מעבר לטוב ולרוע
למי הספר נכתב?¶
הפחד של ניטשה מהאדם האחרון עמוק מאוד - ולכן הוא מוכן לכתוב את חומר הנפץ שלו גלוי לכל, בניסיון נואש למנוע את התוצאה הזו.
מעבר לטוב ולרוע נועד למצוא או ליצור את השליחים ש,יחד עם ניטשה, יהיו חומר הנפץ שיביא את העתיד.
ניטשה, כאמור, הוא פילוסוף נדיר - לא רק שהשאיר לנו את הכתבים שלו, ולא רק שהשאיר לנו את סדנת העבודה שלנו, הוא השאיר לנו את מה שהוא חושב על הכתבים שלו - בהקדמה לEcce homo. ניטשה, שצפה שאיש לא יבין אותו בזמנו, התעקש להשאיר אחריו את המחשבות האלה לשליחים שעתידים לבוא.
לכן, יש קטע של ניטשה אודות כל ספר שכתב בEcce homo, לרבות על מעבר לטוב ולרוע.
את המשימה לשנים שלאחר-מכן מצאתי מותווית מראש בחומרה רבה. אחרי שהוגשם חלקה הראשון, המחייב, של משימתי, הגיע תורה של מחציתה ה ש ו ל ל ת: שינוי הערכים הקיימים עצמם, המלחמה הגדולה, כשף העלאתו של יום ההכרעה, עם אלה נמנית ההשתעות האיטית אחר קרובים, קרובים אשר יושיטו לי יד למלאכת ה ה ר ס. מכאן ואילך כל כתבי קרסי חכה הם: בקיאותי בקרסים אולי אינה נופלת מזו של האחרים... ואם לא עלה בחכתי דבר, לא בי האשמה. ל א ה י ו ד ג י ם.
מעבר לטוב ולרוע, פתיחה לפילוסופיה של העתיד, מתוך הנה האיש (Ecce Homo)
ניטשה מתאר את מעבר לטוב ולרוע כספר שלילת המודרנה. כה אמר זרתוסטרא הוא הJa Sagen - אמירת כן לחיים, בעוד שמעבר לטוב ולרוע הוא הNein-sagen - אמירת הלא לנצרות, לאפלטון ולכל מה שהפילוסופיה הולידה עד עכשיו - עד הניהיליזם, והבורגני שלא מבין שהוא אינו אלא חילון הנצרות.
ניטשה כותב לנו מפורש מה הוא עומד לבקר - את המדע, האומנות, הדת, הפוליטיקה - ותוקף את הרחמנות והשוויון. ניטשה מוכן להיות אכזרי1 - מוכן להסב כאב, בעיקר לעצמו.
ניטשה מפחד מהגורל הקרב של האדם האירופי, שעוצב בצל הנצרות, הגם שאינו נוצרי בעצמו. הוא מפחד שהאדם יסיים את סיפורו בחרפה, בלי תחושת נשגבות, כפרות מפוטמות, ממצמצים בעיניהם. הוא מחפש שותפים - הרוחות הטובות - שיבשרו את העלאדם.
בΝietchze's Task, Lampert כותב שאותם פילוסופי העתיד הם אלו שתפקידם לשקם את המין האנושי, אחרי קריסת האלוהות הישנה. אפלטון מוכן לבחון את העניין בפוליטאה, אבל לא העלה על דעתו שהפילוסופיה תתקן את הטבע האנושי ואת ההיסטוריה כולה.
למרות היריבות המרה ביניהם, ניטשה כן מניח את התפקיד הזה על הפילוסוף. היכן שאפלטון ואריסטו ודאי היו אומרים שזה מסוכן מדי, ושהם לא מסוגלים לעשות את זה (תראו מה קרה לפילוסוף של אפלטון); ניטשה ודאי היה משיב שהפרונסיס φρόνησις - שיקול הדעת המעשי של אריסטו - הוא נחלת העבר.
הפילוסופיה כאישה¶
Supposing truth is a woman - what then?2 Are there not grounds for the suspicion that all philosophers, insofar as they were dogmatists, have been very inexpert about women? That the gruesome seriousness, the clumsy obtrusiveness with which they have usually approached truth so far have been awkward and very improper methods for winning a woman's heart?
ניטשה מדמה כאן את הפילוסופיה לחיזור אחר אישה. המחזר - שכדאי שיהיה מסתורי ועם כבוד עצמי - חותר לתפוס בעלות על האישה. אבל השלומיאלים האלה3, שרודפים כבר 2,500 שנה - אף אחד מהם לא השיג את מבוקשו. אולי, שואל ניטשה, הבעיה היא לא באישה4, אלא עם הגברים?
Speaking seriously, there are good reasons why all philosophical dogmatizing, however solemn and definitive its airs used to be, may nevertheless have been no more than a childishness and tyronism. And perhaps the time is at hand when it will be comprehended again and again how little used to be sufficient to furnish the cornerstone for such sublime and philosophers' edifices as the dogmatists have built so far: any old popular superstition from time immemorial (like the soul superstition which, in the form of the subject and ego superstition, has not even yet ceased to do mischeif); some play on words perhaps, a seduction by grammar, or an audacious generalization of very narrow, very personal, very human, all too human facts.
ניטשה מושל את החיזור אחר האמת כמו מרדף אחרי הcrush בתיכון, והפילוסופים לנערים מבולבלים, ובונים ככה מגדלים באוויר - כמו דקארט ואפלטון. כמו שבמשתה הגברים יושבים כולם ומלרלרים על תשוקה עד שדיוטימה מעמידה אותם במקומם, כך מציב ניטשה את הגברים כאן בטעותם. ניטשה טוען, שבעצם סוקראטס לא למד שום דבר מדיוטימה - עובדה; הם לא השיגו את האמת.
בדוגמטיזם, ניטשה כותב כל פילוסופיה שמציבה מעבר, החל מאפלטון, דרך הנצרות (אפלטוניזם להמונים) ועד קאנט; כל דבר שמדבר על מטאפיזיקה, במובן של משהו מעבר לעולם. אפלטון, במובן מסוים, הכין את הפילוסופיה ליפול לחיקה של הדת.
ניטשה יורק כאן אש וגופרית על אפלטון. אבל בסעיף 191, הוא יודע גם להכיר בו -
Plato, more innocent in such matters and lacking the craftiness of the plebian5, wanted to employ all hist strength - the greatest strength any philosopher so far has had at his disposal - to prove to himself that reason and instinct of themselves tend toward one goal, the good, "God". And since Plato, all theologians and philosophers are on the same track - that is, in moral matters it has so far been instinct, or what the Christians call "faith", or "the herd", as I put it, has triumphed.
ניטשה מצית מחדש את העימות בין פארמנידס - שקובע שהכל קבוע, לבין היראקליטוס, שקובע שהכל זורם, וצבא המשוררים של הומרוס שמצדד בו. ניטשה, כפילוסוף, דוגל בצד ההיראקליטאי.
Let us not be ungrateful to it, although it must certainly be conceded that the worst, most durable, and most dangerous of all error was a dogmatist's error - namely, Plato's invention of the pure spirit and the good as such.
Preface
אבל למה שלא נהיה כפויי טובה לאפלטון, שהוליך אותנו שולל? כל תפיסת עולם דוגמטית יוצרת אצל המאמינים דריכות אדירה - אנרגיה שמושקעת בחיפוש אחר האמת. רק בזכות טעויות כאלה מתפתחים דברים כמו אומנות, מדע, וחיפוש אחר האמת. השקר, אומר ניטשה, יכול להיות חשוב בהרבה מעבר לאמת.
השקר יכול להניע את החברה. האם החיילים האתונאים יכולים להרשות לעצמם לשאול בשדה הקרב, רגע, מה זה אומץ? איך חברה יכולה להתנהל ככה? בעצם, ניטשה מצדד באתונאים באפולוגיה, וקובע - סוקראטס היה חומצה לחברה היוונית; סוקראטס אשם!
ניטשה ניצב כיריב מר של אפלטון וסוקראטס, אבל לא בז לו; הוא מאמין שההתגברות עליהם יפרוק את כל המתח והאנרגיה שהצטברו, וייצור מהם משהו טוב.
זו המלחמה שניצבת לפתחנו, ועכשיו ניטשה יירה את היריה הראשונה6. על הכף ניצבת התרבות המערבית כולה.
מבנה¶
במעבר לטוב ולרוע יש תשעה פרקים, ושיר בסיום.
The book consists of nine chapters. The third chapter is devoted to religion. The headings of the fourth chapter ("Sayings and interludes") does not indicate a subject matter; that chapter is distinguished from all other chapters by the fact that it consists exclusively of short aphorisms. The last five chapters are devoted to morals and politics. The book as a whole consists then of two main parts which are separated from one another by about 123 "Sayings and interludes"; the first of the two parts is devoted chiefly to philosophy and religion and the second chiefly to morals and politics. Philosophy and religion, it seems, belong together - belong more closely together than philosophy and the city.
Strauss, Notes on the plan of Nietzche's Beyond Good and Evil, p. 176.
שטראוס מחלק את הספר למאבק בין שני צירים - הפילוסופיה והאמונה. סוקראטס כנוע לחלוטין לדת - הוא מזכיר את המנהגים והאלים - ואפלטון מנסה לכל היותר לשייף אותה קצת. אריסטו מתאר את הדת כסיפורים, שיש לזקק מתוכם את האמת - במיוחד סביב המוות והאלוהות, והשאר זה קישוטים להמון.
הנצרות והיהדות, לעומת זאת, הן דתות התגלות - והן טוענות לאמת גלויה, דרך טקסטים. לכן, הנצרות, היהדות והאיסלאם טוענות לכתר האמת; הן טוענות להשלמת הפילוסופיה. לכן ניטשה לא יכול להתייחס אליהן כפי שאריסטו מתייחס לדת - יש כאן מאבק שליטה ברור. או שהפילוסופיה תהיה כלי בשירות הדת, או להיפך. מי שישלוט בין השניים הוא זה שיכתיב את הפוליטיקה ואת המוסר - ולכן החלוקה הזו של הספר.
ניטשה חותר, בעמדות החיוביות שלו, לכונן Grosspolitik - פוליטיקה גדולה, עולמית - חדשה.
הרצון לאמת - יש כזה בכלל?¶
The will to truth which will still tempt us to many a venture, that famous truthfulness of which all philosophers so far have spoken with respect - what questions has this will to truth not laid before us! What strange; wicked, questionable questions! That is a long story even now - and yet it seems as if it had scarcely begun. Is it any wonder that we should finally become suspicious, lose patience, and turn away impatiently? that we should finally learn from this Sphinx to ask questions, too? Who is it really that puts questions to us here? What in us really wants "truth"?
On the prejudices of philosophers, 1
את מי ניטשה תוקף? את הילדים של סוקראטס, אפלטון ואריסטו, וכמיהתם לאמת - כפי שאומר אריסטו -
כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת
אבל האם הוא בכלל שם? האם באמת יש לנו רצון לאמת? אולי ככה אנחנו מכנים משהו אחר, והאמת היא כסות מוסרנית כזו לדחף אחר?
Indeed we came to a long halt at the question about the cause of this will - until we finally came to a complete stop before a still more basic question. We asked about the value of this will. Suppose we want truth: why not rather untruth? and uncertainty? even ignorance? The problem of the value of truth came before us - or was it we who came before the problem? Who of us is Oedipus here? Who the Sphinx?
אם כל אותם מחזרים היו באמת יסודיים, היו מתחילים בהתחלה - האם יש לנו רצון לאמת? האם היא באמת טובה לנו? ניטשה מציב את עצמו כאדיפוס החדש - ומערער על ההנחה הבסיסית הזו. ניטשה מנסה לבתק את הקשר בין אמת לטוב, שנובע מאידאת הטוב האפלטונית.
האם המין האנושי יכול לשרוד בתמונה אחרת לגמרי של טבע ואמת?
We are making an experiment with the truth; perhaps humanity will perish because of this experiment. Well, on with it!
Nietzsche
הפילוסופיה, משום שלא שאלה את השאלות האלו, היא רק אוסף של דעות קטנות, אומר ניטשה.
How could anything originate out of Its opposite? for example, truth out of error? or the will to truth out of the will to deception? or selfless deeds out of selfishness? or the pure and sunlike gaze of the sage out of lust? Such origins are impossible; whoever dreams of them is a fool, indeed worse; the things of the highest value must have another, peculiar origin - they cannot be derived from this transitory, seductive, deceptive, paltry world, from this turmoil of delusion and lust. Rather from the lap of Being, the intransitory. the hidden god, the 'thing-in-itself'7 - there must be their basis, and nowhere else.
This way of judging constitutes the typical prejudgment and prejudice which give away the metaphysicians of all ages; this kind of valuations in the background of all their logical procedures8; it is on account of this "faith" that they trouble themselves about "knowledge," about something that is finally baptized solemnly as "the truth."
2
המטאפיזיקאים כולם קובעים את האמת כנובעת מתוך הנצחי, המעבר, ולא מהארצי ומהחולף. האמנם, שואל ניטשה? אולי נחפש אותו דווקא כן, בארצי ובחולף!
For one may doubt, first, whether there are any opposites at all, and secondly whether these popular valuations and opposite values on which the metaphysicians put their seal, are not perhaps merely foreground estimates, only provisional perspectives, perhaps even from some nook, perhaps from below, frog perspectives, as it were, to borrow an expression painters use. For all the value that the true, the truthful, the selfless may deserve, it would still be possible that a higher and more fundamental value for life might have to be ascribed to deception, selfishness, and lust. It might even be possible that what constitutes the value of these good and revered things is precisely that they are insidiously related, tied to, and involved with these wicked, seemingly opposite things - maybe even one with them in essence. Maybe!
2
After having looked long enough between the philosopher's lines and fingers. I say to myself: by far the greater part of conscious thinking must still be included among instinctive activities, and that goes even for philosophical thinking. We have to relearn here, as one has had to relearn about heredity and what is "innate." As the act of birth deserves no consideration in the whole process and procedure of heredity, so "being conscious is not in any decisive sense the opposite of what is instinctive: most of the conscious thinking of a philosopher is secretly guided and forced into certain channels by his instincts.
3
הפילוסופים הקדמונים מחפשים כל הזמן להשתחרר מהגוף9. לעומתם, ניטשה אומר ההיפך - כל פילוסופיה היא נקודת מבט מסוימת, אינסטינקט בגופו של הפילוסוף הכותב, ביוגרפיה. זוהי עמדת הPerspectivism - כולנו רק נקודות מבט מסוימות - אבל בשלב מסוים, ניטשה ייאלץ להגיד, אבל שלי הנכונה - ואפלטון מחכה לו מאחורי הפרגוד ויתפוצץ מצחוק.
זה שניטשה אומר שהפילוסופיה של אפלטון היא פשוט מבע שלו, לא אומר שזה דבר רע! הרי לפני ניטשה, אין אופציה אחרת.
Gradually it has become clear to me what every great philosophy so far has been: namely, the personal confession of its author and a kind of involuntary and unconscious memoir; also that the moral (or immoral) intentions in every philosophy constituted the real germ of life from which the whole plant bad grown. Indeed, if one would explain bow the abstrusest metaphysical claims of a philosopher really came about, it is always well (and wise) to ask first: at what morality does all this (does he) aim? Accordingly, I do not believe that a "drive to knowledge" is the father of philosophy; but rather that another drive has, here as elsewhere, employed understanding (and misunderstanding) as a mere instrument.
6
כל פילוסופיה, אומר ניטשה, מתיימר לעצב את העולם לפי העמדה המוסרית שלו בפילוסופיה שלו; אין באף פילוסוף צד שאיננו אישי - הכל אישי! אפילו העמדה המדעית - שמה שאמיתי הוא רק מה שאפשר לספור10 - היא אישית.
ואולי דווקא השקרים הם אלו שינתבו את האנרגיה הנפשית שהצטברה לעבר יצירה.
האם ניטשה רוצה לוותר על האמת? דווקא לא - ניטשה ימשיך לטעון טענות חיוביות - אבל הוא מנסה לשנות את חוקי המשחק; הפילוסופיה לא כחשיפה איטית של אמת קבועה, אלא התהוות של אמת - העמדה ההירקליטאית - אין הווה, יש רק מתהווה11.
מכאן והלאה, ניטשה מנסה לנתח את הפסיכולוגיה של הפילוסופים הקודמים - והעמדות שלהם כתסביכים נפשיים.
How malicious philosophers can be! I know of nothing more venomous than the joke Epicurus permitted himself against Plato and the Platonists; be called them Dionysiokolakes. That means literally - and this is the foreground meaning - "flatterers of Dionysius," in other words, tyrant's baggage and lickspittles but in addition to this he also wants to say, "they are all actors, there is nothing genuine about them" (for Dionyskolax was a popular name for an actor). And the latter is really the-malice that Epicurus aimed at Plato: he was peeved by the grandiose manner, the mise en scene at which Plato and his disciples were so expert-at which Epicurus was not an expert-be, that old schoolmaster from Samos, who sat, hidden away, in his little garden at Athens and wrote three hundred books-who knows? perhaps from rage and ambition, against Plato? It took a hundred years until Greece found out who this garden god, Epicurus, had been. - Did they find out?
7
ברכילות הזולה הזו, ניטשה מתאר מאבק בין דואליזם אפלטוני למטריאליזם היווני, שאפיקורוס היה יורשו. אפלטון ניצח כי אפלטון היה ראוותן, היכן שאפיקורוס הסתתר בגן שלו. אפלטון ניצח לא כי היה יותר טוב, אלא כי היה יותר חזק - הנסיך צ'ארלס של אתונה!12
ניטשה רואה את עצמו במובן מסוים ממשיכו של אפיקורוס, של הפילוסופיה הארצית.
According to nature" you want to live? O you noble Stoics, what deceptive words these are I Imagine a being like nature, wasteful beyond measure, indifferent beyond measure, without purposes and consideration, without mercy and justice, fertile and desolate and uncertain at the same time; imagine indifference it.. self as a power-how could you live according to this indifference?
9
Κατα Πηυσιν Ζεν - לחיות לפי הטבע - הוא המוטו הסטואי.
הסטואים האמינו בלוגוס טבעי, דטרמיניסטי, וטוב - וסברו שהדבר היחיד שבשליטתנו הוא היחס שלנו ללוגוס הטבעי הזה - ולהשתחרר מהאכפתיות - Aταραχια; היעדר מועקה, השלמה.
ניטשה לא נכנס לבוץ הסטואי - הוא ישר שואל, מניין לכם שזה הטבע? איך בכלל תחיו בהתאם לדבר הזה, בזבזני וחסר אכפתיות? מאיפה הנחת התכלית של הטבע? הסטואיקנים, כמו כל פילוסוף, יוצרים תמונת עולם.
אבל האם ניטשה בז לסטואים לגמרי?
In truth, the matter is altogether different: while you pretend rapturously to read the canon of your law in nature, you want something opposite. you strange actors and self-deceivers! Your pride wants to impose your morality, your ideal, on nature-even on nature-and incorporate them in her; you demand that she should be nature "according to the Stoa," and you would like all existence to exist only after your own Imagc-as an immense eternal glorification and generalization of Stoicism. For all your love of truth, you have forced yourselves so long13, so persistently, so rigidly-hypnotically to see Nature the wrong way, namely Stoically, that you are no longer able to see her differently.
9
אתם לא חיים לפי הסטואה, אומר ניטשה - אתם אומרים לטבע להיות סטואה!
But this is an ancient, eternal story: what formerly happened with the Stoics still happens today, too. as soon as any philosophy begins to believe in itself. It always creates the world in its own image; it cannot do otherwise. Philosophy is this tyrannical drive it.. self, the most spiritual will to power, to the 'creation of the world,' to the causa prima14.
9
אותה הפילוסופיה הסטואית התמימה אינה כניעה לטבע - היא רצון לעוצמה, לטבוע את הטבע, אומר ניטשה - והיכן שהאחרים אינם היו מודעים לכך, אני, ניטשה, מודע לזה!
והוא לא מסתפק בסטואים - ניטשה מפנה כעת את חמת הזעם שלו לעת המודרנית, ולקאנט.
בעיניי ניטשה, קאנט הוא הגרסא המודרנית לרצון לשלטון של הפילוסופיה. ההבדל שהוא קובע בין עולם התופעות לדברים כשלעצמם מנסה להילחם במטריאליזם היומיאני, ולהציל את המוסר; בעיני ניטשה, קאנט הוא כוח מרדים מאימת המטריאליזם - כוח גולמי, חסר תכלית. אבל הנה, גם לקאנט יש עוצמה אדירה - רק חבל שהלך אחורה, ולא קדימה!
The main thing about them [Kantians] is not that they wish to go "back," but that they wish to get-away. A little more strength, flight, courage, and artistic power, and they would want to rise - not return!
10
As for materialistic atomism, it is one of the best refuted theories there are, and in Europe perhaps no one in the learned world is now so unscholarly as to attach serious significance to it, except for convenient 'household use (as an abbreviation of the means of expression)-thanks chiefly to the Dalmatian Boscovich[^15[]]: be and the Pole Corpernicus have been the greatest and most successful opponents of visual evidence so far. For while Copernicus has persuaded us to believe, contrary to all the senses, that the earth does not stand fast, Boscovich has taught us to abjure the belief in the last part of the earth that "stood fast" - the belief in "substance," in "matter," in the earth-residuum and particle-atom: it is the greatest triumph over the senses that has been gained on earth so far.
12
אנחנו אוהבים לחשוב שהאטומיזם, המדע המודרני, הוא הפגיון שהרג את הנצרות15. ניטשה מסכים עם זה במידת מה - המדע ערער את האמונה - אבל העמדה הזו היא הרי מופרכת לחלוטין, אף אחד לא לוקח אותה ברצינות!17
ניטשה שמח לאידו של המטריאליזם הפשוט, ותוקף בהמשך הסעיף אטומיזם נוסף - אטומיזם של הנפש, שסבור שיש נפש אלוהית, ונפש אחידה בכלל18; נפש, הוא אומר, היא ריבוי.
Physiologists should think before putting down the instinct of self-preservation as the cardinal instinct of an organic being. A living thing seeks above all to discharge its strength - life itself is will to power self-preservation is only one of the indirect and most frequent results.
In short, here as everywhere else, let us beware of superfluous teleological principles-one of which is the instinct of self preservation (we owe it to Spinoza's inconsistency). Thus method, which must be essentially economy of principles, demands it.
13
פרק 1 - השתלטות ניטשאנית עוינת¶
Adventavit asinius,
Pulcher et fortissimus¶
החמור הגיע, יפה ואמיץ ביותר
פרק ראשון, על דעותיהם הקדומות של הפילוסופים
בפרק הראשון, ניטשה מבצע גיניאולוגיה לדעותיהם האובייקטיביות לכאורה של הפילוסופים, וחושף אותן כהטיות פרטניות.
Physiologists should think before putting down the instinct of self-preservation as the cardinal instinct of an organic being. A living thing seeks above all to discharge its strength-life itself is will to power self preservation is only one of the indirect and most frequent results. In short, here as everywhere else, let us beware of superfluous teleological principles-one of which is the instinct of self preservation (we owe it to Spinoza's inconsistency). Thus method, which must be essentially economy of principles, demands it.
13
ניטשה תוקף כאן את הובס, ואת עיקרון הקונאטוס של שפינוזה שנובע ממנו, באומרו - יש חי לא רוצה רק לשרוד, כפי שהובס ושפינוזה חושבים - אלא גם להנכיח את כוחו. התיאור של הובס ושפינוזה פשטני מדי, מטריאליסטי: יצורים חיים שרוצים רק לשרוד. ניטשה טוען, מנגד, שההנחה הזו מפרה את התער של אוקאם - לא צריך ללכת עד כדי לשרוד; יש עקרונות פשוטים יותר. לומר שכל חי רוצה לשרוד, אומר למפרט19 על העמדה הניטשיאנית, זה להגניב פנימה טלאולוגיה. כל אימת שניסו לנקות את הפילוסופיה מהטלאולוגיה האריסטותלית, הם לא השתחררו ממנה לגמרי; גם הם דוגמטיים.
למפרט קובע שניטשה אפילו יותר פרסימוני מההסברים של דרווין - את כל התופעות החיות ניתן לצמצם לכדי הרצון להפעיל כוח, ולכן הוא מאוד חסכוני.
אותו רצון לעוצמה הוא לא אנושי: נהפוכו - ההתנהגות האנושית היא ביטוי של הרצון לעוצמה; ניטשה לא טוען שהטבע הוא נפש מסוימת, עם רצונות כשלנו. הרצון לעוצמה אינו מטריאליסטי (אטומים וריק), ואינו טלאולוגי - חסר תכלית. העיקרון הבסיסי ביותר, סבור ניטשה, לא יכול להיות תנועת אטומים בריק - חייבת להיות לו חיות מסוימת. לכן אי אפשר ממש לסווג את ניטשה כאנטי-דתי או כמטריאליסט - הוא בנישה מוזרה משלו. צריך, אפוא, לקרוא את ניטשה בזהירות רבה: הוא מצדד במדע ותוקף אותו במקביל.
