרכזי בספר {.is-info}

כמובן, אין הסכמה מוחלטת בין כולם תמיד: אפלטון ואריסטו לא מסכימים, וסנקה וקיקרו אולי לא מסכימים, וגם היום לא כולם מסכימים. ובכל זאת, יש קווים מנחים, רעיונות קשורים -רוח התקופה של כל זמן ומקום, שנעים לפי הגל לאיזשהו כיוון, אובייקטיבי. לכך הגל מכוון בזמננו.

ההבנה העצמית ההגליאנית היא חלק מהעצמי, אבל היא לא פותרת אותי מאמיתות ההבנה הזו - אם אני אבין את עצמי, את הקהילה ואת האדם לא נכון, התנועה שלי לעבר המוחלט, השמן על הגלגלים שלי, תיפגע.

הגל מבקש להחזיר לעולם את קסמו. המדע המודרני רואה את העולם במובן של חוקי טבע, סיבה ותוצאה; אבד לו התכלית, הטלוס האריסטותלי, שהגל מנסה להחזיר: בעולם יש משמעויות מסוימות, כיוון מסוים. הפיזיקה אינה מבט מטאפיזי, ולא תפיסת מציאות שלמה; הממשות היא עשירה עוד מעבר לפיזיקה. מאחורי ההפשטה הזו יש אינספור דוגמאות ממשיות, שחלקן מפרט הגל בספר.

הגל לא מבטיח שהדבר הזה יקרה - התפיסה שלו אינה דטרמיניסטית - אבל אם נפעל בהתאם לכיוון הזה, נוכל להגיע למשהו טוב, למשהו מוחלט.

הכרה היא נושא טבעי¶

מצגת

טבעי לדמיין שבפילוסופיה, לפני שניגשים לעניין עצמו, כלומר להכרה בפועל של מה שהווה באמת, צריך להסכים קודם על טבע ההכרה [...], שאותה רואים או ככלי העבודה שבאמצעותו אוחזים במוחלט, או כתווך שדרכו מביטים בו

73§

הגל פותח את ההקדמה השנייה לספרו בנופח אפיסטמי, כתנאי מקדים. הרעיון הזה, של חקירת השכל לפני האמת, מרכזי מאוד לעת החדשה - דקארט כתב ספר שלם על המתודה, ולוק הקדיש לה את עיקר חקירתו

מכיון שהשכל הוא המעלה את האדם מעל לכל שאר היצורים בעלי-החושים והנותן לו את כל היתרון והשלטון שי לו עליהם, הריהו בלי ספק ענין שבגלל אצילותו בלבד כדאי שנטרח לחקור בו. השכל, כעין, מביאנו לראות ולחפש את כל שאר הדברים, אבל אינו מפנה מבט אל חעצמו; ודרושות אמנות וטרחה יתרה כדי להעמיד אותו במרחק-מה מעצמו ולעשותו לשנוא של עצמוץ ץץץמובטחני שכל כמה שנרבה להאיר את רוחנו ולהתוודע אל שכלנו, נפיק מזה לא רק הנאה גדולה אלא גם תועלת מרובה כשנכוון את מחשבוצינו לבקשת דברים אחרים.

לוק, מסה על שכל האדם, מבוא

כללי המתודה:

השלישי: לערוך את מחשבותיי בסדר; זאת אומרת, להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ושקל ביותר להכירם, כדי לעלות לאט לאט, מדרגות מדרגות, עד הכרת הדברים המורכבים ביותר

דקארט, על המותדה

דקארט ולוק רואים בחקירת השכל נושא חשוב מאין כמותו, חלק בלתי נפרד מחקר האמת - נושא שיש להתייחס אליו במלוא הרצינות.

אי אפשר כי הכרות שהן ברשותנו בלי שנדע מנין, ועקרונות שאין אנו יודעים את מקורם, יעמדו לנו להקים מיד בנין בלי שנבטיח תחילה, על ידי חקירות מדויקות, את יסודו. על כן, שורת הדין נותנתן שנשאל תחילה: כיצד עשוי השכל לבוא לכלל הכרות האלו אפריורי, ומה עשויים שיהיו היקפן, תוקפן וערכן.

תופעה זו [בלגן] תובעת מן התבונה, שתיטול עליה מחדש את תפקידה הקשה ביותר, כלומר, את תפקיד ההכרה העצמית, ותתקין בית דין, שיבטיח לה את תביעותיה הצודקות וכאחת יבטל את כל התיימרויותיה שאין להן שחר... בית דין כזה אינו אלא ביקורת התבונה הטהורה עצמה

קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

קאנט דורש אפילו לעצור את התהליך כולו - כל מה שאנחנו יודעים - ולבחון את הבסיס שלהם. למה אנחנו חושבים שזה נכון? מהם בכלל גבולות המגרש שאנחנו יכולים לדעת? קאנט, בביקורת התבונה הטהורה, הציב את זה כמפנה, והגל לוקח עמו את הנושא הזה, ואת החקירה הזו. טבעי לדמיין בהחלט מכיל את התובנות הקנטיאניות האלה.

הכשלה עצמית מהותית¶

הגל דורש מאיתנו להכיר בטבע ההכרה, ומניח בכך זרע לפורענות -

נדמה שיש מקום לחש שמאחר שההכרה היא יכולת מסוג ובהיקף מוגדרים, ללא הגדרה מדויקת של טבע ההכרה וגבולותיה, במקום להגיע אל שמי האמת ניגע רק בענני הטעות. החשש הזה אף הופך בהכרח לביטחון, שלבקש מההכרה להשיג למודעות את נקודת ההתחלה, כלומר את מה שהווה בעצמו, הרי זה סתירה מושגית, [אם אמנם] בין ההכרה ובין המוחלט עובר גבול המפריד ביניהם לגמרי.

הגל עומד על נקודתו של קאנט - אם לא נכיר את גבולות ההכרה, את שיא היכולות שלנו, לא נגיע לשמי האמת אלא רק לענני הטעות. קאנט כתב זאת כביקורת על אלו שקדמו לו, שהתיימרו לאמת מוחלטת - וקאנט מבקש, בחקר האמת - דע את מגבלותיך. עצם החשש מאי-דיוקה של התודעה, מפריצת הגבולת שלה, דן אותנו לכישלון, אומר הגל על גבי קאנט. ההתיימרות לדעת את האמת היא סתירה; עצם ההכרה (בהכרה) מציב אותה כדבר מתווך, שימנע מאיתנו את האמת המוחלטת.

שימו לב - כשהגל אומר מודעות, הוא מתכוון לתודעה עצמית - דבר פסיכולוגי. לעומתה, הכרה מתארת משהו גדול יותר, מאמץ מדעי - חקר האמת ממש.

אולם, אומר הגל - זו נקודת ההתחלה; פגע רע, שעליו להתמודד איתו. אולם, הגל לא יכול לשפוך אש וגופרית על מתודה ותורת הכרה - משום שהוא מיד מציג את תורת ההכרה שלו בספר.

כי אם ההכרה היא כלי העבודה לאחיזה בהות האבסולוטית, מיד ברור שהפעלת כלי העבודה על דבר-מה לא מותירה אותו כפי שהוא לעצמו, אלא גוררת עמה עיצוב ושינוי. מצד שני, אם ההכרה אינה כלי העבודה של פעילותנו, אלא איכשהו תווך סביל שדרכו מגיע אלינו או האמת, הרי גם אז איננו מקבלים את הדבר כפי שהוא בעצמו, אלא כפי שהוא דרך התווך הזה ובתוכו. בשני המקרים [כלי, תווך] יש בידינו אמצעי שמחולל מיד את הניגוד לתכליתו; או, אדרבה, הסתירה היא בכך שאנו נעזרים בכלל באמצעי.

§73

רק המוחלט הוא אמיתי ורק האמיתי הוא המוחלט

§75

עלינו להכיר את הכלי, אומר קאנט, בטרם ניקח על עצמנו את העבודה שלשמה הוא נועד, משום שאם הכלי אינו מסיק לכך, כל עמלנו יהיה לשווא... אבל לבקש לדעת לפני שאני יודעים הוא אבסורדי ממש כמו ההחלטה הנבונה לא להיכנס למים לפני שלמדת לשחות.

The Logic of Hegel, §10

הגל הופך את היחסים בין ההכרה לתוכן ההכרה; קודם כל, אתה מכיר - ואז, תוך כדי, אתה מכיר איך אתה מכיר.

According to this newest skepticisim, the human cognitive facutly is a thing which has concepts, and because it has only concepts, it cannot get to the things which are outside; it cannot investigate or discover them - for the two are specifically different.

Jenaer Schriften¹³, pp. 251-253

קאנט אומר, מושגים בלי הסתכלויות הם ריקים, והסתכלויות בלי מושגים הן ריקות. המשפט הזה מסכם את כל המחלוקת בין האימפריציסטים לרציונליסטים. בחלק הראשון הוא מבקר את הרציונליסטים, ובשני - את האימפריציסטים; צריך גם את ההסתכלויות וגם את המושגים. אולם, אומר הגל, פיצול הדברים האלה לשני דברים נפרדים שוב מכניס אותנו לבור, לשני מקורות שונים של הכרה, שמבקש את המסקנה - מה שאתה תופס במושגיך, אלו מושגים במערכת שלך - ולא אמת מוחלטת.

הרס הפרויקט היסודני¶

הפילוסופים של העת החדשה היו עסוקים בפרויקט היסודני - הן האימפריציסטים והן הרציונליסטים מבקשים למצוא את היסוד, ולכונן על גביו את הידיעה ואת המדע. הרציונליסטים מחפשים את המהות - כמו בדוגמת השעווה, ומבקש דרכה למצוא את המהות, מושגי השכל. האמפריציסטים, לעומתם, מתבססים על רשמי החושים. בין שני המחנות קיימת השכמה בין רושם חושי למושא שכלי - החישה הוא מסוימת, קונקרטית (it do be like that).

הפרויקט היסודני מבקש לבצע הפרדה בין מושגי השכל ורשמי החושים, לעשות סדר בבלגן, ולחזור לאיזו ספירה פנימית של הרוח - cogito ergo sum, החדר הריק של לוק; הניסיון האפלטוני כמעט לחזור להתחלה - palin ex arches. המהפכה של קאנט היא שמודעות עצמית, חושב לעצמו כחושב, מניחה את קיומם של אובייקטים ממשיים מחוצה לחושב; מודעות עצמית ומודעות לאובייקט הם שני מומנטים בכוליות אחת, והרעיון הזה הוא מכת מוות לרעיון של להסתגר ברוח.

הגל ממשיך את הקו הזה, ותוקף את הרעיון של תורת ההכרה שניצב בבסיס הפרויקט היסודני. איך אפשר לדבר על תורת הכרה מבלי לדעת? הגל מושל זאת ללדעת לשחות לפני ששוחים.

הפנמנולוגיה כמתודה¶

מצגת {.is-info}

הנחות היסוד הסמויות של הספק¶

הפחד הזה נוטע ומניח בכר מראש, ומבסס את היסוסיו ומסקנותיו על משהו (ולא מעט) בבחינת אמת, אבל משהו שיש לבחון קודם אם הוא אכן האמת. מה שהפחד הזה מניח מראש הם דימויים מוסימים של ההכרה בתור כלי עבודה ובתוך תווך*, וכן הבדל כלשהו שלנו עצמנו מההכרה הזאת. אולם בראש ובראשונה הפחד הזה מניח מראש שהמוחלט ניצב בצד אחד וההכרה בצד אחר** לעצמה ובמנותק מהמוחלט, אך בכל זאת שהיא משהו ריאלי; או שבתוך כל הפחד גם מניח מראש שההכרה, שבהיותה מחוץ למוחלט הרי היא גם מחוץ לאמת, היא בכל זאמת מהימנה - וזו הנחה שעל יד מה שמתכנה פחד מהטעות מגלה יותר כפחד מהאמת.

§74

עצם הפיכת ההכרה לנושא לדיון היא הרחקתי מההכרה עצמה. איך יוצאים מהבוץ הזה?

אנו אומרים שהמחשבות הן שלנו. האם זה באמת כך?¹⁴

הפחד הזה מניח מראש שהמוחלט נמצא בצד אחד, וההכרה בצד אחר - ובכל זאת שההכרה היא עדיין באמת, ונאמנה לה (ניטשה¹⁵ - אין אמת, יש רק פירושים - אבל האם העמדה הזו היא לא בעצמה עמדה לגבי האמת?).

