מסכת על טבע האדם

האידאה¶

יום נבדל ברעיון האידאה לעומת לוק. היכן שלוק (ודקארט) מגדיר אידאה ככל תוכן מנטלי, יום מבחין בין כמה סוגים של תפיסות - רשמים ואידאות¹. הרשמים הם הרבה יותר ממשיים, עוצמתיים יותר מהאידאות. בכך הוא מבקש לדייק את מושג האידאה יותר - הוא סבור שלוק השתמש בו בחופשיות⁵

תפיסות
רשמים	אידאות
הרגשה	חשיבה
עוצמתיים	דהויות - שיקוף חיוור של הרשמים
תחושות	מחשבות
רגשות
פשוטות\מורכבות	פשוטות\מורכבות

יום, כמו לוק, אינו מתעסק כלל באונטולוגיה; אני לא יודע מאיפה מגיעים הרשמים, ואם הם ישנם או אינם. כשהוא פוקח את העיינים ונגלית לו תמונה, זהו רושם; אם אעצום את עיניי ואמשיך לראות את התמונה בעיניי רוחי, מה שתיוותר היא האידאה - והרושם חולף. האידאה של התמונה תהיה העתק דהוי יותר של אותו הרושם, אך זהה לו ממש. הרשמים חולפים כמעט מיד, אבל האידאות נתונות לנו למשך הרבה יותר זמן.

התפוח האדום המוקלל של לוק הוא אידאה מורכבת; הוא רושם דהוי של (רושם של) תפוח שאני יכול לפרק לכדי גורמים (אדום, מתוק, עגול).

האידאות הן שיקוף של הרשמים רק ברמה הפשוטה; אידאות פשוטות הן השתקפות של רשמים פשוטים, ורשמים מורכבים ייצרו אידאות פשוטות - אבל אידאות מורכבות יכולות להיות גם הרכב של רשמים פשוטים אחרים. אם תפרקו לרכיבים את הדמיונות המופרעים שלכם, תגלו שהם מורכבים מאידאות פשוטות שמקורן ברשמים פשוטים; אנחנו לא יכולים לדמיין טעם של אננס או ציוץ של ציפור מבלי שטעמנו אננס או שמענו את הציפור. אבל מרגע שיש לי את האידאות הפשוטות האלו, שמקורן ברשמים (אננס, ציפור), אני יכול לדמיין אידאה מורכבת של אננס שמצייץ כמו ציפור.

עקרון ההעתק¶

יום מכריז עקרון שתקף לכל אורך המסכת:

כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות

עמ' 13, פס' אחרונה

עקרון ההעתק (The Copy Principle) עומד להיות המפתח של יום להרבה מהספק שהוא מטיל בהמשך המסכת, במיוחד סביב הסיבתיות.

אם האידאות והרשמים תמיד באים ביחד, כפי שיום טוען, אחד מהם חייב להיות הסיבה, ואחד התולדה. אידאה מעוררת רושם, או אושם מעורר אידאה? יום קובע כי -

כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות

העקרון האמפריציסטי¶

יום מציב את הרשמים בתור הסיבה, ואת האידאה בתור התולדה. זהו עיקרון יסוד בשיטה של יום, אותו הוא מצדיק מהניסיון: אדם שנולד עיוור לא ידמיין צבע; אדם שנולד חירש לא ידמיין צליל; הכל מגיע מהניסיון החושי. לכן, זהו בעצם ניסוח נוסף של העיקרון האמפריציסטי - אנו נולדים לוח חלק, וכל שידוע לנו מגיע מהחושים.

שימו לב - אנחנו דנים פה רק בתוך הרוח - בעיני רוחו של הפרט. אנחנו לא שואלים, מה הסיבה של הרשמים? מאיפה זה בא? - יום לא מתעסק בזה; זו שאלה של הפיזיולוגים, אם מישהו בכלל יכול לענות.

בהיותו אמפריציסטי, העיקרון הזה אינו א-פריורי - הוא לא מודע מראש או תוצאה של לוגיקה טהורה וקרה, אלא של ניסיון, ותצפית - אפוסטריורי.