It Is perhaps just dawning on five or six minds that physics, too. is only an interpretation and exegesis of the world (to suit us, if I may say so!) and not a world.. explanation; but insofar as it is based on belief in the senses, it is regarded as more. and for a long time to come must be regarded as more-namely, as an explanation.
14
דברים כמו פיזיקה, אומר ניטשה, הם לא אמת מוחלטת, אלא פרשנות מסוימת - מוצלחת ככל שתהיה.
To study physiology with a clear conscience, one must insist that the sense organs are not phenomena in the sense of idealistic philosophy; as such they could not be causes! Sensualism, there- fore. at least as a regulative hypothesis, if not as a heuristic principle. What? And others even say that the external world is the work of our organs? But then our body, as a part of this external world, would be the work of our organs! But then our organs themselves would be-the work of our organs! It seems to me that this is a complete reductio ad absurdum20, assuming that the concept of a causa sui21 is something fundamentally absurd. Consequently, the external world is not the work of our organs-?
15
ניטשה תוקף כאן את הגאווה של המדע המודרני. אותו המדע שמתפאר באימפריציזם, בהתבססות על החושים, אבל גם הוא חוטא באותו החטא של הדוגמטים הקדמונים. בעצם, המדע הוא פלביאני - פרשנות דמוקרטית המונית של המציאות; הפרשנות של אפלטון, לפחות, הייתה אצילית יותר - לא כל אחד עם חושים יכול לקבוע מה קורה בטבע; דרושים אצילים כמו אפלטון.
אז ניטשה נגד הפיזיקה, ובעד אפלטון? התשובה מורכבת. בין הפיזיקה לאפלטון, מי מבטא יותר את הרצון לעוצמה? הרי זה אפלטון: הוא מכתיב לטבע איך הוא צריך להיות, ומכתיב לו ערכים! הרצון לעוצמה, יגיד ניטשה בהמשך, מתבטא יותר מכל בחקיקת ערכים. פצצת אטום מתפוצצת חזק יותר מלרלורים אפלטוניים - אבל המניע של הפיזיקה הוא דמוקרטי, ולא עוצמתי כמו זה של אפלטון - שרוצה להגיד לטוב בעצמו מהו, ולעולם לא רק איך הוא, אלא איך ראוי שיהיה. אפלטון לא מנצל את העדר - הוא מעצב את העדר.
הבעיה של ניטשה עם שניהם היא היומרה שלהם לאובייקטיביות - הם חושבים שהם האמת, ולא פרשנות חלקית כזו או אחרת.
ףףףףףףףףףףף. זו לא אידאת הטוב. מעפן!
There are still harmless self-observers who believe that there are "immediate certainties"; for example, "1 think," or as the su- perstition of Schopenhauer put it, "I will"; as though knowledge here got hold of its object purely and nakedly as "the thing in it.. self," without any falsification on the part of either the subject or the object. But that "immediate certainty," as wen as "absolute knowledge" and tho ·'thing in itself," involve a contradictio in adjecto22 I shall repeat a hundred times; we really ought to free ourselves from the seduction of words!
16
המבשרים הגדולים של המדע - דקארט ובייקון - מתבססים על האני, כאילו הוא דבר אובייקטיבי - כשלמעשה, גם הוא תוצר של הנחות מטאפיזיות מסוימות, פרשנויות מסוימות של האמת.
המדע והפילוסופיה בנויים על אני מסוים, שבוחן את המציאות - ועליו ניטשה מערער. האל הקרטזיאני משרת את האני של דקארט, כי הוא ישמור על המתמטיקה - 2+3 תמיד יהיו שווים 5. המתמטיקה היא החלון המטאפיזי אל המציאות, שעליו האל מגן.
With regard to the superstitions of logicians, I shall never tire of emphasizing a small terse fact, which these superstitious minds hate to concede - namely, that a thought comes when "it" wishes, and not when "I" wish, so that it is a falsification of the facts of the case to say that the subject "I" is the condition of tho predicate "think." It thinks; it that this '''it'' is precisely the famous old "ego" is, to put it mildly, only a supposition, an assertion, and assuredly not an "immediate certainty." After an, one has even gone too far with this "it thinks" - even the "it" contains an interpretation of the process, and does not belong to the process itself. One infers here according to the grammatical habit: "Thinking is an activity; every activity requires an agent; consequently -
17
גם האני הקרטזיאני מניח מאחורה אלוהים - ודבר חושב (Res). אבל גם אותו אני קר, מרוחק ומחושב, חושף ניטשה, הוא בסך הכל דחף פסיכולוגי! הוודאות המוחלטת שדקארט מחפש באני פשוט לא שם.
זהו הדפוס הקבוע של ניטשה - לקחת עמדה מטאפיזית, כמו אלו של דקארט ואפלטון, לכאורה גבוה, נשגבת וודאית, ולחשוף אותה במערומיה כדחף פסיכולוגי ותו לא, כדבר שנולד ממניעים ארציים23.
בסעיפים 18-21, אנדי מעמל"ק, ניטשה תוקף את הרצון החופשי - שקאנט, שופנהאואר ודקארט הציבו לשווא כדבר אחד. אבל אם נבחן את הדברים טוב יותר, הרצון - כמו האני - הוא ריבוי, תרכובת. הוא מורכב מציווי ושליטה, מציות, שאנחנו תופסים תחת אני ורוצה שאנחנו החלטנו שרירותית שהם דבר אחד, אך הם למעשה קהילה - של שולטים ונשלטים.
אבל ניטשה עדיין צריך להסביר לנו מניין האחדות מגיעה. האם התיאוריה של הטבע, ככאוס מוחלט וחסר תכליות, יכולה להצמיח הסבר לקביעות, אחדות, וזהות? זוהי אותה הבעיה שמציב אפלטון כנגד הקדם-סוקראטיים.
what happens here is what happens in every well-constructed and happy commonwealth; namely, the governing class identifies itself with the successes of the commonwealth. In all willing it is absolutely a question of commanding and obeying. on the basis, as already said, of a social structure composed of many "souls". Hence a philosopher should claim the right to include willing as such within the sphere of morals-morals being understood as the doctrine of the relations of supremacy under which the phenomenon of "life" comes to be.
19
חופש רצון?¶
גם המוסר, קובע ניטשה, הוא מערכת של דחפים שולטים ונשלטים לסירוגין. הצו הקטגורי של קאנט, למשל, חייב לבוא מבחוץ - מהתבונה, או מהאל כמו בנצרות - לא מהדחפים! כל הפילוסופיה שקדמה לי, קובע ניטשה, ייחסה נשגבות רק למה שמרוחק מהארצי - אבל למעשה, גם אותן דעות "תבוניות" אינן אלא ביטוי של דחפים לא-תבוניים בנפש. כל דיבור על רצון חופשי, אומר ניטשה בבוז, הוא במהותו נוצרי. כל דיבור על סוציאליזם, הוא אומר, הוא ביטוי של עדר חלש, שרוצה בשוויון כי אוי לא, כולנו סובלים - הכל מונע מהרצון לעוצמה.
Forgive me as an old philologist24 who cannot desist from the malice of putting his finger on bad modes of interpretation: but "nature's conformity to law," of which you physicists talk so proudly, as though-why, it exists only owing to your interpretation and bad "philology"' It is no matter of fact, no "text," but rather only a naively humanitarian emendation and perversion of meaning. with which you make abundant concessions to the democratic instincts of the modem Soul "Everywhere equality before the law; nature is no different in that respect, no better off than we are" - a fine instance of ulterior motivation, in which the plebeian antagonism to everything privileged and autocratic as well as a second and more refined atheism arc disguised once more. "Ni Dieu, ni maitre"25 - that is what you, too, want; and therefore "cheers for the law of nature!"-is it not so? But as said above, that is interpretation, not text;
כל אחת המעמדות שמייחסות לטבע טלאולוגיה - מספרים, מדע, מוסר - היא רק פרשנות; הטבע לא מסתובב עם שלט גדול על המצח שרשום "אני עובד לפי חוקיות!"
and somebody might come along who, with opposite intentions and modes of interpretation, could read out of the lame "nature," and with regard to the same phenomena, rather the tyrannically inconsiderate and relentless enforcement of claims of power - an interpreter26 who would picture the unexceptional and unconditional aspects of all "will to power" so vividly that almost every word, even the word "tyranny" itself, would eventually seem unsuitable, or a weakening and attenuating metaphor-being too human-but he might. nevertheless, end by asserting the same about this world as you do, namely, that it has a "necessary" and "calculable" course, not because laws obtain in it, but because they are absolutely lacking and every power draws its ultimate consequences at every moment. Supposing that this also is only interpretation - and you will be eager enough to make this objection? - well, so much the better.
22
מיהו אותו הפרשן? הרי זה ניטשה עצמו. ואם נשאל, האם זו לא פרשנות גם כן? אדרבה, יגיד ניטשה - מה טוב; אני לא מכתיב לטבע תכליות או חוקיות. אין בטבע שום סדר מובנה, שום תכלית, שום בורא, שום אמת מוחלטת - ולכן השיטה שלו רזה כל כך: היא רק נקודת מבט, והיא מודעת לעצמה רק כנקודת מבט. האם נקודת המבט שלי, שואל ניטשה, תסביר יותר מהטבע, ובלי להסתיר אותם מאחורי אמת "מטאפיזית"27?
ניטשה, חשוב לשים לב, מבקש להיכנס כאן לשיח, לתת לוגוס. הוא לא מחפש רק לכפור בקודמיו - הוא מחפש בהכרתם. במובן הזה, ניטשה לא רק נער מורד - גם הוא חלק מהשיח ומהמסורת הפילוסופית: בואו נבחן אם העמדה שלי מסבירה יותר.
All psychology so far has got stuck in moral prejudices and fears; it has not dared to descend into the depths. To understand it as morphology and the doctrine of the development of the will to power, as I do-nobody has yet come close to doing this even in thought-insofar as it is permissible to recognize in what has been written so far a symptom of what has so far been kept silent. The power of moral prejudices has penetrated deeply into the most spiritual world, which would seem to be the coldest and most devoid of presuppositions, and has obviously operated in an injurious, inhibiting, blinding, and distorting manner. A proper physio .. psychology has to contend with unconscious resistance in the heart of the investigator, it has "the heart" against it.
כל עמדה של רוח האדם - מטאפיזית, פוליטית, מוסרית - ולכן, חושב ניטשה, כל פילוסוף טוב צריך להיות גם פילולוג, שמוצא את העיקר בטקסט, וגם פסיכולוג, שידע לחשוף את המניעים - ועל זה אף אחד לא נתן את הדעת, כי הדעה הקדומה היא שהמוסר, המדע, הדת והצדק לא ישרדו את זה, את אובדן האובייקטיביות. תפסיקו לחשוש, אומר ניטשה - בואו ננסה!
even a doctrine of the reciprocal dependence of the "good" and the "wicked" drives, causes (as refined immorality) distress and aversion in a still hale and hearty conscience - still more so, a doctrine of the derivation of all good impulses from wicked ones. If, however, a person should regard even the affects of hatred, envy, covetousness, and the lust to rule as conditions of life, as factors which, fundamentally and essentially, must be present in the general economy of life (and must, therefore, be further enhanced if life is to be further enhanced) - he will suffer from such a view of things as from seasickness. And yet even this hypothesis is far from being the strangest and most painful in this immense and almost new domain of dangerous insights; and there are in fact a hundred good reasons why everyone should keep away from it who - can.
On the other hand, if one has once drifted there with one's bark, well! all right! let us clench our teeth! let us open our eyes and keep our hand firm on the helm! We sail right over morality, we crush, we destroy perhaps the remains of our own morality by daring to make our voyage there - but what matter are we! Never yet did a profounder world of insight reveal itself to daring travelers and adventurers, and the psychologist who thus "makes a sacrifice" -- it is not the sacrifizlo dell' intelletto28, on the contrary! -will at least be entitled to demand in return that psychology shall be recognized again as the queen of the sciences, for whose service and preparation the other sciences exist. For psychology is now again the path to the fundamental problems.
23
אנחנו נאלץ, כדי להתחיל את הניסוי של ניטשה, לרסק את המוסר, להפליג מעליו - וההשלכות שלו לא נודעות; האמת, והאנושות, עלולים שלא לשרוד. כל עמדה סביב האמת עד היום, אומר ניטשה, היא האנשה של הטבע: ולכן עלינו לחשוף אותה כמניעים אנושיים. לכן, הפסיכולוגיה היא העיקרית לפילוסופיה עכשיו. עלינו, אומר ניטשה, לנסות לבחון מחדש את האמת - בלי להאניש אותה29.
פרק שני - הרוח החופשית¶
במובן התוכן, הפרק הזה הוא אולי הפרק המרכזי, משום שהוא מציב לנו את התובנות הבסיסיות להמשך - ובעיקר, הרצון לעוצמה.
הפרק הזה ממוען לרוחות החופשיות (Freie Geiste) - לקוראים - ישירות.
הרוחות החופשיות הן ספקניות במיוחד - וזו ברכה, וגם קללה; הספקנות היא הכלי ההורס את הדוגמטיזם, אבל אי אפשר לבנות ממנה שום דבר. אחרי שהחרבנו את הפילוסופיה האפלטונית בפרק הראשון, ניטשה מבקש לבנות משהו חדש בפרק הזה.
מבנה¶
סעיפים 24-6 מדברים על הפער בין הפילוסוף לאדם שאיננו פילוסוף - נושא אפלטוני קלאסי. הפער מוליד קצר תקשורתי, שמדובר ב27-9, וב30-32 מתאר ניטשה כיצד מתבטאים לאור הפער הזה: הוא מחפש פילוסופים אחרים בקהל שרובו לא מבין אותו. ב33-35, נשאל איך פילוסוף יכול להתגבר על שני מחסומים להתפלספות בעולם המודרני: מוסרנות יותר וספקנות יתר, הנושא המיוחד של הפרק הזה. ב36-38, ניטשה כן ייתן לנו מבנה חיובי - אולי היחיד בספר: על הרצון לעצמה. ב39-44, ניטשה ייתאר בפנינו את התפקיד החדש של הפילוסופיה, בצל הרצון לעוצמה.
הפילוסוף לעומת הלא-מתפלסף¶
O sancta simplicitas!30 In what strange simplification and falsification man lives! One can never cease wondering once one has acquired eyes for this marvel! How we have made everything around us clear and free and easy and simple! how we have been able to give our senses a passport to everything superficial, our thoughts a divine desire for wanton leaps and wrong inferences! how from tho beginning we have contrived to retain out ignorance in order to en- joy an almost inconceivable freedom, lack of scruple and caution, heartiness, and gaiety of life-in order to enjoy life! And only on this now solid, granite foundation of ignorance could knowledge rise so far-the will to knowledge on the foundation of a far more powerful will: the will to ignorance, to the uncertain, to the untrue! Not as its opposite, but - as its refinement!
24
בסעיף 25, אנדי מעמל"ק, אומר ניטשה - עכשיו, אחרי מות האל, הדבר העיקרי שאסור לפילוסוף לעשות, הוא ללבוש גלימה של קדוש מעונה שמקדיש את עצמו לאמת. אין אמת - ואסור להתיימר לה אחרי מות האל. ההמון תופס את הפילוסוף כסגפן, נזיר, קדוש מעונה - כמו שסוקראטס מציג את עצמו לאתונאים באפולוגיה, ועליו להציג את עצמו ככזה מולם. אבל, כמו שסוקראטס חושף במשתה, הפילוסוף הוא בעצם הדבר הכי תאוותן שיש.
בעוד שניטשה מסכים בנקודה זו עם אפלטון, הוא סבור - שלא כמו אחרון - שנוכל להגיע לנקודה שבה הפילוסופיה תוכל לדבר בגאון ובגלוי, ולעצב את מהלכה של ההיסטוריה האנושית. הוא לא מוכן להיזהר בדבריו, כמו אפלטון.
How poisonous, how crafty, how bad, does every long war make one, that cannot be waged openly by means of force! How personal does a long fear make one, a long watching of enemies. of possible enemies! These outcasts of society, these long-pursued, wickedly persecuted ones-also the compulsory recluses, the Spinozas or Giordano Brunos-always be- come in the end, even under the most spiritual masquerade, and perhaps without being themselves aware of it. sophisticated vengeance--seekers and poison-brewers (Jet someone Jay bare the foundation of Spinoza's ethics and theology!), Dot to speak of the stupidity of more indignation which is the unfailing sign in a philosopher' that his philosophical sense of humor has left him. The martyrdom of the philosopher, his "sacrifice for the sake of truth." forces into the light whatever of the agitator and actor lurks in him; and if one has so far contemplated him only with artistic curiosity, with regard to many a philosopher it is easy to understand the dangerous desire to see him also in his degeneration (degenerated into a "martyr," into a stage- and platform-bawler).
25
הדבר שהפילוסוף של העתיד חייב להישמר ממנו, אומר ניטשה, הוא תרעומת מוסרית. הוא איננו פעיל חברתי ולוחם צדק, ואוי לא אם יתיימר להיות כזה. אסור לא לשרת שום דגל, שום תאווה, זולת הפילוסופיה31. ראו איך הגל מפרש את קאנט, איך שפינוזה מפרש את דקארט, איך אריסטו מפרש את אפלטון; תראו כמה ארס, כמה כעס, כמה רצון לעוצמה. למה אתם מסתתרים? זה הכל יצרים!
הפילוסוף כן ישנה את העולם, אבל לא ממקום של תרעומת מוסרית - זו חזרה לנצרות. ניטשה ינסה לבנות מוסר חדש - בלי תרעומת32, בלי נקמה.
It is hard to be understood, especially when one thinks and lives gangastrogati33 among men who think and live differently- namely, "kurmagati34" or at best "the way frogs walk", mandukagati (I obviously do everything to be "hard to understand" myself! )-and one should be cordially grateful for the good will to some subtlety of interpretation. As regards "the good friends," however, who are always too lazy and think that as friends they have a right to relax, one does well to grant them from the outset some leeway and romping place for misunderstanding: then one can even laugh-or get rid of them altogether, these good friends - and also laugh
27
ניטשה חושב מהר, ומבקש להעביר את המחשבות שלו בצורה מהירה - בסטאקאטו איטלקי קופצני, ולא באיטיות גרמנית משוועת -
A German is almost incapable of presto lO in his language; thus also, as may be reasonably inferred, of many of the most delightful and daring nuances of free, free· spirited thought. And just as the buffoon and satyr' are foreign to him in body and conscience, so Adstophanes and Petronius are untranslatable for him. Everything ponderous, viscous, and solemnly clumsy t all long-winded and boring types of style are developed in profuse variety among Germans -forgive me the fact that even Goethe's prose, in its mixture of stiffness and elegance, is no exception, being a reflection of the "good old time" to which it belongs, and a reflection of German taste at a time when there still was a "German taste"-a rococo taste in moribus et artibus35.
28
ניטשה מבקש להביע את הרעיונות הגרמנים הכבדים - כמו של קאנט, או הגל - ולהביא אותם באיטלקית זריזה38, קולחת ומלאה פאתוס, כמו מקויוואלי36. ניטשה מקווה למשוך בזריזות ובפאתוס, את אותן הרוחות החופשיות. הוא שואף לסגנון כמו של אריסטופאנס, שהצליח לצחוק על הגבוה והעמוק אבל עדיין לחשוב עליו בקלילות ובחן37.
Our highest insights must-and should-sound like follies and sometimes like crimes when they are heard without permission by those who are not predisposed and predestined for them. The difference between the exoteric and the esoteric, formerly known to philosophers-among the Indians as among the Greeks, Persians, and Muslims, in short, wherever one believed in an order of rank and not in equality and equal rights-does not so much consist in this, that the exoteric approach comes from outside and sees, estimates, measures, and judges from the outside, not the inside:
30
ההבחנה הזו נעלמה מהעולם המודרני, אומר ניטשה; מדוע? הפילוסופים במאה ה19 מאילך לא כותבים כתיבה אזוטרית - המסתירה את דעתו האמיתית, כמו אפלטון, הרמב"ם והפילוסופים של ימי הביניים.
הנאורות העלימה את ההבדל בין האזוטרי לאקזוטרי, מתוך אמונה בסיסית שהשכלה טובה לכולם. ניטשה לא מסכים, וקובע - יש מדרג בין בני אדם: יש כאלו שיכולים להביט מלמעלה ולשפוט, מהגבהים של הנפש, שם הטרגדיה מפסיקה להיות טראגית, וכאלו שלא (לא כולם בטהובן) -
Le tout comprendre, c'est tout pardonner.
להבין הכל, זה לסלוח על הכל.
הפילוסוף, סבור ניטשה, נמצא מעבר לטוב ולרוע - הוא לא כועס; הוא מבין מדוע העולם כפי שהוא, ולא דורש אותו אחרת. זו עמדת מיעוט, שמועילה לאנשים מסוימים - וקטלנית לאחרים.
What serves the higher type of men as nourishment or delectation must almost be poison for a very different and inferior type. [...] here are books that have opposite values for soul and health, depending on whether the lower soul, the lower vitality, or the higher and more vigorous ones turn to them. [...] Where the people eat and drink, even where they venerate, it usually stinks. One should not go to church if one wants to breathe pure air.
31
ניטשה, כמו אפלטון, סבור שהפילוסוף חייב לברוח מהδοχα - הדוקסה - משום שבבסיס הדעה הרווחת תמיד מונחת טינה - Ressentiment - כלפי מצב העולם כפי שהוא. הפילוסוף חייב להיות מוצב מעבר לשיפוטים כאלה. בכך ניטשה הוא אולי הפילוסוף היחיד מהנאורות שמחזיק בדעה הזו - שלא כולם צריכים להתפלסף.
ניטשה, כאמור, כותב presto - מהיר וצעקני - כדי לעצבן ולסלק את ההמון. אבל המחשבה בקרב אלו שנשארים צריכה להיות lento - איטית. בסעיף 32, הוא מתחיל לרמוז למה הוא מתכוון. נדמה לנו במבט ראשון שניטשה קורץ במיוחד לבני הנוער, וכותב כנגד הנצרות בזעם ובהתקוממות. המציאות מחושבת יותר, וקטנונית יותר - אנו נדרשים להבחנות דקות.
During the longest part of human history-so-called prehistorical times-the value or disvalue of an action was derived from its consequences. The action itself was considered as little as its origin.
ניטשה מתאר בפנינו בסעיף תקציר מטא-היסטורי, על פני 5,000 שנה - שמתיימר להיות נכון. תחילה, בפרה-היסטוריה, היינו טרום-מוסריים: הערך של הפעולה נמדד בתוצאה שלה39. זאת לעומת התקופה המוסרית, שבה החלק הקובע הוא הכוונה - כמו באתיקה הניקומאכית40, אצל אפלטון, או הנצרות.
העמדה הזו מניחה, כמובן, שהסוכן המוסרי הוא חופשי - ולכן אפשר לשפוט את הסוכן על פי בחירתו. ניטשה כופר בחופש הזה, וחותר לייסוד תקופה אקסטראמוסרית - מעבר למוסר - שבה מה שקובע הוא הדחף הפסיכולוגי המניע לפעולה. עלינו להשתחרר מהאמונה האחרונה שהותירה לנו הנצרות האפלטונית - האני הקרטזיאני - ולהכיר בעליונותם של הדחפים, תוך התגברות חסרת רחמים על כל הערכים הנוצרים האלה - הרחמים, האהבה לזולת, וכדומה. מרגע שהרגתם את האל, אתם לא זכאים יותר למוסר שלו.
ניטשה לא מתכוון שאנחנו צריכים עכשיו ללכת לעבר אכזריות חסרת תקנה, למרות שככה הוא מדבר לפעמים. אבל הכוונה היא לא להשתחרר מכל הכבלים המוסריים - אלא לבסס אותו שלא על פרשנות מוסרנית לטבע. עלינו לייסד מוסר חדש, על יסודות מטאפיזיים41 חדשים.
הרצון לעוצמה¶
מעבר לטוב ולרוע הוא הספר המחריב בפרויקט של ניטשה, לעומת כה אמר זרתוסטרא החיובי. במעבר לטוב ולרוע ניטשה רק רומז להגות החיובית שלו. במרכז הכובד של מעבר לטוב ולרוע, סעיף 34, ניטשה פונה למי שזוכר את לבה של התקופה המוסרית - הקאנט, השפינוזה, והשיא שריסק אותו, הגל. אולי לא הצלחנו להכריע בשאלות הפילוסופיות, כי השכל שלנו לא יכול להכריע בהן, ועלינו להתמקד רק בתופעות - כמו שאומר קאנט בביקורת התבונה הטהורה. ניטשה מסכים, ומבקש לנתח את הדחף הפסיכולוגי - למה בכלל התבונה שואלת שאלות שהיא לא יכולה להשיב אליהן? ניטשה, שלא כמו קאנט, אינו מניח את הreis cogitans - הדבר החושב - של דקארט.
