ניטשה

חומר הקורס

מודל, סילבוס

מיהו ניטשה?

במערב ובישראל החילונית, למילה דת יש קונוטציה שלילית במידת מה, בעוד שלרוחניות יש קונוטציה חיובית, בפרט לרוחניות של מסורות פגאניות, מן המזרח. הקשר הזה הולך ועולה יחד עם המעמד הכלכלי-חברתי.

פרידריך ניטשה מנבא את התופעה הזו.

הדעה הנפוצה (בקרב תלמידים של אנדי) היא שערכים הם יצירות - של הפרט, או של החברה - ולכן יש להם מעמד של יחסיות. רובם המוחץ של האנשים מחזיקים בעמדה הזו, למרות שהיא חדשה מאוד - תחילת המאה ה20 - ולמרות שההיקשים של הערכים האלו אינם הכרחיים; אם הערכים הם יחסיים, גם מה שהם קובעים משתנה - מה שאסור היום יכול להיות מותר בכלל. למה זה שנדב חושב שX אסור אומר שלי X אסור, או שX יהיה אסור גם מחר? כמו שאומר דוסטוייבסקי

אם אין אלוהים, הכל מותר¹

אבל רוב אלו שמחזיקים בדעה כזו - סוג של ניהיליסטים ("זה לא משנה"), הם נחמדים כאלה. ניטשה לא נחמד כזה.

לצד העמדה הזו לרוב נמצאת האמונה שהחיים שלנו הם סוג של יצירה - אומנות - כל אדם מעצב את עצמו ואת חייו בצלמו. אבל מהעמדה הזו עולה סתירה. העמדות האלו מובילות ל -

Mavvaise C'onscience

מצפון רע, שנובע מהעמדה המטאפיזית שהאנשים נוקטים מעצם אמונות אלו; הם אינם מודעים להצהרה המטאפיזית בנקיטת עמדה כלשהי. ניטשה ער לעניין הזה, וחושף אותו -

Nietzche is us.

Allan Bloom²

I know my fate. One day my name will be associated with the memory of something tremendous — a crisis without equal on earth, the most profound collision of conscience, a decision that was conjured up against everything that had been believed, demanded, hallowed so far. I am no man, I am dynamite.

למה אני גורל, Ecce Homo³

אז מיהו ניטשה? ניטשה הוא המאבחן הגדול ביותר של העולם שצמח בנאורות - של התודעה הפילוסופית, האסתטית והפוליטית שלנו. הוא תיאר בצורה בלתי נשכחת את המחלות של החיים המודרנים, וחיפש מהן מוצא לאורח חיים חדש. ניטשה ראה את עצמו כאומן פילוסופי - Civilizational Artist - מי שיוצר אופק חדש דרכו יקנו בני אדם משמעות חדשה לחיים שלהם. הוא הניח כמובן שהאופק הישן, שעיצבו הנצרות ודתות המקרא ואפלטון - הגיע לסוף דרכו, והותיר אותנו בניהיליזם.

אז למה ללמוד ניטשה?

אפשר ללמוד יותר מטעויות של אדם גדול מאשר מהצלחות של אדם מן השורה

על צדקתו של ניטשה אפשר להתווכח, אבל אין ספק שמדובר בפילוסוף ענק.

סכנות ומכשולים בלימוד ניטשה

ניטשה לא כתב בסגנון של קאנט⁴; הפרוזה שלו היא מהגדולות שבשפה הגרמנית. ניטשה מתאר את עצמו ככותב Aphorisms - פתגמים. הפתגמים נראים שלופים מהמותן וחסרי כל הקשר, אבל יש מאחוריהם סדר מתכוון. הוא אינו Boulevardier⁵ חובבן, אלא כתב בצורה כזה בכוונה. זכרו, ניטשה קרא והכיר את שופנהאואר ואת הגל ואת שפינוזה, ולא בחר לכתוב בשיטות הסבוכות שלהם: הוא ביקש לשתול את הפתגמים האלו בתודעה שלנו, כדי שיתפוצצו שם אחר כך. הוא אוהב לזעזע את האנשים מן השורה, בהמון פאתוס והגזמה.

ניטשה הוא הכישרון הספרותי הגדול בפילוסופיה מאז אפלטון. הפתגמים שהוא כותב בלתי נשכחים, וכתובים נהדר - ולכן טבע דברים שאנו עדיין משתמשים בהם - אלוהים מת, סופרמן (Ubermensch)⁶, מוסר העדר. למרבה הצער, זה הופך אותו לפופולורי בקרב ילדים בני 16⁷, שלא מבינים בכלל את מה שהוא אומר⁸.

לכן, יש שתי סכנות עיקריות בכתבים של ניטשה:

• פשיזם - קל מאוד להפוך את ניטשה לפשיסטי כשלא מפרשים נכון את הספרים שלו, במיוחד את הדברים העסיסיים שכתב על היהודים (למרות שלא היה אנטישמי)⁹
• דמוקרטיה - וולטר קאופמן, ממתרגמיו הגדולים של ניטשה, מעדיף לפרש את ניטשה כמבשר העידן האינדווידואלי, מעיין פילוסוף-פסיכולוג¹⁰; גם זו, לדעת אנדי, טעות.

Seeing that before long I must confront humanity with the most difficult demand ever made of it, it seems indispensable to me to say who I am. Really, one should know it, for I have not left myself "without testimony." But the disproportion between the greatness of my task and the smallness of my contemporaries has found expression in the fact that one has neither heard nor even seen me. I live on my own credit; it is perhaps a mere prejudice that I live.

I need only to speak with one of the "educated" who come to the Upper Engadine for the summer, and I am convinced that I do not live.

Under these circumstances I have a duty against which my habits, even more the pride of my instincts, revolt at bottom—namely, to say: Hear me! For I am such and such a person. Above all, do not mistake me for someone else.

Ecce Homo, פתיח

ניטשה, שלא כמו אפלטון שמסתתר מאחורי הדמויות שלו, או אריסטו שכמעט ולא אומר אני, כל הזמן מצביע על עצמו. בניגוד לפילוסופים אחרים, קשה להבין את ניטשה מבלי להבין דבר או שניים על החיים שלו ועל האישיות שלו. ניטשה טוען שהוא חווה בעצמו את כל המוזרויות של המודרנה, ולכן אם נלמד את ניטשה, לא נלמד אותו, אלא את המודרנה כולה¹¹ - ולכן, אומר ניטשה, אם צריכים להקשיב לי - באופן אישי!

ניטשה חשב שכתביו יועדו לקוראים מועטים¹⁴, שעוד לא הגיעו, ממש כמו אפלטון. אלא שהיכן שאפלטון בנה על כך שמעטים ייקראו ויבינו על הכתבים שלו, הכתיבה של ניטשה קורצת להמונים - שמבינים אותה לא נכון ולוקחים ממנה אידאלים מסוכנים. ניטשה ניסה להתגבר על הבעיה הזו, אך כנראה צלח בכך פחות מאפלטון.

אבל, שימו לב לא להתמקד ברכילות מחייו של ניטשה, כמו זה שהוא התחרפן, התאהב, ורב עם המלחין הנאצי וואגנר¹², אלא להתמקד בו כפילוסוף, שיש לו אמרה חיובית על טבע האדם, וטבע העולם כולו, למרות שהוא קורא תיגר על כל המסורת הפילוסופית שקדמה לו ושואף להחריבה¹³.

מילון מונחים ניטשאני

ניהיליזם

הגותו של ניטשה מתחילה בהבחנה - התרבות המערבית עוצבה בידיי שני גורמים עיקריים: אפלטון, והנצרות. האופק התרבותי הזה וכל מי שהושפע ממנו קורס לנגד עינינו, בנאורות וקריסת הנצרות, והותיר אותנו במצב של ניהיליזם - מלשון nihil - כלום. כלומר, הערכים הגבוהים ביותר מתרוקנים מערכיותם, ונותרים חלולים.

במצב כזה, אנחנו לא יכולים לבחור. אנחנו בוחרים בהתאם לערכים - אבל אם לערכים אין תוקף, אנחנו נשארים במעיין מדבר תודעתי ערכי.