פילוסוף אומר שהוא מבין את המשפט "אני כאן", מתכוון בו למשהו, חושב על משהו, - אפיחלו כאשר הוא בכלל לא מהרהר בשאלה איך, באיזו הזדמנות, משתמשים במשפט זה.

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, 514

ר' גם - הפרכת האידאיליזם (ביקורת התבונה הטהורה) - פסקה מפורסמת וקצרה שמתארת את האידיאליזם כבתוך המים - כמניח את העולם מחוץ לרוח.

הבחנות מפוקפקות, מושגים מפוקפקים¶

התפלפלויות כאלו מתסכמות באיזה הבדל סתום בין אמיתי מוחלט ואמיתי אחר¹⁶ (או: בין אמת מוחלטת לבין אמת מסוג אחר), ו[בהדרגה אנו נוכחים לדעת] שהמוחלט, ההכרה וכו' הם מילים שמניחות מראש משמעות כלשהי, שראשית כל יש לחשפה.

§75

הגדרת המודעות¶

המודעות מבדילה מעצמה משהו, שאליו בה-בעת מתייחסת; או כמו שאומרים: זה משהו עבור המודעות; והצד המסוים של הייחוס הזה או של היות משהו עבור איזו מודעיות הוא הידע. אולם מההיות הזה, כלומר עבור אחר, אנו מבדילים את היות עצמו; מה שמיוחס אל הידע גם מובדל ממנו ומוצב כהווה גם מחוץ ליחס הזה; צד זה של מה שהווה בעצמו נקרא אמת. "מבדילה מעצמה משהו וכו'": זו עצם מהותה המופשטת של המודעות.

82§

בתיאור הזה, הגל מתאר את המודעות כשרויה במתחים מסוימים, בסתירות מסוימות. אני חושב על משהו; וכשאני חושב על משהו, יש במשפט את המשהו ואת המחשבה שלי עליו. אם המחשבה שלי עליו נכונה ותקפה - היא ידיעה. מצד שני, המודעות מבינה שהמשהו הזו קיים מחוץ למודעות שלה - עצם המחשבה לא מייצב אותו; הוא קיים שם בחוץ עדיין, בלי קשר אליי. אני נקלע כן למתח מסוים; אני מתיימר לחשוב אותו, ולדעת אותו, אבל הוא כל הזמן חורג מהידיעה שלי, מופקע ממנה.

משמעותן הממשית של הגדרות אלה אינה מענייננו כאן מעבר למה שנאמר; כי הואיל ומושאנו הוא הידע המופיע, בשלב הראשון נקבל גם את הגדרותיו כפי שהן נקרות באופן בלתי אמצעי; והן אמנם נקרות כפי שניסחנו זה עתה. "הגדרותיו": ההגדרות המופשטות הן הגדרותיו הבלתי אמצעיות של הידע המופיע.

83§

הגל מתיימר, בתיאורו את מבנה המודעות, לתאר את עצמה כפי שהיא מציגה את עצמה. הוא לא מתיימר לבקר, לאשר או לבחון את זה - רק להציג איך זה מופיע. הידע המופיע אינו רק על דה-והא - אלא גם מודעות עצמית. כל מי ששופט וכך וכך, מכיר בעצם שיפוטו ככך וכך. הנושא הזה של מודעות עצמית, שפולשת לכל מחשבה וכל שיפוט, היא במובנים רבים האוצר שסביבו הכל מסתובב. הגל מנסה לדברר את ההבנה העצמית של המודע - איך האדם מבין את עצמו, ומה שהוא חושב. בהבנה הזו יש מתחים, עימותים - ומהם רוצה הגל להנפיק מתודה (שיטה). המודעות מבדילה מעצמה משהו, שאליו בה-בעת היא מתייחסת*.

§76

בהופיע המדע¹⁷, לא יהא הוא עצמו אלא תופעה; עם הופיעו, המדע עדיין אינו מפורט ומפותח באמיתותו. בהקשר זה לא משנה אם מדמיינים את המדע בתור התופעה, כי הוא זה שצ. ומופיע לצד ידע אחר.

שאלת קנה המידע¶

81

אתם עלולים לקרוא את הספר, ולחשוב שאני, הגל, בוחן אותן - אני יודע מה האמת. אם תראו את זה ככה, אומר הגל, תהיה לכם טענה מוצדקת כלפיי - שלא הוכחתי דבר, ואני רק מניח הנחות. הגל לא רוצה שנבין את זה ככה. הגל מחדד את האתגר שמונח לכאורה לפתחו - הוא עומד לבחון את יומרתן של כל הדמויות שקדמו לו לידיעה. אבל, הגל אומר, אין לי שום קנה מידה - איך אוכל לעשות דבר כזה? הגל מרים להנחתה ואומר -

הידיעה שאנו חוקרים¶

העניין המהותי הוא לזכור במשך כל מהלך החקירה ששני המומנטים האלה, מושג ומושא, היות-עבור-אחר והיות בעצמו, מתגלעים בידע שאנו חוקרים עצמו, ולכן איננו נדרשים להביא עמנו קני מידה וליישם במהלך החקירה רעיונות ומחשבות משלנו; אם נרפה מכל אלה, נצליח לבחון את העניין כפי שהוא עצמו הווה בעצמו ועבור עצמו.

§84

כל ידע מופיע מגיע כבר עם קנה מידה משלו - הוא מבין את עצמו בצורה מסוימת, ולא דורש את קנה המידה שלי. כהגליאנים, מטרתנו לתת לידע המופיע כמות שהוא לבחון את עצמו בקנה המידה שלו, לשפוט את עצמו.

חשיבה היא עסק של הסתכנות - דעו לכם שככה וככה - אני מתיימר לדעת את האמת, להגיד את האמת, ולעמוד ביומרה שלי. מכיוון שכל חשיבה היא מודעות עצמית, היא מלווה ביומרה לעמוד בנורמה הזו. בספרנו, אומר הגל, אנחנו רק נסתכל; רק נצפה - מה קורה? ונקווה לגלות, שצורת הידע המופיע - מעצם היותו יומרני - יתאמץ להוכיח את עצמו, ולפרוע את החוב שלו עצמו. אך למעשה, אומר הגל - הוא נכשל; הדמויות נכשלות ביומרה שלהן עצמן, שמביאה איתה סוג של הצטללות, התקדמות, תנועה. כל אחת מהדמויות שהגל מציג מהווה שלב מסוים, שמתוקף הכישלון שלו ממשיך להתקדם בכיוון מסוים - זו התופעה שמתממשת, התופעה, הידע המופיע. זו חתירה עוצמתית, שתצעיד אותנו בדרך.

ודאות חושית¶

זהו הפרק הראשון בפנמנולוגיה. הדמות שעולה מיד היא דמותם של האמפרציסטים (לוק) - הרשמים המיוחדים שנחרטים על הרוח, טאבולה ראסה. הם ההתחלה של משהו, ללא מגע יד אדם.

מיידיות¶

יש לי ודאות לגבי העניין הזה, לא משום שפיתחתי את מודעתי והפעלתי בצורות מורכבות את מחשבתי. העניין הווה; והוא הווה רק משום שהו הווה; הוא הווה -- זה מש שמהותי עבור הידע החושי, וההוויה הטהורה הזו או הבלתי-אמצעיות האחידה הזו מהווים את האמת שלו. הבתאם, הוודאות היא יחס טהור בלתי-אמצעי; מה שהפרט יודע הוא הזה טהור או הפרטי.

§91

הגל מדברר, בלי להתערב, את העמדה והאידיאולוגיה האמפריציסטית.

לוק אומר -

הרוח תופסת לפעמים באופן בלתי-אמצעי את התאמתם או אי-התאמתם של שני מושגים בפני עצמם, ולזאת נוכל לקרוא ידיעה סתכלותית. כי במקרה זה אין הרוח טורחת כלל להוכיח את האמת או לבחון אותה, אלא תופסת אותה, כמו שהעין תופסת את האור, אך ורק על-ידי מה שהיא מופנית אליה. כך תופסת הרוח שהלבן אינו השחור, שהעגול אינו משולש [...]...

ביחס לחלק זה ממושגיו...

אין ביכולתה של הרוח ליצור אותם או להכחידם

לכל אורך הספר, הגל מזהה וודאות עם אמת. אם הוא מצליח לכוננה ככזו, היא אכן האמת; אם לא, היא כלל אינה וודאות - היא נבובה, חלולה.

הוודאות החושית מופיעה בתור ההכרה האמיתית ביותר; שכן טרם היא גרעה דבר מהמושא והוא עומד לפניה בכל שלמותו. אבל הוודאות הזו מציגה בפועל את עצמה בתור האמת המופשטת והענייה ביותר. על מה שהיא יודעת היא אומרת רק: זה הווה.

91

86, 85, 113

לחשוב על אובייקטיביות כדבר שלא הוכתם על ידי המחשבה זו טעות; עצם המגע עם התודעה הופך אותו לפרטני. אבל הניגוד הזה, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, הוא מדומה.

מסעה של הרוח - פנמנולוגיה¶

מצגת

הגל לא אוהב את המונח תורת הכרה, משום שהוא נועל אותנו לסובייקט מסוים, ההכרה כדבר קבוע שיש להכיר. הוא מעדיף את הדינאמיקה של הפנמנולוגיה - תפיסת המציאות כפי שהיא מציגה את עצמה.

המודעות בוחנת את עצמה¶

במה שהמודעות מכריזה עליו, בתוך עצמה, בתור הבעצמו או בתור האמיתי, אנו מוצאים את קנה המידה שהיא עצמה מציבה כדי למדוד בו את הידע שלה.

84-83§

המודעות מציגה לעצמה קנה מידה - נורמה שהיא מתיימרת לעמוד בה. אנחנו איננו נדרשים לקנה מידה; המודעות מכילה בתוכה אחד שכזה.

לכן איננו נדרשים להביא עמנו קני מידה וליישם במהלך החקירה רעיונות ומחשבות משלנו.

פנמנולוגיה משמע לצפות ותו לא; יש כאן עדיין בחינה, אך לא מנקודת המבט שלי - אנו נותנים לתופעה לבחון את עצמה.

הואיל והמודעות בוחנת את עצמה, גם מהיבט זה כל שנותר לנו הוא לצפות ותו לא. 85§

זו הדרמה בספר: הידע שהגל עומד להצעיד כאן לא עומד בעצמו - זהו סיפור של כל כישלון. הידע הוא לא משהו סטטי, אלא משהו בתנועה - טלוס כזה לעמוד ביומרה שהוא מציב.

לכל אורך הספר, ניכרים חילופי גוונים בולטים מהסיבה הזו ממש - הגל משתדל לא להתערב.

טבע מושא חקירתנו מתעלה על ההפרדה הזאת¶

מאחר שאנו חוקרים כעת את האמת של הידע, נדמה שאנו חוקרים את מה שהידע הוא בעצמו. אולם בחקירה זו הידע הוא המושא שלנו, הוא עבורנו; והיותו של מה שיתקבל בעצמו יהא לפיכך היותו דווקא עבורנו; מה שאנו נטען כי הוא מהותו לא יהא האמת שלו, אלא רק הידע שלנו ממנו. המהות או קנה המידה יתגלעו בתוכנו, ומה שאמור להיות מושווה עמם ושעליו צריך להחליט באמצעות ההשוואה הזאת, לא בהכרח יהיה חייב להכיר בהם.

ניכר כאן שוב המתח בין האובייקט-לסובייקט; אנחנו מבקשים ידע אובייקטיבי, אבל בעצם הניסיון הוא נהפך למה-שהוא-עבורנו - לא למהות של הדבר עצמו.

אולם טבע מושא חקירתנו מתעלה על ההפרדה הזאת, או על המראית הזאת של הפרדה והנחה מראש. המודעות מספקת את קנה המידה שלה לעצמה, כך שהחקירה תהא השוואה של המודעות עם עצמה; וזאת משום שההבדלה שנעשתה לפני רגע מתגלעת בתוך המודעות. בתוכה, המודעות היא משהו עבור אחר, או במילים אחרות, בעצמה יש לה כבר מניה וביה את המסוימות של מומנט הידע; בה-בעת, עבור המודעות, האחר הזה אינו רק עבורה, אלא גם מחוץ ליחס הזה או בעצמו, משמע: מומנט האמת.

