לייבניץ

גוטפריד וילהלם לייבניץ¹ (1646-1716) היה פילוסוף ומתמטיקאי ידוע, והיה איש אשכולות (שסבל מזה ממש³) שהיה מעורב בהרבה מאוד תחומים, שברובם נחשב לאיש מקצוע של ממש². קרו לו כל מיני דברים, והוא אכל כל מיני מאכלים טעימים. הוא נחשב בקרב רבים למוצלח מבין שלושת הרציונליסטים הראשונים - דקארט, שפינוזה, והוא עצמו. הוא זכה להכרה רבה עוד בימי חייו.

לייבניץ שוטט ברחבי אירופה בצעירותו בשליחות דיפלומטית, ובמסעותיו פגש הוגים רבים - לרבות שפינוזה - שהשפיעו עליו מאוד.

הוא כתב ה מ ו ן⁴ - האקדמיה הפרוסית הוציאה כבר ארבעים כרכים, ואנחנו מאמינים היום שהגענו רק לאמצע. אלא שבניגוד לשפינוזה, ובדומה לרוב הפילוסופים האחרים, אין טקסט מרכז של כל השיטה שלו, והבנה היא עבודת טלאים - של הכתבים, האיגרות, וטקסטים אחרים. ככלל, הם נכללים לשני רבדים: האחד, לאנשי מקצוע, מביני עניין, והשני לאדם הפשוט. בהמשך, ראסל ביקש לעשות צדק בכתביו של לייבניץ⁵. לייבניץ מסתמך על עקרונות לוגים בהגותו, ועושה בהם מטעמים - וראסל מזהה אותם כעיקר ההגות: הפילוסופיה שלו נבנית לכאורה מעקרונות לוגיים. אלא שלטקסטים של לייבניץ יש היבטים חשובים נוספים, כמו מאמרים שלמים במטאפיזיקה. ראסל בוחר להתעלם מאלו - המוץ המטאפיזי - ונישאר עם הדבר הפילוסופי הראוי היחיד - הלוגיקה. לייבניץ עצמו כנראה לא שותף להבחנה הזו; הכלים הלוגיים הם הכלי, ולא העיקר.

לייבניץ עוסק גם הוא בשאלת האחדות והריבוי. היכן ששפינוזה צידד באחדות - העצם, לייבניץ מצדד בריבוי. התשתית המטאפיזית של לייבניץ היא ריבוי אינסופי של עצמים - אותם הוא מכנה מונדות, והם אלו שקיימים באמת. שאר הדברים הם אמת תופעתית - הצגה בלתי מדויקת, חלקית ומבולבלת של הדברים. המונדה היא עצם, [במובן האריסטותלי של המילה], כפי שמסכימים עליו כל ההוגים עד כה - אלא שלשיטתו, המונדות הן עצם פשוט - מעיין אטום רוחני. מה שאנו רואים בתפיסה החושית שלנו אינה המציאות כהוויתה - אלא ביטוי של האמת המונדית המוחלטת. לייבניץ מנהיר בדוגמה הזו:

דמיינו יחסים משפחתיים בין אנשים - יחסים סיבתיים⁶. אם נצייר אותו גרפית ^(כמו^ ^שדן^ ^עושה)^, יהיה לנו ביטוי חללי של אותה המציאות. זהו לא אותו הדבר, אלא ביטוי של הדבר עצמו - וממנו אפשר להסיק את האמת, משום שהביטוי אמין.

האמת היא מטאפיזית, והתשתית שלה היא המונדות - ומה שאנו רואים הוא ביטוי שלה.

לייבניץ תיאר את עצמו כילד פלא, שהתחבט כבר בגיל 15 בשאלות מטאפיזיות, כמו הסיבות המכאניסטיות של הדברים (איזה מין ילד בן 15 עושה את זה? לייבניץ). תחילה, קיבל על עצמו את ההסברים המכאניסטיים, אך בהמשך שינה את דעתו ודחה אותם - וקם כאידיאליסט. זאת אנחנו למדים מהטקסט בו תיאר את חלקיק המציאות הבסיסי לשיטתו - המונדולוגיה.

לייבניץ היה אדם חיובי, וניסה בהגותו לגשר ולפשר בין גישות שונות - אפלטוניות, אריסטותליות, שפינוזיות וקרטאזיות - מתוך אמונה שבכל הגות כזו יש גרעין של אמת, ועלינו לברור את המוץ - ולא כולם טועים ואני צודק⁷. ההרמוניה הזו מקבלת ביטוי מרכזי בהגות של לייבניץ, שמתאר את תנועת המונדות כהרמוניה טבועה מראש.

---

1. משמעות השם היא שלווה אלוהית - קרוב באופן מוזר לברוך שפינוזה (ברוך בידי האל). רנה הוא סתם רנה (קיצור של נולד מחדש - Renaissance). ↩

2. בנאום ההשכבה המפורסם שלו, הוא נמשל לאדם החולש על מרכבה שרתומה להרבה סוסים. ↩

3. החוקרים היום החליטו שניוטון ולייבניץ הגיעו לתיאוריות שלהם באופן בלתי תלוי בזמן דומה. לייבניץ פרסם ראשון (אל אף שגילה אחר כך), והואשם בגניבה ספרותית מניוטון. צורת הסימון בחדו"א עד היום מבוססת על לייבניץ. ↩↩

4. כל הגרמנים האלו כתבו בארגזים, אומר דן. תן לי שתי קילו לייבניץ... ↩

5. זה מה שקורה כשפילוסוף אנליטי עושה סדר. ↩

6. צביקה ושמרית הולידו את דניאלה, שרונה וX, שהוא רופא. דניאלה התחתנה עם קוונטין והולידה את ליאו ↩

7. ולכן זה רע במיוחד מה שעשו לו האנגלים האלה³, אומר דן. ↩