אני מספר לכם את תולדות מאתיים השנים הבאות; אני הגעתי מוקדם מדי סוף המדע העליז

מות האל

טקסט - מות האלוהים

המקור של אותו הניהיליזם הוא מות האל - שהוא בעצמו רק פנים לעמדה האפלטונית: קיומו של שכל כלשהו, שלא מושפע מרעיונות ומדחפים וחווה מעיין טוב כשלעצמו כזה (נשמע), שנמצא מעבר¹⁵ לרצונות ומבעים החולפים שלנו. זו העמדה שנבנתה עליה הנצרות, שהפיצה אותה לכל קצוות תבל.

האדם האחרון

הניהילזם יכול להוביל לניוון מוחלט של רוח האדם - מצב שניטשה מכנה האדם האחרון: האדם הבורגני, דמוקרטי, מחולן, שבע - אתם (אוי). אדם שאין בו Brand - אש - שלא יוצר כוכבים חודשים וחי לאורם. זה יכול לקרות - זה אפילו הכיוון היותר סביר.

אפשרות אחרת היא התחדשות של התרבות הרוחנית האנושית - משהו שלא יתבסס על מעבר, אלא על משמעות חדשה, שאנחנו ניצור בכוחות עצמנו ובמודע. ניטשה חושב שאם זה יקרה, וכדי שזה יקרה, זה ייצא מאנשים שמסוגלים לחיות באותו ניהיליזם ולצאת ממנו - בכוחות עצמם!

משה רבנו לא חושב שהוא כתב את לוחות הברית - הוא רק ה"פה". רוסו אומר שהם מכבדים את האל בחוכמתם שלהם - הם אומרים משהו יפה וזורקים אותו לאלוהים.

העל-אדם

לעומתם, אותם אחרים שיתגברו על הניהיליהזם יהיו על-אדם - Ubermensch. ניטשה בהכשרתו היה פילולוג של פילוסופיה יוונית, וקצת כמו שהאפלטון כתב את משל המערה, שדרכו נתעורר ממצב הבורות, ניטשה מבקש להוציא אותנו ממצב של אבדון; אך היכן שמשל המערה מבקש להוציא אותנו למצב של טוב מוחלט, ניטשה מבקש להראות לנו שהמערה היא יציר שכלנו, התפיסה שלנו. ניטשה, כפילולוג, שם לעצמו את אפלטון כיריב ראוי, שכיבד אותו כפילוסוף הגדול בכל הזמנים.

ניטשה מבקש לאבחן את הבעיה, ולפרוץ את הדרך לפילוסופים של העתיד ליצור את אותה משמעות חדשה, ולחמש אותם בשתי עובדות עיקריות:

1. לטבע אין תכליות - הוא התאגדות והתפוררות עיוורת לחלוטין, ללא הוויה, ללא תכלית.

התהוות היא יותר יסודית מהוויה - Becoming is more fundamental than being. במאבק בין היראקליטוס ל[פארמנידס]((/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), ניטשה דוגל בהיראקליטוס¹⁶. הטבע הוא רק רצון לעוצמה, והפילוסופים של העתיד הם אלו שיוכלו ליצור ערכים במודעות מלאה - ולא יכפו עלינו את התפיסה שלהם במסווה של אלוהים, אלא כערכים חילוניים: היכן שנביאי הדת באים ואומרים, כה אמר אלוהים, ניטשה אומר, כה אמרתי - בגלוי. הם אלו שיימצאו דרך לומר כן להחיים - כי בניהיליזם הרי אין טוב - מבלי להתכחש לעולם כרצון עיוור. העולם הזה, בדיוק כפי שהוא - הוא טוב.

ומי אומר בתפיסה שלנו שהעולם הוא טוב? ריבונו של עולם - האלוהים. ניטשה דורש מהפילוסופים החדשים לתפוס את התפקיד הזה, כאל-אדמים כאלה, שלמרות היות העולם כEternal return of the same - חזרה הולכת ונשנית של אותו הדבר חסר התכלית, שבו שום דבר לא משתנה, אלא חוזר חלילה - יגידו לעולם כן¹⁷.

הערכים הם תוצאה של תהליכים פסיכולוגיים אצל המחזיקים בהם - ולכן ניטשה אומר שהיא מלכת המדעים.

האישר המושגע. - האם לא שמעתם²¹ על המשוגע ההוא, שבבוקר בהיר אחד הדליק פנס, רץ על השוק²⁰ וצעק בלי הרף: "אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים!" - מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים¹⁸, עורר האיש צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר. ואולי הוא מתחבא? מפחד מפנינו? אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר?¹⁹ - כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. המשוגע קפץ והתערב ביניהם ונקב אותם במבטיו. "היכן נעלם אלוהים?" קרא, "אני אגיד לכם היכן - הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו!" המדע העליז, 125

הכוונה היא לא לאלוהים ממש - אלא לרעיון של האלוהים; ניטשה לא משחק בהוכחות לקיום האל, אלא מציב קביעה תרבותית רוחנית: אתם לא מחזיקים ברעיון הזה, של המעבר¹⁵. ניטשה מחזיק מאירופה את התרבות החשובה בעולם, לא כי היא ירשה את היוונים דרך הנצרות, אלא כי היא הראשונה שמתמודדת עם משבר הניהיליזם - ומה שהיא חווה עכשיו יחווה בסופו של דבר העולם כולו. ניטשה סבור שהנצרות היא זו שהרגה את האל, כי היא חינכה אותנו לאהבת אמת ולדרוש אותה בתוך עצמנו (תמצא את ישו בלב שלך) - הנצרות חקרה את האלוהים כל כך טוב, עד שהיא הפריכה אותו.

You see what is was that really triumphed over the christian god? ... looking at nature as if it were a proof of goodness... as if everything had providence... all of this is over now.

The Gay Science

ניטשה הוא אויב מר של הנצרות, אבל מכיר אותה היטב וער למעלותיה. לכן, מות האלוהים הוא הקטסטרופה הרוחנית האיומה ביותר שקרתה בהיסטוריה.

אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמה? לאן היא נעה עכשיו? לאן נעים אנו? הלאה מן השמשות כולן? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן, עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהריים?

האנשים בשוק מתנהגים למות האלוהים כאירוע נקודתי, וממשיכים אחריו בשגרת היום שלהם. אבל למעשה, מות האלוהים הוא מוות של העוגן המוסרי שלנו; אנחנו בזים לאבותינו שהאמינו באלוהים, אבל עדיין משתמשים עדיין בכלים שלהם להצדקת המוסר שלנו. האנשים בשוק, בבורותם, לא מכירים בגודל האובדן מתוך הבוז הזה. אתם לא מרגישים שנהיה קר יותר, עכשיו שאנחנו בזים למסורת התרבותית שאנחנו עדיין יונקים ממנה?²². כמו שWile. E. Coyote רודף אחרי בת היענה ורק פתאום מבין שהוא חצה את הצוק ואין מתחתיו שום דבר, כך אנחנו חתרנו תחת אבותינו רק כדי להבין שנותרנו בלי אדמה מוצקה מתחת לרגליים.

הטבע והשמיים של האדם המודרני הם ריקים ואילמים. לכאורה, זה נהדר! אנחנו חופשיים, אין אלוהים, אין אדון. אבל אם איש הישר בעיניו יעשה, איך נחליט מה ישר? מאיפה נקריץ ערכים? זו חתיכת משימה, ועוד לפני הקפה. אתם חושבים שהאדם הממוצע מהרחוב יקריץ עולם ערכים? ואם רק מישהו מסוים יעשה את זה, למה שיקשיבו לנו? אין אדון! The kids have found the liquor! התיווך הזה כבר לא יעבוד.

האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האים עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? - גם אלים נרקבים! אלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה בעולם עד כה שתת דם למוות תחת סכינינו - מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו טקסי כפרה, אילו משחקים קדושים יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מדי? האין אנו עצמנו חייבים להיות לאלים, ולו לכדי להיראות ראויים לו?

אתאיסטים הם לא דבר חדש; תמיד היו כמה פילוסופים מוזרים וחכמולוגים. אבל חברה אתאיסטית במוצהר? שבה מיליונים מושחררים מכל סמכות דתית? זה אירוע מכונן, אומר ניטשה, ואנחנו לא ערוכים לו. עד כה, בכל מקום שאליו מגיע המדע ומגיעה הנאורות, החילוניות המהירה מגיעה מיד²³.

