קאנט

עמנואל קאנט מתיימר לעשות למטאפיזיקה מה שקופרניקוס עשה למדעים. יום הגיע למסקנה שהקשר הסיבתי הוא ברוח ולא במושאים; קאנט אומר, לעומתו, שהקשר הסיבתי הוא ברוח ולכן במושאים: עצם התפיסה שלי מכוננת את עולם התופעות.

קאנט הואשם באידיאליזם ברקליאני כזה, אבל זה לא מה שהוא טוען: הדברים באמת קיימים שם בחוץ, אבל האופן שהם מופיעים תלויים באופי ההכרה של התופס. את כל זאת הוא טוען במסה הפילוסופית האדירה שלו, ביקורת התבונה הטהורה.

קאנט, שלא כמו יום למשל, אינו מבקש להרחיב על הקודמים בו, אלא לעשות בהם סדר: קאנט הרבה יותר מפורט מקודמיו האמפריציסטים, ומצייר תמונה עשירה יותר. קאנט סבור שהתבונה היא רק כושר אחד מני רבים של ההכרה, ומופיע רק בעומק הביקורת, ולא מילה נרדפת כמי שראו אותה האמפריציסטים. קאנט מפריד בין השכל והההסתכלות, וקובע כי כדי לענות ליום באופן מלא, הוא זקוק רק לשני הכישורים האלו. אולם אחריהם, הביקורת לא נגמרת - נהפוכו: היא רק מתחילה. התשובה ליום היא לא נושא הספר: מטרתו היא חקירת כושר התבונה, ובכך הוא חורג מההיקף של כל קודמיו.

קאנט שואל -

1. מה אוכל לדעת?
2. מה עליי לעשות?
3. למה אוכל לקוות?

קאנט היה היחיד מבין ההוגים שדיברנו עליהם עד כה שהיה אקדמאי - הוא לימד פילוסופיה, והיה בקיא מאוד בכל תחומיה. אפילו יש תגלית באסטרופיזיקה על שמו, עד היום. קאנט נודע בהיותו אדם משעמם - קארל פרידריך מוריץ (אני חושב), ליצן גרמני, נהג ללעוג לו על כך.

הכתיבה של קאנט דחוסה, טכנית וקשה, ופילוסופים אחריו החלו לחקות את המודל הזה - מאז קאנט השתרשה התפיסה שככה עושים פילוסופיה, ודרדרה אותנו לכתיבה איומה כזו¹ עד עצם היום הזה.

---

1. כולל שופנהאואר, לדאבונו של דן. ↩