יום

מבוא

דוויד יום (1711-1776), פילוסוף³ סקוטי מאדינבורו, מבכה את מצבה של הפילוסופיה (כמו כל הפילוסופים לפניו ב300 שנים האחרונות) ומפנה את מושא החקירה פנימה, לטבע האדם. הוא כתב את מסכת על טבע האדם בגיל 26⁴, ובה הוא מצהיר על השיטה שלו - ניסיון לבסס טבע מהימן לטבע האדם. אולם, יום מכונה הספקן - לאור המסקנות הקשות שהוא מגיע אליהן. יום עומד לחקור את טבע האדם באופן אמפירי לחלוטין, אך כמו ברקלי, הוא יוצא בגלוי כנגד לוק ומיישם את השיטה של לוק בצורה עקבית יותר - יום הרבה יותר עקבי מכולם. הוא מקבל את מה שברקלי אומר, למעשה, שכל זה יוביל לאתאיזם - יום אכן היה אתאיסט.

בספרו הראשון של מסכת טבע האדם, יציג תחילה את יסוד השיטה (א'), יציג את הסוגיות לבחינה (ב') (כמו העצם), יבחן אותן (ג') ויוסיף אחרית דבר (ד'). יום מדייק יותר מעמיתיו האמפריציסטים, לוק וברקלי, שדברו על אידאות ותו לא; השיטה שלו מדוקדקת יותר, מדויקת יותר, ומעמידה לרשותו אמצעים מגוונים יותר לצייר תמונה עשירה על התודעה.

התרומות המרכזיות שלו לפילוסופיה הן בעיית הסיבתיות (בעיית האינדוקציה), לצד תרומות חשובות בתחום המוסר והזהות האישית. בעיית הסיבתיות היא תרומתו העיקרית והנקודה שכנגדה קאנט מכוון. יום הורס את מדעי הטבע - וקאנט מנסה להציל אותם.

ומשם לעוד הרבה מאוד תתי-קטגוריות. ↩
לפי יום. ארנון לא מסכים. ↩
יום ניסה להתפרנס באקדמיה, למרות שזה לא הלך לו - הוא היה היסטוריון במקצועו. מעניין לראות שעד קאנט הפילוסופים לא התפרנסו מזה, עד שבא קאנט והרס לכולם כי הוא הפך את הכל לנורא טכני. אולם, יום מוכר בזכות הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לאור הטענה של קאנט שיום עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית - למרות שזה עושה לו עוול. פירוש הדבר הוא לא שקאנט הוא יומיאני - הוא רק זה ש"נתן לו את הבעיטה" (אם כבר, קאנט הוא לייבניציאני, אומר דן). ↩
יש בה מלא פגמים, אז שלא יעוף על עצמו!, אומר דן, והוא לא עשה צבא, מוסיפה גוני, אבל למרות זאת, זה מאוד מרשים - זה מה שקורה שהוא לא מבזבז את הזמן שלו בטיקטוק ובחגיגות. ↩