מעולם עוד לא נעשה מעשה גדול מזה - וכל מי שיוולד אחרינו יהיה שייך, מכוח המעשה הזה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שהייתה עד כה!" - כאן השתתק האיש המשוגע ושוב והתבונן במאזיניו: גם הם שתקו והסתכלו בו תוהים ובוהים. לבסוף השליך את פנסו ארצה, והפנס התנפץ לרסיסים וכבה. ואז אמר: "הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני. המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד - בני-האדם עדיין לא שמעו את שמעו. הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנענשו, צריכים זמן כדי להיראת ולהישמע. המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכובים - ואף-על-פי-כן הלוא עשוהו! - ועוד מספרים, שבאותו יום עצמו התפרץ האיש המשוגע לכנסיות אחדות והתחיל מתפלל בהן את תפילת האשכבה לאלוהים. וכאשר הוציאוהו החוצה ותבעו ממנו הסברים, לא היה בפיו אלא מענה אחד שוב ושוב: "הרי הכנסיות האלה, מה הן עכשיו עוד אם לא קבריו ומצבותיו של אלוהים?²⁴"

הפילוסופיה, אפוא, כמעצבת את הערכים החדשים, נושאת עליה פתאום נטל אדיר - המשכיות האנושות כולה - שלא כמו הפילוסופיה האזוטרית של אפלטון.

איך אלים מתים?

טקסט - שקיעת האלילים

מיהם אותם האלילים? זו לא טיילור סוויפט. בשקיעת האלילים²⁵ (או - איך מתפלספים עם פטיש²⁶), ניטשה מגולל בפניהו את תולדותיה של הטעות (היא הפילוסופיה הנוצרית והאפלטונית) ואת תהליך מותה הקרב של אותה הטעות. ניטשה מנכיח לנו איך רעיונות מופיעים בעולם, משנים את צורתם - ומתים.

Info

בתיאור של ניטשה יש משהו מאוד הגליאני - הוא מתאר את השלבים הרוחניים בהתפתחותה, צמיחתה ומותה הקרב של הטעות.

ניטשה מתחיל באידאות -

עולם האמת, בר-הישג לחכם, לחסיד, לצדיק - הוא חי בו, הוא זהה עמו.

(צורתה הפשוטה של האידאה, באופן יחסי פקחית, פשוטה, משכנעת. לשון עקיפין למשפט: "אנכי אפלטון, ה נ נ י האמת").

דווקא בסוגריים, כבדרך אגב, מגיעה הטענה העיקרית של ניטשה; אנחנו לא חיים לפי האמת שלנו, אלא לפי אמת של אחרים, עם נפש פילוסופית, שמאחורי כל התיאוריות שלהם מסתתרת לא שכילה, אלא אמירה - אני האמת. אפלטון אינו חושב על האידאות - הוא חי באידאות - כאן ועכשיו! חייו בעולם הזה הם החיים האמיתיים, חייו של יוצר פילוסופי גדול. הפילוסופיה, במובן מסוים, היא ביוגרפיה.

אם נשמע שניטשה משבח את אפלטון, אל תתבלבלו: ניטשה סבור שהאפלטוניזם והנצרות הם האסונות הגדולות ביותר שנפלו על האנושות; אבל גם אסונות גדולים נובעים מתעצומות נפש²⁷.

עולם האמת, בר-הישג לעת-עתה, אך מובטח הוא לחכם, לחסיד, לצדיק (ל"חוטה החוזר בתשובה")

(התקדמותה של האידאה: היא נעשית מעודנת ומצודדת יותר, נתפשת פחות - ה י א\ נ ע ש י ת\ א י ש ה²⁸, היא נעשית נוצרית...)

ופתאום, האידאה כבר לא ממשית כמו אפלטון עצמו - היא משהו מעבר; ששמור לחכם, לצדיק, למי שעבר תעצומות נפש. פתאום העולם הזה הוא לא עולם האידאות, אלא רק הטרקלין.

עולם האמת הופך למשהו ערמומי יותר, ונפתח פער בין המצוי (is) לרצוי (ought) - אנחנו לא פשוט "שם" כמו אפלטון - יש מעבר.

עולם האמת, איננו בר-הישג, בר-הוכחה, בר-הבטחה, ואולם אף בבחינת מחשבה בלבד, הוא נחמה, התחייבות, צו.

(למעשה אותה שמש ישנה, אף מבעד לערפל ולספקנות; האידאה נעשתה מזוככת, חיוורת, צפונית, קניגסברגית)

בקניגסברגית, ניטשה מצביע על קאנט, מהעיר קניגסברג²⁹.

זכרו את קביעותיו העיקריות של קאנט - עולם האמת, המוחלט, הדבר-כשלעצמו, לא נגיש לנו; יש לנו רק את המוסר, הצו הקטגורי, ורק דרכו פוגשים משהו אמיתי. הצו הקטגורי הוא מצווה תמידית שמונחת עלינו כבני אדם, משום שאיננו יודעים אף פעם אם אנחנו מונעים מכבוד לחוק, או ממניע אנוכי - אנחנו לא יכולים לדעת עד הסוף אם אנחנו באמת מוסריים. הצו שלנו הוא הצו ההיפותטי, כמו עץ עקום כזה, שאי אפשר ליישר לגמרי - אבל אנחנו חייבים לנסות, והחתירה הזו לעבר הצו ההיפוטתי היא סוג של נצחיות הנפש.

האידאה האפלטונית נהפכה פתאום לאידאל - משהו שאנחנו מתקרבים ומתקרבים ואף פעם לא נוגעים בו לגמרי.

קאנט נודע בתור מחריב ההוכחות לקיום האל, אבל כאן ניטשה מגחיך אותו; תראה, אפילו מחריב ההוכחות זקוק לסוג של אל.

עולם האמת - איננו בר הישג? מכל מקום לא הושג. ובאשר לא הושג, גם לא נ ו ד ע. משמע גם לא מנחם, לא גואל, לא מחייב: וכי מה יחייבנו משהו לא-נודע?

(שחר מאפיר. פיהוקה הראשון של התבונה. קריאת התרנגול של הפוזיטיביזם).

בגלל שהנצרות טוענת לעולם שמעבר, שלא נראה לנו כרגע - אנחנו חייבים להאמין בו - היא מזמינה את הדעה הנגדית, ושאלות קשות: ומאיפה הכומר יודע מה קורה באותו העולם מעבר? התולעת שמכרסמת בנצרות היא תולעת נוצרית. איך יכול להיות שאותו דבר רחוק ולא ידוע ינחם אותנו? זה נהיה לא פרקטי, מופרך. כמו הרעיון של משיח שמגיע, אבל כל משיח שמגיע הוא משיח שקר - אתם עושים ממני צחוק?, שואל ניטשה - הרעיון מפריך את עצמו.

יש כאן ירידה מגלגל האוגר - למה לי להאמין בעולם המעבר הכל-כך רחוק, ברצון האל שאני לא יכול להבין ולא אוכל למלא? הסוף מגיע בפיהוק - שעמום מסוים - ולא בפיצוץ דרמטי.

הפואנטה של ניטשה היא שרעיונות מעצם המבנה שלהם מתעייפים. לקח 1,600 שנה - so what? התעייפנו מויכוחי ימי הביניים על אלוהים - ומיד עולה הפוזיטיביזם הלוגי - מכת הנגד, מה שהנצרות שוללת.

"עולם האמת". אידאה שאינה מועילה עוד ואפילו אינה מחייבת - אידאה שנעשתה טפלה - ואף מיותרת, מ ש מ ע - אידאה מופרכת: - נסלקה!

(יום בהיר. ארוחת בוקר; שובם של "השכל הבריא" והעליצות; סומקו הביישני של אפלטון; המולת השדים של כל הרוחות החופשיים).

סילקנו את עולם האמת: וכי מה העולם שנותר? שמא זה המדומה?... חלילה! עם סילוקו של עולם האמת גם זה המדומה סולק!

(צהריים. שעת הצל בקיצורו; קצה הטעות הארוכה ביותר: שיא האנושות; INCIPIT ZARATUSTRA³⁰).