בתוך ההפרדה הזו יש בלבול, מראית, דעה קדומה שיש לבוא איתה בדברים.

איך אני יכול לדעת מה זה ידע? איני יכול לתפוס אותו, אלא במלתעות שלי - אבל אם הוא במלתעות שלי, הרי שכבר הכתמתי אותו. אז האם הידע נשגב ממני, כמו שעולה מדברינו קודם?

אבל אם נקבל את זה, עולה שאני לא יודע מה אני מנסה לעשות - אני מנסה לדעת. אולי הניסיון שלי שגוי, או לא ניתן למימוש, אבל לא לדעת מה אני מנסה לעשות - זה אבסורד. אתה יכול להטיל ספק ביכולתך להשיג את מבוקשך - אבל לא במה שאתה מבקש ממש.

אי ההתאמה בין האני לבין העצם זהו ההבדל שלהם, השלילי בכלל, ולמעשה הוא נשמתם או מה שמניע אותם

יש מודעות; ידע מופיע שמתיימר לעמוד בנורמה. הוא בהכרח יודע מה הנורמה, וודאי שדבר עמידתו בנורמה - מוכיח לעצמו שהוא מממש את הנורמה. אבל, אומר הגל, יש אי-התאמה - בין האני לבין העצם, בין המודעות לבין עצמה. הדמויות שיופיעו והיומרות שלהן הן הפער הזה, שמניע אותנו, את הרוח.

אם ההפרכה היא יסודית היא נלקחת מן העיקרון עצמו ומפותחת מתוכו ואינה מועלית מבחוץ, על ידי מבטחות וסתם הבזקי רעיונות שכנגד. < ההקדמה הראשונה, עמ' 94

במקום להיות עקרון ההנעה השרירותי… [יש] להניח לתוכן שיניע את עצמו מתוך טבעו שלו ואז לעיין בתנועה זו.

שם, עמ' 160

יאוש מכל צורות התודעה הפנומנלית¶

רק הספקנות המְכַווֶנֶת למלוא היקף המודעות המופיעה מכשירה את הרוח לבחון מה היא אמת, בעוררה ייאוש ביחס לדימויים, המחשבות והסברות המכונים טבעיים -- ואין זה משנה אם מכנים אותם עצמיים או זרים - שהמודעות הניגשת מיד לבחינה עדיין מלאה בהם ומותנית על ידם, ומשום כך אינה מסוגלת לבצע בפועל את מה שברצונה לעשות. 78§

הידע המופיע עולה ויורד מיד; תהליך ההבנה שלו - של הרוח, לא של המודעות, הוא מתמשך. המודעות יוצא מנקודת התחלה ודאית, וברגע שעוסק בה - הוא כושל. כל פרק בספר מתקדם באופן לוגי מהאופן הקודם; כל כישלון הזה מלמד את הרוח לקח שהיא נושאת אותו הלאה, לשלב הבא - שם אנחנו שוב מתחילים מנקודת מבט ודאית, בלתי-אמצעית.

בכל שלב בשלבי המסע יש התחלה מידית, ובעצם התנועה - החשיבה הדינאמית על סברות, מחשבות ודימויים - היא נמסה. המשחק הזה, שוב ושוב, זו דיאלקטיקה, שהולכת ומכרסמת במיידיות הזו באופן הולך ומעמיק. מכל זה, אומר הכל, חשיבה מושגית היא תנועה - וכשנחשוב לגמרי, נהיה לגמרי בתנועה. הדיאלקטיקה הזו היא ביקורת פנימית, של המודעות הבוחנת את עצמה בביקורת פנימית.

המודעות חותרת לאובייקטיביות - כל פעם עם מושג מידי וברור של מה הוא אובייקט - שנפרס בעצמו, נכשל, ומנסה שוב עם הבנה אחרת של מה זה אובייקט.

מסע של שלילה ואובדן¶

ניתן לראות את ההצגה הזאת בתור דרכה של המודעות הטבעית החותרת אל הידע האמיתי, או בתור דרכה של הנפש התועה דרך סדרת דמויותיה, כתחנות הטבועות עבורה מראש מטבעה, על מנת שתזדכך לכדי רוח, על ידי כך שבאמצעות התנסותה המלאה בעצמה היא תגיע להכרת הווייתה כפי שהיא בעצמה.

78

המודעות הטבעית היא רק מושג של הידע או ידע בלתי ריאלי. אבל משום ש[המודעות הטבעית] תופסת את עצמה באופן בלתי אמצעי דווקא בתור הידע הריאלי, לדרך הזאת יש עבורה משמעות שלילית, ולגביה הריאליזציה של המושג משמעה אובדנה שלה עצמה; כי בדרך זו היא מאבדת את אמיתותה. את הדרך הזאת ניתן אפוא לראות כדרך הספק, או ליתר דיוק כדרך הייאוש.

78§

המודעות הטבעית, אומר הגל, לא באמת יודעת מה זה ידע - רק המושג של הידע, או ידע בלתי-ריאלי, כוזב. המודעות, במיידיות שלה, מתיימרת לדעת אותה - ומרגע שהיא עומדת על הטעותה, זו מכת מחץ עבורה - זו השליליות של הדרך. זו חוויה מאוד קשה¹⁷.

את האלימות הטמונה בהפרעת הסיפוק המוגבל, המודעות סובלת אפוא מידי עצמה.

80§

הכוח המניע של החקירה כולה¶

המושא בעצמו נהיה להיות-עבור-המודעות של היות המושא בעצמו, לפיכך זה האחרון הוא המושא החדש, שעמו מופיעה גם דמות חדשה של המודעות, שעבורה המהות היא משהו אחר מאשר מה שהיה קודם. זהו התנאי שמנחה את הכרחיות הרצף המלא של דמויות המודעוּת. רק ההכרחיות הזו עצמה או היווצרותו של המושא החדש שנקרה למודעות בלי שתדע כיצד זה קורה לה, היא מה שעבורנו כמו מתרחש מאחורי גבה של המודעות.

87§

המודעות מתאכזבת לגלות שחשבה שהיא אוחזת בדבר עצמו, אבל בעצם הוא מה שהוא עבורי. אבל ההבנה הזו בעצמה היא מיידית, ומתיימרת שוב לאמת - בשלב החדש הזה, המודעות סובלת את זה שהדבר שהיא תופסת הוא עבורה, ולא באופן מוחלט - יש כאן התקדמות לעבר הפגת המתח בין האובייקט לסובייקט. מה שקודם היה אובדן, כתם, נהפך לחלק מהדבר כמות-שהוא - דבר חיובי, הכי טוב! זה שהאמת היא שלי, לא אומר שהיא לא האמת. תחילה המודעות חושבת שהאובייקטיבי הוא משהו נפרד ממנה לגמרי, אבל היא הולכת ומתוודעת להבנה הזו - שבהבנה העצמית יש הבנה אובייקטיבית. האובייקטיביות והמודעות העצמית הן לא סותרות - הן אותו הדבר ממש.

הרעיון הוא לא המציאות היא ככה בשבילי, כי אני לא יודע את המציאות המוחלטת - אלא שהמציאות בשבילי היא חלק מהמציאות המוחלטת.

המסע בספר הוא שהגל נותן לרוח להגיע בעצמה למסקנה הזו - לחשוב שהיא יודעת, להסתבך בדרך הספק\דרך הייאוש, ושוב לדעת - בלי התערבות ובלי הנחות קודמות. אתה רוצה להטיל ספק? תטיל ספק; אבל הספק הזה בעצמו לכוד בסתירות פנימיות, שיגידו לכדי פתרון בעצמם.

מן-ההכרח, ש'אני חושב' יהא עשוי ללוות את כל דימויי; שאם-לא-כן, הייתי מדמה בתוכי משהו, שאי-אפשר לחשבו כלל, ופירושו-של-דבר: הדימוי היה שלא באפשר, או לפחות לגבי, לא-כלום. הדימוי, שאפשר שיהא נתון לפני כל מחשבה, קרוי 'הסתכלות'. לכן כל ריבוי של ההסתכלות הוא בעל זיקה הכרחית אל 'אני חושב' באותו הסובייקט עצמו, שבו מצוי אותו ריבוי. אך דימוי זה הוא פעולה של הנביעה העצמית, כלומר, שאין לראותו כשייך לחושניות. אני קורא לו לדימוי זה... 'אפרצפציה מקורית', משום שהיא-היא אותה התודעה העצמית, שביצרה את הדימוי 'אני חושב' -- שמן-ההכרח שיהא עשוי ללוות את כל הדימויים האחרים ושהוא אחד וזהה בכל תודעה -- אי אפשר ששוב תהא מלווה דימוי כלשהו.

קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

האימפיריציסטים רואים את הרוח כחדר ריק, שמצטברים בו רשמים - לוח שהולך ונחקק. אבל, אי אפשר לדבר על רשמים ברוח, מבלי לדבר על הרוח עצמו - חייב להיות מישהו שיכול לחשוב את הריבוי הזה, אומר כאן קאנט, בצעד מגשר גדול בין הרציונליסטים לאמפריציסטים. אותה רוח ממש - האני החושב - הוא משהו שלא מגיע מבחוץ, אלא מגיע מהרוח עצמה - וזה העוקץ האנטי-אמפריציסטי כאן. מודעות עצמית הכרחית לכל מודעות, אבל היא עצמה אינה יכולה להיות מן הניסיון - האי א-פריורית, קודמת לכל הניסיון.

המודעות היא לעצמה מוּשַׂגה, ולכן היא מהווה באופן בלתי אמצעי הליכה אל מעבר למוגבל, וכן - הואיל והמוגבל הזה הוא שלה – גם מעבר לעצמה. פנומנולוגיה של הרוח, סעיף 80

הפרכת האידיאליזם¶

הניסיון הפנימי שלנו, שדקארט לא מטיל בו ספק, אפשרי רק בהנחה של ניסיון חיצוני.

התודעה גרידא [...] שיש לי על מציאותי שלי, היא עצמה מוכיחה את מציאות המושאים בחלל שמחוצה לי.

ביקורת התבונה הטהורה, 280-281

תודעת קיומי שלי היא בה-בעת תודעה בלתי-אמצעית של קיומם של דברים אחרים מחוץ לי.
משחקו של האידאליזם חוזר ופונה ביתר הצדקה נגדו. האידאליזם מניח שהניסיון הלא-אמצעי היחיד הוא הניסיון הפנימי, ושאנו רק מסיקים מתוכו על קיום דברים חיצוניים, וזאת בהיסק שאמינותו אינה מספקת. [...] ואולם רק בתיווכו (של הניסיון החיצוני), אפשרי הניסיון הפנימי. [...] הדימוי 'אני נמצא' כולל אמנם באופן בלתי-אמצעי את קיומו של סובייקט, אבל אין בו עדיין הכרה של הסובייקט הזה. [...] לשם כך דרושים בהחלט מושאים חיצוניים.

כל שיפוט שאני שופט, כולל בתוכו אפוא שני דברים. כשאני אומר, חתול חמוד, יש כאן שני דברים: החתול חמוד ואני צודק. אין כאן רק שיפוט אמפירי - יש כאן, בהכרח, משהו שקודם לניסיון. כאן נכנסת הדינאמיות של הגל - את האני צודק הזה חייבים לבחון, והוא נכשל ומתחיל שוב מנקודה חדשה. זו התנועתיות של החשיבה, אפילו בהצהרות סתמיות כמו חתול חמוד.

תכלית המסע; העצמי כחריגה אל מעבר לעצמו השייך לעצמו¶

המטרה נמצאת היכן שהידע אינו נדרש יותר ללכת אל מעבר לעצמו, היכן שהוא מוצא את עצמו כך שהמושג תואם את המושא והמושא תואם את המושג. משום כך, ההתקדמות לעבר מטרה זו גם אין לעוצרה ולא ניתן למצוא סיפוק בשום תחנה מוקדמת. מה שמוגבל לחיים טבעיים לא מסוגל בכוחות עצמו ללכת אל מעבר למציאותו הבלתי אמצעית, אלא הוא נגרר לשם על ידי אחר, וההיקרעות הזאת מעל עצמו היא מותו. אבל המודעות היא לעצמה מוּשַׂגה, ולכן היא מהווה באופן בלתי אמצעי הליכה אל מעבר למוגבל, וכן -- הואיל והמוגבל הזה הוא שלה -- גם מעבר לעצמה; לצד הדבר הפרטי מוצב למודעות בו-זמנית גם מה שמעבר לו, ולוּ רק, כמו בַּהסתכלות החללית, לצדו של המוגבל.