בהמשך, יום יתבסס על עיקרון הסיבתיות הזה לתקוף את הסיבתיות; נדמה לנו שיש פה הנחת המבוקש, אך יום יגיד - נהפוכו; זה מחזק וסוגר את הטיעון שלי.

יום מספק דוגמת נגד לעיקרון האמפריציסטי בדוגמת הכחול החסר המפורסמת: אם נציג לאדם אינספור גוונים של כחול, הוא אומר, אך גוון אחד יהיה חסר, נדע להשלים אותו מבלי שראינו כזה מעולם. אבל האם הדוגמה מפילה את העיקרון? נהפוכו; עקרון לפי יום הוא מה שהניסיון מציית לו, ולא דבר שחל תמיד באופן מוחלט - אין לנו ניסיון עם דברים מוחלטים! הדוגמה דווקא מראה שבכל המצבים האחרים, העיקרון כן עובד, ולכן יום מתבסס עליו.

תהליך התפיסה¶

יום מתאר כיצד, כשהוא מפנה את מבטו האמפירי פנימה, הוא מגלה שהוא חווה רשמים בפתאומיות מסוימת, ושהם מתנדפים מיד - מאיפה הם הגיעו? יום לא מוטרד בזה - זה לא מושא החקירה. יש לי רושם של כיסא. מאיפה זה הגיע? כיסא שם בחוץ? הרוח? אלוהים? ליום לא אכפת - מקור לא ידוע.

יום מתאר תפיסה כתהליך כזה:

רושם תחושה - כל תפיסה חושית (כאב, הנאה). הוא יעלם ברגע שאפסיק לחוש את הדבר בעולם (עצמת עיניים? אין אדום).
אידאה של תחושה היי, זה כואב
רושם החזרה רגש (אוי לא, זה כואב)
אידאת החזרה

התיאור הזה קצת עמום, וכל הפרשנים של יום אומרים - זהו תיאור בעייתי, אולי לא מדויק.

טרקת את החלון על האצבע (דביל). יש רושם (פשוט) חזק של לחץ פיזי על האצבע. הרושם מעלה אידאה (פשוטה) - התוכן המנטלי הדהוי של הלחץ על האצבע. משניהם עולה רגש הכאב - רושם החזרה (מורכב). רושם ההחזרה מעלה אידאת החזרה (מורכבת) - אח, איזה כאבים.

העצם¶

ומאיפה מגיע אידאת העצם - הרעיון הזה של מה שקיים, שואל יום? יש לנו אידאה של עצם - מה אומרים עליו? יום עומד על ההבחנה שאנו מבצעים בין דברים מקריים, לבין הדבר המהותי - הדבר שנמצא מעבר לתכונות. מאיפה זה בא? יש לנו שתי אפשרויות בלבד: אידאת תחושה או אידאת החזרה.

לא יכול להיות שהעצם הוא רושם תחושה; אני לא רואה את העצם, מריח את העצם, שומע את העצם.

אז, אולי זו אידאת החזרה? אבל, העצם הוא לא סוג של רגש; אני לא מרגיש את העצם כמצב מנטלי מסוים.

נו, אז מאיפה זה בא? מה זה בכלל? יום מכתיר אותו כאידאה מורכבת - אוסף של מקרים פרטיים (איכויות פרטיות - לא כמו הסקה אינדוקטיבית, מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה).

אידאה של עצם [...] אינה אלא אוסף של אידאות פשוטות המאוחדות על ידי הדמיון, ומוקצה להן שם מיוחד אשר מאפשר לנו לחזור ולהזכיר [...] את האוסף הזה.

סעיף ו', על העצמים

עצם הוא גיבוב אכויות פרטניות, שהתודעה מקבצת יחד מטיב היחסים ביניהן - כאילו מקיפה אותן בעיגול דק - ומשיימת אותן; הגיבוב הזה הוא חתול, והגיבוב הזה הוא מתן, והגיבוב הזה הוא פסנתר. כל אחד מאלה מורכב מהרבה אידאות פשוטות, שיושבות יחד ביחסים מסוימים.