ניטשה מתאר כאן מחול שדים של הרוחות החופשיות - ריקודים צוהלים למותו של האלוהים, המבשר את העולם הזה, שאנחנו חיים בו עכשיו. הרעיון הכוזב, האמת האפלטונית והנוצרית, איננה. אותם הרוחות החופשיות הן אלו שמאזינות למשוגע שלנו בקטע הקודם.

אבל יש תגובה מעבר לצהלה. שעת הצהריים היא השעה שהכל מונח על הסכין. יש את אלו שיראו במות האלוהים, אובדן האופק, כאסון; רוב בני האדם זקוקים לאופק הזה, ועם הימחותו מגיע הניהיליזם.

אפלטון מסמיק; הוא מתבייש בזה שתפסנו אותו. ניטשה סבור שאפלטון לא האמין במה שהוא כתב, אלא בנה את זה לאחרים; עכשיו אני, ניטשה, עליתי על התרמית, תפסתי את אפלטון על חם³¹.

אם הרגנו את עולם האמת, הרגנו גם את העולם המדומה - ונשארנו רק עם העולם הזה: הארץ. עכשיו כל מה שיש זה להיות נאמנים לארץ - העולם היחידי שיש. עכשיו אנחנו יכולים -

1. ליצור ערכים חדשים
2. למות, ביחד עם האל שלנו

פרות לא צריכות משמעות בחיים. לבני האדם אין את הזכות הזו; אנחנו זקוקים משהו לחיות עבורו, משהו להגיד עבורו כן. עם אובדן האלוהים, עלינו למצוא משמעות כזו - או להיכחד.

מבשר המשמעות הזו הוא הגיבור של ניטשה - זרתוסטרא³² - שיבשר את הניהיליזם, ואת הדרך החוצה מהניהיליזם.

שקיעת האלילים

ניהיליזם - תעודת זהות

טקסט - הרצון לעוצמה

הניהיליזם, חושב ניטשה, הוא האוויר הרעיוני שישלוט בעולם במאות השנים הקרובות.

מה שאני מספרו, הלו אלו קורות מאתיים השנים הבאות.

הרצון לעוצמה הוא לא ממש ספר, אלא גיבוב מהמחברות של ניטשה, חדר העבודה של ניטשה. ניטשה מסוגל להחזיק רעיונות מופשטים לחלוטין ולראות איזה מן אור הם משליכים - ורבים מהם חוזרים בספריו המפורסמים. זוהי לא עבודה מוגמרת; המראה של הספר המוגמר והסדר הם פרי עיטה של אליזבת', אחותו של ניטשה, שבעלה היה חלק מהמפלגה הנאצית. היא זו שהפכה את ניטשה לפילוסוף בית במפלגה הנאצית; חיילים גרמנים הלכו עם כה אמר זרתוסטרא באפודים לחזית.

אחותו של ניטשה הייתה לאומנית ואנטישמית - שני דברים שניטשה תיעב - אבל היא הייתה משפחה, וטיפלה בו כשהתשגע. בזכות אליזבת', יש לנו גישה לחדר העבודה שלו, היכן שהוא משחק עם רעיונות - אין לנו גישה כזו למה נכנס ויצא מהדיאלוגים, למשל. ניהיליזם מככב בסדנה של ניטשה, כאחד מהנושאים העיקריים.

מה משמעותו של ניהיליזם? - הערכים העליונים מבטלים את עצמם. אין מטרה; אין תשובה לשאלת ה"למה?"

זהו משפט עיקרי ועמוק של ניטשה, כמו כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת האריסטותלי. מהו ערך לפי ניטשה? הכוונה היא לא רק לעמדה מוסרית - אלא ממש לכל דבר שאנחנו מעריכים. אני, כמעריך, הוא מקור הערך של הדבר המוערך - ולא הדבר המוערך.

ניטשה שואל - מה מאפשר את פעולת ההערכה? על פי מה אנחנו מעריכים? מאיפה ערכים שואבים את התוקף הזה שיש להם בעינינו?

ניטשה סבור שערך צריך לעמוד מעלינו ולתבוע מאיתנו - משהו בעל סמכות עלינו. למה אתם עושים X? כדי להשיג Y; זה לא מספיק - השרשרת חייבת להיגמר איפושהו. הערכת X, והעדפת X, והחתירה לX, מעלה את השאלה - למה? X חייב לספק את התשובה הזו.

ניהיליזם הוא המצב שבו X לא מצליח יותר לספק את התשובה הזו.

הפקפוק במוסר הוא המכריע. אל הניהיליזם מוליכה שקיעת ההסבר ה מ ו ס ר י של העולם, שניטל ממנו תופקו המקודש לאחר נסיונו להיקלט בעולם הבא. "הכל חסר שחר" (המנע- האפשרות של הסבר-העולם שמאמץ עצום הוקדש לו - מעורר את החשד, שמא כל הסברים העולם כוזבים -). נטייה בודהיסטית, כמיהה אל האין. (הבודהיזם ההודי איננו תוצאה של התפתחות מוסרית ביסודה. על כן אין בניהיליזם שלו אלא מוסר אשר לא גברו עליו: הקיום כעונש, הקיום כפרי משגה, סיכומם: המשגה כעונש - קביעת-ערך מוסרית). הנסיונות הפילוסופיים לגבור על "האל המוסרי" (הגל, פנתאיזם); התגברות על האידיאלים העממים: החכם; הקדוש: המשורר. הניגודים בין "האמיתי", "היפה" ו"הטוב"

סעיף1, תת סעיף 3

הערכים העליונים, ששומה היתה על האדם לעבדם, ובמיוחד כשהטילו עצמם עליו בחומרה רבה ובמחיר רב - כדי שיגבר קולם של ערכים חברתיים אלה, הם נבנו על גבו כאילו הם מצוות אלוהים, כאילו הם-הם "המציאות", עולם האמת, התקווה, העולם שלעתיד לבוא. כעת, כשמתברר מוצאם המפוקפק של ערכים אלה, נראה לנו כאילו היקום כולו בטל ערכו, פג טעמו - אלא שזה רק מצב-ביניים.

סעיף 7

בבודהיזם אין אל שתובע מאיתנו שום דבר, ולכן אנחנו לא יכולים לפקפק בו. בנצרות, שמניחה אל-בורא סמכותני ומצווה, אפשר לפקפק בסמכות הזו - ושם צץ הניהיליזם.

• מה קרה בעצם? האדם הרגיש שהכל חסר-ערך ברגע שתפש שאין להסביר את מהותו הכוללת של הקיום בעזרת המושגים "מטרה", "אחדות" או "אמת". שום מטרה לא הוצגה ולא הושגה; בריבוי התרחשות חסרה האחדות המקיפה; מהות הקיום אינה "אמיתית", היא כ ו ז ב ת . . . לא נותרה לך עוד שום סיבה לבדות לעצמך עולם א מ י ת י . . . בקיצור: המידות "מטרה", "אחדות", "ישות", בהן הקנינו לעולם ערך, אנו חוזרים ושולפים אותן מתוכו - ועתה הוא נראה ח ס ר - ע ר ך . . .

  סעיף 12, א'

התוצאה ה נ י ה י ל י ס ט י ת (האמונה באין-ערך) (...)

סעיף 8

ה נ י ה י ל י ז ם \ כ מ צ ב \ פ ס י כ ו ל ו ג י \ מן ההכרח שיופיע (...)

סעיף 12

בדיוק אותם ערכים שקודם סיפקו את הלמה נהפכים לדחויים, בלתי-רצויים.

דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃: הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃: מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכׇ֨ל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃: דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃: וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃: הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב  סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ: כׇּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃: כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃: מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃: יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ : אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃

קהלת, פרק א'

המשחק נגמר - Les jeux sont faits.

סעיף 27

ניטשה לא מפריד בין הצד הרעיוני לצד הפסיכולוגי; לא יכולה להיות הפרדה כזו בין הרעיוני הטהור לפסיכולוגי. רעיונות, ערכים, הם הפנים הנגלות של מצבי נפש של אנשים וחברות. ערכים עליונים הם תוצר של אדם עוצמתי כלשהו שהנחיל אותם - ומותם הם תוצאה של הרוח של תקופה מסוימת.