80§

החשיבה חושבת אובייקט; אבל האובייקט כולל בתוכו את הסובייקט. לכן, בכל פעם שהסובייקט הזה מופרך ומתחיל שוב, אנחנו מתקרבים לעבר האובייקטיבי.

זהות אני=לא אני¶

הכרת-עצמו הטהורה בתוך האחרוּת המוחלטת, אֶתֶר זה בתור כזה, זהו היסוד והקרקע של המדע, או הוא הדעת בכלל.

§98

The principle of speculation is the identity of subject and object. (Diff, 80)

מה שבו התודעה יודעת את עצמה כשרויה בתוך עצמה, המדע רואה אותו דווקא כאבדנו של הרוח. 101

כאשר מוציאים מתחומו של האמיתי את הרפלקסיה ולא תופסים אותה כמומנט חיובי של המוחלט, הרי זו הכרת-כזב של התבונה. 89

מודעות למודעות עצמית¶

Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לאכול את המעבר בין הפרק השלישי - המודעות - לפרק הרביעי - אמת הוודאות העצמית. זה לא שהקשר בין מודעות למודעות עצמית הוא לא יסודי - ובכל זאת, הקשר הזה מאוד מורכב.

מודעות, אומר הגל בשלושת הפרקים הראשונים, זה דבר נורא מסובך; זה איזה מיזם, איזו תנועה, איזו תאווה, שקשורה באי-התאמה בתוך מושג המודעות - בין האני לבין העצם, האני לעצמו, החושב למה-שהוא-חושב, והגל אומר שאי ההתאמה הזו בין האני לבין העצם היא מה שמניע אותו - היא המודעות.

כל פרק מהשלושה האלו מתאר כיצד, המודעות הזו, מנסה להפוך את אמיתותה לאמת, לאמת את ודאותה. זהו הדיוקן הראשוני של הדמות - התצורה הזו של המודעות תפיסה מסוימת של מה זה אובייקטיבי. כל דמות כזו מבקשת להוכיח לעצמה שמודעותה נכונה, אמיתית - וכולן כושלות, מתות ואובדות. היא אובדת כי היא לכודה באיזו תפיסה, בקיבעון - אבל הפרק שלה אינו לחינם, אלא מביא הלאה דמות חדשה, תפיסה חדשה, נאורה יותר בדבר האובייקטיבי - והתהליך הדיאלקטי חוזר חלילה.

הדמות הראשונה היא מודעות חושית; השנייה היא אמיתות הדבר והטעות והשלישית היא השכל.

הדרמה כאן, ולכל אורך הספר, היא מה זה להיות אובייקטיבי.

הישגי דיאלקטיקת הוודאות החושית¶

שימה-לעל של ה'זה' של וודאות חושית באובייקט של התפיסה.

הודאות החושית היא אמפריציזם - כמו שסברו לוק, ברקלי ויום בתפיסת העקרון האמפריציסטי. האמפריציסט נמנע מלטמא את המושג במילים, ובוחר במקום בחושים - בזה - אבל כפי שראינו, זה לא אומר כלום! הוא נאלץ להסביר למה הוא מתכוון, וההסבר מכתים שוב את המושג.

הההזה מוצב אפוא כלא זה או כמבוטל¹¹, ובכך הוא לא אין, אלא אין מסוים, או אין של תוכן כלשהו, כלומר של ההזה. בהתאם, החושי עצמו עדיין נוכח, אבל לא כפי שהוא היה אמור להיות בדוואות הבלתי-אמצעית, כלומר בתור הפרט שאליו היא התכוונה, אלא כמשהו כללי או כמה שיסתמן בתור תכונה*.

הגל שולל כאן את האימפיריציזם הפשוט, הזה, אבל מציין שהביטול הזה הוא קונקרטי, סביב היבט מסוים - ומחורבותיו של האימפריציסט עולה תפיסה חדשה, שמוכנה לדבר על מושגים כלליים, על תכונות - כי למדתי שהניסיון להציג את האמיתי בלי מילים עלה בעשן - הכזיב.

בשלב הבא, האימפיריציסט מבין שמה שנתון בחוש באופן יסודי זה משהו עם תכונות - אובייקט, מצע, עצם, מה שזה לא יהיה.

הואיל ועקרונו של המושא, כלומר הכללי, מהווה אחידות מתווכת, המושא מוכרח לבטא זאת בעצמו, בתור טבעו; בהתאם הוא מתגלה בתור הדבר שתכונותיו רבות**.

האובייקט, המושא, הוא עדיין מה שנתפס בחוש, אבל השתחררתי מהזה הקיצוני והכרת בתכונות, בריבוי.

המלח הזה הוא כאן אחיד ובה-בעת רב-פנים; הוא לבן וגם חריף, גם קובייתי, גם בעל משקל מסוים וכו'. כל התכונות הרבות האלה הוות בכאן אחיד אחד, ובה-בעת הן לא משפיעות זו על זו; כל אחד [מן האיפיונים האלה] עוזב את האחרים בשקט ומתייחס אליהם רק דרך הגם האדיש. §112-113

While death is the issue of life, life is also the issue of death

p.150

המוות של הדמות הזו, זה חיים; ככה אנחנו מתקדמים.

הדיאלקטיקה של הקליטה, הדבר והטעות¶

האימפיריציסט הגולמי האמין שלהיות אובייקטיבי באמת זה להיות גולמי, לפני שיום. למה לי לחלק את הדברים לחתולים וכלבים, פילים וזבובים, ולא חלבים ופיזבובים? זה הכל שטויות; הדבר מוטמע מהשכילה שלו, ולוק דורש אותו לפני כניסתו לממלכת השכל. אבל גם במושגים פשוטים - הזה כמו האדום הזה - כרוך בעצם בשכילה; וכך, לוק לא מצליח לתאר את האובייקטיבי בלי השכילה, הסובייקטיבי.

האימפיריציסט החדש חושב שהאובייקטיבי הוא הזה עם תכונות - כל אחד מן האיפיונים האלה עוזב את האחרים בשקט ומתייחס אליהם רק דרך הגם האדיש¹⁸. הוא עדיין חושב שמה שאנו תופסים הוא האובייקטיבי, המגיע מהחושים על כל תכונותיו, אבל מוכן לשיים אותו, ועם זאת מסרב להרחיב מעבר להם.

כמו שקרה בוודאות החושית, גם לקליטה יש פן, שבו המודעות נהדפת בחזרה אל עצמה.

§118

המודעות ניסתה להציג את האובייקטיבי כדבר שלא מעורב בו הסובייקט; בכך היא כשלה, ולכן נהדפת חזרה אל עצמה.

התכלית שאליה בעצם מוביל חיבור המחשבות על הכלליות והפרטיות, על הגם והאחד, על המהותיות הקשורה בהכרח עם אי-מהותיות, ועל לא-מהותי שהוא בכל זאת הכרחי, חיבור המחשבות על מהויות-השווא הללו - לתכלית זו מתנגד השכל הבריא, [ה]נופל טרף לאבסטרקציות הללו, שמסובבות אותו סחור-סחור במעגלן.

§131

הפוזיטיביסט מוקף בהמון שאלות, שמוליכות לכיוונים שהוא לא רוצה ללכת אליהם - המלח הזה הוא גם זה וגם זה וגם זה, אבל הוא לא רוצה לחבר את הדברים האלו יחד, לחשוב מעבר למה שרואים בחוש. הדמות הבאה שלנו לא ניחנת בסרבנות הזו - מדעי הטבע, למשל, לא מסתפקים במה שאנו רואים: יש חוקי טבע, ויש דברים שאנחנו לא רואים אבל הם חלק מכל העניין; הוא מרשה לעצמו לערבב את המחשבות באובייקטיבי.

הישגי דיאלקטיקת כוח ושכל¶

במסגרת תנועתו של השכל מושאיו הם חשמל חיובי ושלילי, מרחק, מהירות, כוח משיכה ואלף דברים אחרים, שמהווים את תוכן המומנטים של התנועה. ובדיוק בשל כך מספק ההסבר כל-כך הרבה סיפוק עצמי: כי בהסבר, אפשר לומר, המודעות נמצאת בשיחה בלתי-אמצעית עם עצמה, וכך היא נהנית רק מעצמה, והגם שנדמה כי היא עוסקת במשהו אחר, בפועל אין היא מתעסקת אלא עצמה.

כאן, ממלכת השכל נוכחת במלוא הדרה בפיענוח האובייקטיבי, ללא עכבות פוזיטיביסיטיות או אימפריציסטיות גולמיות; אנחנו לא מכתימים את האובייקטיבים בשכילתם. הגל משבח את המקום הזה - המדען הנאור (ואריסטו, שהגל משבח) לא חושב שהוא מכתים ומפספס את הדבר בחשיבה עליו, מגיע לכדי סיפוק - הוא מבין תוך כדי המחשבה מה זה להבין, ולכן יש כאן משהו חופשי ומספק, מבלי לגרוע מהתוקף האובייקטיבי של זה.

מתברר כי מאחורי מה שקרוי מסך, שכביכול מסתר את הפנים, אין מה לראות, אלא אם כן אנו עצמנו נלך מאחוריו - הן כדי שיהיה מי שיראה, והן כדי שיהא מאחור משהו שיוכל להיראות. [...] לא ניתן לחסוך את כל הפיתולים וללכת היישר אל מאחורי המסך; כי הידע על אמת הדימוי של התופעה ופנימה הוא עצמו רק תוצאתה של תנועה נפתלת, שדרכה נעלמים אופני המודעות: ההתכוונות, הקליטה, והשכל; ועוד יתברר שהכרת מה שהמודעות יודעת ביודעה את עצמה דורשת אף פיתולים נוספים, שעל ניתוחם נעבור כעת (163, 165).

## מודעות עצמית היא האמת של המודעות (לאחרות)

בפרק הרביעי כותב הגל -

אמנם המודעות למשהו אחר, למושא כלשהו בכלל, היא עצמה כבר בהכרח מודעות עצמית, כלומר רפלקסיה עצמית, הוויה המודעה לעצמה באחרותה. ההתדקמות ההכרחית לנקודה זו מדמויותיה הקודמת של המודעות, שעבורן האמיתי היה איזה דבר, כלומר משהו שונה מהן עצמן, היא בדיוק הביטוי, לא רק לכך שהמודעות לדבר אינה אפשרית אלא עבור מודעות עצמית, אלא לכך שזו ורק זו היא האמת של הדמויות הקודמות 164

דמויותיה הקודמות של המודעות חשבו שהאמיתי הוא איזה דבר אחר ממנה - אבל התקדמנו מזה. אנחנו מבינים שעצם המודעות העצמית היא חלק מאותו אמיתי, שמודע הן לעצמו והן לשונות שלו ממשהו אחר, שעל טיבו הוא מנסה לעמוד. הדמות הזו מתחילה מכשלונה של הקודמת, נקודת התחלה חדשה: כל מודעות היא מודעות עצמית. כשאני חושב על פילים או זבובים, זה אני שמנסח אותם ושוכל אותם, אני חלק מלהיות פיל או זבוב אובייקטיבי.

כעת נוצרה ודאות הזהה לאמת שלה, ודאות שלא התקיימה במצבים הקודמים; כי הוודאות היא המושא של עצמה, והמודעות היא האמת של עצמה. אני הוא גם תוכן היחס וגם ההתייחסות עצמה.

166

ההתייחסות שלי לעצמי היא גם עצמי - התוכן - וגם המודעות.

[...] בהבדילה מעצמה רק את עצמה ועמה, אז ההבדל מבול עבורה באופן בלתי אמצעי בבחינת אחרות. ההבדל לא הווה, והמודעות העצמית היא רק הטאוטולוגיה חסרת התנועה של: אנו הוא אני; כאשר עבור המודעות העצמית ההבדל לא לובש דמות הוויה, אין היא מודעות עצמית.