זיכרון ודמיון¶

זכרון ודמיון הם שני סוגים של אידאות, מה שאני יכול לעשות אחרי שצברתי הרבה אידאות ותכנים רוחניים: זכרון הוא העתק של האידאות, שנשמר לטווח הארוך, ודמיון הוא מה שאני יכול להרכיב ולבנות מהאידאות האלה. הזיכרון הוא חזק יותר מהדמיון², וכבול לאופן שבו הרשמים הופיעו - הוא אמור לייצג את הרשמים נאמנה. הדמיון אינו נטול תחת הגבלה כזו: הוא יכול לקחת את התכנים שצברנו ולעשות בהם כרצונו. אבל...

היחסים¶

הדימיון עדיין מוגבל על פי יחסים מסוימים - יחסים טבעיים. אלו הם יחסי הסמיכות, הדומות והסיבתיות. אלו יחסים בין אידאות, או בין רושם לאידאה.

נגיד ואני קכיר שני דברים שבדרך כלל מופיעים יחד. אם אראה את הראשון, מיד אחשוב על השני. הדימיון "קופץ" באופן טבעי מהאחד לשני - זהו חוק חלש שמטה את הדימיון (אבל לא כובל אותו לגמרי - זה לא חוק טבע). לולא הנטייה הזו, הדימיון היה אוסף פראי של אסוציאציות.

מעבר ליחסים הטבעיים, ישנם שבעה יחסים בסך הכל:

זהות
דומות
סמיכות
ניגוד
סיבה ותוצאה
חלל וזמן
כמות\מספר

יום קורא להם יחסים פילוסופיים. זה שם גרוע; ארנון מכתיר אותם כפשוט "יחסים". היחסים הטבעיים הם חלק מהם, ויש להם מעמד מיוחד בזכות הנטייה של הדימיון להשתמש בהם.

ידיעה וסברה¶

טקסט

בחלק ג', יום בוחן את הקשר היווני העתיק בין ידיעה לסברה - כאשר הראשונה היא דבר מוחלט, ודאי, והשנייה אומדן ערטילאי.

סוג אחד של יחסים בין אידאות תלוי רק באידאות - כל עוד לא נשנה את משמעות האידאה, היחסים יהיו אותו הדבר. הסוג השני אינו פועל כך - היחסים עלולים להשתנות בלי שינוי באידאות. קרבה בחלל, למשל, יכולה להשתנות בלי שום שינוי באידאות. יש פה משולש פיצה, ויש פה את הפרצוף שלי. המשולש הוא אותו משולש והפרצוף הוא אותו פרצוף, אבל ככל שיעבור הזמן הוא יתקרב לפרצוף שלי (כי אני אוכל אותו)¹³. מנגד, יחס הזוויות במשולש - 180 מעלות ושלוש צלעות - לא ישתנה לעולם אם לא תשנו מהו משולש, או זוויות או צלעות¹².

תפיסה (טבעיים, אובייקטיביים)	שכילה (נלמדים, סובייקטיביים)
דומות	סיבה ותולדה
שונות	זהות⁷
איכות	חלל וזמן
כמות

היחסים מימין תלויים אך ורק באידאות - אם יש שונות בין שתי אידאות, למשל, די בכך לכונן אידאה של שונות. זו השוואה בין שני רשמים - דבר ברור מאליו, שאנחנו לא צריכים לחשוב עלי וכדי לכונן. אני יכול להגיע לידיעה מוחלטת בדבר האידאות האלה. אלו יחסים אינטואיטיביים⁶ - דדוקטיביים - ידע ודאי שמקורו לא ידוע.

האישה יודעת שבעלה בוגד בה; לא כי יש לה ראייה אמפירית, אלא היא פשוט יודעת, מבפנים, אינטואיטיבית¹⁴

היחסים משמאל דורשים שכילה נוספת; סיבה ותוצאה דורשת בהכרח חשיבה נוספת - האם הדבר הזה גרם לדבר הזה? למה? לא משנה כמה אחשוב על זה, לא אוכל להגיע לידיעה מוחלטת בדבריהם; הם רק סברה.

אדום שונה מכחול - זו ידיעה ודאית; כל עוד אני לא משנה את האידאה של האחד או האחר, זה יהיה תמיד נכון - ואני יכול לדעת זאת בלי שום פעילות מחשבתית (שכילה).