ניטשה מנסה לזעזע כאן את הנצרות השבעה - כדברים הכרחיים לכולם - אבל מכיר בכך שאנו חבים לנצרות חוב מסוים: היא סיפקה אופק רעיוני לתרבות אדירה אלפיים שנה; היא זו שהביאה את אפלטון להמונים.

אבל עכשיו, אותם הערכים המצווים - אלו ששאבנו מהם את התרבות ואת הגאווה - נהיו עכשיו מאוסים³³.

סימנו הכללי ביותר של האדם החדש: האדם איבד בעיני עצמו את כ ב ו ד ו במידה שלא תאומן. ימים רבים הוא שימש כנקודת מרכז של הקיום בכללותו וגיבור כל הטראגדיות: לאחר מכן, לפחות מתאמץ היה להוכיח עצמו כמקורב ליסוד המכריע ביותר של הקיום - כפי שעושים זאת כל המטאפיסיקאים המבקשים לשמור על כבודו של האדם, מתוך אמונתם, שהערכים המוסריים ערכי-יסוד הם. מי שנטש את אלוהים, דבק ביתר-שאת באמונה במוסר.

סעיף 18

אנשים ינהרו לדת חדשה, אבל איזו דת? כזו שהופכת את האין והריק לאל. ניטשה חוזה סוג של בודהיזם אירופי - דת שמכירה בריק, ומתנחמת בו; דת בלי מצווה.

עמ' 29

בהיעדר ערכי יסוד, אנו מאבדים גם את כבודנו שלנו - המניע, הדברים שמניעים אותנו בעולם! במקרא ובנצרות, האדם נברא בצלם האל; הוא תבוני; הוא שותף למחשבות האל. ברגע שאנחנו אוסף של אטומים - הכבוד הזה מופשט מאיתנו; מה כבר מגיע לנו כאוסף של אטומים?

זו בעיה קטסטרופלית: שום חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי היכולת לכבד את עצמה, לקחת את עצמה ברצינות.

נחזור לסעיף 7 - שם ניטשה אומר, אלא שזה רק מצב ביניים. הניהיליזם, חושב ניטשה, הוא הפרוזדור, שיוביל לסיכויים גדולים תוך סכנות גדולות.

When man ceases to believe in god, he will not believe in nothing; he will believe in anything.

G. K. Chesterton

הנה מגיע העל-אדם

טקסט

כה אמר זרתוסטרא

ניטשה ראה בכה אמר זרתוסטרא את הספר החשוב ביותר שלו. הוא נכתב, פחות או יותר, כדי להחליף את התנ"ך³⁴.

זרתוסטרא ההיסטורי היה נביא פרסי, שייסד את דת הזורואסתטרא (שכמעט ונכחדה כיום) - זו שהביאה את הרעיון של אל טוב ואל רע, דואליזם מטאפיזי חריף בין טוב ורע, אור וחושך, אמת ושקר, שנאבקים ביניהם על האולם.

האל הטוב זקוק לנו - אנחנו מכריעים במאבק באמצעות הבחירות שלנו. ניטשה מאמץ את הנביא הזה - של המעבר ביותר - ומביא אותו לארץ כנביא האנטי-דואליסטי הקיצוני ביותר, זה שיעזור לנו לתקן את הטעות; היפוך גמור של זורואסתטרא ההיסטורי³⁵.

בהיות זרתוסטרא בן שלושים³⁶, נטש את מולדתו ואת אגם מולדתו והלך אל ההרים. כאן התענג על רוחו ובדידותו ולא נלאה מעינוגו עשר שנים תמימות. אולם לבסוף נהפך עליו ליבו - ובבוקרו של יום אחד השכים עם שחר, יצא אל השמש ואמר לה: "אתה הכוכב הגדול! וכי מה היה אושרך לולא נמצאו לך אלה אשר להם אתה מאיר!³⁷" (...)

כה אמר זרתוסטרא, הקדמה, סעיף 1

בהגיע זרתוסטרא אל העיר הקרובה אשר לשפת היערות, פגש בהמון-עם מתאסף בשוק: הובטח להם כי יחזו במרקד על החבל (...) יותר מכל קוף שהוא.

כה אמר זרתוסטרא, הקדמה, סעיף 3

זרתוסטרא מציב את האדם כמשהו שיש להתגבר עליו - כדי לגבור על הניהיליזם. בהיעדר אל בורא, אנחנו חומר הגלם שצריך לברוא את עצמו. העמדה המשתמעת היא קיצונית מאוד - האדם איננו עדיין משהו - הוא בדרך להיות משהו!

זו יציאה נגד אפלטון ואריסטו - שמציבים את האדם כטבע קבוע תבוני - וכמובן כנגד העמדה הדתית של האדם בצלם האלוהים. האדם הוא פוטנציאל! חלק בתהליך האבולוציה, שאנחנו יכולים לקחת בו חלק פעיל.

אותו האדם שבורא את עצמו הוא העל אדם - שבורא לעצמו את הערכים הארציים, שמאפשרים לו להעריך, ומאפשרים לו לבוז (אי אפשר לבוז ללא קנה מידה).

ולאחר שאמר את הדברים האלה, שב והסתכל זרתוסטרא באנשים ונדם (...) ובכן אל גאוותם אדבר.

סעיף 5

אותם האנשים שמדבר אליהם ניטשה הם לא טיפשים - הם תוצריה של המודרנה: הבורגנים, הנאורים, המשכילים, הלאומנים - האנשים שמאמינים שהם חלק מהתקדמות המין האנושי, התכלית שאליה חתר המין האנושי - הקדמה. הם באמת מאמינים בזה - ולכן סבורים שהם לא יכולים להיות מושא לבוז, כמו רועי הצאן הפרימיטיביים. לכן ניטשה חייב לזעזע את האנשים האלה - ולהציב אותם כיצוב המבוזה ביותר שחי עלי אדמות. זהו האדם האחרון.

בתפיסה של ניטשה, האדם אינו בעל טבע קבוע, אלא חומר גלם לעיצוב מחדש בידיו שלו.

גדולתו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה.

אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה העוברים (...)

סעיף 4

הקטע הזה מזכיר, ולא במקרה, את דרשתו של ישו על ההר בברית החדשה³⁷, שמהדהד בתורו את ספר דברים.

כלומר, זרתוסטרא מחפש את אלו שמבזבזים את עצמם - אלו שלא קשורים להווה, ומוכנים להקריב את עצמם למען העתיד שיגיע.

אהבתי את אשר רוחו חופשית, וליבו חופשי, וכך ראשו אינו אלא קרביו.

סעיף 4

זה מהדהד את יום -

Reason is and ought to be the slave of the passions

Hume

שיוצא כנגד התפיסה האפלטונית - וניטשה מסכים: התבונה משרתת את התאוות, ולא להפך כפי שהיוונים אהבו לחשוב.

אהבתי את כל אלה, אשר כטיפות כבדות המה, הנושרות אחת אחת מאפלת העננה התלויה מעל ראשי בני האדם: הלא מבשרים הם את בוא הברק ובבחינת מבשרים - יאבדו.

ראו, אחד ממבשרי הברק אנכי וטיפה כבדה מן העננה: והנה ברק זה הלא שמו עלאדם

ניטשה מהדהד את יוחנן המטביל, שקובע כי הוא מבשר את זה שאינו ראוי לקשור את שרוכיו. העלאדם הוא הצד חיובי של התורה של ניטשה - אותו אחד שיקריב את ההווה כדי ליצור בריק של מות האלוהים ערכים חדשים - במודע ובמתכוון.

עלינו להחריב את המודרנה האירופית המנוונת, כדי להביא את העתיד שניטשה מבטיח לנו. האם הוא יכול לצקת תוכן בהבטחה הזו? ניטשה לא מתכוון להחרבה מטאפורית - לכן הוא קורא לעצמו חומר נפץ - האם בכוחו להצדיק את המהפכה הפילוסופית, שתוביל למהפכה של ממש?

ניטשה הוא אויבה הגדול ביותר של הנצרות - ולפני שתשמחו לאיד, גם של הדמוקרטיה, של ההומניזם³⁸, ושל כל שאר הדברים היפים שאנחנו אוהבים.

