מסה על שכל האדם

טקסט (א), טקסט (ב), טקסט (א, אנגלית), טקסט (ב, אנגלית), טקסט (ג, אנגלית), טקסט (ד, אנגלית)

בבקשו לכונן שיטה חדשה, לוק כותב ב1690 את מסה על שכל האדם³, שמבקשת להרוס את השיטות הקודמות, השגויות, בכדי לכונן על הריסותיהן משהו חדש. לוק, כאמור, מבקש לחקור לא את המציאות עצמה, אלא את הכלי באמצעותו אנחנו לומדים אותה - שכל האדם; המסה כולה עוסקת אך ורק בשכל האדם, מושא החקירה המוצהר, ולא יוצאת ממנו לעולם. האפיסטמולוגיה אינה משחקת כאן תפקיד חקירה מקדימה - היא עצמה החקירה⁷.

לוק טוען כי איננו מגיעים עם רעיונות מולדים - כמו הראייה האונטולוגית - אלא טאבולה ראסה¹ - לוח חלק. זוהי הנקודה המכרעת בין הרציונליסטים לאמפריציסטים: הרציונליסטים טוענים כי אין די בקליטה החושית בכדי להסביר את הידיעה, בעוד שהאפריציסטים מתעקשים שכל הידיעה מגיעה מהקליטה החושית².

העמדה שמציג לוק במסה היא ריאליזם נאיבי. ריאליזם, כאשר רילאליזם הוא עמדה מטאפיזית⁴ המבקשת לכונן את מה שקיים: הרילאיזם טוען שיש דברים מעבר למחשבות שלנו - באמת יש דברים שם בחוץ. הריאליזם של לוק הוא נאיבי, משום שהוא אינו מפקפק במה שקיים - הוא לא מתפתל סביב השאלות האונטולוגיות - האם מה שאני חושב עליו שם בחוץ?, אולי כל זה חלום? - אלא לוקח את מה שמוצג לנו כמובן מאליו, כמו כל אדם לא-מתפלסף⁵. אולם, מרוב הניסוחים משתמעת דווקא עמדת תורת הייצוג - שאומרת שאמנם ישנם דברים שם בחוץ, אך הם אינם נתונים לנו באופן בלתי-אמצעי - רק בדימויים, מושגים, ייצוגים⁶; אנחנו לא יכולים לדעת את הדברים כשלעצמם. זו, כמובן, עמדה שונה בתכלית מהריאליזם - ודווקא היא העקבית יותר אצל לוק.

אנחנו נולדים לוח חלק. ומאיפה מגיעים לנו מושגים לרוח? בשני ערוצים בלבד: חוש חיצוני⁸, הקולט דברים מבחוץ, וחוש פנימי - הקולט דברים מבפנים. אולם, החוש הפנימי תלוי בחושים החיצוניים: כל עוד כלום לא נכנס, שום דבר לא קורה בפנים. בשונה מדקארט, לוק משרשר את המחשבות בהכרח לקלט חיצוני; אנחנו סבילים בתהליך הזה⁹. לעומתו, החוש הפנימי הוא פעיל: אנחנו חושבים על דברים, מעבדים אותם, ויכולים לפרק ולהרכיב אותם מחדש, עד גבול מסוים. הפירוק וההרכבה מייצרים אידאות - מושגים¹⁰ - לרבות מושגים פשוטים ומושגים מורכבים. אנחנו חולקים את המנגנון הזה עם כל שאר החיות; מה מייחד את האדם?

לוק סבור שזוהי ההפשטה. כשאנחנו פוקחים את העיניים, אנחנו רואים דברים פרטניים. אולם, אנחנו ורק אנחנו יכולים להפיק מהמקרים הפרטיים מושגים כלליים¹¹. ידע ומדע נסמכים על הכושר המיוחד הזה.

על ההפשטה

האידאה

אידאה - תוכן נפשי הכרתי - היא מושג מפתח בהגות של לוק בחוקרו את השכל. הוא מחלק את האידאות לכמה סוגים:

• אידאות תחושה (sensation) אלו אידאות בדבר דברים כמו כיסא, שהן לרוב מורכבות מאוד. כשחושבים למשל על כיסא, יש אידאה של כיסא - שמורכבת מגודל מסוים, צבע מסוים, צורה מסוימת...

• אידאות החזרה (reflection)

• פעולות השכל רצייה, הבחנה, ספק - פעולות השכילה.