אבל מה נותר בלי האני הזה? רק ספקנות, חשדנות, אשליה עצמית. והאם האשליה הזו היא דבר רע בכלל, שואל ניטשה? מה היא מלמדת אותנו על עצמנו, היכולת שלנו לשקר לעצמנו? אפלטון אומר בפוליטאה שהפילוסוף שונא מעל הכל את השקר בנפש. הפילוסופיה, ישיב ניטשה, לא צריכה לשנוא דבר - עליה לחקור גם את השקר; עלינו להפסיק להפוך את הפילוסופיה למשרתת של הגננת שלנו, בגיל חמש. חקר השקר יכול ללמד אותנו יותר על הטבע יותר מכל התובנות של הפילוסופיה המערבית.
אנו משקרים לעצמנו כי איננו יכולים לסבול את האמת. השקר הוא כלי להמשיך לגדול, להתעצם, לברוח. כך אנו מגלים שמה שמניע אותנו הוא לא דחף לאמת, אלא דחף לחיות - הנה משהו שראוי לחקור.
אחרי שזרתוסטרא של ניטשה נכשל בבשורת העלאדם - הוא יוצא מן העיר ומחפש שליחים חדשים.
פעם לעת ערב מהלך היה זרתוסטרא עם תלמידיו ביער: ובתורו אחר מעיין נקלע לאחו ירוק מוקף דממת אילנות ושיחים, ובו נערות מחוללות זו עם זו. ויהי בהבחינן בזרתוסטרא, פסקו מן המחול: ואולם זרתוסטרא קרב במאור-פנים וכה אמר להן: "אל נא תחדלנה ממחולכן, נערות חן! לא משבש-משחקים בעל-עין זדונית בא אליכן, ולא עויין נערות."
מליץ-יושר לאלוהים אנוכי בפני השטן: והלא השטן רוח הכבדות הוא. איככה, אם כן, הוי הקלילות, אהיה עויין למחולות אלוהיים? או לרגלי-נערות יפות קרסול?
האל המונותאיסטי המסורתי בז לשמחת חיים וממשטר אותה, כפי שמגולמת כנערות יפות-קרסול רוקדות. ניטשה טוען - אני רקדתי עם האישה האולטימטיבית - החיים - הסתכלתי לה בעיניים וראיתי אמת מה היא.
ובעיניים דומעות יהיה לעיו לבקש מכן מחול; ואני עצמי זמר אזמר למחולו:
זמר מחול ולגלוג על רוח הכבדות, על שטני העליון והאדיר מכל, אשר עליו אומרים כי 'ריבון עולם' הוא. -
וזה הזמן אשר זימר זרתוסטרא ברקוד קופידו42 עם הנערות יחד:
האלוהים המונותאיסטי הוא כמו מן עכביש שמחכה ברשת, וישפוט אותך בעולם הבא - יש חיצוני לעולם הבא, שלפיו מתכווננים. זו רוח הכבדות שמדבר עליה ניטשה, שתקרוס לניהיליזם - אין שום דבר מעבר. אנחנו עומדים לצחוק על רוח הכבדות, לרקוד מעל גוויתה.
אך איני אלא הפכפכית, ופראית, אישה אנוכי, ולא מן הצנועות. גם את אתם הגברים תכנוני 'העמוקה' או 'הנאמנה', 'הנצחית', 'הסודית'.
אך אתם הגברים הלא רק בצדקותיכם שלכם את מעטרים אותנו, הוי אתם הצדיקים!
כה אמרה וצחקה החיות, זו שלא-תאומן: ואולם אנכי מעודי איני מאמין לא לה ולא לצחוקה, כל אימת שהיא מדברת סרה בעצמה.
ובשוחחי עין-בעין עם חכמתי הפריאת, כה אמרה לי בזעמה: 'אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את החיים!'
וכמעט שלא הטחתי תשובת-זדון בפניה לאמר לזועמת דבר-אמת: ואין אדום יכול להיות זדוני יותר מאשר בהגידו לחכמתו 'את האמת בפניה'.
כי הנה זה המצב ששלושתנו שרויים בו. מן היסוד אהב את החיים בלבד - ואמנם, אהבם ביותר עת אשנאם!
ואולם החוכמה חביבה עלי ולעיתים חביבה יתר-על-המידה, מפני שמזכירה היא לי כל כך את החיים!
עיני החיות לה וצחוקה, ואף חכת הזהב הקצרצרה: וכי אשמתי היא זו ששתיהן כה דומות?
וכאשר שאלתני פעם החיות: וכי מי היא הלזו, החכמה? השבתי נמהרות: אכן, הו! זו החכמה! צמאים אנו לה ולא נשבע. נציץ בה מבעד לצעיפים, נרדוף אותה מבעד לרשתות.
היפה היא? איך אדע? אך גם זקני הקרפיונים עוד נלכדים בפתיונה.
הפכפכית היא ועקשנית: לעיתים קרובות ראיתיה נושכת שפתיה ומסרקת שיערה שלא כצמיחתו.
אולי היא מרושעת וצבועה, ובסך הכל - אישה: אולם בדברה סרה בעצמה, או אז היא המפתה ביותר.
כה אמר זרתוסטרא, שיר המחול
יש כאן מתח משולש - בין החיות, החוכמה, וזרתוסטרא. הנחנו עד כה שהעולם הוא עמוק, סודי - כמו שאומר אריסטו - ועתה החיות מאשימה - אתם לא אוהבים אותי, אלא את החוכמה. אין משהו מעבר, משהו נצחי - חוכמה, ואף אחד לא מחזר אחרי החיות - זרתוסטרא רוקד עם החיות, ופוזל לעבר החוכמה. עד כה, המחזרים - הפילוסופים - הניחו שהחוכמה והחיים חייבים להיות שתי נשים שונות.
האמת דומה לאישה הפכפכה, טוען ניטשה. אנחנו אוהבים לחשוב על האמת כמעבר, כנצחית, כקבועה, אבל האמת היא כמו החיות - הפכפכה וערמומית.
פראית? לא צנועה? הפכפכה? מזויפת? זה נשמע לנו נורא: אבל ניטשה אומר, לאו דווקא - זו רק נקודת המבט של המוסר הישן. אפילו השקר לאו דווקא רע: הנצרות היא שקר, וראו איזו תרבות, איזו ציוויליזציה היא בנתה!
בסעיף 36 במעבר לטוב ולרוע, ניטשה מציג ניסיון מחשבתי, סביב הרצון לעוצמה. אפלטון וסוקראטס מציגים את תורת האידאות כשהערת עבודה - היפותזה - וניטשה מציע הפוך: בואו נראה מה קורה אם מניחים שאין דבר כזה -
Suppose nothing else were "given" as real except our world of desires and passions, and we could not get down; or up. to any other "reality" besides the reality of our drives-for thinking is merely a relation of these drives to each other
הגישה הבלתי-אמצעית היחידה שלנו, היא למערכת הדחפים והתשוקות שלנו - אפילו המדע המודרני אינו טהור אלא מתווך. אפילו החשיבה השכלית שלנו - הνουσ האפלטוני - מתווך בדחפים.
is it not permitted to make the experiment and to ask the question whether this "given" would not be sufficient for also understanding on the basis of this kind of thing the so-called mechanistic (or "material") world? I mean, not as a deception, as "mere appearance," an "idea" (in the sense of Berkeley and Schopenhauer) but as holding the same rank of reality as our affect-as a more primitive form of the world of affects in which everything still lies contained in a powerful unity before it undergoes ramifications and developments in the organic process (and, as is only fair, also becomes tenderer and weaker) -as a kind of instinctive life in which all organic functions are still synthetically intertwined along with self-regulation, assimilation, nourishment, excretion, and metabolism-as a pre-form of life.
36
משום שהדחפים לבדם הם אלו שנתונים לנו, זו צריכה להיות נקודת הפתיחה המטאפיזית שלנו. כל הדחפים האלו הם מוכווני-תכלית, ועתה ניטשה ייבקש לטעון שהתשוקות נתונות לנו - אבל התכליות לא; ולכן כל מה שנותר לנו הן העוצמות של הדחפים בינם לבין עצמם, ומשם נצטרך איכשהו להבין ה כ ל .
את המטאפיזיקה הניטשאנית אפשר להבין רק בדונאמיס ואנרגאה - רק בפוטנציאל ובכוח - ולכן לכאורה היא נענית לתער של אוקאם - היא רזה יותר מטאפיזית. הוא מבקש לתת הסבר פנים-עולמי - רצון - ולא במובן השטחי (הנה אני רוצה עכשיו בירה), אלא ברצון להשתמש בעוצמה. הטבע כולו, הוא יגיד, הוא הדחף להנכיח עוצמה.
In the end not only is it permitted to make this experiment; the conscience of method demands it. Not to assume several kinds of causality until the experiment of making do with a single one has been pushed to its utmost limit (to the point of nonsense, if I may say so)-that is a moral of method which one may not shirk today -it follows "from its definition," as a mathematician would say. The- question is in the end whether we really recognize the will as efficient, whether we believe in the causality of the will: if we do -and at bottom our faith in this is nothing less than our faith in causality itself-then we have to make the experiment of positing the causality of the will hypothetically as the only one. "Will," of course, can affect only "will-and not "matter" (not "nerves/' for example). In short, one has to risk the hypothesis whether will does not affect will wherever ,"effects" are recognized-and whether all mechanical occurrences are not, insofar as a force is active in them, will force, effects of will. Suppose, finally, we succeeded in explaining our entire instinctive life as the development and ramification of one basic form of the will-namely, of the will to power, as my proposition has it; suppose all organic functions could be traced back to this will to power and one could also find in it the solution of the problem of procreation and nourishment-it is one problem-then one would have gained the right to determine all efficient force univocally as -will to power. The world viewed from inside, the world defined and determined according to its "intelligible character"-it would be "will to power" and nothing else36
כמו שאר המסורת הפילוסופית, ניטשה מבקש הסבר - וכמותם הוא נצמד לתער של אוקאם. אלא שהוא זורק הצידה את ריבוי הישויות של דקארט - הדבר החושב והדבר המתפשט - ומזקק את הקיום כולו לדבר אחד בלבד: הכל הוא עוצמה.
אם שיר המחול הוא רק רמז לזה שהחיים הם הרצון לעוצמה, עכשיו זרתוסטרא הניטשאנית נושא עיניו לחכמי החכמים, הפילוסופיים.
"רצון לאמת", הכך תכנו, אתם חכמי החכמים, את מה שדוחף ומייחד אתכם? "רצון שיהא כל יש ניתן-לחשיבה": כך אנוכי מכנה את רצונכם.
תחילה מבקשים אתם ל ה פ ו ך כל יש להיותו ניתן-לחשיבה, כי במידה רבה של חשדנות מוצדקת מפקפקים אתם אם כבר ניתן הוא לחשיבה. ואולם יהיה עליו להיגמש ולהיכבש תחתכם! כה רוצה רצונכם. עליו להיעשות חלק ונכנע ולרוח, שהוא בחינת מראה ובבואה שלו.
זהו רוצנכם כל-כולו, אתם חכמי החכמים, בבחינת רצון לעוצמה: גם בעת דברכם על טוב ועל רוע ועל קביעות ערכיות. רצונכם אף לברוא את העולם אשר בפניו תוכלו לכרוע: אחרית תקוותכם ושכרונכם.
ניטשה מזמין כאן את חכמי החכמים לויכוח - לא במטרה לזלזל, אלא במטרה לשכנע: זכרו, ניטשה חותר תחת אפלטון כי הוא משתאה ממנו.
כל הפילוסופיה, הוא אומר, היא רצון לעוצמה, שמתבטא ברצון להפוך את העולם לתבוני - למרות שאינו כזה! אתם מנסים לכפות את התבוניות על העולם, לא מדחף לאמת, אלא מדחף להנכיח את תורתם בעולם.
ואמנם אלה שאינם בחכמים, סתם עם - המה כזרם אשר עליו תמשיך לשוט דוגית: ובדוגית יושבות ההערכות עטויות וחגיגיות.
את רצונכם ואת ערכיכם הושבתם על זרם ההתהוות: רצון לעוצמה ישן-נושן מתגלי לי מאחורי מה שבעיני העם הוא טוב ורע.
אתם חכמי החכמים, אתם הושבתם אורחים שכאלה בדוגית הזאת ועטרתם אותם עדיים ושמות גאיונים - אתם ורצונכם השליט!
שיפוטים ערכיים כמו טוב ורע אינם בעלי מעמד הוויתי, אומר ניטשה, אלא יצירתם של הוגים רבי-עוצמה שמבטאים עוצמה זו.
ואולם על מנת שתבינו לדברי על הטוב והרוע, חייב אני להוסיף ולאמר לכם דבר על החיים ועל תכונת כל חי. התחקיתי על שרשי החי, הילכתי בדרכים הארוכות והקצרות כדי לדעת תכונתו.
בראי כפול-מאה עוד לכדתי את מבטו כל-אימת שפיו סגור היה: שתהא עינו מגדת לי. ועינו הגידה לי.
ואולם כל-היכן שחי נקלע לפני, שמעתי גם את דבר המיות. כל מה שחי - מציית.
והדבר השני הלא זהו: צו ניתן לכל מי שאינו יכול לציית לעצמו. זו תכונת החי.
כל מה שחי, אומר ניטשה, הוא מבנה מסודר של כוחות שהאחד מעצב, והשני מעוצב: כל מה שחי מציית.
[...] וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באזני: "ראה" - כה אמרה - "אנכי הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד"
החיים אינם דבר מושלם, כמו שאריסטו מתאר את האלון המתממש לכדי עץ. החיים, אומר ניטשה, הם יחסי הכוחות הגוברים אלו על אלו ללא הפסק. התהליך כולו אינו חותר לדבר מעבר לעצמו.
נכון, אתם מכנים זאת רצון הפרייה או דחף למטרה, למה שנעלה יותר, רחוק ורב-פנים יותר: ואולם כל אלה אינם אלא עניין אחד וסוד אחד.
זוהי הדרך היחידה, ניטשה סבור, להסביר את הטבע כולו בלי להניח דואליזם. זו אמנם רק נקודת מבט, וניטשה מודה זאת בפה מלא - אך עדיין מתעקש בצדקותה:
כך לימדוני פעם החיים. ועל פי זה אני פותר גם לכם, חכמי החכמים, את חידת לבבכם.
אכן, אני אומר לכם: טוב ורוע שאינם בני-חלוף - אינם בנמצא! שוב ושוב עליהם לגבור על עצמם מתוך עצמם.
אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם ומונחי הטוב והרוע שלכם, אתם מפעילים כוח: וזה סוד אהבתכם הכמוסה וזה הנצנוץ, הרטט והשפעה שבנפשכם.
אולם מתוך ערכיכם צומחים שלטון חזק יותר והתגברות חדשה: עליה מתנפצות ביצה וקליפות ביצה.
ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע: אכן, כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים.
וכך הרוע העילאי שייך לטוב-הלב העילאי, שהוא-הוא טוב הלב היוצר.
כל טוב ורוע הוא חולף, בלי מעמד אונטולוגי, לזעזועם של בני זמנו של ניטשה (אז הכל מותר?, שואל דוסטוייבסקי). אלא שמה שנשמע כרוע עילאי למוסר הנוצרי הוא פתח לנו, הפילוסופים החדשים, למובן חדש של טוב: היכולת לחוקק ערכים חדשים, שמכירים ברצון לעוצמה, שנאמנים לחיות ולחיים. יהיה טוב ורוע. תהיה דרך להעניק משמעות.
קל לקחת את התיאור של ניטשה ולהאניש אותו - כל מולקולה ומולקולה רוצה להיות? לא לזה ניטשה מכוון - נהפוכו: הרצון המודע שלנו הוא ביטוי של הרצון הפשוט יותר לעוצמה, אוסף של כוחות אקראיים, כאוטיים, שגוברים אלו על אלו באקראי.
בסעיף 1067, ניטשה מתאר את העולם כפרץ של אנרגיה: חסר תכלית, חסר ערכים, חסר פואנטה. בעולם שכזה, אנחנו נאלץ לתפוס את כל התפקידים: המחוקק, השופט, והמבצע.
זו התשובה של ניטשה ליוונים: הטבע הוא עדיין הάρχε, הראשית. הוא עדיין הזרימה ההיראקליטאית.
בסוף סעיף 36, ניטשה כונן את הרצון לעוצמה. בסעיף 37, ניטשה מציג שיחה קצרה -
What? Doesn't this mean, to speak with the vulgar: God is refuted. but the devil is not?" On the contrary! On the contrary, my friends. And, the devil-who forces you to speak with the vulgar?37
מי מדבר פה? זו הדעה הרווחת: הרצון לעוצמה נפגש עם המושג הישן של הטוב. אם האל לא מת, לא הכל מותר? אדרבא, אומר ניטשה - לא נכון. אין יותר אל טרנסנדנטי - אבל מי אומר שאין אל, לא טרנסנדנטי? אולי עכשיו נוכל לאהוב את העולם הזה, הארצי, יותר עכשיו שאנחנו יודעים שאין מעבר? (אמת מהארץ תצמח). אם אין אל, אין גם שטן - אנחנו לבדנו ביקום הזה.
בסעיף 38, ניטשה מציג פרשנות חדשה למהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של העולם המודרני, שעוד הייתה טרייה בתקופתו של ניטשה. המצדדים בה אמרו שזוהי הנקודה שבה האדם נהיה מודע לקדמה. ניטשה חושב שמטרתה הייתה רק להרוס את העולם הישן43; אם יש רק רצון לעוצמה, אין גם קדמה - ונזדקק להיסטוריה חדשה, שתבטא את זה. ניטשה חושש מגורלו של רוסו - שנהפך לקדוש של ההשכלה, שהאמינה במשהו שהוא עצמו לא האמין בו כלל - השכלה להמונים. ניטשה גם הוא מטיל ספק בהנחה הזו, שכולנו יכולים לדעת את האמת, בסעיף 39 -
Indeed, it might be a basic characteristic of existence that those who would know it completely would perish, in which case the strength of a spirit should be measured according to how much of the "truth" one could still barely endure - or to put it more clearly. to what degree one would require it to be thinned down. shrouded, sweetened. blunted, falsified39
לא כולם יכולים לשאת את האמת, ניטשה אומר - היא תרסק את רובם; הידיעה שאנחנו לבד היא קטלנית. בריאות, במובן הניטשאני, היא יכולת לשאת - כמה אמת אדם יכול לסבול.
ניטשה חושש מדמוקרטיזציה של האמת. בסעיף ה40, הוא כותב שהפילוסופים החדשים, הרוחות החופשיות, ייאלצו לדבר דרך מסכות, כמו אפלטון - האמת האזוטרית היא מסוכנת, ומסוכן להפיץ אותה להמונים בגלוי. ניטשה מבקש אפילו להרחיק את ההמון מהפילוסופים, בכתיבה צעקנית - אם מישהו בטעות שומע שני ניטשאנים מתלחששים, צריך להלום בו רטורית עד שישכח מה ששמע.
כל הדברים הנדירים האלה שייכים למעטים: רק הטובים ביותר, חלקיק פצפון, יכול לדבר על ליצור ערכים!
In all the countries of Europe, and in America, too, there now is something that abuses this name: a very narrow, imprisoned, chained type of spirits who want just about the opposite of what accords with our intentions and instincts-not to speak of the fact that regarding the new phllosophers who are coming up they must assuredly be closed windows and bolted doors. They belong, briefly and sadly, among the leveler.f-these falsely so-called "free spirits"--being eloquent and prolifically scribbling slaves of the democratic taste and its "modem ideas"; they are all human beings without solitude, without their own solitude, clumsy good fellows whom one should not deny either courage or respectable decency -only they are unfree and rldiculously superficial, above all in their basic inclination to find in the forms of the old society as it has existed so far just about the cause of all human misery and failure -which is a way of standing truth happy upon her head! What they would like to strive for with all their powers is the universal green..pasture happiness of the herd, with security, lack of danger. comfort. and an easier life for everyone; the two songs and doctrines which they repeat most often are "equality of rights" and "sympathy for all that suffers"" - and suffering itself they take for something that must be abolished44
אלו מי שהאירופאים תופסים כרוחות חופשיים, וניטשה בז להם מהיסוד - בראש ובראשונה בגלל היחס שלהם של הדת. בפרק 3, ניטשה צולל פנימה ליחס הזה.
כמה דברי ביקורת¶
חלק מהותי במטאפיזיקה של ניטשה הוא העיוורון של הרצון לעוצמה: אין בו סדר (λόγος) - הרי אם כן, חזרנו לפילוסופיה יוונית. אבל גם בהישנותו של רצון לעוצמה כלשהו יש סדר מסוים.
בכמה מהמחברות שלו, ניטשה מרמז שיש בבסיס המטאפיזיקה שלו משהו יותר בסיסי - כאוס טהור. זו, הוא אומר, הדוקטרינה האזוטרית ביותר שלו.
אבל אם הטבע הוא באמת כאוס, אין שום סיבה להעדיף מדרג ערכים כזה על אחר. אבל ניטשה כן מעוניין להגן על ערכיות מסוימת - הוא רוצה להגיד שהעלאדם עליון על האדם האחרון, ויותר עוצמה על פחות עוצמה. האם לניטשה יש איך לספק לנו הסבר כזה, לאור הכאוס הטהור?
High values need strong sourcesCharles Taylor
האם אפשר לעשות את זה, במטאפיזיקה היראקליטאית כאוטית?
פרק 3 - פילוסופיה של הדת על פי ניטשה¶
ראו גם
ניטשה הוא הפילוסוף האנטי-נוצרי הגדול ביותר. אבל חשוב מאוד לזכור שהיריבות הזו היא רעיונית, כמו כנגד אפלטון - משום שאפלטון היה הפילוסוף הגדול ביותר, ניטשה סבור שראוי לתקוף אותו: כך גם עם הנצרות. זו טעות לעשות לניטשה פסיכו-אנליזה ולהבין מהקריאה שלו רק רכילות זולה - מי אהב את מי ושנא את מי - אלא לזכור ש"שנאה" שלו היא כתיבה צעקנית, שמעבירה יריבות רעיונית.
אצל ניטשה, יש שני יריבים לתואר החיים הראויים: החיים הדתיים האמוניים או החיים הפילוסופיים הספקנים. במאבק ביניהן, הדת תשלוט בפילוסופיה, או שהפילוסופיה תשלוט בדת: ניטשה, כמובן, דוגל באפשרות האחרונה: הוא הרי סבור שהנצרות היא אפלטון להמונים. אידאת היופי האפלטוני לא מחזירה לנו אהבה, כמו שאנחנו אוהבים אותה. אבל העדר, שרק רוצה שיאהבו אותו, לוקח את האידאה, משליך עליה אינספור דברים, ומסגל לעצמו את האמונה שהאידאה - האל - אוהבת אותו בחזרה.
ברור שהפילוסופיה צריכה לשלוט בדת. אבל מה היחס של ניטשה לדת? זה פחות ברור.
The human soul and its limits, the range of Inner human experiences reached so far, the heights, depths, and distances of these experiences. the whole history of the soul so far and its as yet unexhausted possibilities-that is tho predestined hunting ground for a born psychologist and lover of the "great hunt" But how often ho has to say to himself in despair: "One hunter! alas, only a single one and look at this huge forest, this primeval forest!" And then he wishes he had a few hundred helpers and good, well-trained hounds that he could drive into the history of the human soul to round up his game. In vain: it is proved to him again and again, thoroughly and bitterly, how helpers and hounds for all the things that excite his curiosity cannot be found45
כאן יוצא ניטשה המייבב, שמתלונן על האקדמאי הממוצע באירופה של עכשיו - חילוני דווקא, אבל אפור, קהה - ולא עוזר לו להבין את הנפש האנושית במאומה. ניטשה מבקש להבין מהנפש האנושית מאיפה מגיעה הדת, ומה מהותה - ולא מוצא עוזרים למלאכה זו.
בסעיפים 45-6, ניטשה מציג איך לא להסתכל על התופעה הדתית, ואיך ראוי שהפילוסוף יבחן אותה. הפילוסוף כן צריך להכיר את הדת - הבורגנים החילונים חסרי תועלת בהקשר הזה - אבל לא להיות אדם מאמין: רק כך יוכל להשתלט על הדת.
ב47-52, ניטשה סוקר את הנצרות - מול עצמה, הדת היוונית, והיהדות. ניטשה מתמקד בנצרות - וכמעט ולא מזכיר את האיסלאם והבודהיזם. זאת משום שהנצרות היא אוניברסלית - והיא היחידה שנולדה כשהיא מכילה את הפילוסופיה היוונית. ככזו, היא הסבירה את עצמה בכלים של הפילוסופיה היוונית, בעולם היווני - וכך השתלטה על רומא. זו גדולתה, ומה שאפשר לה להתפשט ברחבי תבל.