ניטשה תופס את עצמו כסוג של נביא, שמחפש שותפים למהפכה שלו -האירופאים הטובים, הרוחות החופשיות, פילוסופי העתיד (כמו שישו חיפש שליחים) - שבאמצעותם הוא יימצא, או ייצור, את העלאדם; ניטשה לא מתיימר להיות העלאדם בעצמו, אלא רק חומר הנפץ.

ולאחר שאמר את הדברים האלה, שב והסתכל זרתוסטרא באנשים ונדם. - "הנה ניצבים הם", אמר אל לבו, "הנה צוחקים הם: הם אינם מבינים אותי, פי לא נועד לאזניים אלו".

סעיף 5

אותם אנשים הם ההומניסטים הטובים: Man is good; God is bad! למה שיקשיבו לזרתוסטרא, שונא ההומניזם? ניטשה עומד לזעזע אותנו ולנסות לשכנע אותנו.

אותם אנשים מאמינים גם בקדמה - הם סבורים שהם בתחנה האחרונה של ההיסטוריה, שהתקדמה להיסטוריה. כל השאר, הם שיירים של העבר - תיכף הם לא יהיו, ואפשר להתעלם מהם. ניטשה ייקח את האמונה הזו ויפוצץ אותה מבפנים - ומה אם אתם אלו שראויים לבוז, ולא אלו שנותרו בתחנות הקודמות?

עלייתו של האדם האחרון

ואומר להם דבר על המבוזה ביותר: והלא הוא ה א ד ם ה א ח ר ו ן.

וכה אמר זרתוסטרא לעם:

הגיעה עתו של האדם להתוות לעצמו מטרתו. הגיעה עתו של האדם לשתול את נטע תקוותו העילאית.

עוד קרקעו עשירה די צורכה. ואולם באחד הימים דלה תהא ועלובה לא יצמח עוד ממנה שום אילן נישא.

פרק 5

הנה עוד רגע, אומר ניטשה, ולא נוכל ליצור כוכבים - הקרקע תהיה יבשה מדי, גוססת תחת הניהיליזם. רוחו של האדם תירפה, ולא יהיה לנו את הכוח ליצור עוד כלום.

אלוהים מת - זוכרים? - אבל עדיין, ניטשה מאמין שהאדם לא יכול להתקיים סתם ככה בלעדיו: הוא חייב משהו שיכריח את עצמו לקחת את עצמו ברצינות, לכבוד את עצמו. בלי משהו כזה, איזה מן אדם יישאר?

ראו! את האדם האחרון אראכם.

"אהבה מהי? בריאה מהי? ערגה מהי? כוכב מהו?" אלו שאלות אשר ישאל האדם האחרון ובעיניו ימצמץ.

אותה שעה והנה צמקה וקטנה הארץ ועליה מדדה האדם האחרון המקטין את הכל. ואת מינו אין להכחיד, כאשר לא יוכחד מין הפרעוש; האדם האחרון יאריך ימים מכל שקדם לו.

והנה האדם האחרון מדבר. על מה הוא מדבר? על כל אותם הדברים שחסר לו - בריאה, ערגה, והפליאה - הכוכבים. בקביעתו האחרונה - האדם האחרון יאריך ימים מכל שקדם לו - מהדהד ניטשה את אמרותיו של דקארט, שנהיה אדונים לטבע.

והנה, זה קרה; והאדם שנותר לא מבין בשביל מה צריך ליצור, ונותר ממצמץ. למה הוא ממצמץ כל הזמן? מכירים חיה שאוכלת וכל הזמן ממצמצת? כמו פרות? למה פרות רק אוכלות וממצמצות ככה בשקט? כי יש להן רק הווה.

בפוליטאה, העיר שתופסת את רוב הדיון היא Kallipolis - העיר היפה; העיר שמגיע אליה זרתוסטרא היא הפרה הצבעונית. האדם האחרון, שישלוט בכדור הארץ ביד רמה כחזון הקרטזיאני, אומר ניטשה, יקפצץ בארץ באין-מפריע, שבעים, וממצמצים; המודרנה תשיג את כל המטרות שלה, ונישאר רק עם ההווה - וניטשה מנסה לשכנע אותנו שזה יהיה גיהנום.

"אנחנו המצאנו את האושר" - יאמרו האנשים האחרונים ובעיניהם ימצמצו.

הם נטשו את הנופים שהחיים בם קשים היו: כי החום נדרש לו לאדם. ועוד יאהב את רעהו ויתחכך בו. כי החום נדרש לו, לאדם. לחלות ולחשוד, חטאים הם בעיניהם: תהא הליכתך שפי. שוטה הוא מי שממשיך למעוד למעוד עד גבי אבנים או אנשים! מפעם לפעם קמצוץ רעל⁴⁰: זה מביא חלומות נעימים. ולבסוף מלוא הכף רעל, לכדי מיתה נעימה³⁹.

והנה מגיעה חברה שמקדשת את הגוף במובן הכי נמוך - לברוח מחוסר נעימות, להתמסטל, וכשהגוף מתחיל להיכשל - למות מיד. אלו חיים רכים, שממוקדים אך ורק בהווה - כמו הפרה הצבעונית, הם כולם מתקבצים במישורים הרכים.

אפילו בנצרות שניטשה כל כך מתעב יש קושי - הכמרים, גברים ככל הגברים, נדרשים להתעלות על עצמם, לדחות את צרכיהם, כדי להיות צינור לחסד האלוהי. נאמר מה שנאמר - זה לא פשוט בכלל; אלו לא חיים רכים⁴¹.

המחיר בנוחות הזו יהיה נורא - מין אנושי בלי יצירה, בלי ערגה. ניטשה אמנם תוקף את הנצרות, שמטה ליפול⁴², אך עתה עט גם על האדם הבורגני - תוצרה המנוון של דעיכת הנצרות.

ועדיין עובד האדם, כי העבודה היא מסוג הבידור. אך הוא דואג לכך שהבידור לא יפגע בו. ואין האדם מתרושש עוד ולא מתעשר: בשניהם יש כדי להכביד. וכי מי עוד מבקש למשול? ומי רוצה לציית? בזה ובזה יש כדי להכביד.

כאן ניטשה תוקף את השווין המודרני. למה שמישהו ירצה לשלוט? לציית? למי יש כוח? זה קשה! למה שמישהו ייצור? ינהל כלכלה? Too hard! מיכאלנג'לו יצר בגלל שרפאל יצר, והוא לא סבל אותו, ודונטלו לא סבל את שניהם; כל אחד רצה להתעלות, לשלוט! אבל אם כולם רוצים את אותו הדבר - למה שמישהו יתעלה על אחר? למה שמישהו ייצור?⁴³

דברים כמו קומוניזם⁴⁴ הם ביטוי לצורך של האדם הניהיליסטי לשכב על הספה ולהגיד, וואו, הספיק לי.

רועה - אין, והעדר א ח ד! כל התשוקות שוות. כולם שווים. כל המשונה בהרגשתו, הולך מרצונו הטוב לבית משוגעים⁴⁵. לפנים, כל הבריות משוגעות היו, אומרים טובי-העם וממצמצים בעיניהם.

כולנו שיושבים פה במדינת ישראל מגיעים מכך שלאבות אבותינו היו את כל התמריצים להתנצר - אבל לא עשו זאת; אחרת היינו נשארים שם. האדם האחרון יסתכל עליהם ויגיד, כל האנשים האלו משוגעים. הם חושבים שהם עליונים עליהם, וניטשה מלגלג⁴⁶.

להיות מתוחכם, מצטט אנדי, זה ללעוג לאלו שיש להם תכונות שלנו כבר אין. כמו שאנו מסתכלים על גיבורי מלחמה בעין עקומה בעיתות שלום, האדם האחרון מסתכל על אלו שבאו לפניהם בזלזול - הם היו משוגעים, זכרים רעילים - מי צריך את החבר'ה האלה?

האדם האחרון מסתכל על כל ההרג, הסבל, עוגמת הנפש, כשרשרת ארוכה של אי-הבנות. חשבו על הבוז שאנחנו יורקים ימי הביניים, ואז נוהרים לאירופה לראות את הקתדרלות. הן לא ייבנו בתל אביב; האדם לא רואה את עצמו ככה יותר. אין את השגב, היופי שהן מנסות להעביר; התחושה שהבניין מנסה לקרב אתכם לאלוהים. אנחנו כבר לא יכולים לעשות את זה (לכן תל אביב כל כך מכוערת).