סיבה ותולדה¶

יום מתמקד ביחסי סיבה ותולדה, ומתנה אותם ביחסי סמיכות (בחלל) וקדימות בזמן. אבל כאן הוא מגיע לבעיה (חלק ג', סעיף ב') - גם אם שני דברים סמוכים בחלל והאחד קודם לשני בזמן, זה לא מספיק בכינון סיבתיות. לכן מוסיף יום קשר הכרחי - האחד והאחר תמיד באים יחד.

חשבו למשל על ברק ורעם: הם תמיד באים יחד, בסמיכות ובקדימות בזמן, אבל האחד אינו סיבת האחר.

יום פונה לשתי שאלות עקיפות כדי לנסות לבאר את הסיבתיות:

למה אנחנו מסיקים שלכל דבר יש סיבה?
מדוע אנו פוסקי שלסיבות פרטיות מסוימות צריכות להיות בהכרח תולדות פרטיות מסוימות, ומהו טבע ההיסק מסיבה ותולדה?

(חלק ג', סעיף ו') יום שואל, מהו בדיוק תהליך האישור הזה, שמשהו גרם למשהו? יום מוסיף יחס נוסף - החיבור הקבוע: שני הדברים מגיעים יחד בכל פעם שאנו נתקלים בהם. כינון היחס הזה מגיע מן הניסיון: אני רואה את שני הדברים יחד עד שאני מסיק שבכל פעם שאחד מופיע, האחר מבליח יחד איתו - כמו עשן ואש. אבל בעצם, הקשר הזה לא הכרחי - אני רואה אש פעם אחת, חמש פעמים, מאה אלף פעמים, והם תמיד באים ביחד - עד כה; אין פה כל הכרח, ולמעשה, אומר יום, לא גילינו שום דבר. באסוש.

כעת אנחנו מגיעים ללב ליבה של בעיית האינדוקציה - מתוקף מה אנחנו מסיקים מן הפרט אל הכלל? מה מאפשר לי להגיע להיסק הזה - השכל, או דחף פסיכולוגי בלבד?

אנחנו מניחים שהעיקרון הזה - עקרון הסיבתיות -

כל מה שמתחיל להתקיים, יש בהכרח סיבה לקיומו

- הוא נכון, ועל בסיסו אנחנו חוקרים את העולם. אנחנו מניחים שזהו עיקרון דדוקטיבי - מהכלל אל הפרט: אש מחממת, ולכן האש הזו חייבת לחמם גם היא - בהכרח. יום אומר הפוך - ההיסק הזה הוא אינדוקטיבי - ראיתי מלא מדורות מחממות, ולכן אני מתיימר להגיד שאש, באשר היא אש, מחממת בהכרח. אנחנו מניחים את הקשר הזה אינטואיטיבית, אך הוא אינו כזה בכלל - ולכן גם אינו ודאי.

לעולם לא נוכל להוכיח באופן מופתי שלכל קיום חדש ולכל אופן קיום חדש מוכרחה להיות סיבה, אלא אם נראה בו בזמן את האי-אפשרות שמשהו יתחיל אי פעם להתקיים ללא עיקרון יוצר; והיה אם אי-אפשר להוכיח את המשפט האחרון - נצטרך להתייאש מהסיכוי להוכיח אי פעם את הראשון.

עקרון אחידות הטבע¶

אם השכל מורה אותי, הוא מבוסס על הנחה מובלעת; זה חייב להיות היסק רציונלי. אם כן, יש הנחה שאנחנו חייבים להוכיח - עקרון אחידות הטבע - מה שהיה הוא שיהיה; הטבע עומד באותה הצורה - אם דברים קרו ככה עד עכשיו, הם ייקרו ככה בעתיד.

ומה המעמד של העיקרון הזה? הוא ידיעה ודאית, או סברה? יום שולל את שניהם: משום שאנחנו מסוגלים להעלות בדעתנו שינוי בחוקי הטבע בלי סתירה, די בכך לשלול את האפשרות של העיקרון. זהו עיקרון ההעלאה על הדעת⁸.