סעיפים 53-7 הם לב הפרק, שם ניטשה גורס כי המשבר של הנצרות הוא סופני: ומה יבוא במקומו? ניטשה רומז לבסיס חדש שעליו יוכלו הפילוסופים לבנות על הדחפים הדתיים שלנו, בשיבה הנצחית.
בסעיפים 58-60 מתאר ניטשה מה כן יכולה דת לעשות, ובסעיפיו האחרונים של הפרק, מציב ניטשה בגלוי את הפילוסוף כאדם האחראי לגורל המין האנושי: הוא ייאלץ ליצור אלים חדשים ודחפים חדשים.
מה הייתה הנצרות?¶
נתחיל במהלך. מה הייתה הנצרות הקדומה? כאן מתברר ההבדל בין ניטשה לאתאיסטים מודרניים: הם מיקרוגל לחימום רעיונות ניטשאנים, שתוקפים אנשי-קש של הדת. ניטשה לא מחפש אנשי-קש: הוא מכיר את הנצרות היטב, מבין מה היא ניסתה לעשות, ותוקף אותה לעומק. היא עלתה בעולם היווני-הרומי, חוללה מהפכה כוללת בעולם הערכים שלו, ובנתה על מוסר העבדים. לכן, ניטשה סבור שאי אפשר להבין נצרות בלי להבין את המאבק שלה בפילוסופיה ברומא - שהייתה קיימת כבר 500 שנים.
הנצרות טענה טענה חסרת-פשרות - העולם הזה הוא כאין-וכאפס לעומת האל החי, הבורא, שיכול לפרוץ להיסטוריה ולפעול בה.
היוונים לא הצליחו להבין את מושג הזה של אל. כשהיוונים הגיעו לכאן עם אלכסנדר מוקדון, הם קראו לנו הפילוסופים של המזרח, והתרשמו מהנוכחות של האל - אבל לא הצליחו להבין למה אכפת לו מההיסטוריה, או בכלל.
הנצרות, מנגד, מטיחה בעולם היווני - כל מה שאתם מקדשים חסרי ערך. Τhe wisdom of this world is foolishness before God, כתוב ביוחנן המטביל. הנצרות מתהדרת בהיותה דת על-תבונית. דברים כמו השילוש הקדוש הם Μysterium Fidei - רזי האמונה, והמקום של התבונה הוא משני44. העולם הזה הוא לא ביטוי לתבונת האל - אלא לחופשיותו. הדרך היחידה להתקרב לאל כזה, אומר ניטשה, הוא להקריב את התבונה על מזבח הΜysterium Fidei - מה שהותיר את הרומאים עיוורים לגמרי.
Modern men, obtuse to all Christian nomenclature, no longer feel the gruesome superlative that struck a classical taste in the paradoxical formula "god on the cross." Never yet and nowhere has there been an equal boldness in inversion, anything as horrible. questioning, and questionable as this formula: it promised a revaluation of all the values of antiquity46
ניטשה מכבד את השינוי הערכי המוחלט שחוללה הנצרות: זה מה שהוא רוצה לחולל לה בעצמה. איך היא עשתה את זה?
It is the Orient, deep Orient, it is the Oriental slave who revenged himself in this way on Rome and its noble and frivolous tolerance, on the Roman "catholicity" of faith. It has always been not faith but the freedom from faith, that half-stoical and smiling unconcern with the seriousness of faith, that enraged slaves in their masters - against their masters. "Enlightenment" enrages: for the slave wants the unconditional; he understands only what is tyrannical, in morals, too; he loves as he hates, without nuance, to the depths, to the point of pain, of sickness - his abundant concealed suffering is enraged against the noble taste that seems to deny suffering. Nor was skepticism concerning suffering. at bottom merely a pose of aristocratic morality, the least cause of the origin of the last great slave rebellion which began with the French Revolution46
המזרח העמוק הוא ממש כאן, בישראל. האימפריה הרומית הייתה ספקנית, כופרת - ולא לקחה ברצינות שאלות סביב האל. כשישו מופיע מול מושל יהודה הרומי, פונטיאוס פילאטוס, זקני הקהילה הנוכחים מתווכחים ביניהם. האם אתה חושב שאתה מלך? שואל פונטיאוס את ישו, והלה משיב - אני האמת. אמת? שואל פילאטוס - מה זה אמת?
הנצרות טרודה בשאלת הסבל - איך מפסיקים את הסבל בעולם הזה, איך מתקנים אותו? זהו, לדעת ניטשה, מוסר העבדים. מוסר העבדים כרוך בנקמנות - כנגד מי שהצליח להשתחרר מהסבל, ומכאן כל החשיבה על העולם הבא. המוסר הזה חימש את הנצרות שהשתלטה בלי קרב על אימפריה הרומית. האל, היא אומרת להמונים, סובל יחד איתכם, בבשרו!
Wherever on earth the religious neurosis has appeared we find it tied to three dangerous dietary demands: solitude, fasting, and sexual abstinence47
מאיפה מגיעה הסגפנות הזו, שמלווה את הדת, כל דת, בכל מקום שהיא מגיעה אליו? אנשים חילונים לא מצליחים להבין את זה. איך אדם כמו אוגוסטינוס, יצרי כל כך, נהפך לנזיר נוצרי? ניטשה אומר שהסגפנות והיצרים מגיעים מאותו הדבר - הרצון לעוצמה!
נצרות מול הדת היוונית¶
What is amazing about the religiosity of the ancient Greeks is the enormous abundance of gratitude it exudes: it is a very noble type of man that confronts nature and life in this wayLater, when the rabble gained the upper hand in Greece, fear became rampant in religion, too - and the ground was prepared for Christianity49
מהו הthis way שניטשה מדבר עליו? ניטשה מתפלא מקבלת העולם כפי-שהוא שמפגינה הדת היוונית: העולם הוא נצחי, הטבע הוא נצחי, האלים הם חלק מהטבע, והם קידוש תכונות אנושיות. היווני המסורתי לא מצפה לשינוי בעולם, ולא דוחה את הסבל והטרגדיה - הוא מקבל את העולם כמות שהוא. הדת היוונית אמרה כן לחיים האנושיים בדיוק כמות שהם, ללא שום תקווה לעולם אחר.
איך הנצרות הנקמנית השתלטה על הדת הפגאנית המקבלת? ניטשה אומר בגלוי - הנצרות היא ביטוי גלוי וחזק של הרצון לעוצמה.
בסעיף 51, ניטשה מדבר על הקדוש הנוצרי, שמתנזר ומתבודד. האדם הרומי הממוצע, כמו גם האדם החילוני היום, יסתכלו עליו בבוז: למה שתעשה דבר כזה? אבל, ניטשה אומר לנו, ביכולת לדכא משהו חזק כמו היצר המיני טמונה עוצמה סוטה שכזו.
ניטשה לא שולל את העוצמה הזו של הנצרות: הנצרות היא שקר עוצמתי, שניצח. הוא שולל את טענתה לאמת נצחית, פילוסופית.
נצרות מול היהדות¶
In the Jewish "Old Testament," the book of divine justice, there are human beings, things, and speeches in so grand a style that Greek and Indian literature have nothing to compare with it. With terror and reverence one stands before these tremendous remnants of what man once was, and will have sad thoughts about ancient Asia and its protruding little peninsula Europe, which wants by all means to signify as against Asia the "progress of man."52
תופעות רוחניות יכולות להיות ביטוי של הרצון לעוצמה, אך יכולה להוביל גם לדעיכה שלו. ראו כמה עוצמה יש בתנ"ך היהודי, אומר ניטשה, ואיך הוא נפל קורבן לשקר הנוצרי. וראו איך השקר הנוצרי מביא על עצמו את מפלתו עכשיו. ניטשה צופה על המאבק הזה מנקודת מבט על-היסטורית: הוא אינו תומך במועמד כזה או אחר.
ומה יהיה אחרי הנצרות?
אחרי הנצרות¶
Why atheism today?-"The father" in (God has been thoroughly refuted; ditto, "the judge," "the rewarder." Also his "free will": be does not hear-and if he heard he still would not know how to help. Worst of all: he seems incapable of clear communication: is be unclear?This is what I found to be causes for the decline of European theism, on the basis of a great many conversations, asking and listening. It seems to me that the religious instinct is indeed in the process of growing powerfully-but the theistic satisfaction it refuses with deep suspicion53
הדחף הדתי חי ובועט, אומר ניטשה בסעיף 54, אבל הוא כבר לא מופנה לאותו האל. מאז דקארט שהציף את השאלה (ולייבניץ שקטל אותו ככופר), כבר לא כל כך ברור שהנפש היא דבר נצחי, ששווה להיאבק ככה בשבילו על פני מטרות אחרות - כמו פוליטיקה - או זרמי מחשבה אחרים - כמו הבודהיזם.
ואיך קרסה הנצרות מבפנים? בסעיף 55, ניטשה קובע כי הדחף הדתי הוא הדחף להתקרב לאל45. אנו מקריבים את היקר לנו מכל - בדתות פרימיטיביות, בני אדם אחרים, ובדתות מאוחרות, מעודנות יותר - את האינסטינקטים שלנו, את המצפון התבוני שלנו כנגד האל. עתה, מגיע השלב האחרון של הדחף הזה - הקרבת האל עצמו.
Finally - what remained to be sacrificed? At long last did one not have to sacrifice for once whatever is comforting, holy, healing; all hope, all faith in hidden harmony, in future blisses and justices? didn't one have to sacrifice God himself and, from cruelty against oneself, worship the stone, stupidity, gravity, fate, the nothing? To sacrifice God for the nothing-this paradoxical mystery of the final cruelty was reserved for the generation that is now coming up: all of us already know something of this55
האלוהים מת. מה נשאר? ניהיליזם. האם אפשר לצאת מזה? אולי זה לא סוף הסיפור? בסעיף 56, ניטשה רומז - בפעם היחידה במעבר לטוב ולרוע - על בסיס חיובי ליצירת ערכים, שיגבור על הניהיליזם.
השיבה הנצחית¶
Whoever has endeavored with some enigmatic longing, as I have, to think pessimism through to its depths and to liberate it from the half-Christian, half.. German narrowness and simplicity in which It has finally presented itself to our century, namely, in the form of Schopenhauer's philosophy; whoever has really, with an Asiatic and supra-Asiatic eye, looked into, down into the most world--denying of all possible ways of thinking-beyond good and evil and no longer, like the Buddha and Schopenhauer. under tho spell and delusion of morality-may just thereby, without really meaning to do so, have opened his eyes to tho opposite ideal56
היכן שאפלטון מצביע כל הזמן על הדמויות שלו, ניטשה מצביע כל הזמן על עצמו - מה שהוא מספר לנו כאן מאוד אישי: אם נכיר את ניטשה האיש, נדע מה התהליך שלו לצאת מניהיליזם, לעמדה המעודדת את הקיום. אבל האם מה שניטשה אומר לנו הוא אתגר למהות הקיום, או איך שראוי שנתייחס לקיום? זוהי השאלה הפרשנית אולי הקשה ביותר אצל ניטשה.
ניטשה סבור שהדוקטרינה שהוא עומד להציג עכשיו - השיבה הנצחית - היא הדרך היחידה לכונן ערכים בעולם המושתת על הרצון לעוצמה, העולם לאחר מות האל,A new way of making the world matter46.
the ideal of the most high-spirited. alive. and world...affirming human being who has not only come to terms and learned to get along with whatever was and is, but who wants to have what was and I, repeated into all eternity, shouting insatiably da capo47 - not only to himself but to the whole play and spectacle, and not only to this spectacle but at bottom to him who needs precisely this spectacle- and who makes it necessary because again a~d again he needs him- self-and makes himself necessary- What? And this wouldn't be circulus vitiosus deus48?
ניטשה מבסס כאן דוקטרינה לפיה אותם העובדות שמאששות את הניהיליזם יכולות להיות בסיס לכינון ערכים. נפנה לכה אמר זרתוסטרא לנסות להבין לאן ניטשה חותר.
"המחשבה שמאחורי המחשבות"¶
אחרי שזרתוסטרא כשל בשכנוע אנשי העיר, הוא עוזב את האי ששהה בו ומפליג לים. עמוק בלב ים, הוא פוצח בשיר הלל למלחים. זה נשמע מוזר, עד שנבין את הרקע של המלחים היוונים: הם שנאו לשוט בים הפתוח, משום שזו הייתה חולשת הספינות שלהם, ותמיד ניסו לשוט במגע עין עם החוף. זרתוסטרא מהלל את המלחים שמעיזים לצאת מעבר לחוף.
לכם, למנסים ולמתנסים הנועזים, ולכל מי אשר אי-פעם הניף מפרשים ערמומיים כדי להפליג בימים אימתניים. - לכן, שכורי-החידות, חששים-אלי-דמדומים, אשר נפשכם נמשכת בחלילים אל כל מערבולת: - כי אינכם רוצים ביד פחדנית להיכרך אחר חוט: כי באשר תוכלו ל נ ח ש אתם שונאים את ה ה י ק ש - לכם בלבד אספר את החידה אשר ראיתי - חזונו של הבודד-מכל.
זרתוסטרא מספר לאותם הנועזים את הניחוש המושכל שלו לרצון לעוצמה: לא אמת מוחלטת, אלא ניחוש.
קודר הילכתי זה מקרוב דרך דמדומים חוורים כמוות. קודר וקשוח ובהידוק שפתיים. לא שמש אחת בלבד שקעה לי. שביל אשר במרי טיפס בצוק, שביל מרושע ומבודד, שכול מירק ושיח: שביל הרים חרק במרי תחת כף רגלי. פוסעת באלם על ידי חצץ מרשרש בלגלוג, דורכת כל אבן אשר בה החליקה: ככה רגלי הבקיעה לה דרכה מעלה. מעלה - על אפה ועל חמה של הרוח אשר משכה אותה מטה, משכה אותה לתהום, רוח הכבדות, היא-היא שטני ואויבי בנפש. מעלה - אף-על-פי שהתיישב עלי, חציו-גמד, חציו חפרפרת: משותק: משתק: מטפטף עופרת דרך אוזני, מחשבות כטיפות-עופרת הוא מטפטף לתוך מוחי.
זרתוסטרא פוסע דרך הניהיליזם הקיצוני ביותר, לאחר מות האל. כל מה שהיה עד כה אמת, התברר כפרשנות. החציו-גמד-חציו-חפרפרת הוא האפלטוניזם49, וכל עמדה שטוענת שההתהוות היא רעה, ומה שמתקף אותה הוא משהו מבחוץ - אידאה של טוב, או אל. אלו שיירים של התרבות המערבית, שיירים קטנים ועלובים: הבודהיזם-האירופאי הזה, הניהיליזם האירופי - שיושבים עלינו כמו שמיים מעוננים כאלה, שגוררים אותנו מטה כעופרת כבדה71.
"הה, זרתוסטרא!", ליחש בלגלוג, ליטש כל הברה "אתה אבן הבינה! השלכת עצמך גבוה, אך כל אבן המושלכת בהכרח היא - נופלת! הה, זרתוסטרא! אבן-הבינה שכמותך, כף-הקלע שכמותך, מפורר כוכבים שכמותך! את עצמך השלכת גבוה כל כך, אך כל אבן מושלכת - בהכרח היא נופלת! גזר-דינך הלוא אתה עצמך, וסקילת עצמך: הה, זרתוסטרא, הרחק-הרחק השלכת את האבן, - אך היא תשוב ותיפול - ע ל י ך!"
הפלת את האל מהשמיים! מלגלג האפלטוניזם, אבל כמו שהפלת את האל, גם הפרשנות שלך תיפול - ותיוותר בעולם בלי ערכים, תוצר שלך עצמך! זוהי הזמנה לדו-קרב, וזרתוסטרא משיב:
אך יש בי דבר אשר אכנו אומץ-לב: ועד כה זה היה ממית בי כל מורך-לב. אמות-לב זה, הוא אשר ציווה עלי לבסוף להיעצר ולאמר: "הגמד! אתה או אנוכי!"
אצל אפלטון, אומץ הלב מגיע מהטימוס, וכפוף לתבונה.
"גמד! עצור!" אמרתי "אני או אתה! אלא שאני החזק יותר - : אתה אינך מכיר את מחשבתי התהומית! א ו ת ה - לא היית מסוגל לשאת!"
זוהי קריאת תיגר מוחלטת על האפלטוניזם: רק הוא או ניטשה ישרדו, לא שניהם.
אז ארע הדבר אשר עשאני קל יותר: כי הנה קפץ מעל כתפי הגמד, זה הסקרן! קם והתיישב תחתיו על אבן ממולי. אך במקום בו עצרנו היה שער.
הגמד הוא פילוסוף: הוא סקרן, הוא רוצה לשמוע את העמדה של זרתוסטרא. הגמד שטח את עמדתו: מה יכול זרתוסטרא לעשות? הוא לא יכול לכרוע ברך מול הצלב: האמונה איננה, ולא תשוב עוד.
"ראה, הגמד, את זה השער!" המשכתי "פנים לו לכאן ולכאן. שתי דרכים נפגשות בו: מעולם לא עבר בהן איש עד סופר. זה הרחוב הארוך אחורנית: משכו נצח. וזה הרחוב האחר מפה וחוצה, גם הוא נצח.
שתי הדרכים סותרות זו את זו: ראשיהן מתנגחים - שער זה הוא מקום פגישתן. ועל משקוף השער הלא חרות שמו: 'רגע'. ואולם אם ילך איש באחת הדרכים ההן - וימשיך בה וימשיך: האומנם תאמין הגמד, כי דרכים אלו לעולם תהיינה סותרות זו לזו?"
"כל קו ישר משקר", לחש הגמד בבוז. "כל אמת עקומה היא, הזמן עצמו אינו אלא מעגל".
זרתוסטרא טוען פה טענה: חווית הזמן שלנו היא לינארית - עבר מוגבל ועתיד מוגבל. הדרכים הללו - עבר ועתיד - נפרדות ברגע הנוכחי, וסותרות זו את זו לעד. אבל הזמן, אומר זרתוסטרא, הוא מעגלי. זו לא טענה מקורית של זרתוסטרא, ולכן הגמד מכיר אותה ומלגלג עליה: זו המחשבה הגדולה שלך, זרתוסטרא? אבל זו לא הטענה המהותית.
ראה, המשכתי, את הרגע הזה! משער דרכים זה, הרגע שמו, מוליכה דרך ארוכה, נצחית, א ח ו ר נ י ת: מאחורנו משתרך נצח. וכי לא כורח הוא, שכל דבר אשר י כ ו ל לרוץ, אי-פעם כבר רץ היה ברחוב הזה? וכי לא כורח הוא, שכל דבר י כ ו ל להתרחש, כבר התרחש אי-פעם, כבר נעשה, כבר הורץ דרכו?
ואם הכל כבר היה היה: מה עדתך, הגמד, על הרגע הזה? וכי לא כורח הוא שגם שער דרכים זה כבר היה היה? האם הדברים כולם אינם מרותקים זה לזה כה חזק, שהרגע הזה מושך אחריו את כל הדברים העתידים להיות? ו ב כ ן גם את עצמו? כי כל דבר אר יכול לרוץ: כורח הוא שיהא רץ שנית: גם ברחוב ארוך זה ו ח ו צ ה!
אם הזמן הוא נצחי, וכמות האנרגיה והחומר מוגבלת (טענה סמויה של זרתוסטרא), הרי שכל מופע אפשרי כבר היה - ובאותו האופן!
וזה העכביש האיטי, הזוחל לאור הירח, ואור הירח זה עצמו ואני ואתה המתלחשים פה בשער הדרכים, מתלחשים על עניינים שבנצח - וכי לא כורח הוא, שהיה היינו כבר כולנו? ולשוב, ולרוץ ברחוב ההוא האחר, הלאה מפה, מאתנו והלאה לתוך הרחוב ההוא הארוך, המבעית - וכי לא כורח לנו עד עולם לשוב ולבוא? -
זו מחשבה שהגמד לא יכול לסבול, ואפילו הגמד הפסימי מתאדה. מה כל כך נורא? ההשלכות: העולם אינו בר תיקון. אין שום יעד סופי מחוץ למעגל השוטה הזה. האם אתה היית מסוגל לברך על עולם כזה?, שואל זרתוסטרא, להגיד לו כן? ושם הגמד מתאדה: הפילוסופיה המערבית מתה, משום שלא יכולה להעניק ערך לעולם כזה.
זרתוסטרא נשאר לבד, לכאורה מנצח. אבל עתה, הוא נותר עם המחשבות מאחורי מחשבותיי. הכל חוזר: הנצרות, והניהיליזם, והבורגנות, וכל הטעויות המטומטמות והדברים חסרי הערך, כולם יחזרו כמות שהיו, כמו המאבק נגדם.
אם החיים הם עסק שלא יכול לכסות את הוצאותיו, כמו ששופנהאואר טוען, הרי שכל מאבק בעולם הנצחי הוא רק להוסיף אפסים בסוף. זהו הלילה האפל ביותר, שמעורר בזרתוסטרא בחילה עמוקה: אם הוא לא ישרוד את המחשבה הזו, הרי שהגמד ינצח - אבן הבינה נפלה והרגה גם אותו.
במחלים, זרתוסטרא חוזר לאי שלו, למערה שלו בהר, ונהנה מהבדידות שלו - אבל לא מסוגל לגבור על המחשבה מאחורי המחשבות שלו, שמעוררת בו בחילה. הוא קורס למשך שבוע, החיות מטפלות בו, וכשהוא מתעורר - החיות מספרות לו מי הוא.
"אהה זרתוסטרא", השיבו על כך החיות "לגבי מי שחושב כמונו, כל הדברים רוקדים בעצם. הם באים, מושיטים יד זה לזה. צוחקים ונמלטים - ושבים ובאים. הכל הולך ושב-ובא: לעד יסוב גלגל היש. הכל מת ושב לפרוח, לעד דוהרת שנת היש. הכל נשבר, ושב ומתחבר מחדש: לעד נבנה אותו בית עצמו של היש. הכל נפרדים, הכל שבים ונפגשים בשלום: לעד שומרת אימונים לעצמה טבעת היש. בכל רגע מתחיל היש: על כל כאן סובב השם. כל מקום הוא אמצע. עקום נתיב הנצח."
החיות מדברות כמו חיות: יש להן רק הווה. כל דור צריך את אותם הדברים, ומתנהג באותו האופן. העתיד הוא בעיה רק עבורנו.
ראה, אתה מורה את השיבה הנצחית, הנה זה היעוד שלך!
ובאשר ראשון אתה ששומה עליו ללמד תורה זו - איככה לא יהיה לך היעוד הגדול הזה לגדולה שבסכנות ובמחלות! ראה כי ידענו מה תורתך: כי הדברים כולם חוזרים ונשנים ושבים לנצח, ואנו עמם, וכי כבר היינו פה פעמים אין-קץ וכל הדברים גם הם.
אתה מלמד שמצוייה שנת התהוות ארוכה. שנת מפלצת ארוכה. והיא חייב, דמויית שעון חול, לשוב אחורנית, על מנת לשוב וליסוב-עד-תהום, וליסוב-עד-תום.
בחילתי הגדולה שבחלתי באדם - היא שחנקה אותי ונזדחלה לתוך גרוני: וגם מה שניבא מגיד-העתידות: "הכל היינו הך, שום דבר אינו כדאי. דעת חונקת".
דמדומי שקיעה ארוכים על פני בצליעה, ועצבות עייפה-עד-מוות, שיכורה-עד-מוות, דיברו אלי בפיהוק פיה:
"האדם גלגל חוזר לעד. האדם אשר נלאית שאתו, האדם הקטן" - כה פיהקה עצבותי, סוחבת רגלה ואינה יכולה להירדם. אדמת האדם היתה לי למערה, חזה נפול, וכל חי הפך להיות תולעת אדם, עצמות יבשות וטחב עבר. אנחתי ישבה על כל קברי-אדם ולא יכלה לקום עוד: אנחותי ושאלותי צרחו וחנקו וכרסמו וקוננו יומם ולילה.
"אבוי! האדם הוא גלגל חוזר לעד! האדם הקטן חוזר לעד!"
כל אדם גדול ישוב יחד עם כל האדם הקטן: כל טוב יחזור עם כל רע. איך אפשר להגיד כן לחיים כאלה? תשובה לכך מציע ניטשה במדע העליז.