זכרו - ניטשה לא הרג את אלוהים, או את הנצרות - הוא מתאר מה שאתם עשיתם! הוא לא מנסה להחזיר את הנצרות - הנצרות מתה, ולא תחזור יותר! הוא מנסה לחצות את הניהיליזם - דרך הניהיליזם, לצד השני. הוא מבקש לקחת את המתח ממות אלוהים, ולמנף אותו לכדי משהו חדש.

כשהאלוהים מת, לא נוצרו לנו מיליוני בטהובנים - נוצרו מיליוני פרות! זו האמונה שניטשה מנתץ עם האינדיוידואליזם - אנחנו לא כולנו בטהובנים! לא כל אחד יוצר ערכים; המעטים, הנדירים והחזקים יוצרים את הערכים, וכולנו, הפרות, עוקבים אחריהם!

כל אחד פיקח יודע מה שארע : על כן אין קצה ללגלוג. עדיין מתקוטטים, אך מתפייסים עד מהרה. שאם לא כן, הקיבה תתקלקל.

יש לו, לאדם, תענוגות של יום, ותענוגות של לילה⁴⁷: אך כבודה של בריאות קודם לכל.

"המצאנו את האושר", אומרים האנשים האחרונים וממצמצים בעיניהם.

האדם האחרון יזיע בפילאטיס, בטח - אבל לא יזכה לארוס האפלטוני. בהיעדר ערכים אחרים, בריאות פיזית פשוטה היא המוצא האחרון של האדם האחרון. לאדם האחרון, העבודה היא בידור; כמו שבהייטק עוטפים את העבודה בתענוגות כמו מסעדות שף ופופים, כי הם יישארו שם לתמיד - אין לו משהו אחר.

ובזאת נסתיים נאומו הראשון של זרתוסטרא, והוא מכונה גם "פתח דבר", כי הנה בנקודה זו הפסיקוהו שאגתו ועליצותו של ההמון: "תן לנו, זרתוסטרא, את האדם האחרון הזה" - כה צעקו - "עשה אותנו לאנשים אחרונים אלה! וקח לך את העלאדם!" וכל העם הריע וקשקש בלשונו. ואולם זרתוסטרא נעגם ואמר אל לבו:

"אין הם מבינים אותי: לא לאזניהם נועד פי."

זו הסכנה הגדולה ביותר, לפי ניטשה - שהאנשים יתאהבו ברעיון של האדם האחרון, לשיטתו הגורל הנורא ביותר. אפילו חיות נשארות ברמה קבועה, אבל האדם יכול להתדרדר; זהו הדבר שניטשה מפחד ממנו - האובדן של הDignitatis Humanae (כבוד האדם). כבוד האדם חשוב לניטשה, ולכן הוא חושש מהאדם האחרון; ומה אם האנשים יגידו, אחי, לא אכפת לי - בוא נהיה האדם אחרון?⁴⁸

ניטשה חושש שהאדם האחרון יהיה הקטן ביותר, הצלחותיו יהיו הקטנות ביותר, ואולי הניהיליזם יתברר דווקא כמחלה סופנית, ויכחיד גם אותו⁴⁹.

מעבר לטוב ורוע

הפחד של ניטשה מהאדם האחרון עמוק מאוד - ולכן הוא מוכן לכתוב את חומר הנפץ שלו גלוי לכל, בניסיון נואש למנוע את התוצאה הזו.

מעבר לטוב ולרוע נועד למצוא או ליצור את השליחים ש,יחד עם ניטשה, יהיו חומר הנפץ שיביא את העתיד.

ניטשה, כאמור, הוא פילוסוף נדיר - לא רק שהשאיר לנו את הכתבים שלו, ולא רק שהשאיר לנו את סדנת העבודה שלנו, הוא השאיר לנו את מה שהוא חושב על הכתבים שלו - בהקדמה לEcce homo. ניטשה, שצפה שאיש לא יבין אותו בזמנו, התעקש להשאיר אחריו את המחשבות האלה לשליחים שעתידים לבוא.

לכן, יש קטע של ניטשה אודות כל ספר שכתב בEcce homo, לרבות על מעבר לטוב ולרוע

טקסט - על מעבר לטוב ולרוע (Ecce Homo)

את המשימה לשנים שלאחר-מכן מצאתי מותווית מראש בחומרה רבה. אחרי שהוגשם חלקה הראשון, המחייב, של משימתי, הגיע תורה של מחציתה ה ש ו ל ל ת: שינוי הערכים הקיימים עצמם, המלחמה הגדולה, כשף העלאתו של יום ההכרעה, עם אלה נמנית ההשתעות האיטית אחר קרובים, קרובים אשר יושיטו לי יד למלאכת ה ה ר ס. מכאן ואילך כל כתבי קרסי חכה הם: בקיאותי בקרסים אולי אינה נופלת מזו של האחרים... ואם לא עלה בחכתי דבר, לא בי האשמה. ל א ה י ו ד ג י ם.

מעבר לטוב ולרוע, פתיחה לפילוסופיה של העתיד, מתוך הנה האיש (Ecce Homo)

ניטשה מתאר את מעבר לטוב ולרוע כספר שלילת המודרנה. כה אמר זרתוסטרא הוא הJa Sagen - אמירת כן לחיים, בעוד שמעבר לטוב ולרוע הוא הNein-sagen - אמירת הלא לנצרות, לאפלטון ולכל מה שהפילוסופיה הולידה עד עכשיו - עד הניהיליזם, והבורגני שלא מבין שהוא אינו אלא חילון הנצרות.

ניטשה כותב לנו מפורש מה הוא עומד לבקר - את המדע, האומנות, הדת, הפוליטיקה - ותוקף את הרחמנות והשוויון. ניטשה מוכן להיות אכזרי⁵⁰ - מוכן להסב כאב, בעיקר לעצמו.

---

1. דת. ↩

2. אנחנו כמו דגים במים ניטשאנים, אומר אנדי. ↩

3. לא היה צנוע, האיש, אומר אנדי. ↩

4. תודה לאל. ↩

5. מתהלך כזה בשאנז-אליזה. ↩

6. כן, זה משם. ↩

7. כמו איין ראנד, יימח שמה, אומר אנדי. ↩

8. Holy shit, he's talking about me! ↩

9. הכתבים של ניטשה נפלו לידי אחותו כשהוא מת, והיא כן הייתה אנטישמית, ונאצית. ↩

10. פסיכוסוף. ↩

11. מה שכן, ניטשה חלה בSyphilis, והתחרפן לגמרי בעשר שנים האחרונות לחייו ואפילו לא זכר שכתב את הכתבים שלו. רוב התמונות שלו הם אחרי שהתחרפן. ↩

12. יש ביוגרפיה מצוינת של ניטשה של Rudy Safranski. ↩

13. ניטשה ספרותי מאוד, כמו למשל דוסטוייבסקי; דוסטוייבסקי ראה את עצמו כאומן, אך ניטשה ראה את עצמו כפילוסוף. באופן מעניין, ניטשה מיקם את האומנות מעל הפילוסופיה, אבל רק הפילוסוף יכול להפעיל את האומנות כדי לקדם רעיונות. הוא חשב שבפסגות - כמו המשורר גתה שהעריך, או אפלטון - כבר קשה להפריד בין אומנות לפילוסופיה. ↩

14. ואכן, ניטשה היה אנונימי כל חייו, וחי רחוק מגרמניה. כתביו החלו להיות פופולריים רק לאחר שהשתגע - ואנשים עלו אליו לרגל, רק כדי לגלות שהוא לא זכר דבר. במותו הוא היה הסופר הנקרא ביותר בגרמניה. יש האומרים שהוא השתגע בגלל הפילוסופיה שלו. ↩

15. jenseits - מעבר, בצד השני. ↩↩

16. שופנהאואר חושב באותו הקו - שהעולם הוא ביטוי לרצון כלשהו לעוצמה, ואנחנו רק שכלול של הרצון העיוור הזה, שצמא לכוח. הכוח הזה, לפי העמדה הזו, מתבטא בדברים כמו סוציאליזם, קפיטליזם, ורצון לנוחות חומרית - הם בסך הכל ביטויים של הצמא הזה, היצרים האלה. ↩