בחלק השלישי, יום עומד על כך שיש שתי דרכים לחברת אידאות. הראשונה היא השכילה (Reasoning)⁹ - על פי חוקי הלוגיקה, אשר כשל בהם הוא כשל לוגי, וציות להם יניב תוצאה אובייקטיבית. השניה היא דמיון (Conception), החשיבה הפשוטה באמצעות האידאות, לאו-דווקא על פי קשר לוגי אלא בצורה פרטנית, כיד הדימיון. חשיבה כוללנית (אובייקטיבית) היא שכילה, וחשיבה פרטנית היא דמיון.

שימו לב - שכילה היא אובייקטיבית אם כולם יבצעו אותה באופן מושלם: שכילה בפועל היא סובייקטיבית, משום שכל אחד שוכל דברים בצורה אחרת (האם הדבר הזה זהה לדבר ההוא? אני אגיד שכן ואתה תגיד שלא; אם שנינו היינו עושים זאת מושלם, היינו מגיעים לאותה מסקנה, אבל לא בפועל).

סיבתיות, ורק סיבתיות, טוען יום, היא האמצעי היחיד לעבור מרושם נוכחי לרושם עתידי. אם דולקת אש בחדר - רושם של אש - אני אצפה מיד רושם של חום - לאור כינונו של האחד כתולדתו של האחרת. יום טוען כי החקירה, אם נתייחס עליה בצורה שכלתנית, תתגלגל באופן טבעי מהמישור האפיסטמי הפילוסופי למפתן הפסיכולוגיה: אנו חושבים שיש סיבתיות לאור צורך פסיכולוגי, ולא כהכרח אפיסטמי.

יום לוקח את השיטה החדשה שלו, ומיישם אותה בשיטתיות על שיטותיהם של לוק וברקלי; הוא בוחן מחדש את העצם, ואת ההפשטה. אלא שהמוקד¹⁰ בשיטה של יום הוא היחסים, אותם הוא מכונן כחוק כללי החל על כלל האובייקטיבים במציאות¹¹. ברוח האנושית, הוא קובע, נכונו העקרונות האלו מן הטבע - לא מבחירתנו - שקובעים כיצד נקשר ולא נקשר אידאות.

דן מספר על חברו אלכס, שבכל פעם שמתחולל משחק כדורגל - בטח ובטח משחק כדורגל חשוב - הוא מבצע טקס: הוא לובש תחתונים אדומים מסוימים, ושותה חצי ליטר חלב כמעט בשלוק אחד. כשדן שואל אותו למה, אלכס משיב שאם לא יעשה זאת, הקבוצה תפסיד; קישורי האידאות של אלכס הם סובייקטיביים - הוא מחליט שהדברים האלו הם סיבה ותולדה ומותר לו לעשות זאת בתפיסתו הפרטנית - אבל במציאות, האמת היא שהם לא קשורים אחד לשני, וזו אמת ששכילה אובייקטיבית הייתה חושפת.

סיבתיות אפיסטמית וסיבתיות פסיכולוגית¶

בחלקו השלישי של הספר הראשון, יום קושר את שתי האידאות - סיבה ותולדה - ביחסים מסוימים, קשר שאנו מכנים קשר סיבתי - הוא

זה שמאפשר לנו לבצע ניבוי (בכלל ומדעי בפרט). העבר וההווה הם במעמד עובדתי, אבל העתיד אינו ידוע, ולכן חשיבותו של הניבוי - הוא מאפשר לנו לרכך בקצת את חוסר הודאות הזו. אם הייתי אומר לכם, הנה הופיעה פה להבה, תכף יהיה פה חם, תאמינו לי: קשרתם בין שתי האידאות, הלהבה והחום, בקשר של סיבה ותוצאה. אבל אם אגיד לכם, הנה הופיעה פה להבה, תיכף יהיה פה קר, לא תאמינו לי - מהיעדר אותה הסיבה. הקשר הראשון מתוקף לכאורה מהיסק סיבתי חזק - שכילה*, היא גילוי יחס בין אידאות - והשני הוא רק פסיכולוגי: פשוט לא מסתדר לי בראש שלי להאמין לך. האמנם?

השכילה יכולה לחשוף בפנינו שני סוגים של יחסים בין אידאות: יחסים ודאיים¹⁶ ויחסים הסתברותיים¹⁷. יחסים ודאיים ניתן לדעת - הם לא יכולים להיות אחרת, לא יכולים להשתנות. זהו קנה המידה המחמיר ביותר של ידיעה, והיעדר השינוי הוא תנאי שלו: לא רק ודאות של הדבר כפי שהוא עכשיו, אלא ודאות שהוא אינו יכול להיות אחרת.

