ביקורת התבונה הטהורה

חומר הקורס

מודל, טקסט (עברית), טקסט (אנגלית)

ראו גם

ביקורת התבונה הטהורה (מבוא לפילוסופיה חדשה) (חובה!)

תוכן העניינים

מבוא

איך עושים מטאפיזיקה כמדע? מהן גבולות התבונה שלנו?

הדיאלקטיקה הטרנסנדנטאלית

לאיזו שאלות ובלבולים (אנטינומיות) התבונה מוליכה את עצמה מטבעה? איך אפשר להתגבר עליהן?

האסתטיקה הטרנסנדנטאלית

מהם התנאים המאפשרים קליטה חושית? (ספוילר: החלל והזמן).

הלוגיקה הטרנסנדנטאלית

מהם מושגי השכל הטהורים שמהם נובעים כל המושגים שלנו?

הדדוקציה הטרנסנדנטאלית

איזה תוקף יש לנו להחיל את מושגי השכל הטהורים על העולם האמפירי?

האנליטיקה של העקרונות

מבוא

מצגת

עמנואל קאנט מתיימר לחולל מהפכה בביקורת התבונה הטהורה, והוא מצליח לעשות את זה עוד בימי חייו: הספר האכזר הזה חולל גלים, ועד היום אנשים אומרים שהם קנטיאנים. קאנט השפיע במיוחד על פילוסופיה מוסרית ופילוסופיה של המשפט, ועד היום ישנם עשרות ציטוטים שלו ברחבי אתרי בתי המשפט - אבל אנחנו לא נתמקד בפילוסופיה המעשית שלו.

קאנט כתב לא מעט וזכה להערכה עוד מאמצע שנות פעילותו בערך. עד 1770 הוא כבר כתב לא מעט, ומשם והלאה החל העשור השקט של קאנט, שבו הוא כמעט ולא פרסם, והתמקד בללמד¹. בדיעבד התגלה שהוא שקע בפרויקט שסופו הוא פרסום ביקורת התבונה הטהורה ב1781- שסוללת דרך חדשה במטאפיזיקה.

קאנט לא לגמרי מרוצה מחלק מהתגובות, ולכן מפרסם מהדורה שנייה ב1787², וספר נפרד כהקדמה, שם טוען שהוא עושה מטאפיזיקה שראויה לשם מדע, בניגוד לקודמיו.

קאנט הוא פילוסוף שיטתי, ואחריו הרעיון שלעשות פילוסופיה זה לעשות שיטה הפך למובן מאליו, ואימצו אותו אנשים כמו הגל⁸.

מושגים ורעיוניות יסודיים

• התבונה: כושר שמטבעו מבקש להשיב על שאלות יסוד.

  עם זאת, התבונה נוטה על פי טבעה לחרוג מעבר ליכולותיה³. זאת משום שהתבונה מבקשת לכל הסבר, הסבר יסודי יותר, ולכל תנאי שהיא מגלה, תנאי קודם - עד אינסוף.

  התבונה פועלת באופן שאפשר להצדיקו כשהיא נותרת בגבולות הניסיון האנושי האפשרי. היא מוליכה אל "אפילה וסתירות" כשהיא חורגת מגבולות הניסיון.

  קאנט מציב את הרצון הזה של התבונה לרגרסיה אינסופית כדבר לגיטימי ומהותי לתבונה, וכדבר בריא ורצוי כל עוד התבונה אינה חורגת מגבולות הניסיון. שאלה כמו, מדוע אלוהים ברא את העולם?, (ותשובות מעצבנות כמו כמו כי הוא העולם הטוב ביותר) חורגת מגבולות הניסיון (האמפירי, חושי), בעוד שאלה כמו, למה החתול שבר את הכוס? היא לא.

• מטאפיזיקה דוגמטית: שדה הניסיונות להשיב על שאלות היסוד של התבונה, ללא הגבלת התבונה לשדה הניסיון.

  למשל, הוכחת טבעה הפשוט של הנפש, או הכרחיותה של סיבה ראשונה.