17. תחשבו על רעיון המשיח - אנחנו נוטרים טינה לעבר (הרסו לנו את בית המקדש!), ותולים תקווה בעתיד שייתקן - המשיח יבוא ויתקן; העמדה הדתית, אומר ניטשה, היא שנאה לעולם כפי שהוא עכשיו! וברגע שנפסיק להאמין שיבוא תיקון, אומר ניטשה, זה ניהיליזם. ↩

18. הכוונה היא לא לאתאיסטים מוצהרים ולוחמניים כאלה, אלא לאדם מן השורה, הבורגני במאה ה19, בתרבות שגדלה בצל הנצרות. ↩

19. אופי השאלות מבטא האמנה באלוהים גשמי כזה - כזה שיכול לעלות על ספינה ומהגר. הטון הלגלגני של המכונסים מביע אמונה של אפשר לחשוב - Whats' the big deal? מה קרה? זו תפיסה ילדותית מאוד של האל, שהם צוחקים עליה. ↩

20. מה מאפיין שוק? אנשים רגילים, שעסוקים במילוי צרכי החיים הבסיסיים. ניטשה מבין בשוק לא רק כמקום המוני כזה, כמו האגורה היוונית, אלא כדימוי לעולם המודרני כולו - אין קנה מידה נורמטיבי זולת סיפוק הצרכים הגופניים למחייתנו. ↩

21. שימו לב - ניטשה מדבר אלינו ישירות, ולא לאנשים בתוך הסיפור. ↩

22. כשיצאנו מהתיבה של נוח, אלוהים אומר - אתם יכולים לאכול בשר, אבל אם תשפכו דם, אני אדרוש אתכם. אנחנו כבר לא מאמינים בתיבה, אבל עדיין מחזיקים משפיכת דם כאירוע מיוחד. ↩

23. וירידה דרמטית בילודה - אתה צריך להאמין שהעולם הוא טוב כדי להביא אליו עוד ילד. ↩

24. הייתם פעם בכנסייה באנגליה? הן ריקות!, אומר אנדי, יש שם רק תיירים ישראלים, שמדברים עליהן כאילו הם שמו משכנתא עליהן - תראה את המנורות... ↩

25. מתורגם כTwilight of the Idols, תרגום לא מוצלח לTwilight of the Gods. ↩

26. בגרמנית, הכוונה היא לא לפטיש עבודה, אלא יותר לפטיש כוונון מזלגי כזה - כמו שמכוונים איתו פסנתר; הרעיון הוא לא (רק) לנתץ את האלילים בכוח, אלא לשמוע את הצליל שלהם ולעמוד על משמעותם. ↩

27. מסופר ששארל-דה גול הוטס מעל סטאלינגרד באחד ממפגשי הצמרת של מלחמת העולם השנייה. כשצפה מבעד לחלון על ההרס המוחלט של סטאלינגראד - איי חורבות אדירים - אמר, איזה עם גדול - בהתכוונו לגרמנים. האם קנדים יכלו לעשות את זה? ↩

28. אולי מיזוגני. ניטשה חשב שנשים מעודנות יותר, במובן של מתוחכמות - לטוב ולרע. כשניטשה אומר שרעיון נהיה יותר נשי, הוא מתכוון לרעיון יותר ערמומי - ישו הופיע בשלב מסוים, ואז הוא נצלב, ואז הוא חזר, וזה אחרי מאות אלפי שנים שחיות אוכלות את התינוקות של החיות האחרות... נורא מסובך! למה לא לברוא ישר הכל בסדר? זה אלוהים, או פקיד בבנק? ↩

29. עיר על הים הבלטי, היום קאלינינגרד. אין שם שמש אף פעם, סיוט לישראלים, אומר אנדי. ↩

30. מופיע זרטוסטרה. ↩

31. היחס של ניטשה לאפלטון מאוד אמביוולנטי - פעם כמי שדיבר מנפשו, ופעם כשקרן, ופעם כפילוסוף-אמן; אולי אפילו אפלטון האמין בהגות שלו, אבל היה נאלץ להודות שניטשה צודק. ניטשה מתיימר להיכנס חזיתית באפלטון - ישר לשורש. ↩

32. ניטשה מכתיר את זרתוסטרא בתור הספר הכי יפה שלו, ואת מעבר לטוב ורוע, שמסביר את אותם הרעיונות בצורה פשוטה יותר, בתור הספר הכי חשוב שלו. ↩

33. אנדי מדגים באמצעות הויכוח עם החרדים על הגיוס: הם אומרים שאין להם ברירה בדבר - אלוהים ציווה, ומכאן הגדולה של הערך! - ואותו הדבר בדיוק הוא זה שנראה בעינינו מאוס. ↩

34. בגרמנית המשלב הוא של הלוטרנים, ובעברית המתרגם, ישראל אלדד, מקפיד להשתמש במשלב תנ"כי. ↩

35. זרתוסטרא הוא שמו הגרמני של זרואסתטרא. ↩

36. מי עוד התחיל בגיל 30? ידידנו ישו. ↩

37. מתיו, פר' 4-5. ↩↩

38. האמונה כ"האדם [בלי האל] יכול להיות התובע, הנאשם, השופט וחבר המושבעים" של עצמו (סארטר) - כלומר שהאדם יכריע אם הוא טוב, ואם הוא ימשיך להתקיים. גם ההומניסט הכי גדול משקר לעצמו אם הוא חושב שהוא לא מבדיל בין בני אדם, אומר אנדי בשמו של ניטשה - בזה שהוא מפריד בין הנאורים ללא נאורים - הרי אם אנחנו רוצים שיהיה הומניזם, אנחנו צריכים להביס את הלא-הומניסטים - ועדיין יש אנחנו מול הם. ↩

39. הכוונה למיתת חסד, כמו בשוויץ או בקנדה - ההפרה ההיסטורית הראשונה של שבועת הרופא, הישג הנאורות. ↩

40. סמים קלים: מריחואנה, אלכוהול. ↩

41. אנדי מזכיר את גדליה משבאבניקים כדוגמה - במיוחד הפרק ההוא עם הים בעונה הראשונה, ומוסיף את בטהובן ושאר המלחינים - שיצרו מסבל נורא. ↩

42. משפט מפורסם של ניטשה - מה שנוטה ליפול - דחוף אותו! ↩

43. אנדי מזכיר את Imagine של ג'ון לנון - דמיינו שאין מדינות, אין מלחמות, אין למה למות. אבל, אין למה למות? אין למה לחיות! ↩

44. אם יש משהו שניטשה שונא כמו הנצרות, זה סוציאליזם. ↩

45. כמו Brave New World של האקסלי. ↩

46. אנדי משווה את תחושת העליונות של האדם האחרון לבוז הנוטף של ליאור שליין. ↩

47. מין, ללא ארוס. ↩

48. היוונים העתיקים התאמנו למען המשחקים האולימפיים והתהילה. לכן, אומר אנדי, בקרב בתרמופיליי, תהה קיסר פרס - הם רק 300, איך הם לא נכנעים? וכי איך ייכנעו אנשים עם ערכים כאלה? אנדי מספר גם על פלישת נפוליאון לרוסיה, שם מסופר שנפוליאון ראה במשקפת, אחרי שהרוסים ברחו ממוסקבה, שרפו אותה ועדיין לא נכנעו, את אחד החיילים הרוסים מנסה לאכול לחמנייה, מבין שהיא קפואה - ומשתין עליה כדי לחמם אותה; נפוליאון קיפל את המשקפת ואמר, אנחנו נפסיד פה. ↩

49. תראו איך בפעם הראשונה בהיסטוריה, אומר אנדי, אנשים מתלבטים אם להביא ילדים - מה שאלפי שנים היה ברור לגמרי. אבל אם עולה השאלה - האם טוב שיש בני אדם?, ואין תשובה ברורה - פתאום להביא ילדים זו שאלה. אפילו בטהובן לא הביא ילדים, והחברה שאליה הלחין גם הם לא הביאו הרבה ילדים - זו תופעה חדשה. ↩

50. ולכן כל כך מסוכן שקוראים אותו ילדים בני 17. ↩