שכילה, כאמור, היא חשיפת היחס בין אידאות. אולם, אם אנו מחפשים ודאות, אותו קשר בין אידאות חייב להגיע מן הרשמים - לפי העיקרון האפריציסטי - וחייב להיות הכרחי. במהלכו השלילי, יום מראה שאין רשום פשוט שכזה, בטח שלא בהכרח.

רווק גורר בהכרח לא נשוי. נסו לדמיין רווק נשוי¹⁹ - לא תצליחו, משום שזו סתירה לוגית. מצד שני, נסו לדמיין סיבה בלי תולדה. תצליחו לדמיין דבר כזה - משום שזו לא סתירה לוגית - ולכן, לא ודאי.

מטרתו של יום היא לא רק לשלול את מושג הסיבתיות, משום שאינו משורשר לרושם קודם; זאת הוא עושה כבר בתחילת המהלך. אז למה להמשיך? בחלקו השני, החיובי של המהלך, יום עומד על כך ששכילה עדיין מבצעת קישורים סיבתיים. אולם, אם נקבל את המודל האמפריציסטי להכרה, היא לא אמורה להיות יכולה לעשות את זה. מאיפה זה בא? איך אנחנו עושים קישורים סיבתיים, ועוד להאמין בהם?¹⁸

הפתרון של יום הוא שלא ניתן להצדיק תבונתית כישורים סיבתיים - ההצדקה האפיסטמית איננה - אלא רק פסיכולוגית: מתוך צורך רגשי שלנו, ולא מטבע המציאות.

בעיית האינדוקציה¶

עקרון אחידות הטבע הוא תנאי להיסק סיבתיות חזק יותר מתנאי פסיכולוגי. אולם, העיקרון הזה לא עומד לפי יום - לא ניתן להוכיח באופן דדוקטיבי שהטבע הוא אחיד בהכרח, משום שעולה בכוחנו לדמיין אפשרות אחרת (פארמנידס!!!); אולם, גם האפשרות האינדוקטיבית - שסביר להניח שהטבע הוא אחיד, כי זה מה שקרה עד כה - נופל גם הוא: יום קובע כי אין זה סביר על בסיס ניסיון העבר לקבוע שמה שהיה הוא שהיה.

לאור זאת, יום מכתיר את בעיית האינדוקציה כדחף פסיכולוגי, ותו לא¹⁵.

חשוב להבדיל בין אינדוקציה כניבוי - אם הדבר ההוא יקרה, אז הדבר הזה יקרה, כי זה מה שקרה עד עכשיו - לבין אינדוקציה כסיבתיות - אה, הדבר הזה שראיתי עכשיו הוא שגרם לדבר ההוא שראיתי עכשיו**. יום חותר כנגד שתיהן (סעיף יד').

יום אומר שהוא רואה את הקשר הזה - שיום קורא לו סמיכות ועקיבה ולא סיבה ותולדה, לאור הכשל הזה - לא בדברים עצמם, אלא בנו - החזרות של הקשר הזה שאנו צופים בין דברים שאנו חושבים שהם סיבה ותוצאה לא יוצרים שום דבר במושאים, אלא ברוח. בכל פעם שאני עושה לחתול רודריק מיאו, רודריק מחזיר מיאו. זה לא משהו ברודריק - המיאו שלי הוא לא הסיבה למיאו של רודריק - אני חושב ככה משום שנוצרת אצלי רושם החזרה (רגש) - אידאת הקשר ההכרחי, שהולכת ומתחזקת כל פעם שאני עושה מיאו ורודריק מחזיר מיאו;. בשני הגורמים הקבועים האלה - המיאו שלי והמיאו של רודריק - לא משנה שום דבר לא אצלי ולא אצל רודריק - אלא מייצר משהו ברוח שלי, וזהו: ה"הכרח" מתקיים ברוח ולא במושאים.

הפתרון של קאנט: ה"הכרח" מתקיים ברוח ולא במושאים הופך לה"הכרח" מתקיים ברוח ולכן במושאים.