יצירת ערכים מחודשת¶
ניטשה מעמיד בפנינו אתגר: השאלה אינה אם הוא אמיתי, אלא איך היינו נוהגים אילו היה אמיתי: שאתם, כפי שאתם, תחוו את החיים האלו בדיוק כפי שאתם, בלי שום תיקון, שום גאולה: אתם, בבשרכם. האם תתלשו שיערות ותחרקו שיניים, או שמא עדיין תצליחו, בזכות רגע של הארה, להגיד כן - הייתי עושה את זה שוב. זה ההבדל, עבור ניטשה, בין מי שהניהיליזם שובר אותו, למי שיכול להיות הפילוסוף של העתיד. אם אתה מסוגל להגיד לעולם כזה כן, אתה הוא האל, מי שמתקף את הטוב בעולם. רוב בני האדם אינם כאלה. אבל מי שכן, מצליח לעשות מה שלא עשתה שום מערכת מוסרית עד כה: לפתור את בעיית הΕs War - זה היה - אותם דברים שקובעים מי אנחנו, מי היינו, מי נוכל להיות. לא תוכלו להיות אצילים אנגלים, או סמוראים, או בשטטל האירופי, לא משנה כמה תרצו.
דטרמיניזם!, אנחנו נוטים לצווח, אבל הנקודה כאן דקה יותר.
בגרמנית מסופר על שרברב מהכפר בדטמולד, שביום מסוים, ברגע של שברון לב, שואל - אדם מופיע פעם אחת בעולם - ומכל הדרכים הופעתי כשרברב בדטמולד?
אף תורה מוסרית - לא האפלטוניזם, לא הנצרות - לא נתנה לזה פתרון: התורות האלו מכילות בוז כלפי העבר, כלפי הנסיבות, מתוך שנאה מסוימת נגד העולם. ניטשה שואל: האם עדיין תוכלו להגיד כן לעולם, כמות שהוא?
זהו הבסיס החדש לערכים, לפילוסופיה, ואולי לדת: אמירת הכן, בלי שום טינה, או רצון לשינוי.
ראה גם
Κarl Löwith - Nietzsche's Philosophy of the Eternal Recurrence of the Same
נחזור למעבר לטוב ולרוע, סעיף 57.
With the strength of his spiritual eye and insight grows distance and, as it were, the space around man: his world becomes more profound; ever new stars, ever new riddles and images become visible for him. Perhaps everything on which the spirit's eye has exercised its acuteness and thoughtfulness was nothing but an occasion for this exercise, a playful matter, something for children and those who are childish. Perhaps the day will come when the most solemn concepts which have caused tho most fights and suffering, the concepts "God" and "sin" will seem no more important to us than a child's toy and a child's pain seem to an old man - and perhaps "the old man" will then be in need of another toy and another pain-still child enough, an eternal child!57
הפילוסוף של העתיד צריך להיות כמו ילד - שאין לא עבר שמכביד עליו, ולא נוטר לעולם טינה.
מי זה הרוח אשר הוא גמל - שמבקש להעמיס עליו עוד ועוד? הכוונה היא לכל עמדה דתית, ובמיוחד הנצרות: כל תרבות שרואה משהו נשגב בלהיות מצווה, בלקבל על עצמנו מסע. זהו השלב הראשון - לרצות לקבל, להשפיל את עצמנו בפני המצווה.
לאחר מכן, מגיע האריה: שאומר לאתה מצווה, אני רוצה! זהו השלב של פריקת הנצרות והדת. האריה מתעב בדיוק את מה שהגמל אוהב - הוא אומר את מה שהשטן50 אומר: non serviam!51
אבל האריה לא יכול ליצור שום דבר - הוא יכול רק להתנגד לדרקון, האל. בשלב האחרון, חייבים להגיד כן - הרוח חייבת להיהפך לילד. אנו חייבים לשכוח שהמעשה של בניית הערכים חסר ערך, כי גם אלו יקרסו: אנחנו חייבים לשחק, כאן ועכשיו.
כאן מסתתר כשל נוסף אצל ניטשה: הילד אינו מודע לעצמו. איך זה מתיישב עם המודעות שניטשה דורש?
פילוסופיה של הדת אחרי השיבה הנצחית¶
בסעיף 58, פתאום שוב חוזרים לפילוסופיה של הדת. זהו שיא רטורי של הספר, ומרחיק-ראי - איך האדם החולני, אז תופעה חדשה, יחיה, יחשוב וירגיש.
Has it ever been really noted to what. extent a genuinely religious life (both its microscopic favorite occupation of self examination and that tender composure which caUs itself "prayer" and is a continual readiness for the "coming of God") requires a leisure class, or half-leisure-I mean leisure with a good conscience, from way back, by blood, to which the aristocratic feeling, that work disgraces is not altogether alien-the feeling that it makes soul and body common
דת, אומר ניטשה, היא תמיד סוג מסוים של פנאי, במובן היווני: היא מחייבת אותנו לשים את הצרכים הבסיסיים שלנו בצד. ניטשה העריץ, למשל, את השבת היהודית: אוסף אדיר של הלכות שמטרתן לייצר פנאי, פנאי לחשוב! 25 שעות שמלמדות את האדם לומר - לא! מספיק! לא לצרוך, לא לבזבז, לא לעסוק בתחזוקה הבולענית של החיים. היא מכריחה אותנו להפנות את מבטנו למעלה.
And that consequently our modem, noisy, time-consuming industriousness, proud of itself, stupidly proud. educates and prepares people, more than anything else does, precisely for "unbelief."
כפירה, אצל רוב בני האדם, היא לא חשיבה מעמיקה על חמשת הדרכים להוכחת האל של אקווינס: היא נובעת מאוסף של שינויים שמכינה אותנו לזנוח את רעיון הדת. מי הם החילונים? מי שנולדים למשפחה חילונית. ומי הם החילונים הראשונים? אלו שלא נאלצו פתאום להסתמך דווקא על האל - בדברים כמו לידה, שהייתה מסכנת-חיים עד המודרנה. האנשים ממשלו של זרתוסטרא, הבורגנים המודרנים, עוד לא יודעים בכלל שהם לא מאמינים באל: הם פשוט מנותקים מהמציאות הקשה של הטבע שמעוררת אמונה מלכתחילה.
Among those, for example, who now live in Germany at a distance from religion I find people whose "free-thinking" is of diverse types and origins, but above all a majority of ,those in whom industriousness has, from generation unto generation, dissolved the religious instincts, so they no longer even know what religions are good for and merely register their presence in the world with a kind of dumb amazement. They feel abundantly committed, these good people, whether to their business or to their pleasures, not to speak of the "fatherland" and the newspapers and "family obligations": it seems that they simply have no time left for religion, the more so because it remains unclear to them whether it involves another business or another pleasure-for it is not possible, they say to themselves, that one goes to church merely to dampen one's good spirits
ממה מפחדים אנשי דת? לא מהטיעונים שבפי החילונים - בואו נודה, הטיעונים בפי שני הצדדים על הפרצוף, אומר אנדי - אלא מאורח החיים - הוא זה שמעודד חילוניות!
Those indifferent in this way include today the great majority of German middle-class Protestants. especially in the great industrious centers of trade and traffic; also the great majority of industrious scholars and the other accessories of the universities (excepting the theologians, whose presence and possibility there pose ever increasing and ever subtler riddles for a psychologist). Pious or even merely churchly people rarely have the slightest idea how much good will - one might say caprice-is required of a German scholar today if he is to take the problem of religion seriously. On the basis of his whole trade (and. as noted, on the basis of the tradelike industriousness to which he is committed by bis modem conscience) he is inclined toward a superior, almost good-natured amusement in the face of religion, occasionally mixed with a dash of disdain for the "uncleanliness" of the spirit which he assumes wherever a church is still acknowledged. The scholar succeeds only with the help of history (not on the basis of his own personal experience) to muster a reverent seriousness and a certain shy consideration in the face of religion.58
האדם החילוני הממוצע מתייחס לדת בזלזול מסוים, בתחושת עליונות. עוד יש אנשים כאלה? הם לא במוזיאון? אנשים כאלו עיוורים למניע של הדת, וליתרונות שלה: לא בכדי ניטשה קובע שהם לא יכולים להיות כלבי הציד שלו. החוויה שלהם רדודה - בוז, פחד, או שניהם. אבל החילוני אינו עליון על הדת, קובע ניטשה -
But even if he raises his feeling into real gratitude toward it, he still has not personally approached, not even by a single step. what still exists now as church or piety; perhaps even the opposite. The practical indifference to- ward religious matters into which he has been born and brought up is generally sublimated in him into caution and cleanliness that shun contact with religious men and matters; and it may be precisely the depth of his tolerance and humanity that bids him dodge the subtle distress involved in toleranceEvery age has its own divine type of naivete for whose invention other ages may envy it-and how much naivete, venerable, childlike, and boundlessly clumsy naivete lies in the scholar's faith jn bis superiority, in the good conscience of his tolerance, in the unsuspecting simple certainty with which his instinct treats the religious man as an inferior and lower type that he has outgrown, leaving it behind, beneath him- him, that presumptuous little dwarf and rabble man, the assiduous and speedy head.. and handiworker of "ideas'", of "modern ideas"!58
האדם החילוני, אומר ניטשה, מחשיב עצמו מעל להיסטוריה: אבל הבוז שלו לדת מסמא את עיניו לעובדה שהוא השלב האחרון של ההיסטוריה, התוצר של הדת הקמלה. הוא כוכב שיבש: שום אור לא יצא ממנו יותר.
ניטשה לא בז לגמל.
The philosopher as we understand him. we free spirits - as the man of the most comprehensive responsibility who has the conscience for the over-all development of man-this philosopher will make use or religions for his project of cultivation and education. just as he will make use of whatever political and economic states are at hand. The selective and cultivating influence, always destructive as well as creative and form-giving, which can be exerted with the help of religions, is always multiple and different according to the sort of human beings who are placed under its spell and protection. For the strong and independent who are prepared and predestined to command and in whom the reason and art of a governing race become incarnate, religion is one more means for overcoming resistances, for the ability to rule61
אצל ניטשה, הפילוסוף הוא מי שעדיין בז לעצמו, שעדיין ידעו להעריך את העוצמות במסורת הדתית שהם ירשו. הוא לא צריך להיות האמת, האדם המקיף ביותר, אלא האמן, מי שמעצב תרבות חדשה, באמצעות הכלים שמעניקה הדת. הם היו גמלים, ולכן ידעו לשלוט על הגמלים. הפילוסופיה צריכה לתת חזרה משמעות לחייו הפרטיים של כל אחד ואחד מהאספסוף - כמו האמרה של חז"ל, שאם כולם היו שומרים שבת המשיח היה מגיע - איזו משמעות!
בסיפור המקראי, הבריאה מסתיימת ביום השישי. אבל האדם, אומר ניטשה בסעיף 62, הוא החיה הבלתי-גמורה.
(קצת) על פרק 4¶
פרק 4 הוא גיבוב של פתגמים חסרי מבנה, חלקם מאוד שנונים ועמוקים, חלקם מאוד מרגיזים.
הפתגמים נכתבו לפי מודל - זה של הסופר הצרפתי La Rouchefoucauld. ניקח דוגמה למה הוא מנסה לעשות בפתגמים - לזעזע אותנו, ולחשוב על מה שאנחנו לא אוהבים לחשוב.
הפתגמים עוסקים ביחסים בין גברים לנשים, שמתחילים להשתפר בתקופה הזו - תקופת הכתבים הראשונים של מיל על פמיניזם. היחסים האלו חשובים מאין כמותם, ומטרידים את ניטשה: חייבים לתת את הדעת למאיפה הגיע ההבדל הזה, והפתגמים שלו בנושא די מזעזעים בימינו.
The same affects in man and woman are yet different in tempo: therefore man and woman do not cease to misunderstand each other.85
ובכל מקום שיש הבדל, חייבת להיות גרסא עליונה: לא במובן שיפוט מוסרי, אלא מי יכפה את רצונו על מי -
Comparing man and woman on the whole, one may say: woman would not have the genius for finery if she did not have an instinct for a secondary role.145
Women themselves always still have in the background of an personal vanity an impersonal contempt-for "woman."86
The degree and kind of a man's sexuality reach up into the ultimate pinnacle of his spirit.75
ההיסטוריה הטבעית של המוסר¶
בפרק החמישי, ניטשה פונה למוסר, ומציע מתודולוגיה חדשה לעשיית פילוסופיה של המוסר, טובה יותר מהדרך הרופסת לשיטתו שבה נעשה עד כה (ובמיוחד זו של קאנט). סעיפים 187-189 הם ניתוח של מוסר העבדים - ומשם ואילך ניתוח של מוסר האדונים. המושגים האלו לא עצמאיים: הם תמיד מופיעים יחד, אולי אפילו בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו. רבים ממושגיו המפורסמים של ניטשה (מוסר העדר) מגיעים מהפרק הזה, אם כי לרוב במשמעות מעוותת: אלו כלים עדינים לכונן מוסר, ולא הצהרות. היחס על המוסר הוא דו-משמעי, כמו היחס לדת: הוא תוקף את המוסר, משמיץ את העדר ואת המוסר, אבל מכיר גם בעוצמה שלו ובשימושיות שלו: אדונים צומחים מתוך מוסר עדר.
הגיניאולוגיה של המוסר¶
בסעיף 187, ניטשה אומר שהמוסר אינו אלא שפת הסימנים, או לשון ההיפעלויות, של מי שהוגה אותו: ביטוי לדחפים פרטניים ותו לא. המוסר, כמו כל דבר אחר, אינו אלא רצון לעצמה. המוסר ההכרחי, הכולל, התבוני, גם הם רצון לעוצמה: כמו שכל פילוסופיה היא ביוגרפיה, כך גם המוסר. זה לא דבר רע בהכרח - אבל הוא דורש חשיבה מחודשת על המוסר מצד הפילוסופים של העתיד.
ניטשה סבור שאנו זקוקים למהפכה מוחלטת סביב ערכים כמו אכזריות, חמלה ודיכוי. בסעיף 188, הוא כותב -
Every morality is, as opposed to laisser aller52, a bit of tyranny against "nature"; also against "reason"; but this in itself is no objection, as long as we do not have some other morality which permits us to decree that every kind of tyranny and unreason impermissible. What is essential and inestimable in every morality is that it constitutes a long compulsion: to understand Stoicism or Port-Royal or Puritanism, one should recall the compulsion under which every language so far has achieved strength and freedom - the metrical compulsion of rhyme and rhythm.188
כל מוסר הוא סוג של כפייה, כפירה בטבע ובתבונה: שיפוט של מוסר מניח מוסר כלשהו, ולכן כופה ערכים מוסריים. המוסר שלנו בפרט, האנשים הבורגנים, האדם האחרון, עסוק בשחרור, בשילוח הרסן - Just be yourself, man! you do you! - ואנחנו לא חושבים שצריך להצדיק את זה. ניטשה דורש - הצדיקו את זה! גם כאן יש כפייה! ניטשה סבור להיפך, ומתבסס על המשורר גתה, שאמר -
מתוך המגבלות מתגלה רב האמן
גתה
המוסר, הוא סבור, הוא קצת כמו אומנות או מקצב: בתוך אוסף של חוקים די שרירותיים אפשר ליצור דברים גדולים. כל אומנות גבוהה אינה חסרת מגבלות, אלא נוצרת בזכות המגבלות, מתוך המגבלות.
Every artist knows how far from any feeling of letting himself go his "most natural' state is-the free ordering, placing, disposing, giving form in the moment of "inspiration' - and how strictly and subtly he obeys thousandfold laws precisely then, laws that precisely on account of their hardness and determination defy all formulation through concepts (even the firmest concept is, compared with them, not free of fluctuation, multiplicity, and ambiguity). What is essential "in heaven and on earth" seems to be, to say it once more, that there should be obedience over a long period of time and in a single direction: given that, something always develops, and has developed, for whose sake it is worth while to live on earth; for example, virtue, art, music, dance, reason, spirituality - something transfiguring, subtle, mad, and divine.188
בתמצית, בלי גדליה אין ביאליק, מסכם אנדי: בלי מגבלות אין אומנות. חשבו על מוצרט - הוא מציית לכללי ההלחנה של המסורת הקלאסית. אבל דווקא דרך המגבלות האלו המוזיקה שלו נהפכת לייחודית לחלוטין - מיד אפשר לזהות שזה מוצרט53.
Slavery is, as it seems, both in the cruder and in the more subtle sense, the indispensable means of spiritual discipline and cultivation,II too. Consider any morality with this in mind: what there is in it of "nature" teaches hatred of the laisser aller52, of any all-too-great freedom. and implants the need for limited horizons and the near- est tasks-teaching the narrowing 0/ our perspective, and thus in a certain sense stupidity, as a condition of life and growthYou shall obey-someone and for a long time: else you will perish and lose the last respect for yourself"-this appears to me to be the moral imperative of nature which, to be sure, is neither "categorical" as the old Kant would have it (hence the "else") nor addressed to the individual (what do individuals matter to her?), but to peoples, races, ages. classes-but above all to the whole human animal, to man188
כל תורת מוסר, קובע ניטשה, הוא סוג של אימון בציות: כל חופש בתהליך הוא אשליה.
ארצות רבות ראה זרתוסטרא ועמים רבים ראה: וכך גילה את טובם ואת רועם של עמים רבים54. ולא מצא זרתוסטרא עלי-אדמות עוצמה רבה יותר מן הטוב ומן הרוע. למען יחיה עם, חייב הוא תחילה להיות מעריך: אך אם להתקיים חפצו, אסור עליו להעריך על דרך שמעריך שכנו.
הרעיון של טוב ורוע גם הוא ביטוי של הרצון לעוצמה, ומה שמאגד אנשים לכדי עם, או קבוצה, הוא צמצום לטוב מסוים ורע מסוים: ההערכה המשותפת היא זו שמאגדת את הפרטים לכלל.
הנה זה מצאתי רבות, שבעיני העם האחד נחשב לטוב, והיה בעיני האחר ללעג ולקלס, רבות מצאתי אשר רע-רע קורא עליו במקום האחד, ובמקום האחר ארגמן לבושו וכבוד יעטרהו.
מעולם לא הבין עם את שכנו: תמיד נפשו מלאה תמהון על שגיונו ועל רשעותו של השכן.
לוח ערכים תלוי מעל לראשו של כל עם. ראה, הלא הוא לוח התגברויותיו: ראה, הלא הוא קול רצונו לעצמה.
הערכים הם כמו כוכבים ערכיים שלעולם הקבוצה פועלת בעולם: מה זה אם לא הרצון לעוצמה?
ראוי לשבח הוא כל מה שנראה בעיניו קשה: וטוב - מה שאי-אפשר בלעדיו וגם קשה הוא: ומה שמשחרר מהמצוקה החמורה ביותר, והוא נדיר והוא הקשה מכל - קדוש-'דוש ייאמן עליו בפי העם.
מוסר הוא הערכה - של מה שמועיל, ומה שמאפשר להיות שונים, ולפעול בעוצמה. הערכים נובעים מהרצון - ולא להיפך! אמור לי איזה אלוהים יש לעמך, ואומר לך מי הוא עמך. כל עם בלי ערכים משותפים, בלי אל - הוא בדרך החוצה: מישהו יגיע ויעיף אותך. מוסר כרוך בעוצמה, בכאב, בציות: מוסר צריך לכאוב.
ואמנם, אחי, לאשר שהכרת את מצוקתו של עם ואת ארצו ושמיו ואת שכנו: או אז גם תמצא את חוקת התגברויותיו ואת סיבת עלייתו בסולם זה אל תקוותיו.
ראשון היה תמיד וראש לאחרים: ונפשך המקנאה אל תהא אוהבת שום אדם, אלא אם כן ידידך הוא - זה הצו אשר הרטיט את נפש היווני: בו עשה את דרכו אל הגדולות.
בעבור ניטשה, ישנם ארבע עמים מסוימים שמהווים דוגמאות מרהיבות לכך - אצולת המין האנושי. מוטו של התרבות היוונית היה Aei Aristeuein57 - תמיד הצטיין; אדם לא צריך לאהוב דבר זולת מצוינות, אצלך ואצל אחרים: ידידות ויריבות היו קרובים מאוד אלו לאלו, ומה שנתפס נמוך מהם, לא ראוי לחברות שלהם. הצו הזה כופה את עצמו על היווני, מאתגר אותו, דורש אותו לגבור על עצמו.
"פה דובר אמת ויד אמונה בחץ וקשת"55: זה נראה יקר וקשה כאחת בעיני אותו עם, אשר שמי ממנו בא לי - זה השם אשר יקר לי וקשה כאחת.
"כבד את אביך ואת אמך ועשה רצונם בכל נפשך ובכל מאודך56": לוח התגברות זה תלה מעל לראשון עם אחר ויהי לו הדבר מקור עוצמתו ונצחו.
"היה נאמן ולמען הנאמנות השלך מנגד כבוד ודם גם על מזבחם של עניינים מסוכנים ומרושעים": כך הורה ובכך כבש עצמו עם אחר, ובכיבוש-עצמי זה הרה תקוות נכבדות וכבדות58.
בקיצור, הפואנטה היא - טוב ורע הם יצירות, שיוצרם הם העם, או הציוויליזציה, בכך שהוא מפרש וממשג את הרעיון הכללי שלו ואז תולה אותו מעל העם. סיפור לוחות הברית הוא דוגמה ברורה של זה: עם של עבדים, שמתנהג של עבדים (אוסף של קקות), עד שמציגים להם לוח - לוח ממש! - עם הדיברות, ואז ורק אז הם נהיים עם.
ניטשה מכבד את הלוחות שלהם, אבל:
- הלוחות מוגבלים - כל עם ונקודת מבטו הצרה.
- הלוחות זמניים - כל לוח מתעייף, ולבסוף מגיע זמנו. כל אוסף ערכים הוא פרץ של רצון לעוצמה: כמו כל כוח, מרגע שהוא מתפרץ - דינו לדעוך.
עדיין לא הגיע הלוח שיאגד תחתיו את האנושות כולה, שתאגוד את בני האדם כולם לציוויליזציה אנושית אחת. ניטשה סבור שבסופו של דבר, יימצא לוח כזה - המהפכה התעשייתית היא ביטוי ראשון של זה, והדוגמטיזם שסוחף את אירופה הוא ביטוי נוסף.
מוסר עבדים ומקורותיו¶
בסעיף 190, אנחנו פונים ממוסר העבדים שבחנו עד כה למוסר האדונים, ומתאר את המהפכה הראשונה בתחום המוסר בהיסטוריה: סוקראטס ניצח את אכילס, והחליף את Aei Aristeuein57 במוסר תבוני, שכלתני.
There is something in the morality of Plato that does not really belong to Plato but is merely encountered in his philosophy-one might say, in spite of Plato: namely, the Socratism for which he was really too noble. "Nobody wants to do harm to himself, therefore all that is bad is done involuntarily. For the bad do harm to them.. selves: this they would not do if they knew that the bad is bad. Hence the bad are bad only because of an error; if one removes the error. one necessarily makes them-good."This type of inference smells of the rabble [...]
סוקראטס ההיסטורי היה, בעצם, התועלתן הראשון: כל רוע מוסרי אינו אלא טעות של חישוב! זוהי הקרקיטורה הניטשאנית לעמדה המופיעה בגורגיאס, בפרוטאגוראס, ובאחרים, למוסר המוני כזה: כולם יכולים לקחת בו חלק, וכולם יכולים לפעול על פי חישוב תועלתני שכזה. כולנו יודעים לחשב את האינטרסים שלנו - אבל לא לעשות מטאפיזיקה, כמו שקאנט, למשל, דורש: לכן, מוסר בר השגה מסריח ממוסר עדר. לכן ניטשה אומר שאפלטון היה אצילי מדי מכדי להאמין במוסר כזה: אפלטון ניסה להגן על המורה שלו, ולנקות ממנו את הרפש ההמוני הזה.
Plato did everything be could in order to read something re- fined and noble into the proposition of his teacher-above all, him- self. He was the most audacious of all interpreters and took the whole Socrates only the way one picks a popular tune and folk song from the streets in order to vary it into the infinite and impossible- namely, into all of his own masks and multiplicities190
אפלטון מנסה להאציל את המוסר הסוקראטי בכך שהוא משליך מאחורה מטאפיזיקה שלמה: יש אידאה של הטוב, ורק ידיעתה היא המוסרית. כך הכין את הפילוסופיה ליפול קורבן לנצרות.
The ancient theological problem of "faith" and "knowledge" --or, more clearly, of instinct and reason-in other words, the question whether regarding the valuation of things instinct deserves more authority than rationality. which wants us to evaluate and act in accordance with reasons. with a "why?"-in other words, in accordance with expedience and utility-this is still the ancient moral problem that first emerged in the person of Socrates and divided thinking people long before Christianity. Socrates him- self, to be sure, with the taste of his talent-that of a superior dialectician-had initially sided with reason; and in fact, what did he do his life long but laugh at the awkward incapacity of noble Athenians who, like all noble men, were men of instinct and never could give sufficient information about the reasons for their actions? In the end, however, privately and secretly, he laughed at himself too: in himself he found, before his subtle conscience and self-examination, the same difficulty and incapacity.191
סוקראטס לועג לאתונאים האצילים שפועלים מאינסטינקט ומדחף: אבל בעצם, מגלה סוקראטס בהמשך, שגם המוסר התבוני שלו הוא סוג של דחף - התבונה היא דחף! - ובכך הוא אינו טוב משאר האתונאים בכלל. זה מתיישב עם העמדה הניטשאנית - שניהם ביטויים של רצון לעוצמה.