האידאות כולן הן עניין אפיסטמי לגמרי - הן מצויות בנפש, ולא בחומר. מאפיינים של החומר - איכויות - מציתות בנו אידאות בנפש. לוק מחלק את האיכויות לאיכויות ראשוניות - המצויות בדבר עצמו, בלתי-תלויות בתפיסה שלנו - ולאיכויות משניות¹² - שנמצאות רק בנו וביחס שלנו לגופים. כיסא תופס מקום במרחב בין שאני שם למדוד אותו או לא, אבל אש חמימה לי כשאני רחוק וכואבת כשאני קרוב - זה לא דבר שמצוי באש, אלא בי כתוצר של המצב והיחס שלי אל האש כרגע. חסילון גמל שלמה רואה 16 צבעים בסיסיים, לעומתנו, קופים עלובים, שרואים רק 3 צבעים. תפיסת המציאות שלו בוודאי אחרת לגמרי - אבל העולם שהוא חי בו הוא אותו עולם ממש; הצבע הוא לא בעולם כפי שהוא בחסילון גמל השלמה.

טקסט

האידאות הן תוצר של הפשטה; אילו הייתי נדרש לשיים כל כיסא וכיסא שאני נתקל בו (זה איציק... חיים... פנחס... על כל האודיטריום!), לא הייתי יוצא מזה. לוק מתאר כיצד, באמצעות השפה, הנפש מפשיטה מהעצמים את האיכויות המשניות, ומייחסת אותם לייצוג כללי¹³. אני אקח את האידאה של הכיסא (הכיסאיות של הכיסא, אם תרצו), אוציא אותה מהקשרה - לא אכפת לי מה ומתי ואיך הכיסא הזה - ואז אחיל אותה על עצמים אחרים תואמים (היי, הדבר הזה הוא כיסא). אידאה כזו מקבלת שם -כיסא, או, בדוגמה של לוק בטקסט, לבן.

טקסט

העצם

טקסט

לוק מתאר את האיכויות שיוצרות את האידאות שלנו כנישאות על גבי דבר כלשהו - עצם - שנושא על גביו אינספור אידאות פשוטות - הכיסא הזה הוא גם ירוק וגם בעל ארבע רגליים וגם מאוד מכוער - כל דבר כזה הוא אידאה, שניצבים על גבי מצע יציב, שאינו מוכר לנו.

כלומר, העצם - מצע יציב, בלתי נגיש - טומן בתוכו איכויות - הבאמת שייכות לו - שבכוחן לעורר בנו אידאות. העצם הלוקיאני הוא במעמד של הנחה, ולא כיש אונטולוגי יציב כמו, למשל, אצל דקארט.

אם ישאלו מישו מהו הנושא שאליו שייכים הצבע או המשקל, לא יהיה לו מה לומר מלבד זה שהם שייכים לחלקים המתפשטים והמוצקים, ואם ישאלו אותו מהו הדבר שהמוצקות וההתפשטות שייכות לו, מצבו לא יהיה טוב בהרבה ממצבו של ההודי [...] אשר אמר שבעולם תומך פיל גדול, וכאשר שאלו אותו על מה ניצב הפיל תשובתו הייתה שזהו צב גדול, וכשנתבע שוב לדעת מה מקנה תמיכה לבצרחב הגב השיב שזהו דבר מה שאינו יודע מהו. פרק 23, פס' 2

סיבה ותולדה

טקסט

לוק מתאר סיבה ותוצאה כשינוי בין אידאות ביחס סיבתי: אידאה אחת מותמרת לאידאה אחרת בעקבות מאורע סיבותי מסוים.

חימום שעווה (אידאה א') מעבר לטמפרטורה מסוימת תמיד ימיס אותה ויהפכה לנוזלית (אידאה ב'); זהו היסק אינדוקטיבי שמבוסס על תצפית אמפירית - ראיתי את זה קורה בכל הפעמים הקודמות, ולכן הגעתי למסקנה שזה תמיד יקרה.

על זהות ושונות

טקסט

לוק מגדיר זהות כהשוואה מעבר לזמן ולמקום - נאמר על איכות שהיא זהה או על עצם שהוא זהה כאשר שינוי של זמן או מקום לא משנה אתת זהותם - השוואה בין דבר לבין עצמו¹⁴.

לוק שולל את קיומם של מספר עצמים מאותו הסוג באותו המקום והזמן. הוא מגדיר שלוש סוגים: - האל - רוח (שכלים) - חומר (גופים)

כלומר, חלקיק במקום מסוים בזמן מסוים שולל בהכרח קיומו של חלקיק אחר באותו המקום ובאותו הזמן. הוא יכול להתקיים לצד האל ולצד שכל, אבל לא ביחד עם חלקיק אחר. רעיון זה נקרא עקרון האינדיווידואציה²⁰.

