המונדולוגיה

טקסט

הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן שדקארט כונן את העצמים הנבראים, ושפינוזה קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא המונדה - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה, אותם הוא מגדיר כעצם פשוט. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה⁷, לייבניץ סבור, בניגוד להוגים יוונים קדמונים כמו האטומיסטים כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, הם רוחניים בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - הריקוד המוני - שנשגבים מבינתנו. את הריקוד הזה מכנה לייבניץ הרמוניה טבועה מראש. לייבניץ סבור שבין המונדות אין שום קשר, או סיבתיות - אלא התאמה מלאה ומושלמת, מכורח טבע המציאות - מכאן מגיע הטבועה מראש. המציאות הוא לא ריבוי אקראי של יחידות, אלא מארג בלתי תלוי, המתנהל בהתאמה.

דמיינו שאתם נכנסים לחנות שעונים, וכל השעונים מורים על אותה השעה בדיוק. הסבר אחד הוא שמסתובב השען, גורם חיצוני להם, ומכוון אותם יחדיו מדי פעם. הסבר אחר הוא שהם קשורים ביניהם סיבתים איכשהו, ותנועה של מחוגו של אחד תניע את כל האחרים. והסבר אחרון הוא שהשען הוא בעל מלאכה כה מוכשר, כך שמרגע שיוצאים השעונים מהמפעל הם מכוונים באופן מושלם, ולעולם אינם יוצאים מאיזון. נחשו מה חושב לייבניץ?

משום שהמונדה היא יחידה רוחנית, לייבניץ נחשב לאידיאליסט⁵, וכנראה הראשון מביניהם⁶. אולם, היכן ששאר האידיאליזם (ובפרט - זה של ברקלי) שולל לחלוטין את החומר כסוג של אשליה, החומר אצל לייבניץ קיים, אך במעמד אונטולוגי נחות יותר - תופעתי. כשם שלייזר הוא צמצום מסוים של אור, לייבניץ מציב את החומר כתופעה מסוימת של הרוח. הוא מגדיר את החומר כbona vide - תופעה מבוססת היטב. מסיבה זו, יש אלו המסווגים אותו כפלורליסט.

לייבניץ אינו סבור, כמו פארמנידס או הפילוסופיה ההודית⁸, שהעולם שאנו חווים הוא אשליה - אלא כהעתק, או צל כלשהו, של העולם כפי שהוא במציאות - קצת כמו האידאות האפלטוניות: העולם התופעתי מבטא בדרכו את המציאות המטאפיזית.

עקרון הזהות של הבלתי נבדלים¶

המונדות, חרף היותן רוחניות, נושאות תכונות מסוימות - לרבות תפיסה¹⁰, ותאווה⁹. לייבניץ קובע כי למונדה, "אין לה חלונות". את ההפרדה בין המונדות מבצע לייבניץ בעקרון הזהות של הבלתי נבדלים - אם יש שני דברים שנושאים את אותן התכונות, הרי שהם דבר אחד. אם ישנם, למשל, שני אטומי מימן זהים לחלוטין, הם שניים משום שהם במקום אחר בחלל ובזמן - אחרת, היו אטום אחד. מזאת קובע לייבניץ כי אם ישנם שני דברים שונים, חייב להיות הבדל בתפיסה שלהם.

עקרון הייחודיות¶

משום שתפיסתו לא חומרית, לייבניץ לא יכול להבדיל בין פרטים לאור החלל והזמן. כיצד, אפוא, הוא מבדיל בין המונדות? זאת באמצעות הגדרה שלמה - פרדיקטים. נניח, אומר דן, שאתה מחפש בגוגל, או בת זוג, או בת זוג בגוגל. האידאה של בת הזוג לא תעזור; אתה מחפש פרט אחד, אינדוידואל. אז מתחילים לצמצם - "כסף", "ציונים נמוכים בפילוסופיה" (שאוכל לצאת חכם לידה), וככה מצמצים עוד ועוד את השדה (כסף? כסף יש בארגזים. פילוסופיה? מי לומד פילוסופיה? שמונה בתעודת הזהות? למי אין? אה, אבל יש תשע אחרי זה?). מה שמבדיל, בסופו של דבר, את בת הזוג הרצויה למיוחדת היא פרדיקטים מסוימים, או חיבור מסוים בין פרדיקטים, שייחודי רק לה - זה מה שהופך אותה למה שהיא.