בניסיון להציל אותו, אפלטון כונן את המטאפיזיקה, והוביל לתוצאה אירונית: אפלטון האצילי הביא עלינו את מוסר העדר; סוקראטס השחית את אפלטון, והאישום כנגדו מוצדק.
ועכשיו רוצה ניטשה לכונן מוסר חדש.
המתודולוגיה החדשה של המוסר¶
שיפוטים מוסריים וערכיים עובדים כמו החושים שלנו, כותב ניטשה בסעיפים 192-193: הם נוטים לפרש כל דבר חדש לפי מה שכבר מוכר, קרי - אנחנו רגילים לשקר לעצמנו וליצור עולם שמוכר לנו. לכן, ניטשה רוצה להתחיל לכונן את המוסר החדש עם חשדנות כזו כלפי שיפוטים מוסריים: מישהו, או אנחנו, מנסים לעבוד עלינו.
התהליך של ניטשה הוא מוסר גיניאולוגי - הניסיון להבין משהו דרך ההתגלגלות שלנו, דרך אבותיו.
בסעיף 194, ניטשה קובע שהבדלים מוסריים נובעים מהבדלים בדחפים של האדם - מה שהיום נקרא לו אופי. בפרט, ניטשה מתמקד בהבדל בדחפים המיניים - מתי, שואל ניטשה, גבר יגיד ש"יש" לו אישה? (המתח הוא בין המינים בכלל - גם להיפך). חלק יסתפקו בגופה, אחרים יחמירו ויבקשו אהבה, והמחמירים ביותר דורשים אהבה מוחלטת מתוך היכרות מוחלטת, שהאישה תכיר אותו עד הסוף ותאהב אותו ללא עוררין.
באותו האופן, אנשים שונים יוצרים סוגים שונים של מוסר. ניטשה מבקש מאיתנו לבחון מוסר כמו שנאבחן מאהב: מה באמת מניע אותו? מתי שיטה מסוימת מגדירה מישהו כטוב? איזה מן סוג של רצונות ושיפוטים ההגדרה הזו מביעה? כל שיפוט מייצג מבנה פנימי מסוים של השופט.
Among helpful and charitable people one almost regularly encounters that clumsy ruse which first doctors the person to be helped-as if, for example, be "deserved" help, required just their help, and would prove to be profoundly grateful for all help, faithful and submissive. With these fancies they dispose of the needy as of possessions, being charitable and helpful people from a desire for possessions.194
חשבו על אדם שתמיד זמין לעזור לאחר. אדם טוב, נשפוט בחופזה. הסתכלו שוב, מבקש ניטשה: הוא רוצה שיזדקקו לו, הוא רוצה להביע את עוצמתו על החלש, אפילו בעלותו עליו: הוא רוצה להפעיל על החלש עוצמה. הורות עומדת באותו היחס: כל הורה רואה בילד רכוש שלו, שיכול לעצב כרצונו, כחומר גלם; אפילו חינוך, אפילו חינוך מוסרי, אינו אלא רצון לעוצמה.
The Jews - a people "born for slavery," as Tacitus and the whole ancient world say; "the chosen people among the peoples," as they themselves say and believe-the Jews have brought off that miraculous feat of an inversion of values, thanks to which life on earth has acquired a novel and dangerous attraction for a couple of millennia: their prophets have fused "rich," "godless:' "evil," "violent," and "sensual" into one and were the first to use the word "world" as an opprobrium. This inversion of values (which includes using the word "poor" as synonymous with "holy' and "friend") constitutes the significance of the Jewish people: they mark the beginning of the slave rebellion in morals.195
למוסר העבדים יש שני מקורות, אומר ניטשה: אחד בסוקראטס, והשני בעם היהודי. העם היהודי הוא זה שהצית את מרד העבדים, ממוסר אצילי - של יוון, ואפלטון - למוסר עבדים. ניטשה מציין את היהודים, אבל ניטשה מכוון לנוצרי באותה המידה: הם מחזיקים באותו המוסר, גם אם הם לא מכירים בכך.
בעולם היווני והרומי, להיות עני וחלש, אלמנה ויתום היה בזוי, אסקופה נרמסת של החברה; היהודים הפכו את הכף, ופתאום החולשה והעוני מקודשת - על מי האלוהים מסתכל? על האלמנה והיתום!
היוונים קיבלו את העולם הזה; היהדות היא הראשונה שקבעה - ערכו של העולם הזה כאין וכאפס לעומת העולם הבא!
היהדות היא זו שהפכה את העני והנזקק לנשגב, ואת העולם הזה, והעשיר והחושני - לרע; זו מהפכת העבדים הראשונה המפורשת בהיסטוריה. ניטשה הוא אמנם אויבה הגדול של מוסר העבדים, אך הוא מכיר בגדולתה של היהדות: היא חוללה מהפכה, כאין כמותה, כמו זו שניטשה רוצה לחולל - לכיוון ההפוך.
מוסר העבדים הוא היפוך הערכים הזה - מה שהיה לבזוי נהפך לנשגב, ולהיפך. אבל אי אפשר להבין עד הסוף מהו מוסר עבדים מבלי שנראה מה הוא החליף - זהו מוסר האדונים, או מוסר העדר. בפרקים הבאים, ננסה לעמוד גם עליו, וכך להבין את שניהם.
אדון ועבד הם שניהם שמות נרדפים לדחף: האחד הוא הדחף לצוות, והשני הוא הדחף לציית. ניטשה לא מדבר על קבוצה היסטורית כזו או אחרת, אלא אך ורק על היצר: מי הפגין איזה יצר זה מקרי לגמרי.
בסעיף 197, ניטשה פונה למוסר אדונים.
We misunderstand the beast of prey and the man of prey (for example, Cesare Borgia59) thoroughly, we misunderstand "nature",as long as we still look for something "pathological" at the bottom of these healthiest of all tropical monsters and growths, or even for some "hell" that is supposed to be innate in them; yet this is what almost all moralists so far have done. Could it be that moralists harbor a hatred of the primeval forest and the tropics? And that the "tropical man" must be discredited at any price, whether as sickness and degeneration of man or as his own hell and self-torture? Why? In favor of the "temperate zones"? In favor of temperate men? Of those who are "moral"? Who are mediocre? - This for the chapter "Morality as Timidity."197
האדון הוא זה שרוצה לצוות, ויודע איך לצוות ולהשיג את רצונו: האדם הטרופי, חיית טרף61. אתם משלים את עצמכם אם אתם חושבים שתתכן גדולה כלשהי בלי יצרים כאלה, אומר ניטשה. למה שנשפוט אנשים כאלה כרעים? מה מקור הרתיעה הזו?
פחד.
ב198 ניטשה מתאר כיצד אנחנו מפחדים מאנשים טרופים, כמו צ'זרה בורג'יה59 - גם מהכוח שלהם עלינו, וגם מהדחפים שהם מביעים, שקיימים גם בנו. פחד הוא מקורו הראשון של מוסר העבדים - פחד מנפש האדון העוצמתית, שיכולה לצוות, שאנחנו מנסים לדכא ולרכך. תמיד יהיו אדונים, ולכן תמיד יהיה מוסר עבדים.
Inasmuch as at all times, as long as there have been human beings, there have also been herds of men (clans, communities, tribes. peoples, states, churches) and always a great many people who obeyed, compared with the small number of those commanding -- considering. then, that nothing has been exercised and cultivated better and longer among men so far than obedience - it may fairly be. assumed that the need for it is now innate in the average man, as a kind of formal conscience that commands: "thou shalt unconditionally do something, unconditionally not do something else,t. in short, "thou shalt." This need seeks to satisfy itself and to fill its form with some content. According to its strength, impatience. and tension, it seizes upon things as a rude appetite, rather indiscriminately, and accepts whatever is shouted into its ears by some- one who issues commands-parents, teachers, laws, class prejudices, public opinionsThe strange limits of human development, the way it hesitates, takes so long, often turns back, and ,moves in circles. is due to the fact that the herd instinct of obedience is inherited best, and at the expense of the art of commanding. If we imagine this instinct progressing for once to its ultimate excesses, then those who command and are independent would eventually be lacking altogether; or they would secretly suffer from a bad conscience and would find it necessary to deceive themselves before they could command-as if they, too, merely obeyed. This state is actually encountered in. Europe today: I call it the moral hypocrisy of those commanding. They know no other way to protect themselves against their bad conscience than to pose as the executors of more ancient or higher commands (of ancestors, the constitution, of right, the laws, or even of God)199
היום, אומר ניטשה, אפילו המצווים צריכים במובן מסוים להתרפס בפני העדר - לרכך את עצמם ולתרץ את הציווי כצו אבותיהם, החוקה, הזכות, החוק או האל: הם מרככים את עליונותם למול איומי העדר. במובן מסוים, מוסר העדר הוא החזק יותר: תמיד יש יותר מצייתים ממצווים.
מוסר עבדים נובע מפחד - אבל לא רק מפחד. בסוף 199, ניטשה מתאר כיצד מוסר עבדים, כשהוא משתלט על תרבות כלשהי, מרכך אותה מחמת הפחד עד כדי כך שהיא כמעט מזמינה מצווה, ולא מציית60, ומקבלת את מרותו מעייפות: רק שמישהו יצווה כבר. באירופה, המאבק המתמיד בין התרבות היוונית למקראית מתיש את החברה לכדי מוסר עבדים.
מוסר העבדים הוא ראשוני יותר, קדום יותר: הנפש האנושית, רומז ניטשה בגיניאולוגיה של המוסר, עוצבה בתהליך אלים ואכזרי של מוסר עבדים, עד שעולים אלו שאומרים - למה לי לציית? האדון צומח מהעדר. אבל בסעיף 201, ניטשה אומר שאנו זקוקים לאדונים - אנשים חזקים, כמו יוליוס קיסר - שמכוננים חברות ומספקים את הדחף לציית. אבל בשלב מסוים, כשכבר אין סכנה מבחוץ, העדר שוכח שהוא צריך את האדון, ושוב עולה עליו. במובן הזה, דווקא האדונים הם ראשוניים.
There is a point in the history of society when it becomes so pathologically soft and tender that among other things it sides even with those who harm it, criminals, and does this quite seriously and honestly. Punishing somehow seems unfair to it, and it is certain that imagining "punishment" and "being supposed to punish" hurts it arouses fear in it. "Is it not enough to render him undangerous? Why still punish? Punishing itself is terrible.II With this question, herd morality, the morality of timidity, draws its ultimate consequence. Supposing that one could altogether abolish danger. the reason for fear, this morality would be abolished, too, eo ipso: it would no longer be needed, it would no longer consider itself necessary201
חמלה, אומר ניטשה, היא לא תכונה של העדר, אלא של האדם החזק: בעוצמתו, אתה לא יכול לפגוע בו, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לחמול עליך. אתה לא מגיע לקרסוליו: לכן הוא מרשה לעצמו לחמול לך. השיפוטים של העדר נובעים מטינה - Ressentiment - כלפי החזקים יותר, החופשיים יותר, בעלי המזל, החופשיים מהנסיבות שלנו. החזק, האדון הנדיר, חופשי מהטינה הזו. לכן ניטשה אומר - היזהרו משופטים: מאחורי עיניהם מסתתר תליין. ניטשה מעדיף את תוקפנותו של חיית הטרף מערמומיותו מלאת הטינה של העדר. העדר לא מוסרי יותר מהאדון: הוא לא פחות אכזרי, הוא אכזרי אחרת.
בהינתן כל זה, מה תפקידם של פילוסופי העתיד? כך חותם ניטשה את פרק 5. תפקידם של פילוסופי העתיד הוא לאתר את האדונים, כפרחים עדינים, לפני שהם נרמסים תחת העדר. מוסר לא נועד להקל על הסבל - הוא נובע מסבל, ובשביל מוסר צריך לסבול. ביטול הסבל הוא זה שידרדר אותנו לאדם האחרון, חסר כבוד עצמי, שאינו מסוגל ליצור דבר.
Morality in Europe today is herd animal morality - in other words, as we understand it, merely one type of human morality beside which, before which, and after which many other types, above all higher moralities, are, or ought to be, possible. But this morality resists such a "possibility," such an "ought" with all its power: it says stubbornly and inexorably, "I am morality itself, and nothing besides is morality." Indeed, with the help of a religion which indulged and flattered the most sublime herd animal desires, we have reached the point where we find even in political and social institutions an ever more visible expression of this morality: the democratic movement is the heir of the Christian movement202
בסעיף 203, ניטשה נחוש למנוע את המצב הזה: הוא קובע שאנו זקוקים לאכזריות מסוימות, לאדונים - כי רק אדונים יוצרים.
We have a different faith; to us the democratic movement is not only a form of the decay of political organization but a form of the decay, namely the diminution, of man, making him mediocre and lowering his value. Where, then, must we reach with our hopes? Toward new philosophers: there is no choice; toward spirits strong and original enough to provide the stimuli for opposite valuations and to revalue and invert "eternal values"; toward forerunners. toward men of the future who in the present tie the knot and constraint that forces the will of millennia upon new tracks. To teach man the future of man as his will, as dependent on a human will, and to prepare great ventures and over-all attempts of discipline and cultivation by way of putting an end to that gruesome dominion of nonsense and accident that has so far been called "history"203
עתיד האדם הוא רצונו (The future of man as his will), כותב ניטשה, בניגוד לניהיליזם: אנו זקוקים לאנשים שיצרו את הרצון להמשיך להיות**.
הפילוסוף של ניטשה לוקח אחריות על המין האנושי כולו, הוא חומר הגלם שלו. זוהי הפילנתרופיה62 של ניטשה - להוציא את המין האנושי מהמצב הבהמי, הניהיליסטי שהוא עלול ליפול אליו, ולעצב אותו עיצוב רוחני למשהו טוב יותר63.
אנו המלומדים¶
בפרקים 6-7, ניטשה מדבר על אנו המלומדים, ואנו בעלי המידות הטובות - הדרישות שלו מהפילוסופים של העתיד.
ניטשה מתאר את הפילוסופים של העתיד על דרך השלילה - על כך שהוא ממשיך להבדיל אותם מאלו שלכאורה קרובים להם - מלומדים אחרים, ומדענים. המדע, והלמדנות - הפילולוגיה - יכולים להיות כלים רבי ערך בידי הפילוסוף של העתיד - כל עוד הם ערים למעמדם הנחות: הפילוסוף צריך לדעת שאינו מדען, והמדען צריך לדעת שאינו פילוסוף.
פילוסופים של העתיד, מדענים ומלומדים¶
ניטשה מסכים עם אפלטון בדבר החינוך: מי ששולט בחינוך, שולט בעם; מי ששולט בפוליטיקה, שולט בעם. ניטשה ינסה לשכנע אותנו - ואת האינטלקטואלים באירופה - שאין שוויון בין תחומי ידע, ובין המדעים לפילוסופיה. כולם חשובים, יקרים וחכמים - ככלים של הפילוסוף. אילו לא יקבלו את מעמדם ככלים, הם מזיקים לרוח האנושית - לא פחות!
At the risk that moralizIng will here, too, turn out to be what it has always been-namely, according to Balzac, an intrepid montrer ses plaies64-I venture to speak out against an unseemly and harmful shift in the respective ranks of sciences and philosophy, which is now threatening to become established, quite unnoticed and as if it were accompanied by a perfectly good conscience. I am of the opinion that only experience - experience always seems to mean bad experience! - can entitle us to participate in the discussion of such higher questions of rank, lest we talk like blind men about colors -- against science the way women and artists do ("Oh, this dreadful science!" sigh their instinct and embarrassment; "it always gets to the bottom of things!").The scholar's declaration of independence, his emancipation from philosophy, is one of the more refined effects of the democratic order-and disorder: the self-glorification and self exaltation of scholars now stand in full bloom, in their finest spring. everywhere - which is not meant to imply that in this case self-praise smells pleasant. "Freedom from all masters!" that is what the instinct of the rabble wants in this case, too; and after science has most happily rid itself of theology whose "handmaid" it was too long, it now aims with an excess of high spirits and a lack of understanding to lay down laws for philosophy and to play the "master" herself-what am I saying? the philosopher
מה הבעיה של ניטשה על המדע? הוא משבח אותו על כל שהשתחרר סוף סוף מהתיאולוגיה. זה נפלא! מה הבעיה? מה רע שמעמדו הציבורי של המדע כל כך נשגב?
לניטשה יש בעיה עם המדע המטריאליסטי - הוא לא יכול לייצר מדע!
למה טוב המדע? הוא מעניק לנו משמעות; ידע; אפילו עוזר לנו לחזות את העתיד. אבל מה משותף לכל הסיבות האלה? אף אחת מהן היא לא סיבה מדעית - מהסוג של פיזיקה או כימיה; כל נימוק בעד או נגד המדע הם נימוקים פילוסופיים! אי אפשר להצרין את כל הסיבות האלו ("טוב לדעת") לחוקים מתמטיים. המדע לא יכול להסביר את עצמו. המדע מתאר את עצמו כנטול הנחות מטאפיזיות - הנחה שהפילוסוף יודע שהיא כוזבת.
המדע הוא אכן טוב ויפה - כמו שהמדענים אומרים כשהם מבקשים מאיתנו כסף. אבל הזיהוי של מדע עם טבע - הוא לא נכון: אי אפשר לדעת את הטבע ממש, כי המדע הוא רק הסתכלות שלנו על הטבע; אנחנו חייבים להיות מסוגלים להגיד לעצמנו למה בכלל כדאי להסתובב על הטבע. זה טוב בכלל לדעת? מוסיף דעת, מוסיף מכאוב - הטראגיקאנים היוונים חשבו שזה רע לדעת - תראו מה קרה לאדיפוס!
עבור האדם המודרני, המחולן - המדע הוא הכנסייה, מעין מדעיזם. למה כולנו מאמינים באבולוציה? האם האדם הממוצע יודע איך היא עובדת? הוא מאמין בה, כי הוא יונק את הערכים שלה מהמדע; המדע לא אמור ליצור ככה עולמות, סבור ניטשה - זהו עיוות. זהו תפקידו של הפילוסוף.
בהמשך סעיף 204, ניטשה מונה את התלונות של המלומדים כנגד הפילוסופיה - כמו השיטתיות65, ההתנשאות האצילית, וחוסר הפרקטיות (חשבו על הדודה הממוצעת - פילוסופיה? מה תעשה עם זה?). עם המדעיזם, עדיין שולט ההמון - באמונה של עדר במדע.
וגם כלפי הפילוסופיה, ניטשה לא נשאר חייב. איפה יימצאו היום פילוסופיים כמו אפלטון, או אמפדוקלס - מעצבי רוח רבי עוצמה? היום מסתובבים מעין טכנאים כאלה (פילוסופים אנליטיים), אקדמאים גרמנים מדושנים כאלה.
Let us confess how utterly our modern world lacks the whole type" of a Heraclitus, Plato, Empedocles, and whatever other names these royal and magnificent hermits of the spirit had; and how it is with considerable justification that, confronted with such representatives of philosophy as are today, thanks to fashion, as much on top as they are really at the bottom-in Germany, for example, the two lions of Berlin, the anarchist· Eugen Duhring and the amalgamist Eduard von Hartmann -a solid man of science may feel that he is of a better type and descent. It is especially the sight of those hodgepodge philosophers who call themselves "philosophers of reality" or"positivists" that is capable of injecting a dangerous mistrust into the soul of an ambitious young scholar: these are at best scholars and specialists themselves-that is palpable - they are all losers who have been brought back under the hegemony of science, after having desired more of themselves at some time without having had the right to this "more" and its responsibilities - and who now represent,in word and deed, honorably, resentfully, and vengefully, the unbelief in the masterly task and masterfulness of philosophyFinally: how could it really be otherwise? Science is flourishing today and her good conscience is written all over her face. while the level to which all modem philosophy has gradually sunk, this rest of philosophy today, invites mistrust and displeasure, if not mockery and pity. Philosophy reduced to "theory of knowledge," in fact no more than a timid epoch ism and doctrine of abstinence- a philosophy that never gets beyond the threshold and takes pains to deny itself the right to enter-that is philosophy in its last throes an end, an agony, something inspiring pity. How could such a philosophy-dominate!
הפילוסופיה - מלכת המדעים! - הכפיפה את עצמה למדע. רוצים דוגמה?
The job of philosophy is to clear the rubble from the highway of science
למה המצב הזה קרה? איך הפילוסופים איבדו את הביטחון בעצמם, שאיפשר להם לשלוט בתחום הרוח האנושית, שיצרה דברים כמו המדע?
המדע נהיה מתמטי יותר, והפילוסופים איבדו ביטחון בתוך העולם הזה. אך בלי היומרה הזו לשלוט ולצוות - אין פילוסופיה; ניטשה נאמן בכך לעולם היווני. אובדן האמון של הפילוסופיה הוא הסיבה שהמדע עקף אותה - אין בכוחה יותר להציב גבולות לתחומים האחרים, ואינה יכולה לתפקד יותר כמעריך העליון, או להגן על המדע. ניטשה רוצה להגן על המדע - אבל להגן ממה?
אנו אוהבים את המדע, כשהוא משרת אותנו - אבל פחות אוהבים אותו כשהוא מערער על האמונות שלנו, או מציף שאלות לא נעימות. למשל - הויכוח סביב IQ ותורשה - האם IQ עובר בתורשה, ושונה בין קבוצות כאלו ואחרות? המסקנות - שהוא אכן עובר, ושיש פערים גדולים - לא נוחות בכלל לאוזניים המודרניות66. האם עדיין צריך חופש מחקר? עדיין טוב לדעת? ניטשה חושב שכן, ושצריך פילוסופים כדי להגן על המדע במצבים כאלה.
יש בוז מסוים, אנדי מספר, בין פילולוגים קלאסיקאנים והיסטוריונים לפילוסופים: הראשונים יקראו אפלטון ויגידו - הפילוסופים האלו לא יודעים על מה הם מדברים; הם לא יודעים יוונית, הם לא יודעים את ההקשר, הם מתנהגים כאילו הוא לא פריט היסטורי - הוא מת! ניטשה, מנגד, מושל את הלימוד ה"יבש" לאישה עקרה -
Compared to a genius-that is, to one who either begets or gives birth, taking both terms in their most elevated sense-the scholar, the scientific average man, always rather resembles an old maid: like her he is not conversant with the two most valuable functions of man. Indeed, one even concedes to both, to the scholars and to old maids, as it were by way of a compensation, that they are respectable-one stresses their respectability-and yet feels annoyed all over at having to make this concession206
לדעת את ההקשר התרבותי, את השפה, את הרקע - זהו כלי יקר ערך, אומר ניטשה, אבל לבדו - הוא הרסני: הוא עלול להוביל אותנו לנפנף את הפילוסופיה בבוז. בידיים הנכונות, הוא ייתן לנו את כל הכלים להבין, לחיות, וליצור.
המדען, מוסיף ניטשה, הוא חרוץ; הוא שקדן; הוא שחקן קבוצתי - כמו החזון של דקארט למדע, לקהילה המדעית, שמתממש. אבל, המדען החרוץ, השקדן, העסוק - גם הוא עקר; אין לו פנאי, הוא חייב להמשיך להצדיק את עצמו - לפרסם עוד. בכך, חורץ ניטשה גם אותו כתופעה של עדר - לא כתופעה אצילית. מנגד, המדען תופס את הפילוסוף כבטלן יומרני - הוא יושב כל היום ומרים ספקולציות - האם אלה חיים? מה הוא יודע?
בעולם האקדמי, משיב ניטשה, הכל בקטן - מלחמות קטנות, שאלות קטנות, הישגים קטנים67.
הפילולוג והמדען, חושב ניטשה, נגועים באובייקטיביות יתר -
However gratefully we may welcome an objective spirit - and is there anyone who has never been mortally sick of everything subjective and of his accursed ipsissimosity68? -- in the end we also have to learn caution against our gratitude and put a halt to the exaggerated manner in which tho "unselfing" and depersonalization of the spirit is being celebrated nowadays as it it were the goal itself and redemption and transfiguration. This is particularly characteristic of the pessimist's school, which also has· good reasons for according the highest honors to "disinterested knowledge." The objective person who no longer curses and scolds like the pessimist, the Ideal scholar in whom the scientific instinct, after thousands of total and semi-failures, for once blossoms and blooms to the end, is certainly one of the most precious Instruments there are; but he belongs in the hand of one more powerful. He is only an instrument; Jet us say, he is a mirror-he is no end in himself." The objective man is indeed a mirror: he is accustomed to submit before whatever wants to be known, without any other pleasure than that found. in knowing and "mirroring"; he waits until something comes, and then spreads himself out tenderly lest light footsteps and the quick passage of spiritIike beings should be lost on his plane and skin207
פילוסופיה וספקנות¶
המדע הוא כמו מראה - הוא כלי יקר ערך להתמקד, אבל הוא חסר ערך בשיפוטים ערכיים - הוא מאפשר לראות, אבל לא לשפוט מה אתה רואה. זהו לא ביטוי לרצון לעוצמה: המדען הטוב נעלם בעבודתו. אבל הרצון לעוצמה קובע שכל מעשה שלנו הוא ביוגרפיה - ולכן העיסוק העילאי הוא לא להתמקד במה רואים, אלא לחוקק את השיפוט אודות מה שרואים: זוהי הסובייקטיביות היחידה העילאית יותר מאובייקטיביות.