המדע היקר של יום, שאותו התיימר לקדם בחקירתו, נותר עכשיו נבוב; אי אפשר להגיד בביטחון, בשכלתניות, שדבר גורם לדבר אחר - ויום, עצוב, חוזר לשחק שש-בש.

עד לקריאת מסקנה זו, קאנט היה רציונליסט מן השורה; היא זו שהוציאה אותו למסע שלו בביקורת התבונה הטהורה.

סיבתיות כהרגל¶

אז מאיפה בכל זאת מגיעה התפיסה שלנו של הסיבתיות? יום מייחס אותה להרגל. האידאה של דבר מסוים - החתול כריסטובל - מגיעה תמיד עם אידאה של דבר אחר - ריח שתן במטבח. כל אחת מאלו נפרדת לגמרי, מובחנת אפיסטמית: הן לא תורמות אחת בשנייה. אולם, משום שבכל פעם שיש ברוח רושם של החתול כריסטובל, יש רושם של ריח שתן במטבח, הרוח מתרגלת לקשור בין הדברים, ונוצרת אמונה.

בדיוק כמו שקתולים[^20] מבצעים טקסים פולחניים ואמונתם מתחזקת, אומר יום, ובדיוק כמו שאנשים עם OCD הולכים ומתדרדרים ככל שהם מתמידים בקומפולסיות שלהם, כך גם אנחנו והסיבתיות.

יום מסכם -

ההכרח נמצא ברוח

- ולא במושא.

ומשם לעוד הרבה מאוד תתי-קטגוריות. ↩
לפי יום. ארנון לא מסכים. ↩
יום ניסה להתפרנס באקדמיה, למרות שזה לא הלך לו - הוא היה היסטוריון במקצועו. מעניין לראות שעד קאנט הפילוסופים לא התפרנסו מזה, עד שבא קאנט והרס לכולם כי הוא הפך את הכל לנורא טכני. אולם, יום מוכר בזכות הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לאור הטענה של קאנט שיום עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית - למרות שזה עושה לו עוול. פירוש הדבר הוא לא שקאנט הוא יומיאני - הוא רק זה ש"נתן לו את הבעיטה" (אם כבר, קאנט הוא לייבניציאני, אומר דן). ↩
יש בה מלא פגמים, אז שלא יעוף על עצמו!, אומר דן, והוא לא עשה צבא, מוסיפה גוני, אבל למרות זאת, זה מאוד מרשים - זה מה שקורה שהוא לא מבזבז את הזמן שלו בטיקטוק ובחגיגות. ↩
הכוונה היא לא להחזיר אותו לימי אפלטןו אלא להתאים אותה לתפיסה האמפריציסטית. ↩
ארנון מציב אותם במעמד הקוגיטו; זהו סינונים להסתכלות אצל קאנט. ↩
מדוע זהות אינה אינטואיטיבית? יום מתבסס כאן על לוק - בגדול, כינון זהות דורש השוואה מסוימת, שאינה ברורה מאליה. ↩
פארמנידס!!! ↩
אצל יום, זהו סינונים לתבונה, אך לא אצל קאנט. ↩
לוק וברקלי דיברו עליהם, אך לא במוקד השיטה שלהם. ↩
כמו חוק המשיכה לפי ניוטון; כשם שכח המשיכה מושל בתבל ומלואה, כך גם מושלים היחסים היומיאניים ברוח. ↩
אלו מושגים סינטיים, על פי קאנט - המשך יבוא. ↩
אלו מושגים אנליטיים, על פי קאנט - המשך יבוא. ↩
אני מתעלם מהשאלה האם יש אינטואיציה נשית, מוסיף דן. ↩
זהו החלק הכי מפורסם של המהלך של יום, אבל לא השיא שלו, שהכניס אותו לדיכאון. ↩
יחסים אנליטיים לפי קאנט - נובעים מניתוח עצמם. ↩
יחסים סינתטיים לפי קאנט - נובעים מניתוח אחר. ↩
כל כך משוכנעים, שאפילו יום עצמו, אחרי החקירה הדקדקנית שלו, העיד שהוא לא מפסיק להאמין בקשרים סיבתיים. ↩
אולי אם אתה מתחתן עם עצמך. לא העזתי לשאול. ↩