• מטאפיזיקה של הטבע:

  המטאפיזיקה אינה אלא רשימת המצאי המסודרת באופן שיטתי של כל מה שהוא קנייננו מתוך תבונה טהורה. שום דבר אינו יכול לחמוק כאן מעינינו, כי מה שהתבונה מפיקה בשלמות מתוך עצמה אינו יכול להסתתר, וברגע שעקרונו המשותך מתגלה, מיד הוא יוצא אל האור בכוח-התבונה עצמה. [המטפזיזיקה של הטבע היא] האחדות המושלמת של הכרות מסוג זה"

  (A XX)

חשוב לזכור שקאנט לא כתב מטאפיזיקה כזו.

• נאורות⁵:

  העידן שלנו הוא, באופן מובהק, עידן הביקורת, שהכול חייב להיכפף לה. הדת והתחיקה⁴ רוצות על פי רוב להתחמק ממנה, הדת על ידי קדושתה והתחיקה על ידי רוממותה. אבל בכך הן מעוררות עליהן חשד מוצדק, ואינן יכולות לתבוע לעצמן את הכרת הכבוד הלא-מעושה שהתבונה רוחשת אך ורק למי שהצליח לעמוד בפני בחינתה החופשית והגלויה

  A XI

• מטאפיזיקה בעידן הנאורות:

  כוח-שיפוט זה [כוח-השיפוט הבשל של תקופתנו] דורש מן התבונה שתקבל על עצמה מחדש תא הקשה בתפקידיה, כלומר, את תפקיד ההכרה העצמית, ותכונן בית משפט, שיבטיח לה את תביעותיה הצודקות, ועם זאת ידחה את כל יומרותיה חסרות-הבסיס, ולא על ידי צווי שלטון מגבוה, אלא בהתאם לחוקים הנצחיים והלא מתשנים של התבונה עצמה. בית משפט זה אינו אלא ביקורת התבונה הטהורה עצמה

  A XII-XI

קאנט מציג כאן את החקירה הפילוסופית כתהליך של חקירה עצמית. שימו לב גם לדימוי בית המשפט, שקאנט מרבה להשתמש בו: אנחנו נדרשים לבחון את עצמנו, וגם להיות השופטים. אנחנו גם השופטים וגם מושאי הבחינה.

דוגמה

אתה חושב שלשקר זה לא מוסרי. אבל, אם לא בחנת בעצמך למה לשקר זה לא מוסרי, והשתכנעת באמת ובתמים בצורה תבונית שלשקר זה לא מוסרי, אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה מחזיק בערך שלשקר זה לא מוסרי.

• ביקורת:

  תפקיד הביקורת הוא אפוא לחרוץ משפט לגבי אפשרותה או חוסר אפשרותה של מטאפיזיקה בכלל, ולקבוע את המקורות, ההיקף, והגבולות של המטאפיזיקה, וכל זה על פי עקרונות

  A XI

הביקורת היא בחינת הגבולות של מה אתה יכול לדעת. למשל, אם ישאלו אותך אם יש אלוהים, ועברת את תהליך ביקורת התבונה, תשובתך תהיה - אני לא יכול לדעת - זה מעבר לגבולות התבונה שלי.

• מטאפיזיקה ביקורתית\טרנסנדנטלית: המפעל הקנטיאני המבקש להתוות את גבולות השימוש המוצדק בתבונה, היינו שימוש בגבולות הניסיון. בתוך גבולות אלה, ינוסחו התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי. הביקורת מציגה רק "את המקורות ואת התנאים לאפשרותה של [מטאפיזיקה של הטבע] זו" (A XX)

יש במפעל הקנטיאני כמה רכיבים:

• תנאים - מה מאפשר את הניסיון?
• הכרחיים - מה חייב להיות כדי לאפשר את הניסיון (למשל: כדי לשמוע, אתה חייב מערכת שמיעה - זה תנאי הכרחי).
• לכל ניסיון אפשרי - שמיעה זה ניסיון מסוים; מה הם התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי - כל ניסיון שהוא שאני יכול לצבור? ⁶

וזהו הפרויקט של הביקורת בליבתו - זיהוי התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי.