כאן נגלית חולשה בשיטה של לוק, ביחסו לחלל ולזמן - היא נוטה לשיפוט עצמי (החלת עקרונות השיטה על השיטה עצמה¹⁹). אנחנו נולדים לוח חלק; כיצד הגיעו לתודעה שלנו המושגים האלה? לוק נותן הסבר אבל, כפי שנראה בהמשך בהסבר האדם, ההסבר הזה אינו לגמרי מספיק.

תודעה עצמית

לוק מפלח גם את האדם לחלוקה סוגית כזו (סעיף 9) - ישנו האדם (Human Being) - קרי, האורגניזם החי, הגוף, והאישיות (Personality) - קרי, האופי, הנפש, השכל.

כאן קורה משהו מוזר:

ארנון מספר שהוא נתקע במגלשה בגיל חמש (סיפור אמיתי!). ארנון הבוגר זוכר את המודעות של להיות תקוע במגלשה - הוא יכול להגיד שהוא (קרי, אותו אני) נתקע במגלשה.

לוק בעצם אומר, שגם בהינתן גוף שונה לגמרי - אפילו אם אין לארנון הבוגר אפילו חלקיק אחד במשותף עם ארנון בן החמש - עדיין מתקיים יחס של זהות, משום שסוג השכל נשאר עצמו מעבר למקום ולזמן. הזהות העצמית שלנו נעוצה רק בנו, בזיכרון - וכך, תיאורטית, ייתכן, לפי לוק, אני על פני אינספור שנים וגופים¹⁵, כל עוד ישנו החוט התודעתי המקשר¹⁶. לוק מייחס את כל מה שנכלל ברצף התודעתי הזה כהכרה אחת, של סובייקט אחד¹⁷.

לוק מגדיר את אותו אני כעצם - כשם שעושים רוב ההוגים שקדמו לו¹⁸. להיות אישיות מסוימת זה מקרה פרטי של להיות עצם - להיות אותו הדבר.

עצם שמני ועצם ריאלי

הכרה	מציאות
👨 ^מושגים^	דברים
👨^🐱^	🐈
👨^"מוצקות,"^ ^"כתום"^ (איכויות ראשוניות)	🐈

הטענה של לוק היא כזו - יש בחוץ דברים, אך איני יכול להכיר אותם במלואם - על כל התכונות שלהם. אולם, לוק אינו אידיאליסט - שיפוטים כמו "עושה מיאו" או "כתום" באמת קיימת שם בחוץ, אבל הם לא נגישים לי - הם טומנים בחובם את הכוח לעורר את האידאה של הכתום או עושה המיאו בראש שלי - זה, ורק זה מה שנגיש לי. יש "כתום" שמני (נומינלי) - הכתום שאני מכיר - וכתום ממשי (ריאלי) - הכתום שבאמת שם בחוץ[^23].

ישנו עצם אחד בלבד - סוס כלשהו שם בחוץ - אולם המהות שלנו היא שמנית - חום ודוהר ועושה ניייייי הם גיבובים שרירותיים שאנחנו מייחסים לו. הטענה של לוק היא שישנה מהות נוספת - המהות האמיתית של הסוס - שאינה נגישה לנו.

קשיים

ההבחנה הזו עושה שמות בפילוסופיה של לוק; היא מובילה לאבסורד רציני, שלאורו בארקלי מחדד אותה אחר כך. בכדי לתקף מושג בשיטה האימפיריציסטית שבה לוק דוגל, אנו נדרשים לצפות בו. אני קולט דברים כמו "כתום" או "עושה מיאו" בחושים; אבל אם משהו כתום ועושה מיאו, הרי שהוא חתול - משהו חייב להחזיק יחד את הכתום ואת החתול - הם אינם סתם מרחפים בחלל. לכן, אנחנו, במחשבה, מייחסים את המושגים האלו למצע - יש משהו שהוא "כתום" ו"עושה מיאו". אבל ההשלמה הזו פסיכולוגית לגמרי - לא ראיתי את אותו המצע; אדרבא, לוק אומר בפה מלא שאיננו יכולים לעולם לחוות אותו. תפרק את ה"חתול" - אידאה מורכבת - ככל שתרצה לפרק, לעולם לא תגלה את אותו המצע.

האם המצע הזה קיים בכלל? לוק הוא ריאליסט; הוא יגיד, הגם שלא בעקביות מלאה, שיש עצם כזה - עצם ממשי. אולם, הוא אינו נגיש לי. כשאני אומר ג'ינג'יסטותאלס²¹, אני מצביע על עצם שמני - איגוד של התכונות "כתום" ו"עושה מיאו". על תוקפו של זה ניתן לערער.