בסעיף 208, מאמל"ק לנו אנדי, ניטשה אומר שתפיסתנו המודרנית (אירופים במאה ה19) לגבי מה מדע ופילוסופיה צריכים להיות מושפעת מאוד מאירוע היסטורי מסוים: המאבק של גלילאו נגד הכנסייה - סיפור הבראשית של העולם המודרני. מצד אחד, הדעה החוקרת, החופשית, בדמותו של גלילאו, ומצד שני, התפיסה הדוגמטית של הכנסייה - והמאבק ביניהם על זכותו של גלילאו להטיל ספק. התפיסה שלנו הושפעה מהאירוע המסוים הזה - ההשתחררות מהנצרות.
מאז, אומר ניטשה, כל פילוסופיה שאינה ספקנות מוחלטת או מטריאליזם מוחלט חשודה כמדרון חלקלק שיפיל אותנו חזרה למלתעות הדת. לכן, אומר ניטשה, האדם המודרני אינו יכול לדמיין פילוסופיה שאיננה ספקנית - כל דבר אחר בעיניו הוא דוגמטיזם. או שאנחנו מאמינים לחלוטין באבולוציה - שתסביר ה כ ל - מוסר, חירות, נפש - או ש-או או, הוא מאמין בשבעה ימים...
פילוסופיה כיום היא ספקנות. אבל ניטשה איננו ספקן, והוא אינו חושב שהפילוסופים של העתיד יהיו ספקנים. ניטשה לא רק מטיל ספק: הוא מציג רעיון חיובי - ומכיר בו כפרשנות, אבל עדיין כפרשנות חיובי. הספקנות היא חלק מהפילוסופיה - חלק חשוב מאוד! אבל לא הפילוסופיה לחלוטין: ספקנות מוחלטת היא מכרסמת, דוגמה אנטי-פילוסופית. היא גילתה לי את סודותיה, אומר ניטשה על החיות בכה אמר זרתוסטרא.
ספקנות יתר, סבור ניטשה, היא חולשה של הרצון, שמאפיינת תרבויות עייפות - שכבר לא מסוגלות להגיד כן. בסעיפים 208-9, ניטשה מאניש מספר גישות פילוסופיות, בדמות עמים אירופים. למשל, הצרפתים - העם המודרני הראשון - כבר הספיקו להתדרדר לספקנות קיצונית, וניהיליזם. האיטלקים - אחד העמים העתיקים, אך המדינות החדשות - עוד לא יודעים לאן הם הולכים פילוסופים. את גרמניה, מצד אחד, משבח את הספקנות שאפיינה את רוח גרמניה מסיבה - מוצרט, בטהובן, קאנט, גתה, ועד מותו של הגל. מצד שני, איזה אופי פילוסופי יהיה למדינה הזו, עכשיו כשהגרמנים מתאחדים לראשונה למדינה? ניטשה חשש שהאומה הגרמנית תיפול ללאומנות69. ומה בדבר הערים המעורבות, מרכזי האוכלוסין של אירופה? הוא סבור שגם הם ייפלו לניהיליזם.
ניטשה מתמקד במיוחד דווקא ברוסים. רוסיה, הוא אומר, מלאה בעוצמה ברברית-פרימיטיבית פרועה, ולא ברור לנו איך היא תתממש פילוסופית. ניטשה מקווה שהצל של רוסיה יהיה כה-מפחיד, שהוא יאחד את אירופה כולה תחת רצון אחד וערכים חדשים.
I do not say this because I want it to happen: the opposite would be rather more after my heart - I mean such an increase in the menace of Russia that Europe would have to resolve to become menacing, too, namely, to acquire one will by means of a new caste that would rule Europe, a long, terrible will of its own that would be able to cast its goals millennia hence - so the long-drawn out comedy of its many splinter states as well as its dynastic and democratic splinter wills would come to an end. The time for petty politics is over: the very next century will bring the fight for the dominion of the earth - the compulsion to large-scale politics208
ניטשה לא מתכוון למובן הגיאו-פוליטי - מי ישלוט בבוספורוס - אלא במובן האנושי: אילו עמים עדיין יכולים להיות חומר גלם, שאפשר לעצב: אצל ניטשה, עוצמה רוחנית ועוצמה פיזית הם אותו הדבר ממש. איזה עם ייקח על עצמו את הנהגת הרוח האירופית, כמו שעשתה יוון, ואחריה רומא? מי יישא את הפילוסופיה, את הספרות הגבוהה - כמו הומרוס, ושייקספיר - את המדעים העליונים?
מי יהיו הפילוסופים החדשים?
בסעיף 210, ניטשה מתאר אותם כאנשי ניסויים נועזים - שחומר הגלם שלהם הוא הם עצמם, והאנושות כולה. הם ישתמשו למכביר בכלים העוצמתיים שלהם - הפילולוגיה, המדע, הספקנות - כדי לטעון טענות חיובית לגבי מהות הטבע, הרצון לעוצמה, והשיבה הנצחית. הם לא יזהו את עצמם עם הכלים האלה, אלא רק יעשו בהם שימוש.
בסעיף 211, ניטשה מתאר אותם בצורה החזקה ביותר -
I insist that people should finally stop confounding philosophical laborers, and scientific men generally, with philosophers; precisely at this point we should be strict about giving "each his duet and not far too much to those and far too little to these. It may be necessary for the education of a genuine philosopher that he himself has also once stood on all these steps on which his servants, the scientific laborers' of philosophy, remain standing -have to remain standing. Perhaps he himself must have been critic and skeptic and dogmatist and historian and also poet and collcetor and traveler and solver of riddles and moralist and seer and "free spirit" and almost everything in order to pass through the whole range of human, values and value feelings and to be able to see with many different eyes and consciences, from a height and into every distance, from the depths into every height, from a nook into every expanse. But all these are merely preconditions of his task: this task itself demands something different-it demands that he create values210
זוהי תכליתו העיקרית של פילוסוף - לברוא אדם. הדרישה מבורא אנשים שכזה קיצונית - הוא צריך להכיר המון - כי רק כך יוכל לעצב ערכים. ניטשה מבקר את כל מי שנופל מאמות המידה האלו כעובד פילוסופי -
Those philosophical laborers after the noble model of Kant and Hegel have to determine and press into formulas, whether in the realm of logic or political (moral) thought or art, some great data of valuations-that is, former positings of values, creations of value which have become dominant and are for a time called "truths." It is for these investigators to make everything that has happened and been esteemed so far easy to look over, easy to think overt intelligible and manageable210
הגל, אומר ניטשה, הוא סדרן פילוסופי: הוא מסדר ומתאר את כל מה שאירע עד כה. ערכו רב ויקר ערך, אבל הוא פועל בשירות הפילוסוף של העתיד, ולא פילוסוף במלוא המילה. הוא מתאר את מה שישנו, אבל לא יוצר משהו חדש70.
בסעיפים הבאים, ניטשה מתאר את האנשים שמייחל שיבואו, הפילוסופים של העתיד: אין כאלה עדיין, ולא היו יוצרים זולתו וזולת אפלטון. ניטשה מהווה כאן קיצון של המודרנה: אם אנחנו דוגלים בסובייקטיביות - הנה מה שקורא שמגיעים לסובייקטיביות מוחלטת, חופש מוחלט. התודעה של מי שיצווה אותנו - אנחנו צריכים ללכת לכיוון ההוא - תכיל את כל מה שקרה עד כה - ניטשה מסכים כאן עם הגל: תודעה שספגה את אתונה, ואת ירושלים, ואת כל המאבקים ביניהם.
More and more it seems to me that the philosopher, being of necessity a man of tomorrow and the day after tomorrow, has always found himself, and had to find himself, in contradiction to his today72: his enemy was ever the ideal of today. So far all these extraordinary furtherers of man whom one calls philosophers, though they themselves have rarely felt like friends of wisdom but rather like disagreeable fools and dangerous question marks, have found their task, their hard, unwanted, inescapable task, but eventually also the greatness of their task, in being the bad conscience of their time. By applying the knife vivisection ally to the chest of the very virtues of their time [...]212
What a philosopher is, that is hard to learn because it cannot be taught: one must "know" it. from experience-or one should have the pride not to know it213
הפילוסופיה היא שילוב של דברים סתירתיים - שיגעון אפלטוני (כמו במשתה), וידיעה דיאלקטית מקיפה הגליאנית. לכן הם נראים מוזרים לכולם - לאנשי הרוח, המדע, וההמון.
מידותינו הטובות¶
מי אלה אנחנו שניטשה מדבר עליהם, בעלי המידות הטובות? נדמה שניטשה מתנגד להנחה שהעידן הנוכחי הוא פילוסופי במהותו - לעומת הקודמים, שהם דוגמטים במהותם.
ניטשה כופר בכך - אפלטון היה פילוסוף, וכך גם רבים בימי הביניים, אפילו נוצרים. מה מבדיל, אפוא, בין המתפלסף ללא-מתפלסף? ניטשה מתעקש לא לקחת חלק בסכסוך הדתי-חילוני: הוא לא מוכן להפוך לקדוש עבור הדת, ולא לגיבור תרבות חילוני - הפילוסוף הוא לא זה ולא זה.
יש בין הפילוסוף של ניטשה לאדם החילוני המודרני דימיון: שניהם ספקנים, מהללים בצורה כזו או אחרת את התבונה, ושניהם כבר אינם נוצרים. עם זאת, ניטשה מתעקש להפריד ביניהם. על סמך מה?
ניטשה מבחין ביניהם על סמך יחסם לסבל ולאכזריות, חוש ההיסטוריה שלהם, והיחס שלהם לשוויון בין המינים. אבל יותר מכל, ניטשה מבחין בין השניים על סמך המידה הטובה שמאפיינת את הפילוסופים הניטשאנים - היושרה73.
החוש ההיסטורי¶
ערכים, אמונות, דרכי חיים, הם יצורים היסטוריים: הם נוצרים בהקשרים היסטוריים ונעלמים עם דעיכתו - הם יצורים זמניים לחלוטין. עבור הדתות, ובמיוחד היהדות והאיסלאם, כתבי הקודש והערכים שלהם הם נצחיים - ולכן מחקר ביקורתי שלהם בעייתי מבחינה תיאולוגית. המחקר הזה הגיע רק עם הרנסנס באיטליה והחילון בגרמניה של המאה ה19. עד אז, ההיסטוריה של הטקסטים - מי קדם למי ואיך הוא חי - לא היה רלוונטי בכלל: זהו החוש ההיסטורי.
בסעיפים 215-219, ניטשה שואל שתי שאלות על ראשית אונה של המאה ה20 - במה אנחנו שונים מאבותינו הנוצרים, ומהמורדים בהם, הנאורים. ולמה זה מטריד אותו? ניטשה כותב ב218 -
In short, my dear psychologists, study the philosophy of the "norm" in its fight against the "exception": there you have a spectacle that is good enough for gods and godlike malice! Or, still more clearly! vivisect the "good man," the "homo bonae voluntatis"74-yourselves!218
באמונה הנוצרית, הכומר או איש הדת הוא צינור ישיר לאל, מתווך, נקרא ישירות על ידי האלוהים: כשהוא מברך את הלחם ואת היין, הם באמת - אשכרה - נהיים גופו ודמו של ישו. הכומר הוא היוצא מן הכלל75. ופתאום הכלל מתמרד כנגד יוצא מן הכלל76. ניטשה חושש משהו מהמלחמה הזו - הגם שהוא לא מאמין למודל הנוצרי, ניטשה כן חושב שיש יוצאים מן הכלל מטבעם - והמאבק כנגדם מלא בטינה - Ressentiment.
Moral judgments and condemnations constitute the favorite revenge of the spiritually limited against those less limited-also a sort of compensation for having been ill-favored by nature-finally an opportunity for acquiring spirit and becoming refined-malice spiritualized. It pleases them deep down in their hearts that there are standards before which those overflowing with the wealth and privileges of the spirit are their equals: they fight for the "equality of all men before God" and almost need faith in God just for that219
הדחף הדתי, הערכי, המוסרי, הוא דחף לשטח - להפוך את כולם לשווים. לכן ניטשה מזהיר מפני מי שאוהב מדי צדק - מאחורי עיני השופט, מסתתר התליין. העולם המודרני מניח את טובתו של הצדק, הוא השוויון. ניטשה טוען ההיפך - צדק מחייב לא שוויון, אלא סולם דירוג נוקשה - בין אנשים, ובין דברים, על פי הטבע; היכולת לדרג נכון היא הביטוי הגבוה ביותר של צדק, לדידו של ניטשה77: צדק הוא לתת לכל דבר מה שמגיע לו78.
ב222-225, ניטשה מנסה להפריד בין הפילוסופים למודרנה ממנה באו.
The hybrid European-all in all, a tolerably ugly plebeian - simply needs a costume: he requires history as a storage room for costumes. To be sure, he soon notices that Dot one fits him very well; so he keeps changing. Let anyone look at the nineteenth century with an eye for these quick preferences and changes of the style masquerade; also for the moments of despair over the fact- that "nothing is becoming!"223
ניטשה מתאר כאן ניסיון נואש למלא ריק ערכי - ממות האל, ומעליית הדמוקרטיה. הניסיון הזה הוא היסטוריציזם - ההסתכלות לפיה הכל חולף, ואין נצחי79. כל תרבות חיה מציבה לאדם מודל לחיקוי - הPhronimos80 האריסטותלי, הRomanitas הרומי81, הג'נטלמן הנוצרי, תלמיד החכמים היהודי - לפיו הוא שופט אם חייו צלחו או לא. כל אלו הן זהויות עבות - אני קולקטיבי, ומבחינתו נצחית: אנחנו קוראים אחורה את ההיסטוריה לפי המודל של היום.
ובעולם המודרני, המחולן, הבורגני - האם יש אני קולקטיבי כזה? כבר לא - אנחנו לא יכולים להיות סמוראים יותר: העולם של הסמוראי אבד ולא ישוב. אנחנו מכירים את כל התלבושות הללו, איך איננו יכולים להתאים להן משום שאיננו יכולים להתייחס אליהן ברצינות התהומית הנדרשת. הזהות העבה שלנו אבדה, ונותרה זהות רדודה.
מחד גיסא, אנחנו יותר רדודים - קרובים יותר לאדם האחרון, אומר 224. ומאידך גיסא, חוסר ההתאמה שלנו לתחפושת כזו או אחרת הופכת אותנו לפתוחים יותר. תרבות אצילית ממש (ניטשה מדגים עם צרפת) היא סגורה - ניסיתם פעם לטייל בצרפת ולדבר באנגלית? - וככזו מנועה מהאפשרויות שהניהיליזם מייצר.
סבל ואכזריות¶
הרצון לבטל את הסבל כבר כאן, בעולם הזה, הוא תוצר של קריסת הנצרות: ב222, ניטשה מציג את ההתנגדות לסבל כדת היחידה שנותרה לאדם המחולן: הפאר האימפריאלי והלהט הדתי - admiram glorium dei - נעלמו. המדע שואף לתת לכולם רמת חיים ונוחות שתמנע מהם סבל - חשבו על הז'רגון האמריקני - המלחמה בסמים, המלחמה בעוני, המלחמה בסרטן - אפילו המלחמה נגד המלחמה.
בסעיף 225, כותב ניטשה -
Whether it is hedonism or pessimism, utilitarianism or eudaemonism-all these ways of thinking that measure the value of things in accordance with pleasure and pain, which are mere epiphenomena and wholly secondary, are ways of thinking that stay in the foreground and naivetes on which everyone conscious of creative powers and an artistic conscience will look down not without derision, nor without pity. Pity with you-that, of course, is not pity in your sense: it is not pity with social "distress," with society and its sick and unfortunate members, with those addicted to vice and maimed from the start, though the ground around us is littered with them; it is even less pity with grumbling, sorely pressed, rebellious slave strata who long for dominion, calling it "freedom." Our pity is a higher and more farsighted pity: we see how man makes himself smaller, how you make him smaller-and there are moments when we behold your very pity with indescribable anxiety, when we resist this pity-when we find your seriousness more dangerous than any frivolity. You want, if possible-and there is no more insane "if possible" - to abolish suffering. And we? It really seems that we would rather have it higher and worse than ever. Well-being as you understand it-that is no goal, that seems to us an end, a state that soon makes man ridiculous and contemptible that makes his destruction desirable225
הסבל שניטשה מתאר הוא לא סבל חיצוני - אלא אכזריות עצמית, בלעדיה אין יצירה - פוליטית, אומנותית, אנושית, לא כלום. יצירה היא התגברות על הטבע, התגברות על האדם, והתגברות כזו כרוכה - בהכרח - בסבל עצמי: יוצרים גדולים, אמנים גדולים, פילוסופים גדולים, כמהים לסבל הזה, לאכזריות העצמית. בלי הרצון הזה - שהולך ונעלם בעת המודרנית - ניפול לאדם האחרון.
יושרה¶
Honesty, supposing that this is our virtue from which we cannot get away, we free spirits-well, let us work on it with all our malice and love and not weary of "perfecting" ourselves in our virtue, the only one left us227
היושר האינטלקטואלי שמייחס ניטשה לרוחות החופשיות הוא הנכונות לפקפק בעצמנו ובמערכות האמון שלו, גם במחיר של סבל: הוא אומר את האמת ביחס למה שיקר לו בהיעדר שיקול אחר. הוא אינו סנגור, אלא מחויב לאמת הכואבת גם בדבריו שלו.
זו סגולה שניטשה מודה שירשנו מהנצרות, מחקירת הנפש (האם באמת קיבלנו את ישו כמושיע?), ובכל זאת מציב אותה כמאפיין המובהק של הפילוסוף של העתיד - ביטוי רוחני של הרצון לעוצמה (ס' 229). פילוסוף גדול יתקוף קודם כל את מה שיקר לו -
To have the courage of your convictions is common; the courage to attack your own convictions is rare and great
למה האתונאים שנאו כל כך את סוקראטס? משום שהוא גרם להם לתקוף ולפקפק במערכת האמונית שלהם, כמו שהוא עשה לעצמו - ובכך כרוך סבל.
בסעיף 230, אנדי מאמל"ק, ניטשה מציג שני דחפים, לכאורה מנוגדים - הדחף לדעת, והדחף לא לדעת. שני הדחפים האלו - לצאת מהמערה, או להישאר בה - הם למעשה אחד ויחיד: הרצון לשלוט, הנובע מהרצון לעוצמה. הניגוד שמרים אפלטון, סבור ניטשה, מנסה להסתיר מאיתנו את האמת הנוראה הזו.
But we hermits and marmots have long persuaded ourselves in the full secrecy of a hermit's conscience that this worthy verbal pomp, too, belongs to the old mendacious pomp, junk, and gold dust of unconscious human vanity, and that under such flattering colors and make-up as well, the basic text of homo natura must again be recognized. To translate man back into nature; to become master over the many vain and overly enthusiastic interpretations and connotations that have so far been scrawled and painted over that eternal basic text of homo natura, to see to it that man henceforth stands before man as even today, hardened in the discipline of science. he stands before the rest of nature, with intrepid Oedipus eyes and sealed Odysseus ears, deaf to tho siren songs of old metaphysical bird catchers who have been piping at him all too long, "you are more, you are higher, you are of a different origin!" - that may be a strange and insane task, but it Is a task - who would deny that? Why did we choose this insane task? Or, putting it differently: "why have knowledge at all?"
בדיוק - האדם לא מיוחד, וגם לו יש טבע; והטבע הזה לא שונה, או נשגב, או לא כלום.
אין עצם, אין סדר, אין מהות; היצירה כולה היא חסרת סדר - הטבע נקי מכל-אלו תכלית. טוב, יפה וכו', הם יצירי האדם, ולא ישים טבעיים. רק אם נראה את העולם ככזה, נוכל ליצור ערכים; אם הטבע לא מכתיב לנו תכלית, הרי שאנו בני-חורין לכתוב אותה בעצמנו. הערכים שלנו חייבים להיות כאלו שיאפשרו לנו לבטא את הרצון לעוצמה, ושיאפשרו לנו להגיד כן לחיים, בעולם שהוא בדיוק כמו שהוא, ולא יכול להשתנות.
חוק הנשים על פי ניטשה¶
אז למה בכלל לדעת? ניטשה כותב בסעיף 231 -
Learning changes US; it does what all nourishment does which also does not merely ''preserve''-- as physiologists know. But at the bottom of us, really "deep down," there is, of coures, something unteachable, some granite of spiritual fatum - of predetermined decision 8Ild answer to predetermined selected questions. Whenever a cardinal problem is at stake, there speaks an unchangeable "this is I"231
אז למה לדעת, ולא להישאר בורים? למה ליצור ערכים, ולא להיות האדם האחרון? התשובה המעצבנת של ניטשה הוא, שפשוט יש אנשים כאלה- עם הדברים האלו מוטבעים. הגם שהטבע חסר תכלית, עדיין יש מדרג מסוים - אלו שיוצרים, ומכרסם בהם לדעת, מקרקעית הנפש, ואלו שלו.
כאן ניטשה נכנס להבדל בין נשים לגברים (לא PC היום ב כ ל ל ).
After this abundant civility that I have just evidenced In relation to myself I shall perhaps be permitted more readily to state a few truths about "woman as such" - assuming that it is now known from tho outset how very much these are after all only-my truths231
בעיניי ניטשה, ההבדל בין גברים לנשים הוא נושא פילוסופי קריטי -
To go wrong on the fundamental problem of "man and woman," to deny the most abysmal antagonism between them and the necessity of an eternally hostile tension, to dream perhaps of equal rights~ equal education, equal claims and obligations-that is a typical sign of shallowness, and a thinker who has proved shallow in this dangerous place-shallow in his instinct-may be considered altogether suspicious, even more-betrayed, exposed: probably he will be too "short" for all fundamental problems of life, of the life yet to come, too, and incapable of attaining any depth238
הנטייה הפילוסופית להעמיק ולחקור, ניטשה סבור, נוכחת יותר בגברים - לצד האכזריות והטירוף - ולכן הם יכולים להגן על יצירת הערכים, ועל המדרג הטבעי. נשים, הוא סבור, חסרות את הטבע הזה - ולכן לא יכולות להתפלסף במלוא המובן. ניטשה מתנגד מאוד לעיוורון המודרני למגדר - אשר לשיטתו מוחק את הנשיות, ולא משחרר אותה. המתח בין המינים הוא עשיר ופורה, ורק איתו אפשר ליצור, ניטשה חושב.
על לאומים, אופי-לאומי ואנטי-לאומנות¶
פרק 8 נשמע לנו מוזר - בלי רקע היסטורי, זה נשמע קצת כמו עיתונאות (רכילות, אפילו) על האירופאים, שאנחנו לא מכירים היטב כישראלים.
ניטשה מדבר - מזיכרון קולקטיבי ואישי - על גרמניה שלפני האיחוד: גיבוב של מדינות גרמניות, כמו המחוזות הגרמנים השונים, אוסטריה ושוויץ. אנחנו חושבים על גרמניה כצבאית מאוד, אך בתקופה של ניטשה, הגיבוב הזה של המדינות הגרמניות היה הבדיחה של אירופה - צבאות עברו בו ועשו בו כשלהם: צרפת הייתה המי-ומי.
בשיא כתיבתו של ניטשה, הגרמנים מתחילים להתחזק צבאית, כמו הצרפתים - וניטשה לועג להם בפרק זה, בכך שלועג לרכרוכיות שהיו עד לפני רגע. כלומר, ניטשה לועג להיעדר הלאומנות הגרמנית מצד אחד, ומצד שני - מדבר בחריפות כנגד הלאומנות בכלל בפרק הזה, זו שעלתה מאז אביב העמים ב~1848, סדרה של מהפכות לאומניות ודמוקרטיות בצרפת, איטליה, ואחרים.
עיקר ההסתייגות של ניטשה היא מהלאומנות הגרמנית, עד כדי כך שעזב את גרמניה אחרי איחודה, ולא חזר אליה. אולם בו בעת, ניטשה תולה הרבה תקוות בתרבות הגרמנית הגבוהה - זו ששגשגה בין מוצרט להגל82 - ומייעד להם תפקיד פילוסופי גדול.
הלאומנות הגרמנית¶
עיקר הבוז של ניטשה ללאומנות הגרמנית הוא שהיא מקדשת כוח - כוח צבאי - ולא תרבות, היא מעלתם של הגרמנים לפי ניטשה.