כל התכונות האלו - א' הוא יקר, הוא כבד, הוא חתול, וכו', כשאגיע לכל הפרדיקטים כולם - דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות - תהיה לנו הגדרה שלמה של א', ונדע מה הוא א'. רק האל יכול לתפוס את ההגדרות השלמות האלו.

התפיסה¶

המונדות נבדלות זו מזו - לא בתכונות חיצוניות, אלא בתכונות פנימיות - בראש ובראשונה בתפיסות. כל מונדה היא מצבור של תפיסות, כשם שכל אחד מאיתנו נפרד. התפיסות שיש לי בראש הן מה שהופכות אותי ולאותי, ואתכם לאתכם. אם אנחנו נבדלים, ואנחנו שונים, הרי שאנו נבדלים בתפיסות שלנו. איך אנחנו מבדילים, למשל, את המיקום שלנו בחלל? אחד עומד קרוב יותר לחלון, ואחד עומד קרוב יותר לדלת; אם היינו עומדים באותו המקום, היינו תופסים (כלומר, רואים) את אותו הדבר ממש. אותו הדבר נכון גם במישור הרוחני: אם היינו מחזיקים באותן התפיסות (כלומר, דעות, מחשבות), היינו תופסים את אותה המציאות ממש - היינו אותו הדבר. כל אובייקט כזה - לאו דווקא תבוני - ניתן לצמצום לכדי מערכת יחסים מסוימת שמייחדת אותו - כמו המרחק המסוים הזה מהחלון או מהדלת - שמשקפת דרך התפיסה הזו את המציאות.

כל אובייקט שכזה - מונדה שכזו - משקפת נקודת מבט מסוימת, או תפיסה מסוימת, של המציאות - אותה המציאות ממש! למונדות, כאמור, אין לה חלונות - אף מונדה לא משקיפה על המציאות, ואין לה תפיסה של ממש של המציאות - היא מוכלת כל כולה בעצמה - אך ההתאמה שלה עם מונדות אחרות היא המציאות. כמו השעונים בחנות השעונים, אנחנו פשוט מתואמים מראש - ולא ביחס סיבתי¹¹.

התפיסה אינה תפיסה במובן הקוגנטיבי - היא נקודת המבט השתקפת מאותה המונדה ממש, היחסים בין המונדה הזו לכל שאר האובייקטים בעולם. כל מונדה, ביחסים אלה, היא השתקפות של היקום כולו - אומר לייבניץ, אך כל אחת מהזווית - התפיסה - הייחודית שלה.

אז למה המונח תפיסה? כשאני קובע שאני נמצא במרחק כזה וכזה מההוא וההוא, אני ממקם את עצמי ביחס לאותם דברים. משום שלפי לייבניץ אין באמת חלל פיזי, התפיסה הן - באופן דומה - המיקום של כל מונדה ומונדה ביחס לאחרות.

אלא שהיכן שהמיקום החללי שלי הוא מקרי, התפיסה שלי לפי לייבניץ היא הכרחית: נקודת המבט שלי על היקום אינה מקרית - היא חלק מהותי, בלתי נפרד ממני - אני רואה את המציאות מהמקום הזה בריקוד ההרמוני של המונדות, וזה לא יכל להיות אחרת¹.

השתוקקות¶

לכל מונדה יש השתוקקות - קונאטוס - לשכלל את התפיסה שלה, לדייק אותה, כך שתתקרב למציאות ממש. אולם, לא משנה כמה נתקרב, לעולם לא נגיע להבנה עמוקה דיה להיפטר מעולם התופעות - קרי, החומר. מהתפיסה מגיעה הא-פרצפציה - התודעה העצמית - הבנה עמוקה יותר של הרצף של הפרדיקטים שמגדיר אותנו¹².

תודעה¶

באשר לבעלי חיים וצמחים, למונדות המרכיבות אותם יש יסוד נוסף - תודעה. כאן הוא נבדל מדקארט, שסבר שבעלי חיים הם כמכונות, ורק נפש האדם היא תודעתית. האדם לוקח את זה צעד קדימה, ונושא תודעה עצמית.

עקרונות השכילה - הסתירה והטעם המספיק¶

לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים.

לא. שכילותינו מיוסדות על שני עקרונות גדולים: זה של הסתירה, שבכוחו חושבים אנו לשקרי מה שמכיל אותה בתוכו, ולאמת מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,

לב. וזה של הטעם המספיק, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.

הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על חוק הסתירה האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason⁴

היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו שרק מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען.

מילת המפתח פה היא טעם - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא לסיבה⁴ - Cause - דבר שגורם לדבר. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.

עקרונות האמת¶

לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של עיון ואמיתות של עובדה. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.

לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.

לייבניץ קובע כאן את האמיתות העיוניות כאפריוריות - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות העובדתיות כאפוסטריוריות - מבוססות על הניסיון - היה יכול להיות אחרת, משום שזו איננה סתירה.

יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם בהכרח - הוא שם במקרה. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.

עקרון ההיכללות¶

עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין אנליטי - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (הכדור הוא עגול) לסינטתי - מה שקשור במושג אחר (הכדור הוא סגול). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת כולה היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; העץ הזה נמצא פה כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.

זוהי תפיסה ידועה של לייבניץ: המציאות היא הרמוניה טבועה מראש¹³. זהו, לשיטתו, הסבר טוב יותר לסנכרון בין החוויות שלנו - משום שהוא אינו מניח מציאות חיצונית, הוא מצליח להסביר את אותן התופעות בהסבר פשוט יותר - ולפיכך מוצלח יותר.

ראו גם

הסרט הכל בכל מקום בבת אחת - לייבניץ, אבל בלי אלוהים.

עקרון המושג השלם¶

לפי לייבניץ, כל מונדה ומונדה מבטאת, ביחסים שלה למונדות האחרות, את היקום כולו: כל מונדה ומונדה משקפת את המציאות. השיקוף אשר אינו כרוך במודעות הוא התפיסה, שמונעת בכוח התאווה - מה שהמונדה עושה, מתוך עצמה, בלי קשר סיבתי למונדות האחרות בריקודן ההרמוני. מונדות המסתכמות באלו הן אנטלכיות - נהיות-בשינוי-ונשארות-עצמן. אולם אין בהן די להסביר בעלי חיים ובני אדם. אלו זוכים גם להכרה מסוימת בקשרים הקרובים להם - בתודעה. התודעה הזו מוגבלת, ורק בני אדם זוכים גם לזהות את התודעה הזו בעצמם (תודעה עצמית).

חשוב להבדיל: תפיסה אינה תודעה - השניים מובחנות לחלוטין אצל לייבניץ.

המונדות הן מדורגות, על פי עקרון הרציפות - הגורס כי בטבע אין "קפיצות"² - אותו יורש לייבניץ מאריסטו. הן כולן נבראות - אין להן לידה או כיליון, אלא בריאה אחת ואחידה בידי האל; באופן דומה, המונדות אינן "חולות" או "מתפוררות" - משום שאין בהן חלקים: רק האל, כשם שברא אותן, יכול להכחיד אותן.

כאמור, המונדות כולן הן נפש - עצמים רוחניים.

הכוונה היא לא לנפש האדם, כמו שאנו רגילים - אלא לאטום רוחני פשוט.

אולם, יש משהו שהוא יותר מ"סתם" נפש - זוהי הרוח, השמורה לאדם ולבעלי החיים.

הרוח הוא המונח של לייבניץ למה שאנו מזהים כנפש

הרוח, שלא כמו הנפש, ניחנה בתודעה עצמית - אפרצפציה. הכוונה היא לא להיעדר תפיסה, אלא למשהו עליון לתפיסה - גבוה יותר.

אנטלכיות¶

שיטותיהם של דקארט ושפינוזה, סבור לייבניץ, לא מסבירה את הכח במציאות: מדוע, שכעצם אחד פוגע באחר, הוא מניע אותו תנועה מכנית? הכוח אינו חומר; איננו רואים אותו. מאיפה זה בא? אינני יכול לתפוס את החומר בהיעדר התנועה, הכוח והכבידה - אך לייבניץ סבור שהפילוסופים שקדמו לו לא נתנו עליהם את הדעת די הצורך.

היכן שדקארט ייחס את הכוח להתערבות של האל הערב למציאות ושפינוזה לביטוי שלו באופן ההתפשטות, לייבניץ קובע שאריסטו הוא זה שצדק: העצמים, קרי המונדות, הן עצמן כוח, והתנועה אינה אלא מימוש של תכונה זו. בשאלת הביצה והתרנגולת - מה בא קודם, התנועה או הכח?, לייבניץ משיב - הכח; תנועה היא המימוש של אותו הכוח.