הקדמה (מהדורה א')

בהתחלה, תחת ממשל הדוגמטיקנים, היה למטאפיזיקה שלטון עריץ. אף כיוון שמצבה החוקי הוסיף לשמור על עקבות הברבריות העתיקה, הרי בגלל מלחמות פנימיות הלכה המטאפיזיקה והידרדרה עד לאנרכיה גמורה, והספקנים" מין של נוודים הבוחלים בכל עיבוד מתמיד של הקרקע, היו מערערים מדי פעם את האחדות האזרחית. למרבה המזל היו הספקנים מועטים, ולא יכלו למנוע מן הדוגמטיקנים שינסו תמיד לחזור ולבנות מחדש, אם כי לא לפי תוכנית בעלת לכידות פנימית. בעת המודרנית אמנם היה נראה לרגע שמאבקים אלה עומדים להסתיים, ושמעיין פיזיולוגיה של השכל האנושי (מאת לוק המפורסם) תביא להכרעה מלאה בדבר חוקיותן של כל היומרות. אבל התברר, שאף על פי שתביעתה-לכתר של המלכה הנעלה היתה צריכה לעורר חשד - ובצדק, מאחר, שייחסו את מוצאה להמון הגס של הניסיון הרגיל - בכל זאת, הוא וגנאולוגיה זו יוחסה לה באופן כוזב, הוסיפה המלכה לעמוד ביומרתה. כך חזר הכול ונפל לתוך אותו דוגמטיזם אכול רימה שאבד עליו כלח, ולתור אותו זלזול שממנו ביקשו לחלץ את המדע. היום, לאחר שכל הדרכים נוסו לשווא (כפי שהבריות משכנעים את עצמן), שוררות בכול לאות ואדישות גמורה, שהיא האם של הלילה והתוהו-ובוהו במדעים. אך ב-בזמן יש גם התחלה, או לפחות פרולוג, לשיקום ולנאורות בזמן קרוב של מדעים אלה, שנפלו לתוך ערפל ובלבול ונעשו חסרי-שימוש בגלל חריצות שיושמה לה לרעה.

לשווא נרצה להעמיד פנים אדישות לחקירות כאלה, שטבע האדם לא יכול להיות אדיש למושא שלהן. אלה המכונים אינדיפנטיסטים, גם כשהם מחליפים את הלשון הסכולסטית בנעימה עממית ומשתדלים להסתתר מאחוריה, הרי במידה שהם חושבים בכלל משהו, הם חוזרים בלא-מנוס להיגדים המטאפיזיים שבהם נהגו זלזול מופגן כל כך.

A X-IX

קאנט מתאר כאן את מושא הפרויקט שלו - לחלץ את המדעים מהמימרות הקשות של העריצים, ומהספקנים שדוחים מעליהם כל עמדה, ומהניסיון הכוזב עד כה להבין את שכל האדם; אף אחד מאלו לא הלך, ועכשיו נשארנו בבלגן. קאנט מבקש לאור זאת לחלץ את הפילוסופיה מהבוץ, ולהציב אותה לא כאיזה עיסוק אקזוטי, אלא כעיסוק לכולם, שטרוד בשאלות שמטרידות את כולם.

הקדמה (מהדורה ב')

מצגת

שאלת היסוד שמציב קאנט היא - האם מטאפיזיקה יכולה להיות מדע?

קאנט מתאר את הפילוסופיה כעיסוק שמזמין כל שכל ישר - לא רק עיסוקם האיזוטרי של המעטים.

הלוגיקה הפורמלית עוסקת אף ורק בצורת המחשבה, תוך הפשטה מכל מושאי המחשבה. התבונה כאן חוקרת את עצמה בלבד - היא לא עוסקת ביחס בין התבונה למושאים.

גבולות הלוגיקה נקבעים בדיוק גמור מתוך כך, שהלוגיקה היא מדע המציג בפירוט, ומוכיח בחומרה, את הכללים הצורניים - גרידא של כל חשיבה, ואותם לבד (בין שהחשיבה היא אפריורית ובין אמפירית, ויהיו אשר יהיו מקורה או המושא שלה, ובלי שים לב אם היא נתקלת ברוחנו במכשולים טבעיים או קוגניטינגנטיים)."

B IX

אך הלוגיקה היא רק המסדרון של המדעים - היא לא עוסקת בתוכן של המושאים שלה או בכשלים שעלולים להופיע בדרך. השאלה היא האם וכיצד ייתכן מדע העוסק בקשר בין התבונה למושאיה?