167

אני מודע לעצמי כמודע. יש עדיין הבדלה; יש עצמי אליו אני מודע, ועצמי מודע. יש עצמי מושא, ועצמי משקיף. מי שחושב שבאומרו אני מודע לעצמי הוא באמת מודע לעצמו, אומר הגל, מרמה את עצמו; זו טאוטולוגיה זהה, סתם סיסמא ריקה. משהו עדיין חסר, עדיין ריק: דימוי נבוב של מודעות עצמית. אני הוא לא רק מודעות; הוא גם הוויה - יש בו משהו אובייקטיבי. הגעה למודעות עצמית ממשית - עצמי באמת - דורשת כברת דרך משמעותית יותר בהרבה.

הדיאלקטיקה של האדון והעבד¶

טקסט (בר-לפידות), מצגת

חירות, אדנות ועבדות¶

הוא צריך היה - כדי לזכות ביתרון - להראות את עצמו שונה מכפי שהוא למעשה. להיות ולהיראות נעשו שני דברים שונים לחלוטין; וההבדל האמור הוא מקורם של הפאר המנסה להרשים, הערומה רודפת התדמית, וכל שאר המידות הרעות בנות לווייתן של אלה. מבחינה אחרת, מאדם חופשי ועצמאי, כפי שהיה קודם, הרי בשל ריבוי של צרכים חדשים, ניתן לומר שהוא נעכשה עתה משועבד לכל הטבע ובעיקר לבני מינו; הוא נעשה עתה לעבדם של אלה גם בהיותו אדונם.

רוסו

כל המידות הרעות האלו קורות עם המעבר מהטבע - המצב לפני שנוצרה חברה, קהילה, תרבות¹⁹. להיות, במובן מסוים, זו עצמאות ואותנטיות מסוימת, הדבר עצמו - אבל החברה גוררת איתה להיראות - מראית עין, ניסיון להרשים, העמדת פנים. התרבות, במקום מסוים, משעבדת אותנו - לתאוות חדשות, צרכים חדשים, ולמעשה שוללת מאיתנו את החירות הבסיסית. האדם עבר מעמדה של השתאות וההערצה, כמו שמתאר אריסטו, לריבונות מוחלטת על הטבע; דקארט אומר זאת מפורשות.

אני וההיא \ אגי משעול אני מקשיבה לה מטלויזיה

למטוסת הזאת המפרשת את חיי

וקוראת משירי אותם היא חוטפת

וזוקפת

מיד לזכותה

ישובה לה שם בבגדיה הטובים

שקניתי לה להבדילה ממני

מתאמצת למצוא חן בעיני

גם כן

אחת

כאן מאחוריה גבה

אני מרכלת עליה עם חברותי

איך היא בולשת תמיד

בין חדרי הבית

אורבת למחשבות הצומחות

מגופי

כדי לגרור אותי לארועים ספרותיים

ולהושיבני בפאנל.

אגי מתארת את עצמה רואה את עצמה בטלוויזיה, ומוצאת שם משהו מזויף, משהו מתאמץ; הכותבת מתרעמת כנגדה. היא מתארת איך היא עסוקה לא רק בנראות שלה, אלא במה שחושבים עליה - כולל היא.

בגיל שלושים וחת מצא עצמו אניהו מגשים כמעט את כל החלומות שחלמו בשבילו הקרובים לו: הוא הצליח לא פחות משכולם קיוו שיצליח, ועדיין נותר צנוע, עובדה שמילאה את אביו בגאווה. שלא לדבר על זה שהיה נשוי בדיוק כמו שהוריו ואשתו תמיד חלמו, ואפילו בריא, חוץ מהעניין הקטן הזה עם הטחורים. ובכל זאת לא היה אניהו מאושר - עובדה שגרמה לו לא פעם לתחושת תסכול. אמו, הרי, מילדות תמיד רצתה שיהיה מאושר.

אתגר קרת, אניהו

קרת מכניס בכמה משפטים האלה את כל הארס שעולה מרוסו - שום דבר לא נאמר בשמו של אניהו באמת.

הגל מכיר גם הוא ברוסו -

תכלית התרבות היא סילוקה של התמימות הטבעית מן ההשקפות בדבר תמימותו של מצב הטבע ובדבר פשטות הליכותיהם של העמים הלא-מתורבתים משתמע כי הן רואות בתרבות דבר-מה חיצוני בלבד הקשור בשחיתות ובניוון... השקפה זו מוכיחה כי היא אינה בקיאה בטבעו של הרוח ובתכלית התבונה. הרוח משיג את ממשותו רק על-ידי שהוא מתפצל בתוך עצמו, על-ידי שהוא מטיל על עצמו מגבלה וסופיות [בדמות] צרכים טבעיים ושרשרת זיקות של הכרח חיצוני, ובעצם תהליך ההסתגלות למגבלות הללו הוא מעצב את עצמו בתוכן וכך מתגבר עליהן וזוכה בתוך כל במתיאותו האובייקטיבית. תכליתה של התבונה איננה אותה פשטות הליכות טבעית... אדרבא, תכליתה היא לפעול לסילוקה של התמימות הטבעית... כך שהחיצוניות הזאת תשיג תחילה את התבוניות שהיא מסוגלת להשיגה, כלומר את צורת הכלליות, את השכליות. רק בדרך זו הרוח מרגיש בבית ואצל עצמו בחיצוניות הזאת. כך יש אפוא לחירותו מציאות בחיצוניות, ובאלמנט הזה, אשר כשלעצמו הוא זר לקביעת החירות שלו, הרוח נעשה בשביל-עצמו, ועניין לו רק עם מה שהוא טבע לו את חותמו ושהוא עצמו יצר

פילוסופיה של המשפט, 187

הגל חולק את העמדה הבסיסית של רוסו של התרבות כשמשחיתה - אולם, היכן שאצל רוסו היא תופעת לוואי מצערת, כאן הגל מאשים כי זוהי תכליתה ממש. ניכרת כאן המודעות העצמית של הגל - פיצול מסוים, שניות מסוימת, שרק דרכו הרוח מתממשת. כמו שגן העדן היה גן העדן עד האכילה מעץ הדעת, התבונה היא נפילה מסוימת, הכרחית למימוש מלא שלה עצמה. ההתגברות על הנפילה שהיא התרבות היא שלב הכרחי במימוש המלא של הרוח, אומר הגל. כל עוד אני תמים, אני מה שאני כי ככה נוצרתי. אבל, אם אני נעשה מודע לעצמי, תופס מרחק מעצמי, מהאובייקטיבי (אני הרי משהו מסוים) - אני יכול לטבוע בהם חותם - אני יכול לקבוע מי אני, לעצב את האובייקטיבי: אני יכול להחליט מי אני אהיה, ולהוציא את זה לפועל. כעת מי שאני נברא בצלמי, ולא ביד הגורל.

המימוש הזה אינו מובן מאליו - יש לו הרבה פתולוגיות: מימוש עצמי והמסע של הרוח זו קליעה לדבר מסוים, שבהחלט אפשר לפספס: אפשר להתממש, ואפשר להיאבד.

הרבה פילוסופים האשימו את הגל בדטרמיניזם אופטימי כזה, אולם הפרשנים עומדים כנגד זה: הגל מכיר בפוטנציאל ההרס של ההתקדמות, כמו בזוועות שהתחוללו במאה ה20 - אולם, הגל סבור, כל מעידה כזו וכל אסון כזה מלמד אותנו מה זה להתקדם. יש עדיין היגיון פנימי בתהליך של ההתקדמות, גם כשזו הולכת אחורה.

מהי תודעה עצמית באמת?¶

התודעה העצמית היא כשלעצמה ובשביל עצמה בכך שהיא כלשעצמה ובשביל עצמה בשביל זולתה: היא הינה רק כמי שמכירים בה. 178, תרגום קליין

הנקודה מול רוסו היא שלהיות בלתי נפרד מלהיראות. אם לא מכירים בי, אני לא**.

עכשיו ועד סעיף 186, הגל מניח את הכלים לדרמה על הלוח: נקודת המבט של הפנמנולוג נוכחת לכל האורך, אבל הגל מנסה לבחון את הדברים מנקודת המבט של דמויות שונות של התודעה. הגל מתקומם כאן כנגד העמדה הסטואית²⁰ - למרות הכבוד שהוא רוחש לה - בכך שהחירות שלי תלויה בעד באחר, ובנסיבות: אני לא יכול לממש את חירותי מבית הסוהר, בלי להותיר חותם בעולם.

איני יכול להכיר בשום אמת על אודות עצמי, אלא רק באמצעות הזולת. בני אדם אחרים חיוניים לקיומי ולכל הכרה שאני יכול להשיג על אודות עצמי. [...] אנו נמצאים אפוא בעולם שאפשר לכנותו: בין סובייקטיבי. ובעולם כזה האדם מחליט מי הוא ומי הם האחרים.

סרטר, האקסטנציאליזם הוא הומניזם, 35

אליעזר הוא מורה. אבל, להיות מורה מדמיין יחס מסוים - אם הוא לא מלמד אף אחד, הוא בוודאי לא מורה. יהיה זה אבסורד לומר שאליעזר הוא מורה בלי יחס מסוים מכל אחד אחר - חייב להיות משהו באליעזר, ומשהו באחרים. להיות מורה, מנצח, כנר בתזמורת, דורש הכרה מסוימת של אחרים²¹. העמדה שתופס סרטר היא נדמית באותו הקו של הגל²², אבל חזקה יותר.

חשבו על אמן גאון: הוא חי כגאון, מת כגאון. האם, אם לא הכירו בו, הוא באמת גאון? לכאורה, אפשר לחשוב על גאונים כאלה - שמתו וחיו כגאונים, בלי הכרה. אבל כל חייו השאלה תנקר - האם אני באמת גאון?

ופתאום נגלה שהמשפט האחרון של סארטר סותר את תחילתו. אם אני מחליט מי האחרים - איך האחרים מגדירים אותי? כל אחד קובע את האחרים המשמעותיים שלו, שאנו משתוקקים לאישור מהם, להסכמה מהם - אבל מי הם אותם אחרים תלוי בי - וככה סארטר מתחיל בפרה וגומר בחמור.

הרודפים אחר הכבוד עושים כן למען יהי בטוחים שאמנם טובים הם; שהרי הם מבקשים כבוד מידי הנבונים, ובקרב אנשים שמכירים אותם, ובשל סגולתם הטובה.

אריסטו, אתיקה, ספר א', עמ' 19

אינטואיטיבית, רדיפת הכבוד נתפסת כדבר רע. אולם, כאן אומר אריסטו, חיפוש האישור מפי אחרים, אבל לא סתם אחרים - הנבונים, הטובים והחכמים - הוא דבר טוב, מעיין נייר-לקמוס עצמי כזה. הכבוד משתמע פה כאותה תאווה של הגל, חיפוש האמת ורדיפת הכבוד לא כמצבים מסוימים אלא כדחף מהותי ובסיסי, אך לא אבסולוטי: אני מחפש כבוד מהאנשים הנכונים - כבוד מהלא-נכונים הוא בזוי.

המושג של אחדותה זו של התודעה העצמית בהכפלתה - מושגה של האין-סופיות המגשמת בתודעה עצמית - הינו משזר רב-צדדי ורב-פנים. מצד אחד, יש להקפיד על הפרדתם של המומנטים, ואילו מן הצד האחר - יש להשקיף עליהם בהבדל האמור כעל בלתי-נבדלים: יש לתפוס ולהכיר אותם כל פעם במשמעותם ההפוכה. כפל המשמעות של אותם נבדלים מקורו במהותה של התודעה העצמית שהיא אין-סופית, או היא באופן בלתי-אמצעי היפך של הקביעתיות בה היא מושמת

178

זה חתיכת משפט.

המחשבה המושגית, שבאה בדברים עם הדברים, היא אינסופית לפי הגל: אין לה נקודת עצירה. היא לא תלושה, ומגיעים איתה למקומות כאלו ואחרים, אך אין נקודת סיום מוחלטת. כך מתאר הגל את המושג, בסיום הפרק השלישי - פועל בכל וחי בכל. המודעות העצמית - לא רק קיום, אלא פרשנות, ושיח עם עצמו ועם אחר, שבתורו מפרש אותו גם כן - מתיקה את כל כובד המשקל על השיחה הזו, שהיא אינסופית. אני איש מציק; מה זה? מה זה אומר? יש אינסוף השקפות על זה; תמיד אפשר לברר את זה, להרחיב את זה, לערער על זה. היחסים הבינאישיים האלו בין מודעויות משחק על האינסופיות הזו, כמו גם הדיאלקטיקה: המודעות היא משהו מסוים, אך יש בו מתחים, מומנטים, וחלקים נבדלים - יש אותי, ויש אותי שמשקיף עליי, ואני כההוא וככזה, וכל היחסים האלו מאוד גמישים ועשירים. הדיאלקטיקה כאן היא בין האחדות לחירות - בין העצמי האחד לחלקיו השונים.