כלומר, זה לא שדברים זזים כי האל "התניע את המערכת", או כי הוא מתערב כל הזמן ומזיז דברים, אלא מימוש של המונדות באשר הן; זהו הריקוד ההרמוני של המונדות, המונעות מבפנים, ולא מבחוץ, בתיאום מושלם אך בלתי סיבתי.

עקרון הטוב ביותר¶

מדוע בחר האל לברוא דווקא את העולם שלנו? אנו למדים כי האל ברא את העולם המכיל את הריבוי הרב ביותר, כמה שיותר יש**, שניתן להסביר בכמה שפחות עקרונות הסבריים. אבל, אך כיצד ייתכן שלאל יש בחירה, לאור כל מה שאמרנו?

לכאורה, העולם שלנו הוא הטוב ביותר¹⁴, אם נקבל את הגדרות האל של לייבניץ. אלא שמכך הוא נדרש לשאלה - למה יש רוע בעולם? לייבניץ טרוד בכך מאוד: הוא כותב ספר עב-כרך בנושא (התיאודיציה).

האל פועל לפי עיקרון הטעם המספיק - אם הוא ברא את העולם הזה, הרי שבחר מסיבה מסוימת¹⁵. הצידוק של שפינוזה הוא צידוק מוסרי - האל רוצה את העולם הזה, ולא גוזר אותו מכלל לוגית. הוא רוצה דווקא בזה, משום שהוא הכי טוב - הוא זה שיש בו כמה שיותר שלמויות. כך מסביר לייבניץ את הרצון בשיטתו הדטרמיניסטית לכאורה - ההסבר הוא הרצייה של הטוב ביותר - משום שזוהי הדרך לשלמות מירבית. זהו לא הכרח לוגי, אלא הכרח מוסרי.

היא אוהבת לאכול מתוק, היא לא אוהבת לשמוע עומר אדם - כל תכונה כזו אינה מקרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמונדה באשר היא. ↩
אין דבר באבולוציה כמו חסר חוליות, דו חי - בן זיני**. ↩
זהו עיקרון חזק בפילוסופיה אנליטית, שקובע כי האמת היא המצב שבו מצב העניינים בעולם תואם את ההבנה שלנו. לכל מאורע, יש הסבר ממצה - גם אם אנחנו לא מבינים אותו. ↩
קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים. ↩↩
קרי - מאמין שיש במציאות רק רוח, בניגוד למטריאליזם - התפיסה שהמציאות רק חומר. שחבל שלומדים אותו עכשיו, משום שהוא טוב יותר מבארקלי, אומר דן. ↩
יש המזהים אלמנטים אידיאליסטים אצל דקארט (במיוחד בטיעון השד המתעתע) ואצל שפינוזה. זהו גם המקור של טיעון המוח בצנצנת של הפילוסופיה האנליטית - מה גם שהמוח הוא חומר, והצנצנת זה חומר, אז מוטב לדבוק בפילוסופיה טובה - מהסוג הלא-אנליטי, אומר דן. ↩
גם אם אנחנו מגיעים ליחידה חומרית בסיסית, לייבניץ מאמין שגם אותה נוכל לחלק, בסופו של דבר. ↩
לכן ההודים עושים כביסה בגאנגס, והגרמנים בנו את מכונת הכביסה - סיימנס, אומר דן. ↩
תשוקה, Apetite. לייבניץ משתמש במונח connatus, כמו שפינוזה, שמבין אותו ככוח פעולה. ↩
פרצפציה - perception. ↩
אני לא דוקר את השכנה שזורקת מגבונים באסלה, אומר דן, אני לא אשכרה דוקר אותה, אבל אלוהים דאג - היא תידקר**. ↩
כמו יצורים חיים - חלק הם לטאה, חלק הם איציק זהר, אומר דן. ↩
זאת לעומת הטבע טובע וטבע טבוע של שפינוזה. ↩
ואם היינו בוראים עולם בדיוק כמו זה, רק בלי החתולה שמשתינה לי במטבח - האם זה לא היה עולם יותר טוב? לא, אומר דן, לא יותר טוב!**. ↩
לצרכינו בשלב זה, טעם וסיבה הם מושגים רודפים. ↩