קאנט מבין מדע כמערכת שיטתית של ידיעות הנובעות מעקרונות - ההסבר של מה שיש ולמה. קאנט לא טוען כאן שהפילוסופיה היא מדע טבע, כמו פיזיקה, אבל עדיין מציב אותה תחת המדע לפי ההבנה הזו.

האם המטאפיזיקה יכולה להיות מדע תבוני?

במידה שיש במדעים הללו תבונה, חייב להיות בהם משהו שמכירים אפריוריץ ההכרה המצויה במדע עשויה להתייחס למושאה בשני אופנים: או שההכרה רק קובעת את המושא ואת מושגו (הצריך להיות נתון בדרך אחרת), או שההכרה גם עושה את המושא לממשי. הראשונה היא הכרת-תבונה עיונית, והשנייה - מעשית. בשתיהן צריך שהחלק הטהור, שבו התבונה קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי (אם חלק זה מכיל מעט או הרבה), יוצג ויבורר תחילה בנפרד, ושלא יתערבב עם החלק הנובע ממקורות אחרים.

B IX-X

מדע תבוני עוסק בהכרה אפריורי.

שאלה: האם וכיצד תיתכן הכרה תבונית אפריורית של מושא חיצוני לתבונה? תשובה: התבונה "קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי."

זה נשמע מוזר - שהתבונה קובעת (Determine) את מושאה. הכוונה היא לזיהוי - אה, הנה עץ אלון, אה, הנה מתן - אני קובע את המושא באמצעות התבונה. הקביעה הזו כרוכה גם בנתון חושי, וגם במשהו קודם בהכרה - רכיב פוסטריורי, ורכיב אפריורי.

הדוגמה של קאנט היא המתמטיקה. המתמטיקה נעשתה למדע כאשר:

על הראשון שהוכיח את המשולש שווה הזווית (יהא שמו תאלס⁷, או כל שם אחר) זרח האור; הוא גילה שאינו צריך לעקוב אחרי מה שראה בתבנית או אחרי מושגו גרידא, וכאילו לקרוא מתוך כך את תכונותיו; אדרבה, עליו ליצור את התבנית בעזרת מה שהוא עצמו חשב לתוכה וגילם בה (על ידי בנייה) אפריורי לפי מושגים. ועוד גילה, שכדי לדעת משהו באופן ודאי ואפריורי, הוא רשאי לייחס לדבר זה רק את מה שנובע בהכרח ממה שהוא עצמו הכניס לתוכו בהתאם למושג שבידו.

B XI-XII

עד תאלס, אנשים ידעו את זה מעשית (אפוסטריורית), אבל לא ידעו את זה בהכרח - הכרה מדעית, אפודיקטית. תאלס הבין כי מתוך המושג של משולש נובע שוויון הזווית. זו לא הבנה שנובעת ממדידה של משולשים בחלל, או בניסויים - אלא רק בחשיבה של מושג המשולש כפי שאנחנו מבינים אותו, ומכאן מגיע ההכרח.

בעניין חוקי הטבע, קאנט קובע שההכרח מגיע מאיתנו (B XII-XIV): אנחנו צופים בהם בצורה אמפירית ומסיקים שהם הכרחיים, עד אשר הוכח אחרת. זה רק על קצה המזלג - העניין של חוקי טבע אצל קאנט סבוך מאוד, ולא שלם; קאנט עצמו לא סיים לעשות בזה סדר.

ככה או ככה, הנקודה ברורה: הכרח מגיע מאיתנו, לא מבחוץ.

ומה לגבי הפילוסופיה?