חשבו על סוס. הוא גדול, והוא חום, והוא דוהר. הסוס באמת נמצא שם. אנחנו מנצלים אותו לרכיבה, לדבק או לנקניקים²². האם זהו סוס? זוהי המהות שלו? את זאת לעולם לא נדע.הצורה שאנחנו מבינים ומגדירים את הסוס - חום, גדול, פוטנציאל לדבק - היא עצם שמני, אינה קיימת בהכרח. סוס כלשהו, שקיים ונמצא גם בלי אדם שיבקש להבין אותו, הוא עצם ממשי - והוא קיים.

כאן ברקלי מחדד על לוק - הוא זונח את העצם הממשי, ונשאר רק עם העצם השמני.

על אמיתות ושקריות

מה קורה כשאנחנו מכנים דבר מה כאמיתי או שקרי? לוק מציג את הסיווג הזה כטענה כמוסה בדבר חיוב או שלילה. אבל מה הכוונה בחיוב או שלילה? אחת האפשרויות היא טעות מושגית - אתה אומר שזה צהוב אבל זה לא באמת צהוב. אפשרות אחרת היא טעות אונטולוגית - אתה אומר שיש פה קיר, אבל אין פה באמת משהו כזה. כשאתה אומר יש כאן קיר, אתה טוען טענה חיובית - בתוך האידאה של הקיר מובלעת הטענה יש פה קיר, וכנגדה אתה טוען.

---

1. וזה אומר - סלט טאבולה**, אומר דן ↩

2. וזה בעצם מאוד מוזר להיות אידיאליסט אמפריציסט - יש רק רוח, אבל כל מה שאנחנו יודעים מגיע מהחושים. אבל בארקלי כזה. זו התחלה של בדיחה פילוסופית גרועה - מה קורה כשאנגלי, אירי וסקוטי מנסים לעשות פילוסופיה? לא טוב. ↩

3. ולייבניץ שהוא ממש מעולה לפי דן, הגיב לו בחיבור משלו - מסות חדשות על שכל האדם - סעיף לסעיף. ↩

4. ולא אפיסטמית, כמו רציונליזם ואמפריציזם ↩

5. כמו דודה פנינה, שלא מנסה להבין מה יש או אין בעולם. ↩

6. אם אני מסתכל על עץ מחוץ לחלון, אני לא רואה את העץ כשלעצמו. דמיינו שהחלון אטום, אבל ישנה מצלמה המצביעה עליו, שאת התמונה שהיא מציגה אנחנו רואים על מסך; כך גם המציאות, נתונה לנו באופן עקיף. ↩

7. ושפה נחקרת כדי לחקור את השכל עצמו. ↩

8. חמישה חושים בלבד, לוק מדגיש. ↩

9. דן רואה אותנו; הוא מעדיף לראות דברים אחרים, כמו פיצות. ↩

10. אצל לוק, המושגים האלו סינונימיים לחלוטין; לא אצל קאנט. ↩

11. אני רואה אתכם - פתיתי שלג מיוחדים - ומכם אני יכול להסיק מושג מופשט - האדם. ↩

12. זוהי תרומה משמעותית של לוק לפילוסופיה המערבית, לפי ארנון. ↩

13. יום יזעם על זה, מספיילר ארנון. ↩

14. זהות המכונה זהות נומרלית - הדבר זהה רק לדבר האחד עצמו. ↩

15. הבודהיזם מתכתב עם זה מהכיוון ההפוך בתפיסת האין-אני (תודה, טל!). ארנון מציג את זה מהכיוון ההפוך - הוא מספר שהמורה שלו למדיטציה, סטיבן, מגדיר את עצמו לא כסטיבן, אלא כI'm Stevening - לא דבר יציב זהה, אלא תהליך רציף מתמשך. ↩

16. פילוסופים עכשיווים עושים מטעמים מההפרדה הלוקיאנית הזו. הפילוסוף דרק פרפיט, למשל, מעלה את השאלה - נניח וניקח את אונות המוח שלי ונשתיל בשתי גופים שונים, כך ששניהם יכילו את הזיכרונות שלי - מי מהם אני, אם בכלל?. דן מכנה דיונים מסוג זה מדע בדיוני ירוד, למרות שאנשים כותבים תזות על הדברים האלה. ↩

17. שלא כמו פיצול אישיות, וסרטים מעצבנים בנושא ↩

18. זולת, אולי, שפינוזה ↩

19. כמו פרדוקס השקרן ↩

20. לייבניץ מעלה רעיון דומה. ↩

21. החתול הג'ינג'י בבית הסטודנט. ↩

22. ולא גם וגם, מוסיף דן [^23] בפסיכולוגיה ירשו את ההגדרה הזו, באיזושהי תצורה - שם מתייחסים להגדרה תיאורטית כנומינלית (מה זה הדבר הזה? מה אתה בא לחקור? זיכרון?) וריאלית כאופרציונלית (כן, אבל מה זה בפועל? מבחן זיכרון?) ↩