מה שהווא אפוא עבור המודעות העצמית הוא מודעות עצמית אחרת; היא יצאה מחוץ לעצמה. לכך יש משמעות כפולה: ראשית, היא איבדה את עצמה, כי היא מוצאת את עצמה כישות אחרת; שנית, היא ביטלה בכך את האחר, כי היא גם לא רואה את האחר כישות, אלא את עצמה באחר.

179

חשבו על שני פרטים. אנחנו מסתכלים על אחד מהם. האחד מודע לכך שהאחר מסתכל עליו, שהוא משחק בפני מישהו, נראה בפני מישהו. בכך התודעה יצאה מעצמה, איבדה את עצמה, ביטלה את האחר*.

בכך שאני משתמש באחר ככלי להגדיר את עצמי, אני גם מאבד את עצמי - אני תלוי עכשיו באחר וברושם שאני מותיר בו, ולא בממשות שלי עצמי, כמו שרוסו אומר - אבל אני גם חוטא לו כאדם אחר ונפרד, רואה אותו כאמצעי להגדיר את עצמי, ולא לגמרי כישות; אני לא באמת פתוח ונדיב ועוסק בהם כערכם, אלא רק ככלים להערכה עצמית.

המודעות העצמית מוכרחה לבטל את אחרותה; זה ביטולו של מובן כפול, כאמור לעיל, ולכן גם הביטול הוא כפול-מובן; ראשית, הוא מוכרח לכוון לביטול הישות העצמאית האחרת, כדי להיות באופן הזה ודאי לגבי עצמו בתור המהות; שנית, בכך הוא מכוון לביטול עצמו, כי האחר זה הוא עצמו.

180

כאן הגל מתחיל להתהלך בלוח.

הוא לא מתכוון לחזור למצב הטבעי, לחוסר המודעות הבלתי-אמצעי. הוא כנראה מתכוון להשמה לעל¹¹, לאיחוי הקרעים שמחוללת המודעות והמודעות העצמית - לא בנסיגה רומנטית אחורה למצב גולמי, תמים, עיוור, חסר מודעות - אלא בתוך היחסים ביני לבין האחר, הן ממני והן אחרותי שלי-עצמי, באופן דיאלקטי, פורה ומספק. הביטול גם הוא דיאלקטי, התקדמות מהמצב ההוא: גם למעט את האחר ואת המשקל שלו, אפילו לבטל אותו, וגם להכיר בו כאחר, ולתת לו את הכבוד הראוי - כאחר, ולא כאמצעי עבור העצמי. המהלך הזה מחייב אותו להשתנות - להתגבר גם על עצמו.

עתה יש לבחון את המושג הטהור של מתן-ההכרה, של הכפלת המודעות העצמית באחדותה, ולראות כיצד מופיע תהליכו של המושג הזה עבור המודעות העצמית. תהליך זה יציג בתחילה את צד אי-הזהות בין שתי המודעויות העצמיות או את יציאתו של האמצע אל הקטבים, אשר כקטבים הם מנוגדים זה לזה, כאשר האחד מהם הוא רק נותן ההכרה והאחר הוא רק מקבל ההכרה.

185

כעת, הגל מבקש לעמוד על ההבדל - בין נקודת המבט שלו, שלנו ושל הדמות שאותה אנו בוחנים בכל פעם.

מתודעה למודעות¶

מצגת

You cannot get there from here (Pippin) - מאמר על המעברים בפנמנולוגיה.

המעבר מתודעה למודעות עצמית הוא מורכב, ועובר דרך החיים והתודעה.

המושא נהיה חיים, הוויה רפלקסיבית¶

המושא [...] נהיה חיים. מה שהמודעות העצמית מבדילה מעצמה כהווה, הגם שהוא מוצב כהווה, אינו הווה רק בצורת הוודאות החושית והקליטה, אלא הוא הוויה רפלקסיבית, ומושא התאווה הבלתי-אמצעית הוא משהו חי.

168

לקחה של הדיאלקטיקה בפרקי מודעות היה שבמושג לבדו - בחשיבה המושגית - מתפענח\מונהר\מובן האובייקט(יבי) כמות שהוא; החשיבה היא שיורדת לחקרו של האובייקט(יבי) היא שטובעתאת המושגים הנחוצים לשם כך (ובכללם עצם המושג 'אובייקט(יבי)!). ומעבר לזה (ובעצם מובלע בתוך כל זה), היא - החשיבה - מודעת לעצמה במודעות עצמית: ה'אני החושב', אני החושב, יודע את האובייקט(יבי) ויודע שאני יודע; בחשיבתי המושגית אני מבין לאשורם ולאמיתתם את היחסים בין האובייקטיבי לסובייקטיבי ומסולקת המכשלות והתבלולים שהעיבו על יומרת ידיעתנו.

אם אני חושב כך וכך, כמובן שאני חושב; אך זה שאני חושב לא אומר שלא כך וכך - אדרבה! זה אכן כך וכך. המודעות העצמית שלי כחושב - סובייקט - לא גורעת מהדבר כפי שהוא - האובייקט - אלא טובעת בו חותם ולוקחת בו חלק.

כמו שעברנו, כל דמות שעולה מתיימרת לדעת את האמת באופן ישיר, בלתי-אמצעי, ומונעת בתאווה לאשרר את הידיעה הזו. ובכל שלב, התקווה הזו נכזבת; המודעות שלה נבובה, והיא יורדת מכוח עקרונותיה שלה בעצמה. נוצרת תובנה חדשה, ושוב עולה דמות חדשה, שמתיימרת שוב לאותה בלתי-אמצעיות, הנחת יסוד שהיא בטוחה בה, וחוזר חלילה. ככה אנחנו מתקדמים לעבר ההתצטללות המעמיקה והולכת. האפריציזם נפל, ועל חורבותיו קם קאנט; ועל כתפיו של קאנט עומד הגל.

מדברים אלו יש המפרשים את הגל כקורא להפסיק לחקור את המדע האמפירי. זו שטות; הגל דורש הן את המדע האמפירי והן את המשך ההצטללות הפילוסופית. אי השלמות של המדע האמפירי היא שלמותו, אומר רודל, מפרשניו החשובים של הגל.

החשיבה היא שטובעת, בנביעתה העצמית ומתוך חירות (וברור אפוא שיש לה תכלית). זו נקודה קנטיאנית חשובה - החשיבה היא ספונטנית (נביעה-עצמית). המחשבה אינה מקבלת דבר כנתון, ונמצאת בשיח עם הדברים. אולם, היא אינה נענית לכוח - היא נענית לטיעונים; ההגבלות שלה אינן חקוקות באבן, אלא באמת המידה שהיא מציבה לעצמה; בבסיסו של דבר, היא חופשית. אז מהי אותה תאווה? העובדה שהמחשבה שלנו חופשית אומרת שהיא לא נטבעה מנסיבות העולם, בהכרח מסוים; אם יש לי חופש, מה מדריך אותי? אני רוצה להבין, לדעת את עומקו של הדבר: זוהי התכלית - קביעת המושגים הנכונים שיאפשרו לדעת את הדבר. המחשבה לא סתם קורית; יש לה טלוס.

מושג החיים, שעולה עכשיו לבמה, מקפל בתוכו בצורה גולמית, ראשונית, את המורכבות של האני יודע שאני יודע כשאני יודע - המודעות העצמית.

מה מבדיל בין חי למת? מה מבדיל בין ספר²³ לג'ינג'יסטותאלס, החתול הג'ינג'י מבית הסטודנט? ג'ינג'יסטותאלס הוא בשביל עצמו; העולם מתגלה לו מתוך נקודת מבט מתאווית, משתוקקת, רוצה, חיה. זה עדיין דבר גולמי - ג'ינג'יסטותאלס לא חושב ולא יודע - אבל הוא חי.

עלייתו של מושג החיים היא נסיגה מסוימת למשהו הרבה יותר קדום. כל דמות שעלתה עד כה, עם ידיעה בלתי-אמצעית (ולאו דווקא במובן הטוב של המילה - היא דבר ראשוני, לא ברור, לא מובן), נשפטה בידי העקרונות שלה ומתה, עד שעולה הבאה בתור - עיוורת למותה של הקודמת. עתה, מה שיש לנו הוא דבר עוד יותר ראשוני, עוד יותר גולמי - שהווה לא רק בעצמו, אלא גם בשביל עצמו.

המודעות העצמית החדשה, עם המושג חיים, קצת מתקדמת יותר: יש לה את הידיעה הבלתי אמצעית (אני מתן, אני לומד הגל), אבל יש לה גם את הידיעה שהיא דבר חי²⁵, ושהדברים שניצבים מולי הם חיים.

אבל התאווה הזו לדעת, לטרוף עוד-ועוד אובייקטים, היא אינסוף רע, לפי הגל - רעב בלתי-נדלה ראוי לגנאי, כפי שאומר אפלטון בגורגיאס.

הרס האובייקט, אישור אובייקטיבי, היעשות אובייקטיבי¶

המודעות העצמית ודאית אפוא ביחס לעצמה רק על-ידי ביטול האחר שמתגלה לה כחיים עצמאיים; המודעות העצמית היא תאווה. בוודאותה לגבי אינותו של האחר, היא מציבה אותה [את האינות] עבור עצמה כאמת שלה, מאיינת את המושא העצמאי ועל ידי כך מעניקה לעצמה את הודאות העצמית כוודאות אמיתית, כלומר כוודאות שהתהוותה עבורה באופן מושאי.

174

המודעות לא רוצה להיות רק פנימית; היא רוצה להיות משהו, במציאות האובייקטיבית!

אני חושב שאני גבר-גבר, חזק חזק. אבל זה סתם בראש שלי. אני רוצה להנכיח את זה בעולם. אז אני רואה תרנגול (דוגמא מזעזעת של אליעזר, שהתנצל עליה), ואני טורף אותו - עכשיו אני באמת גבר-גבר, לא רק בראש שלי!

ואולם בתוך הסיפוק הזה היא מתנסה בעצמאות מושאה. התאווה והוודאות העצמית המושגתבסיפוקה תלויים במושא, כי התאווה והוודאות הוות על ידי ביטול האחר; כדי שיהא ביטול, מוכרח להיות האחר. ביחסה השלילי אין אפוא המודעות העצמית מסוגלת לבטל את המושא; ולכן היא דווקא שבה ומייצרת את המושא, וגם את התאווה. 175

עכשיו חייב להיות עוד תרנגול, ועוד תרנגול, ועוד תרנגול - הרעב שלי אינו יודע שובע. איך יוצאים מהבור?

נחוץ אובייקט סובייקטיבי¶

המודעות העצמית הווה באופן אבסולוטי עבור עצמה [...] רק על ידי ביטול המושא, והמודעות העצמית חייבת לבוא על סיפוקה, כי היא האמת. לפיכך, בשל עצמאות המושא, יכולה המודעות העצמית לבוא על סיפוקה רק על ידי כך שהמושא עצמו יבצע על עצמו את השלילה; והמושא מוכרח לבצע בעצמו את השלילה של עצמו, כי השמוא בעצמו הוא השלילי, והוא מוכרח להיות עבור האחר את מה שהוא בהווייתו. בהית המושא בעצמו השלילה, ובתוך כך בה-בעת עצמאי, הרי הוא מודעות. [...] המודעות העצמית באה על סיפוקה רק במודעות עצמית אחרת. 175

"לבטל" את התרנגול לא יספיק; הפתרון הוא לעמוד מול מודעות עצמית אחרת. אני סובייקט חושב, מודע, ומודע לכך שאני חושב והוא מודע. אני יודע אובייקטים, כמות שהם - מה שמצד אחד מאשר אותי, ומצד שני - מאיים עליי; הייתי רוצה לדעת שאני מוחלט, אבל אם יש אובייקטים כמות שהם, אולי אני לא כזה מוחלט; ואם אני מוחלט, מאיפה באים האובייקטים כמות שהם? אלו המתחים הטבעיים שמתאר הגל במודעות העצמית, בעוצמה וברעש ובצלצולים. מה שאנו מנסים לעשות הוא לאשר למודעות את היותה המוחלט; המוחלט הוא גם הסובייקט!²⁴

יחיד מול יחיד¶

אינדיוידואל ניצב מול אינדיוידואל. בהופיעם כך באופן בלתי-אמצעי, הם הווים זה עבור זה בצורת מושאים רגילים; דמויות עצמאיות, מודעויות המשקועות בהווית החיים (כי המושא ההווה הוגדר כאן כחיים)

186

כעת ניצבת מולנו מודעות עצמית אחרת: יחיד ניצב מול יחיד. מולך עומדת מודעות עצמית - לא רק מושא ריק - אולם, כל אחד שקוע בהווית החיים שלו; איש מהם עוד לא עבר את התהליך הדיאלקטי של השחרור המוחלט.