אני נוטה לחשוב שהדוגמה של המתמטיקה ושל מדעה הטבע, שנעשו למה שהנם על ידי מהפכה שהתחוללה בבת-אחת, ראויה כל כך לציון, שרצוי לבדוק מה הדבר המהויתי באותו מהפך בדרך החשיבה, שממנו הופקו יתרונות כה גדולים, ורצוי שנחקה אותו לפחות כניסוי, במידה שהאנלוגיה בין מדעים אלה לבין המטאפיסיקה מאפשרת זאת, בהיות אלה ואלה הכרות-תבונה. עד היום נהגו להניח, שכל הכרותינו חייבות לכוון את עצמן לפי המושאים; אבל בהנחה ו, כל הניסיונות לגלות [באופן] אפריורי משהו, שירחיב את ידיעתנו על המושאים באמצעות מושגים, עלו בתוהו. הבה ננסה אפוא פעם אחת ונראה, אם לא נתקדם טוב יותר במשימות המטאפיסיקה כאשר נניח, שהמושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. דבר זה ייתאים טוב יותר לאפשרות המבוקשת של הכרת מושאים אפריורית, האמורה לקבוע משהו לגבי המושגים לפני שהם נתונים לנו.

B XV-XVI

אנלוגיה ודיסאנלוגיה:

כמו מתמטיקה ולא כמו מדעי הטבע, 'הניסוי' המטאפיזי אינו יכול להיכשל, שכן יש מושאים (מתמטיים או נסיוניים) 'המכוונים עצמם לפי הכרתנו'. לפיכך, אנחנו יכולים לקבוע משהו על אודותם 'לפני שהם נתונים לנו' - כלומר אפריורי.

הניסוח מכוונים עצמם לפי הכרתנו מרמז על אידיאליזם כמו של ברקלי; זו לא העמדה של קאנט בכלל, ואחת הסיבות שהוא הוציא מהדורה נוספת!

המהפכה הקופרניקאית של קאנט

כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע להסתכלות במושאים. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן, אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או שהמושגים, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו, גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, הניסיון, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.

B XVI-XVIII

קאנט מושל את המהלך שלו למהפכה הקופרניקאית - אבל הפוך; עד עכשיו, במטאפיזיקה, הסתכלנו החוצה, וקאנט מבקש דווקא להסתכל פנימה. אם היינו חייבים לתמצת את הספר בפסקה אחת, מוסיף עידו, זו כנראה הייתה זו - אבל היא דחוסה מאוד: בואו נפרק את זה.

כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע להסתכלות במושאים. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה [\אך ורק] לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו [\אך ורק] לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן, אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או שהמושגים, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו , גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, הניסיון, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו [\אך ורק] לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.

נניח ואנחנו מטיילים לנו בטבע כמו היוונים הקדמונים ורואים בת-יענה. היי, הנה בת יענה!⁹, נאמר. מה כרוך בזה? הקלט החושי של בת-היענה - ההסתכלויות - לא מספיק; הקלט הזה חייב להיהפך למושג - בת-יענה - ורק ביחד אנחנו יכולים להגיד, היי, הנה בת-יענה! - כלומר, הכרה. כל הכרה מורכבת ממושגים אפריוריים ומהסתכלויות אפריוריות - החלל והזמן - לצד מושגים והסתכלויות אפוסטריורים. בת-היענה היא חלל זמנית - וזה אפריורי - אבל באיזה חלל ובאיזה זמן, זה כבר אפוסטריורי - תלוי בניסיון. המושגים האפריוריים הם כלליים - ולכן אנחנו זקוקים גם למושגים האפוסטריורים המסוימים - חלל וזמן זה קטע בכל תפיסה, אבל בלי ניסיון אני לא אדע אם הציפור הענקית מולי היא בת-יענה או תרנגול הודו.

ניסוי זה מצליח היטב לפי רצוננו, ומבטיח למטאפיסיקה את הנתיב הבטוח של מדע בחלק הראשון שלה- החלק שבו המטאפיסיקה עוסקת במושגים אפריוריים שהמושאים המתאימים להם יכולים להינתן בניסיון. כי אחרי אותו מהפך באורח החשיבה, כבר ניתן להסביר היטב את אפשרותה של הכרה אפריורי. יתר על כן, אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע, כמכלול המושאים שבניסיון - ושני הדברים לא היו אפשריים בדרך שנהגה עד היום.

B XVIII-XIX

קאנט קובע כי אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע. זו קביעה שמזמינה אי-הבנות - קאנט לא מתכוון לחוקים מסוימים שגילינו, כמו חוק המשיכה של ניוטון¹⁰ - אלא לרובד בסיסי בהרבה - כמו הסיבתיות. זה מונח לא טבעי של חוק טבע, אבל לשם קאנט מכוון. קאנט חותר בפרט לחוקים אובייקטיבים - והוא לא מוכן לוותר על האובייקטיביות הזו בשום מחיר.