אנו נוהגים לחשוב על לאומנות ודמוקרטיה כמנוגדות, אבל זה לא נכון: הלאומנות והדמוקרטיה תמיד שזורים יחד. דמוקרטיה היא שלטון העם - לשם כך צריך שיהיה עם מוגדר באופן ברור.
לכן, ניטשה בז ללאומנות - הדמוקרטיה היא שלטון העדר, וכיוצא בזאת מאופיינת ברמה תרבותית נמוכה, יתר-שאת בגרמניה. ובעבור מה, שואל ניטשה? בשביל נזיד-העדשים הביסמארקי של Βlut und Eisen - דם וברזל. לצרפתים יש אימפריה? יופי; עכשיו גם לכם יש אימפריה. באיזה מחיר?83
הלאומנות מנסה לחבר בין כמה שיותר אנשים, וככזו תחבר ביניהם סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר - מכת מוות לתרבות הגבוהה. זו תרבות של עבדים - אך היכן שיש עבדים, חייבים להיות גם אדונים. אם מישהו יידע לנצל את הפוטנציאל הזה, אפשר יהיה ליצור משהו חדש - וזה מה שבאמת מעניין את ניטשה. לכן הוא שואל:
- מהו האופי הלאומי של כל אחד מהעמים האירופים, שיביאו לבליל האירופי החדש?
- מאיפה יבואו האדונים של אירופה החדשה?
ניטשה סבור שהאדונים יגיעו מאותו התהליך ממש שהוליד את העדר: שילוב של כל אחד מההיבטים האציליים של כל עם בבליל האירופי. האדונים שיווצרו יהיו אדונים כלל-אירופיים - אותם מכנה ניטשה אירופים טובים (לעומת הגרמנים הקטנים). בעבורם, ניטשה מוכן לקבל את האיחוד האירופי (לא זה של היום), אך מקונן על הגרמנים84.
חשוב - סעיף 247, על סגנון הכתיבה של ניטשה
There are two types of genius: one which above all begets and wants to beget. and another which prefers being fertilized and giving birth. Just so. there are among peoples of genius those to whom the woman's problem of pregnancy and the secret task of forming, maturing, and perfecting has been allotted-the Greeks, for exampIe, were a people of this type; also the French-and others who must fertilize and become the causes of new orders of life-like the Jews, the Romans. and, asking this in all modesty, the Germans?
248
הבעיה היהודית¶
יש עמים שיוצרים מעצמם, ואחרים שיוצרים ממה שנותנים להם - ניטשה מחשיב את היהודים כאחרונים, ככאלו שצריך ממש להשתלט עליהם כדי שייצרו - וזוקף זאת לזכותם של היהודים, ולא לגנאי:
What Europe owes to the Jews? Many things, good and bad, and above an one thing that is both of the best and of the worst: the grand style in morality, the terribleness and majesty of infinite demands, infinite meanings. the whole romanticism and sublimity of moral questionabilities - and hence precisely the most attractive, captious, and choicest part of those plays of color and seductions to life in whose afterglow the sky of our European culture, its evening sky, is burning now-perhaps burning itself out. We artists among the spectators and philosophers -grateful for this to the Jews250
ניטשה מדבר על התנ"ך, שבו האדם הוא עסק רציני -
כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ--
יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ.
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.תהילים, מזמור ח'
היהודים לוקחים את האדם בכזו רצינות, שהיא מפחידה עמים פחות בטוחים בעצמם - כמו הגרמנים: היעדר החיבה ביניהם, אומר ניטשה, הוא לא מקרי.
The Jews, however, are beyond any doubt the strongest. toughest, and purest race now having in Europe; they know how to prevail even under the worst conditions (even better than under favorable conditions), by means of virtues that today one would like to mark as vices-thanks above all to a resolute faith that need not be ashamed before "modem ideas" ; they change, when they change, always only as the Russian Empire makes its conquests-being an empire that has time and is not of yesterday- namely, according to the principle. "as slowly as possible."A thinker who has the development of Europe on his conscience will, in all his projects for this future, take into account the Jews as well as the Russians as the provisionally surest and most probable factors in the great play and fight of forces251
ניטשה לא משחק בגנון: אוהבים או לא אוהבים את היהודים, ניטשה מנסה להבין מה יהיה תפקידם באירופה החדשה. לדעתו, נפל הפור - היהודים יתבוללו, ונועדו להיות אדונים.
(דמדומי השחר, סעיף 205)
היהודים האירופיים85 היו עניים מרודים, אך תמיד ראו את עצמם מייעדים לגדולה - למרות שהסביבה שנאה אותם והשפילה אותם לעבודות בזויות (חלפנות כספים), אפילו העני היהודי המרוד ביותר יוצא בערב שבת בבגדיו הטובים ביותר ומסתובב כאביר. היהודים יודעים שהם גדולים, ובזים לאופן שבו נתפסים בידי אירופה.
אבל העוצמה, הרשמים ההיסטורים הרבים שצברו היהודים, העקשנות שבה הם דבקים בתרבות שלהם, השרידות המרשימה שלהם, מייעדת אותם לאדונות אירופית, סבור ניטשה, וזו תיפול לידיהם כפרי בשל.
אלא שניטשה לא לקח בחשבון שעל מנת להתבולל86, החברה שמתבוללים אליה צריכה לקבל את המתבולל; ניטשה לא ציפה שהאירופאים יתנגדו בכזו עוצמה ליהודים.
עמים אירופים נוספים¶
They are no philosophical race, these Englishmen: Baeon signifies an attack on the philosophical spirit; Hobbes, Hume, and Locke a debasement and lowering of the value of the concept of "philosophy" for more than a century. It was against Hume that Kant arose, and rose; it was Locke of whom Schelling said, understandably. "je meprise Locke87" in their fight against the English- mechanistic doltification of the world, Hegel and Schopenhauer were of one mind (with Goethe)-these two hostile brother geniuses in philosophy who strove apart toward opposite poles of the Genoan spirit and in the process wronged each other as only brothers wrong each other252
ניטשה מזהה את האנגלים (ובמיוחד האמריקאים) עם תועלנות, מכניזם, וקפיטליזם - מדענים טובים, אבל לא פילוסופים טובים: ניטשה לא רואה בהם נפש אצילית. הבעיה העיקרית של ניטשה עם הפילוסופיה האנגלית היא שזו הכפיפה את עצמה למדע.
Even now France is still the seat of the most spiritual and sophisticated culture in Europe and the foremost school of taste-but one has to know how to find this "France of taste."254
לעומת האנגלים, ניטשה רואה בצרפתים את העם התרבותי האולטימטיבי באירופה, משום שהוא ממזג את הצפון - הניתוח האינטלקטואלי הקר (כמו הגרמנים), עם הדרום - התשוקה, החיות, שמחת החיים (כמו האיטלקים). הם עם תרבותי גבוה, התרבות שם היא לא רק בידור - בפריז הולכים מכות על ציורים אימפרסיוניסטים. ניטשה מקווה שהתרבות האירופית החדשה תשלב בין שני הקטבים האלו.
מושג חדש של אצילות¶
לכל תרבות רצינית יש מושג מסוים לחיים הטובים, תשובה לשאלה אצילות מהי. פרק תשע שואל - איך התרבות המודרנית האירופית החדשה תענה לשאלה הזו: הוא משרטט בקווים כלליים את התשובה שהוא מקווה לה, לאצילות אחרי מות האל.
אדונים ועבדים (שוב)¶
אצל ניטשה, אדון ועדר זו לא דיכוטומיה פשוטה: שניהם יכולים להיות בנפשו של אותו האדם.
Every enhancement of the type "man" has so far been the work of an aristocratic society-and it will be so again and again-a society that believes in the long ladder of an order of rank and differences in value between man and man, and that needs slavery in some sense or other. Without that pathos of distance which grows out of the ingrained difference between strata-when the ruling caste constantly looks afar and looks down upon subjects and instruments and just as constantly practices obedience and command, keeping down and keeping at a distance-that other, more mysterious pathos could not have grown up either-the craving for an ever new widening of distances within the soul itself, the development of ever higher, rarer, mote remote, further-stretching, more comprehensive states-in brief, simply the enhancement of the type "man." the continual "self-overcoming of man," to use a moral formula in a supra-moral senseTo be sure, one should not yield to humanitarian illusions about the origins of an aristocratic society (and thus of the presupposition of this enhancement of the type "man"): truth is hard. Let us admit to ourselves, without trying to be considerate. how every higher culture on earth so far has begun257
אי אפשר לראות רחוק בלי גובה: כל תרבות גבוהה היא מטיבה אריסטוקרטית, ודורשת הלקאה-עצמית וסבל כדי להגיע לגבהים האלו, אומר ניטשה.
Wandering through the many subtler and coarser moralities which have so far been prevalent on earth, or still are prevalent, I found that certain features recurred regularly together and were closely associated-until I finally discovered two basic types and one basic differenceThere are master morality and slave morality - I add immediately that in all the higher and more mixed cultures there also appear attempts at mediation between these two moralities, and yet more often the interpenetration and mutual misunderstanding of both, and at times they occur directly alongside each other even in the same human being, within a single soul. The moral discrimination of values has originated either among a ruling group whose consciousness of its difference from the ruled group was accompanied by delight-or among the ruled, the slaves and dependents of every degreeIt is obvious that moral designations were everywhere first applied to human beings and only later, derivatively, to actions. Therefore it is a gross mistake when historians of morality start from such questions as: why was the compassionate act praised? The noble type of man experiences itself as determining virtues; it does not need approval; it judges, "what is harmful to me is harmful in itseIf"; it knows itself to be that which first accords honor to things; it is value-creating. Everything it knows as part of itself it honors: such a morality is self-glorification
האדונים הם אנוכיים באופן קיצוני: רחמים נתפסים כדבר טוב משום שלחמול על מישהו זה להפעיל עליו כוח - אני, החזק, לא זקוק לעזרה. האדונים מכבדים את אבותיהם - Pietas - כיאה לתרבות האריסטוקרטית88.
In the foreground there is the feeling of fullness, of power that seeks to overflow the happiness of high tension, the consciousness of wealth that would give and bestow: the noble human being, too, helps the unfortunate, but not, or almost not, from pity, but prompted more by an urge begotten by excess of power. The noble human being honors himself as one who is powerful, also as one who has power over himself, who knows how to speak and be silent, who delights in being severe and hard with himself and respects all severity and hardness
התרבות האצילית נותנת, וחומלת - לא מתוך רחמים, אלא מתוך עוצמה. היא שונאת, מאותה הסיבה, לקבל עזרה, ולברוח ממחויבות89. ניטשה מהדהד כאן את גדול הנפש של אריסטו, מבלי לדרוש את השלמות האריסתטולית.
בסעיפים מאוחרים יותר, ניטשה קובע כי האדם האדוני סובל יותר מהעבד, והוא רוצה לסבול - בגאווה90. האכזריות העצמית הזו היא סימן ההיכר של האדונים.
ושל העבדים?
It is different with the second type of morality, slave morality. Suppose the violated, oppressed, suffering, unfree, who are uncertain of themselves and weary, moralize: what will their moral valuations have in common? Probably, a pessimistic suspicion about the whole condition of man will find expression, perhaps a condemnation of man along with his condition. The slave's eye is not favorable to the virtues of the powerful: he is skeptical and suspicious, subtly suspicious, of all the "good'· that is honored there-he would like to persuade himself that even their happiness is not genuine. Conversely, those qualities are brought out and flooded with light which serve to ease existence for those who suffer: here pity, the complaisant and obliging hand, the warm heart, patience, industry, humility, and friendliness are honored-for here these are the most useful qualities and almost the only means for enduring the pressure of existence. Slave morality is essentially a morality of utility261
ניטשה רוצה לעשות לתרבות האירופית מה שהתרבות היהודית עשתה לתרבות היוונית. בפרט, ניטשה יוצא כנגד הבשורה על ההר מהברית החדשה.
ישו יוצא מנצרת ופוגש את יוחנן המטביל, והאחרון מכתיר אותו כשליח האל.
ויסב ישוע בכל-הגליל [...] ואם המלח היה תפל במה ימלח
אלו ההולכים אחרי ישו הם השבורים - החולים, הפצועים, המבולבלים, ואותם ישו מברך. זו מהפכה מוחלטת מהיוונים, שהאדירו כוח ועוצמה: אלו שסובלים בעולם הזה הם יחידי הסגולה.
השמרו לכם מעשות צדקתכם [...] ואביך הראה במסתרים הוא בגלוי יגמלך.
אתם רואים?, שואל ניטשה, הנוצרי נותן מתוך עסקה** - בשכר! הוא לא נותן משפע, מעוצמה. אז מי עוצמתי יותר - האדון הנדיר, או העבד הנוצרי הנפוץ?
מצד אחד, האדון נותן משפע, והעבד - רק מחישובים תועלתניים ונטירת-טינה. מצד שני, הרי המוסר הנוצרי כבש את העולם - האם זו לא עוצמה?
אתם אור העולם [...] שמעתם כי נאמר לקדמונים לא תנאך: אבל אני אומר לכם כל-אשר יביט באשה לחמוד אותה נאף נאפה בליבו.
פרק ה', 14-27
תראו לאיזה סבל נדרש העבד - איזה איפוק - סבל כזה הפיל את המוסר היווני.
-
ולכן כל כך מסוכן שקוראים אותו ילדים בני 17. ↩
-
ציטוטים כמו זה נופלים קורבן לquote mining, אומר אנדי. ↩
-
ומה לעשות, רובם גברים. ↩
-
הבעיה תמיד בגברים (יערה). ↩
-
מעמד הפועלים הנמוך. סוקראטס השתייך למעמד זה, בעוד שאלפטון היה בן אצולה; כך יש ביניהם עימות. ↩
-
ובתהליך, עיצב ותיאר את האקלים האינטלקטואלי שאנחנו חיים בו עד היום. אנדי מושל את ניטשה לפילוסוף-נביא כזה, כמו ישעיהו (שאנדי דורש שנקרא את הספר שלו). ↩
-
מכוון לקאנט, ושפינוזה. תארו לעצמכם איזה תסביכים פסיכולוגיים היו לו כדי שיתבטא ככה, בכלוב גיאומטרי כזה, ניטשה כותב במקום אחר. ↩
-
הספר של הטבע כתוב במספרים (גלילאו). ↩
-
מתכתב עם בודהיזם, למרות שניטשה לא דוגל בעמדה הזו - הוא לא מאמין בשחרור; צריך לרכוב על הנמר הזה, לא להשתחרר ממנו. ↩
-
עד היום, אפיקורוס הם שם גנאי בספרות היהודית. ↩
-
ולכן הפילוסופים לא מחזרים טובים, אומר אנדי. ↩
-
סיבה ראשונית. ↩
-
שמעתי את השטויות האלו אלף פעם, אומר אנדי, כמו אלו שאומרים שגלילאו והנצרות הלכו מכות סתם ככה - היו בכלל כאלה שהסכימו איתו, והוא עצמו היה נוצרי. אבל הם צלבו אותו, ועכשיו העידן המודרני, והמהפכה הצרפתית וניצחנו! ↩
-
מדען, חוקר ואסטרונום שכפר בתפיסה האטומיסטית, שסבורה שהחלקיקים הם אינרטיים - חסרי תנועה עצמית. ↩
-
בוסקוביץ' סבר שמה שקיים באמת זו quanta of energy - כלומר, שהבסיס הוא אנרגיה, ולא חומר; הוא חזה נכון את התמוטטות הפיזיקה הקלאסית עם בוא המהפכה הקוונטית - שהציבה את היסודיות בכוח (Μacht). ↩
-
התפיסה הנוצרית הקלאסית, של אקווינס, מציבה את הנפש כעצם אחיד. ↩
-
למפרט, Nietzche's Task - עמ' 44 ↩
-
צמצום לאבסורד ↩
-
דבר שגורם לעצמו - מונח שמיוחס באופן מסורתי לאלוהים (קאופמן). ↩
-
סתירה עצמית - תרתא דסטרא. ↩
-
ואנחנו אוהבים לטעון כנגד ניטשה Tu quoque - גם אתה! אבל לא יעזור לכם, אומר אנדי - אתם מדברים ניטשאנית. ↩
-
מי שאוהב לקרוא טקסטים. ↩
-
אין אל, ואין שליט! ↩
-
ניטשה מתכוון לעצמו. ↩
-
ניטשה, כמו הגל, סבור שפילוסוף חייב להתפלסף עם כל הקלפים בגלוי. ניטשה לא ישרוף אותך במוקד כמו המוסר הנוצרי אם לא תסכים איתו: העמדה שלו כנה יותר. ↩
-
הקרבת האינטלקט. ↩
-
המהלך של ניטשה, של גרירת הפסיכולוגיה בכלל והאישית בפרט לתוך השיח, הוא מהלך מודרני אופייני - כמו שעושה, למשל, רוסו. ↩
-
הו, התמימות הקדושה! הכוונה לתמימות גם במובן המקראי - שלם (כמו תמימי דעים). ↩
-
הפילוסוף הוא היחיד שהוא גם חיה, וגם אל (אריסטו). ↩
-
ניטשה כתב בתרעומת, אבל זה רחוק מאוד ממנו כאדם: הוא היה ביישן, מנומס, דיבר בשקט. אסור לבלבל בין התרעומת בכתיבה שלו - שנועדה לנקוט עמדה ולדאוג שיישמע - לעמדה שהוא נוקט. ↩
-
כזרם נהר הגנגס, מהר (מסנסקריט). ↩
-
צב (לאט). ↩
-
במוסר ובאומנות. ↩
-
ניטשה אהב מאוד איטלקית. ↩
-
אפילו יריביו המרים של אריסטופאנס בחייו שיבחו את היכולות שלו, וניטשה חשב שהוא מצדיק את התרבות ההלניסטית כולה. ↩
-
אנדי מספר שבאיטליה אילפו (לכאורה) סוסים רק בגרמנית (או ערבית, בסיציליה), כי איטלקית הייתה רכה מדי - לא venere, אלא Raus! ↩
-
הכוונה היא לא לתועלתיות - זו עמדה רק לאנגלים, אומר אנדי. ↩
-
אם כי אריסטו הוא מקרה ביניים מעניין; ניטשה גם ירא ממנו. ↩
-
במובן What is it to be הפרמינדאי (ולא במובן המם it do be like that sometimes!) ↩
-
ריקוד איטלקי קליל. ↩
-
כלומר, לא שינוי אם כיוון מסוים, אלא פשוט שינוי - Οne damn thing after another! ↩
-
מרתין לותר אמר, בגלוי, שהתבונה היא זונה שיש לזרוק מהבית. ↩
-
מה שברור בעברית במילה קורבן - משורש קרב. ↩
-
Laurence Lampert ↩
-
מההתחלה לסוף, כמו במוזיקה (הערה של קאופמן) ↩
-
מעגל שוטה עשוי מהאל - או האל כמעגל שוטה. ↩
-
ובפרט שופנהאואר. ↩
-
מParadise Lost ↩
-
לא אשרת! ↩
-
כפלצן מוזיקה קלאסית, אני מסכים, ואף מחזק: המוזיקה של מוצרט נודעת במיוחד בכך שהיא מרגישה ספונטנית, חופשיה, חסרת גבולות. ↩
-
הכוונה היא לפתיחת האודיסאה של הומרוס. ↩
-
זה משפט של ההיסטוריון היווני הרודטוס, שתיאר את החינוך שקיבלו מלכי פרס: תגיד אמת, ותדע להילחם. ↩
-
איחוד שני משפטים מהתנ"ך: הפרשנות של ניטשה היא שהגישה של היהדות לאלוהות היא דרך כיבוד ההורים. האל גם הוא סוג של אב, והמאמינים עומדים עמו בקשר משפחתי מסוים. זו הגדולה של היהדות בעיניי ניטשה, וכך הם הביאו את עצמם למצב שחצי עולם סובב סביבם. The Jewish people are too famous for their own good, מצטט אנדי וחותם - Jews are news! ↩
-
הרומאים (אם כי יש שאומרים דווקא הגרמנים). ↩
-
אפיפיור מושחת, בנו של אלכסנדר השישי. הוא ניסה בכוח לאחד את כל צפון איטליה, וצלח בכך לתקופה. מקיאוולי, בספרו הנסיך, משבח את העורמה שתפס את השלטון והחזיק בכוחו, באכזריות ויעילות יוצאות דופן. ↩↩
-
בהקשר האירופי, ניטשה נותן כדוגמה את נפוליאון. ↩
-
Raudmenschen ↩
-
אהבת אדם - φιλάνθρωπία ↩
-
באופן אירוני, על פי ה"עמים האציליים", ביניהם היהודים - ראינו איך זה הלך... ↩
-
חשיפת הפצעים (חיטוט בפצעים). ↩
-
המלצה להעמקה בדיון: הסוציולוג Charles Murray - שחוקר את פערי האינטיליגנציה, במיוחד אצל היהודים. ↩
-
המלצה של אנדי לסרט - הערת שוליים - על החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, סאטירה על החיים האקדמיים. ↩
-
אותו הדבר ממש, המילים ממש. ↩
-
כן, אה. ↩
-
שלא כמו ניטשה ואפלטון, יוצרי הערכים, שאנו חיים בצילם - אתם ניהיליזם מהלך על שתי רגליים, אומר אנדי. ↩
-
נעה קירל היא התחלה של סוף - א. גרמן ↩
-
הפילוסוף הוא בן חורג של זמנו (הגל). ↩
-
Redlichkeit - יושרה אינטלקטואלית ↩
-
איש הרצון הטוב (קאופמן). ↩
-
ביהדות, חז"ל סגרו את הפתח הזה בכך שביטלו את הנבואה. אנדי ממליץ לקרוא - תנורו של אחאי. ↩
-
ר' קאנט - תשובה לשאלה: מהי נאורות. ↩
-
זהב, כסף וארד, כמו השקר האצילי האפלטוני ↩
-
דיברנו על זה בחיים הרפלקטיביים. ↩
-
הדרך מעלה מטה אחת והיינו הך (היראקליטוס). ↩
-
Φρόνιμος - מהאתיקה הניקומאכית: האיש החכם מעשית, האדם הרציני. ↩
-
כמו סינסינאטוס - איכר רומי שנהפך לקונסול ואסטרטג גדול, פרש מרצונו, חזר לעבודת האדמה, ואז נקרא שוב לכהן כדיקטטור להציל את רומא מהברברים מצפון. ↩
-
גרמניה כונתה אז Das Land der Dichter und Denker - ארץ המשוררים וההוגים. ↩
-
סעיף 224; שקיעת האלילים, פרק 9 - מה חסר לגרמניה, שם אומר כמה בירה יש בפילוסופיה הגרמנית - הפילוסופים הגרמנים חושבים כמו שהם שותים, וזו לא מחמאה. ↩
-
ניטשה משווה בין המלחינים הגרמנים מוצרט ובטהובן - כלל אירופים, אפילו כלל אנושיים - לעומת וגנר, שפנה ללאומנות, לאנטישמיות ולנצרות - בגידה איומה בעיניי ניטשה. ↩
-
ניטשה מכיר בעיקר את יהודי גרמניה ופולין, שהיו עניים במיוחד. ↩
-
בגרמניה, ההתבוללות הייתה נפוצה ומוצהרת: בפולין ובמזרח, התבוללות הייתה יהרג-ובל יעבור. באופן מעניין, ההתבוללות שחזה ניטשה מתרחשת היום, באמריקה - אבל התבוללות מהסוג הנמוך, הדמוקרטי. תנ"ך תמורת סיינפלד? שואל אנדי בשמו של ניטשה (ואלדד משיב: יאדה יאדה יאדה). ↩
-
אני בז ללוק. ↩
-
אנדי מספר על האצילים האנגלים עם בתים אדירים, מהתוכנית Country houses, שמסרבים למכור את בתיהם למרות ההוצאה הכספית האדירה והטרחה, כי Ι don't want to be the one that drops the ball ↩
-
לכן, למשל, בני בית המלוכה הבריטי מרשתים בצבא: אציל אנגלי יכול להיות שיכור, אבל הוא לא יכול להיות פחדן. ↩
-
הסנאטור האמריקני Βob Dole היה גיבור מלחמה אמריקני, שנפצע קשות כשקפץ על רימון באיטליה ואיבד את השימוש ביד הדומיננטית שלו, יד ימין. דול רץ לנשיאות מול קלינטון, ולפני אחד הנאומים חיכו לו בחדר האיפור - והוא לא הגיע. בהמשך התברר שבדרך לשם יש דלת כבדה שצריך לפתוח עם שתי ידיים - מה שהוא לא יכול לעשות - ולכן פשוט עמד וחיכה שם, בלי לבקש עזרה. כשנמצא לבסוף, אמר בזחיחות - We seem to have a problem here. אדם כזה לא מחפש הקלה לסבל שלו. ↩