187

טעמו של המאבק, מה הוא מנסה לאשר \ להוכיח¶

מה שהוא מנסה לאשר הוא אכן, במידה זו או אחרת, האמת; אלא שזו תתברר לאשורה וגם תתממש רק בסופו של המסע

מהות המודעות העצמית [היא] בהיותה באופן אינסופי או בלתי-אמצעי ההפך המסוימות שבה היא מוצבת.

מהות האדם, אומר הגל, היא להיות ההיפך. אתם יכולים לתאר את עצמכם בסדרה של תיאורים אובייקטיביים - מין, מגדר, גוף, אופי. אולם אדם לעולם אינו מסתכם באפיינים האלה: יש לו מודעות, פרשנות, נדבך מעבר לזה. זו לא מותרות - אלא המהות: שם הוא יכול לאשרר או לדחות את הקביעות האלו. אדם הוא לא מה שהוא - אלא לא מה שהוא, כפי שאומר סארטר.

תנועת האבסטרקציה האבסולוטית [הנדרשת היא] החיסול של כל הוויה בלתי-אמצעית והיות רק ההווייה השלילית הטהורה של המודעות הזהה-לעצמה.

הקביעה הזו היא, מצד אחד, אינסופית - ומצד שני, בלתי-אמצעית. אני מצד אחד פשוט, ומיידי, מודע למה שאני מודע - ומצד שני, עצם המודעות כרוכה בכל התהליך שאנו מתארים - שהוא אינסופי.

הגל מגדיר את המהות הזו כמטרה - זהו טעמו של המאבק: הרצון של אדם להוכיח לעצמו את מה שהוא. הדמויות לרוב לא מסבירות את עצמן לעצמן בצורה כזו, כפי שראינו בפרק השלישי, המודעות; עתה, אנחנו בפרק המודעות-העצמית, והמודעות העצמית הזו מסגלת את התובנה שהן לא מה שהן; שהן חופשיות, לא כבולות לשום דבר, ונחושות לתקף את החופש הזה.

התגלותו של כל אחד מהם כאבסטרקציה הטהורה של מודעות העצמית, פירושה שהוא יתגלה כשלילה טהורה של אופיו המושאי, או יתגלה כבלתי-מחובר לשום מציאות מסוימת.

המודעות העצמית היא בעצמה הפשטה - השחרור מהמסוים, הקונקרטי, הבלתי-אמצעי - להיות כסת דיו, ולא כסת הדיו הזו.

רק הקרבת החיים מוכחיה שעבור המודעות העצמות המהות היא לא ההוויה , לא האופן הבלתי-אמצעי שבה המודעות העצמית מופיעה, לא היותה משוקעת בהתפשטות החיים, אלא שאין בה דבר שאינו עבורה מומנט חולף, כלומר שאין היא אלא היות-עבור-עצמו-טהור.

אני חי מדבר, חיה - אבל בתור מודעות עצמית, לא זו המהות - אלא החופש שלי להגיד לכל דבר מסוים כזה, לא - זהו החופש; אדם חופשי במהותו - אין לו מנוס מהחופש. ככה אנו היות-עבור-עצמו - לא באופן בלתי-אמצעי (אני כזה), אלא עבורי ובבחירתי (אני בוחר להיות כזה).

אדון אל מול העבד¶

האדון מתייחס באופן מתווך אל העבד באמצעות הישות העצמאית שכן בדיוק אל זו מרותק העבד - אלו כבליו מהם לא יכול היה לערוך הפשטה בשעת המאבק. [...] אולם האדון הראה במאבק שבעיניו אותה ישות אינה אלא משהו שלילי גרידא; ובהיותו השליט על הישות, ובהיות העבד משועבד לאותה ישות - נמצא שהעבד משועבד לאדון. כמו כן מתייחס האדון באופן מתווך גם אל הדבר באמצעות העבד: בהיות העבד תודעה עצמית הריהו מתייחס אל הדבר גם בצורה שלילית [...] אולם בו בזמן הדבר הוא עצמאי בשבילו, ומשעמו של דבר - הוא רק מעבד אותו. [כך] נוצר עבור האדון על ידי תיווך זה [קרי, העיבוד על ידי העבד] יחס בלתי אמצעי של הנאה. האדון אשר הציב את העבד בינו ובין הדבר מתחבר בכך רק עם אי עצמאותו של הדבר, ואילו את צד העצמאות הוא משאיר לעבד ולעיבודו של העבד.

190²⁴

ניתן להבין זאת בשני אופנים. הראשון הוא שהאדון מתייחס לעבד כאובייקט - כדבר-מה בעולם. השני, הלא-סותר, הוא שהאדון מתייחס לעבד כספק הצרכים שלו - הבית של האדון, האוכל של האדון, הנעליים של האדון. כך או כך, האדון לא רואה בעבד בן-שיח; הוא רואה בגופו ובפועלו רכוש.

העבד לא הבשיל לכדי חופש; האדון היה מוכן למות, והעבד לא - ולכן, נכנע לאדון. הוא כשל בהפשטה שהזכרנו קודם - הכרה בהכל כמומנט חולף.

עם זאת, אין לנו היכולת להכחיש את מעמדו של העבד כמודעות עצמית; גם הוא מבין שהאובייקטים טבועים בחותם שלילי. איך מתבטאת העובדה הזו, שלאובייקטים אין מעמד מוחלט, בעולמו של העבד? העבד עובד על האובייקטים - מעבד אותם; הבית, האוכל, הנעליים. העבודה כרוכה בעצמאות של אותו המשהו - הוא לא לוקח אותו כנתון, אלא כדבר שבכוחו לשנות.

היפוך תפקידים¶

הגל מדבר קודם באופן מאוד מרכזי על הכרה הדדית. בפסקאות שלפני הסעיף הזה, זהו גם כן מוטיב מרכזי - המודעות תגיע דרך מודעות אחרת. אלא שעכשיו, הצורך הזה מוביל את האדון למבוי סתום: האדון לא יכול באמת לקבל הכרה מהעבד - אם יקבלה, זו רק הכרה של עבד! הוא לא מקבל הכרה מלאה ממודעות אחרת, שוות-ערך.

חסר להכרה ההדדית האמיתית [שהאדון זקוק לה] אותו מומנט בו פועל הדון גם כנגד עצמו מה שהוא פועל נגד זולתו [...] התודעה הבלתי מהותית היא, על-כן, האובייקט המהווה את האמת של הודאות העצמית של האדון. אבל ברור שאוביקט זה אינו מתאים עם מושגו. במקום שהאדון מימש את עצמו לגמרי - שם הוא אינו מוצא כלל תודעה עצמאית. מה שישנו בשבילו [...] [הוא] תודעה בלתי עצמאית [...] האדנות הראתה שמהותה היא היפוכו של מה שהיא שואפת להיות

191-192

לאדון אין את הביטול שהוא צריך כדי שיכירו בו; אין ישות שכנגדה הוא פועל בעולם, שמאשררת אותו. האדון אינו יכול לקבל את מה שהוא רוצה, משום שאינו מעריך את העבד כמהותי.

יש כאן אירוניה נוראה; העליונות של האדון שוללת ממנו את החופש שבשמו חתר לאדנות.

כך תהפוך גם העבדות במימושה לניגודו של מה שהיא הינה באופן בלתי אמצעי. תודעה זאת [...] תהפוך לעצמאות אמיתית.

193

האדון, במימוש חלומו, נכזב; ועתה נראה, אומר הגל, שההיפך קורה אצל העבד - דווקא בשעבוד הוא יהפוך לחופשי.

במודעות נדחפת חזרה לעצמה הגל לא מתכוון שהעבדות אינה צריכה כלום - הצורך בהכרה הדדית עדיין משחק פה את התפקיד המרכזי שלו.

לעבד יש תמונה של חירות - באדון; העבד רואה את עצמו כעבד - אבל מזהה את החירות, כדבר מחוץ לעצמו - אצל האדון. עצם ההכרה הזו, גם אם היא עדיין אינה ממומשת, גם היא הישג - עצם הזיהוי של החירות. הנה אדם שיש לו בראש תמונה של סובייקט שהוא מוחלט!²⁶

ראינו מהי העבדות רק בעמדתה ביחס לאדנות. ואולם גם העבדות היא מודעות עצמית וכעת יש לבחון את מה שהיא מהווה אפוא בעצמה ועבור עצמה. בתחילה, המהות עבור העבדות היא האדון; כלומר המודעות העצמאית שהווה עבור עצמה היא עבורה האמת, שאמנם עבור העבדות עדיין לא הווה בעבדות.

ואולם בפועל, את האמת הזו של השליליות הטהורה ושל ההיות-עבור-עצמו יש לעבדות בה בעצמה; כי העבדות התנסתה במהות הזו בעצמה.

העבד לא חושב שיש משהו בעבדות שמריח מהמודעות העצמית. גם העבד היה חלק במאבק - והדבר הזה טבע בו משהו.

הווה אומר, המודעות הזו לא חוששת למשהו מסוים ולא ברגע מסוים, אלא היא חוששת לכל מהותה; כי היא חווה את חרדת המוות, כלומר החרדה מהאדון האבסולוטי. בחרדה הזו התמוסס העבד מבפנים, עבר בו רעד שזעזע את כל קיומו.

חרדת המוות נכנסה לעצמות של העבד; גם אם לא צלח במאבק, לקח בו חלק. במאבק לחיים ולמוות, העבד שם על כף המאזניים את כל הוויתו בחשש מהאדון האבסולוטי - חרדת המוות. דווקא חרדת המוות הזו היא סוג של חופש.

התאווה שמרה לעצמה את השלילה הטהורה של המושא ועל ידי כך את התחושה המזוקקת של עצמה. ואולם הסיפוק זה הוא בשל כך רק התכלות, כי חסר לו הצד המושאי או הקיום.

מימוש התאוות של העבד הכי הקל שיש: הוא מצווה על העבד מה לעשות. תודעות האדון מנסה לעשות שמות בעולם רק באיון העבד; הוא אף פעם לא מגיע מנקודת רוויה. יש כאן את הישג התאווה, בלי המחיר שלה. זה לא מימוש עצמי - זה חסרון; זו הוויה נרפית!

העבודה, לעומת זאת, היא תאווה מרוסנת, התכלות מעוכבת, כלומר: העבודה יוצרת. ההתייחסות השלילית אל המושע נעשית צורתו ומשהו קבוע.

195

דווקא בעבודה שלו, העבד מותיר חותם ממשי בעולם - טובע את חותמו במוחלט, באמיתי, וככה מתממש. בבית, בעבודה, בנעליים, העבד מצביע ואומר - זה אני!.

ביראה, ההיות-עבור-עצמו הוא בעבד עצמו; ביצירה הופך ההיות-עבור-עצמו עבור העבד להיותו שלו עבור עצמו, והעבד נהיה מודע לכך שהוא עצמו הווה בעצמו ועבור עצמו. בהיותה מוצבת מחוצה לו, הצורה לא הופכת עבורו למשהו אחר ממנו; כי הצורה היא היותו הטהור עבור עצמו, אשר בכך הופך עבורו לאמת.

196

העבד לא חופשי לחלוטין - הוא עדיין בשירות האדון - אבל היכן שהאדנות תקועה, חסרת תנועה וחסרת מימוש, העבד מגלה משהו נשגב מהאדון - יכולתו לטבוע חותם במציאות, שהאחרות היא מומנט בעצמיות שלו; אני לא רק רוח, נפש, רעיון - אני בנאדם ממשי, בהקשר ממשי, ויכול לטבוע חותם בעולם עצמו - ולהופכו לבית שלו.

במצב המוגמר, החירות היא שילוב מסוים של אדנות ועבדות. המודעות זקוקה שיהיה מי שיכיר בה (178). במצב המוגמר המבורך²⁷ - אותו הגל מכנה הידיעה המוחלטת - כרוך בחיי קהילה והכרה הדדית. יש בה עבדות במובן שאיני מוכל בתוך עצמי - אידיאל סטואי²⁰ שהגל כופר בו. אולם, היא כורכת בתוכה גם את היכולת לחולל שינוי בעולם - היחסים בין סובייקט לאובייקט; המודעות הסובייקטיבית אינה תלויה במומנט כזה או אחר, אלא בתביעת חותמה במציאות הפיזית.

חשוב מאוד להדגיש - בתביעת חותם הגל מדבר על פעולה בעולם ממש - להכין אוכל, לפסל פסל, וכדומה.

אולם בעלילה בפועל, אין כאן אותה הכרה הדדית: העבד לא זוכה להכרה מהאדון. את החוב הזה הגל יפרע בהמשך הספר.

פרשנות נוספת - קוז'ב (מרקסיסט) על ההכרה ההדדית

נחזור להיישרת מבט אל השלילי, מההקדמה -

הרוח היא עוצמה לא בתור חיובי המפנה עורף לשלילי אלא רק מתוך היישרת מבט אל השלילי. הוא שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה. הוא מה שכונה בשם סובייקט, אשר בהעניקו לקביעה המסוימת מציאות בתוך היסוד שלו, הריהו שם-לעל¹¹ את חוסר האמצעיות המופשט, את זה שהווה סתם, ובזה הסובייקט הוא העצם האמתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע.

עמ' 113.

הרוח לא רק חותר לשלילי - כמו העבד, הוא הופך אותו להוויה, לבית. ההכרה בכורחי המציאות, קבלתה לתוך היסוד שלי, משחררת אותי ממנה - מאפשרת אותי להפשיט אותה הלאה ממני. תחילה מצאתי את עצמי ככה וככה, ובהתגברות זהו - היישרת מבט אל השלילי - יצרתי משהו אחר, בצורתי - משהו חופשי. כעת אני שוב לובש צורה מסוימת - אבל הצורה הזו היא הצורה שלי, לא זו שנכפתה עליי.

אני לא בחרתי להיולד ככה - כגבר, כיהודי, בישראל - אומר אליעזר. אבל מעצם ההכרה באילוצים האלה וההתגברות עליהם, אליעזר יכול לבחור - מתוך השלילי - מי הוא ומה הוא רוצה לעשות - וכעת הוא שוב דבר מסוים, מורה להגות הגל - אבל דבר מסוים שהוא בחר, בצלמו; זהו חלק מהעצמי שלו, וגם חלק מהמוחלט.

סובייקט הוא מיצוע - הוא תנועה, לא משהו מתון - אך זה לא אומר שהוא לא (כמו שסארטר אומר). התנועה הזו - לעבר הבנה, לעבר יצירה, מתוך אותה ההפשטה - מפענחת את החופש; היא גוברת על מלכודות פילוסופיות, שהן גם מלכודות קיומיות, ולהיהפך למסוים מהשמה-לעל.

פעילותו של הרצון אשר בה הוא שם לעל את הסתירה שבין הסובייקטיביות ובין האובייקטיביות ומתרגם את תכליותיו מן הקביעה הסובייקטיבית ולזו האובייקטיבית, ובה-בעת נשאר אצל עצמו באובייקטיביות [הזאת], הפעילות הזאת היא התפתחותו המהותית של התוכן העצמותי.

פשה"מ, 28

מתוארת כאן סתירה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, דרך הרצון. על פניו, הכל פתוח - ואני צריך להחליט מה לעשות, ולמה להיות - לגבש רצון. אבל מי שיסתפק בחופש הזה, לא יעשה כלום: הוא חייב לרצות משהו, אחרת זה לא-כלום. זה הצד הסובייקטיבי. אולם הרצון החופשי המסוים הוא הצד האובייקטיבי - מימוש בפועל של משהו מסוים, במציאות. ככה נתבע חותם סובייקטיבי באובייקטיבי - אני עושה מה שאני רוצה במציאות. אפשר לדבר על ערכים - חירות, מתינות, אומץ לב ויישוב דעת - אך עד שהאידאות האלו לא ממומשות בפועל, הן לא מתממשות באמת - הן רק משהו מופשט וריק.

ישעיהו ברלין מפריד בין חירות שלילית - האוטונטמיה שלי כפרט - וחירות חיובית - הביטוי שלי כפרט בעולם. בחירות חיובית הוא רואה סכנה - שמא נכריח את הפרט להתממש ובכך נפר את חירותו השלילית.

הגל כמובן נכנס לזה - הוא אינו מסתפק בחירות שלילית, ודורש חירות חיובית.

אני יכול לשחרר את עצמי מכל דבר שהוא, להתנער מכל התכליות ולהפשיט מכל דבר שהוא. רק האדם יכול לוותר על הכול, גם על חייו: הוא יכול לאבד את עצמו לדעת; החיה איננה יכולה לעשות זאת; לעולם היא נשארת שלילית בלבד, בקביעה כלשהי הזרה לה ושהיא רק מתרגלת אליה. האדם הוא החשובה של עצמו, ורק בחושבו האדם הוא הכוח לתת לעצמו כלליות, זאת אומרת למחוק כל ייחוד, כל מסוימות. החירות השלילילת הזאת, או החירות הזאת של השכל, היא חד-צדדים, ואולם החד-צדדיות הזאת כוללת בתוכה תמיד קביעה מהותית, ומשום כך אין לסלקה.

פשה"מ, 5

הגל אינו מתנגד לחירות השלילית, אך רואה בה רק צד אחד של המטבע.

רצון שרוצה רק את הכללי המופשט, איננו רוצה שום-דבר, ומשום כך הוא איננו רצון. הדבר הייחודי שהרצון רוצה הוא הגבלה, מכיוון שכדי להיות רצון, הוא חייב להגביל את עצמו באופן זה או אחר. שהרצון רוצה משהו זוהי ההגבלה, השלילה.

פשה"מ, 7.

177

אותה הרוח היא הקהילה, השותפות, ההסכמה, שדרכה מתבצע חקר קיומנו המשותף. דרך הקהילה, מודעות פוגשת מודעות, מתעצבת התודעה העצמית.

אולם, כפי שאומר בזכותו העילאית של היחיד -

שום כוח לא יכול לחלל את זכותו של האדם לקביעה עצמית [...]. הקביעה העצמית, דהיינו אוטונומיית הסובייקט, היא יומרה שנעוצה בעצם מושגו של הרצון; הסובייקט הוא החומר האמתי של ההתממשות; [...] המודעות העצמית והמודעות לערך העצמיות [...] מעוניינת להתמיר גם את עצם הרציות הטבעיות ולהטביע בהן את חותם הבחירה והעיצוב. פשה"מ, 192

לא תיתכן חברה שתעבור על חירותו של האדם לקביעה עצמית.

זכותם של האינדיוידואלים להיקבע בקביעתם הסובייקטיבית כחופשיים מתמלאת כאשר הם משתייכים לממשות האתית, הואיל והוודאות שלהם בחירותם יש לה האמת שלה באובייקטיביות כזאת. 153

הגל חושב שאדם לא יכול להתממש באופן פרטני לגמרי, עמדה שהרגיזה פילוסופים רבים; האדם מתממש רק כאשר הוא טובע חותם בממשות האובייקטיבית, הקהילה שבה הוא חי. הקהילה הזו צריכה לחיות באופן אתי, ולא באופן אתי מופשט כמו הצו הקטגורי של קאנט, אלא להתבטא בפועל - במוסדות ובערכים.

פרשנות נוספת¶

הדיאלקטיקה של האדון והעבד עוררה רעש רב, ויש לה פרשנויות רבות.

ניתן לצפות בה לפי רעיון האוטונומיה של קאנט -

The will is thus not solely subject to the law, but is subject in such a way that it must be regarded also as legislating to itself, and precisely for this reason as subject to the law (of which it can consider itself as the author).

אין באדם שום נשגבות עד כמה שהוא כפוף לחוק המוסרי, אבל יש בו נשגבות עד כמה שבאותו הזמן הוא כפוף לו רק בחוק.

היש התבוני מחוקק בממלכת התכליות ומציית רק ל[חוקים] שהוא עצמו מחוקק. [...] אוטונומיה היא אפוא היסוד לערך העצמי של הטבע האנושי ושל כל טבע תבוני.

הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית

המשמעות של מילה היא השימוש בה בלשון

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, 43.

לא ההתפוררות, אלא ההדרגתיות. ↩
בהגדרתו את האדם כחיה חושבת. ↩
בעיקר לאור ההגות של קאנט, שהופך את ההפרדה הזו - שאינה חדשה - לדבר דיכוטומי ורב משקל בהגות שלו. ↩
בעיקר לאור ההגות של אריסטו, באתיקה, שקאנט בונה ומחדד עליו. ↩
בעיקר לאור ההגות של דקארט. ↩
הגל כתב את האינציקלופדיה כל חייו, עד מותו הפתאומי. ↩
הכוונה היא לתיאוריה של דקארט. ↩
מכאן העניין של אדם כחי מדבר, או החיה החושבת - הדיבור, מתן לוגוס, הוא חלק מהשכילה - לוגוס - של האדם, ומה שהופכת אותו למה שהוא. ↩
קרי, אמצעי; מיצוע והיעדר-מיצוע מקבילים לאמצעי ובלתי-אמצעי. ↩
זהו בוז כלפי הטבע של קאנט. ↩
aufheben - מילה גרמנית קשה לתרגום, שמשחק על ביטול-שימור-שדרוג. הפערים האלו בין הסובייקט-לאובייקט מתקיימים כל הזמן ביחסים דיאלקטיים - במתח, שנשמר, אך מנסה להתבטל, וככל שהתהליך נמשך הולך ומשודרג. המונח העברי הוא המצאה של המתרגם, ירמיהו יובל. ↩↩↩↩↩
התפיסה הזו ניצבת כנגד זרמים אחרים, ששוללים את האובייקטיבי לחלוטין - כמו זו של סארטר, שראינו קודם. ↩
כתבים מוקדמים יותר של הגל (הכתבים מינה) ↩
זן בודהיזם לא חושב ככה ↩
מאמר בנושא - ניטשה, זן ואמת ↩
מאמר בנושא - הגל כרדיקליזציה של קאנט ↩
הניסוחים של הגל מרמזים לתיאולוגיה הנוצרית, שממנה הוא מושפע בגלוי. ↩↩
זהו סוג של פוזיטיביזם. ↩
מוטיב נפוץ בפילוסופיה של המאה ה19. ↩
הסטואיקנים - דיוגנס, סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אאורליוס, סברו שכוחו של אדם הוא בשליטה על מה שנתון לשליטתו - מחשבתו ותפיסתו - וזניחת מה שמחוץ לשליטתו - העולם החיצוני והנסיבות; אמרה מפורסמת של אפיקטטוס (אני חושב) הוא שהמלך על כיסאו חופשי כאסיר בכלאו - דיוגנס בחבית שלו חופשי כמו הקיסר הרומי מרקוס אאורליוס. ↩↩
דוגמאות של אליעזר - לא שלי! ↩
לא במקרה: סארטר הכיר וקרא הגל. ↩
או הגל, אם אנחנו רוצים להפוך את זה לאפל. ↩
האתוס המרקסיסטי על העבודה מגיע מהפסקה הזו ממש. ↩↩
חי-מדבר, בפי הורקנוס; החיה הרציונלית, בפי אריסטו. ↩
זאת בניגוד לדתות המזרח, שבהם המוחלט הוא חסר צורה לגמרי; הגל בז לתפיסה הזו והעדיף את המוחלט בעל-הפנים, שהביאה עמה היהדות. ↩
שהגל סבור שמתממש בעידן המודרני. כמו שאמרו במהפכה הצרפתית - חירות, שווין ואחווה - כל אחד זוכה להכרה כפרט חופשי. ↩