עם זאת, מתוך הדדוקציה¹¹ של כושרנו להכיר אפריורי, הניתנת בחלק הראשון של המטאפיסיקה, נובע דבר מוזר, הפוגע לכאורה במטרה הכללית של המטאפיסיקה הנדונה בחלק השני, והוא: שעל ידי כושרנו זה לא נוכל לעולם לחרוג מחוץ לגבולותיו של ניסיון אפשרי; והרי דווקא בכך נעוץ עיקרו של אותו מדע. אבל כאן בדיוק מונח ניסוי שהוא בגדר מבחן בקרה לאמיתה שאליה הגענו באותה הערכה ראשונה של הכרות-התבונה האפריוריות המצויות בידינו. אמיתה זו אומרת שהכרות אלה מגיעות רק עד לתופעות, ומשאירות את הדבר כשהוא-לעצמו בלתי-מוכר לנו, אם כי ממש בשביל עצמו. שכן מה שדחוף אותנו לחרוג בהכרח מגבולות הניסיון והתופעות הוא הלוא-מותנה, שהתבונה, בהכרח ובזכות גמורה, דורשת אותו לגבי כל מותנה בדברים כשלעצמם, ובכך היא דורשת להשלים את הסידרה המלאה של כל התנאים. עתה, אם יתברר שכל עוד אנו מניחים שהכרת הניסיון שלנו מכוונת את עצמה לפי המושאים, כדברים כשהם-לעצמם, אין שום אפשרות לחשוב את הלא-מותנה בלי סתירה; ולעומת זאת הסתירה נעלמת אם נניח שדימויי הדברים כפי שהם נתונים לנו אינם מכוונים את עצמם לפי הדברים כמות שהם לעצמם, אלא מושאים אלה, בתור תופעות, מכוונים את עצמם לפי אופן הדימוי שלנו; ואם עוד יתברר מכאן, שהלא-מותנה אינו נעוץ בדברים באשר אנו מכירים אותם (כנתונים לנו), אלא דווקא באשר איננו מכירים אותם, בתור דברים כשהם-לעצמם - כי אז מה שהיה בתחילה רק הנחה לשם הניסוי, יתקבל כמבוסס.

B XX-XIX

קאנט גורר כאן פנימה, בועט וצורח, את המושג הכי בעייתי בהגות שלו - הדבר כשלעצמו. הרצון שלנו לדעת דברים כמו שהם באמת הוא מאפיין אנושי מאוד בסיסי. אבל המטאפיזיקה של קאנט עוסקת בדיוק בהיפך - אתה לא יכול לתפוס אותו, כי הדבר כשלעצמו הוא מה שלא תלוי בשום דבר - ועצם התפיסה והניסיון שלך הם מותנים; הדבר כשלעצמו, עבורך, פשוט לא קיים - הוא לא נגיש לך. קיים, לא קיים, זה לא משנה - לנו אין שום אפשרות לדעת.

קאנט כורך את רעיון הלא-מותנה ואת הדברים-כשלעצמם - התבונה דורשת נקודת עצירה (לא ייתכן שלהכל יהיה למה), ומוצאת אותה בדברים כשלעצמם. מרגע שאנחנו חושבים על הדברים-כשלעצמם, ניקלע לסתירה - כי הוא נהיה מותנה מעצם המחשבה שלנו.

התבונה אמנם חותרת מעבר לגבולות הניסיון, וזה הכל טוב ויפה, אומר קאנט, אבל אין לנו בכלל אפשרות לעשות את זה; כל היומרות הקודמות להשיב על שאלות כמו קיום האל, בריאת היקום, וכו' - הן פשוט לא יכולות למצוא תשובה, לעולם - אין לנו ניסיון בזה. המטאפיסיקה הקנטיאנית מסיטה את המוקד מהחקירה מעבר לניסיון אל עבר התנאים שמאפשרים את הניסיון - ההכרות האפריוריות.

לא כולם מסכימים עם קאנט, אבל השיח בכמה העשורים הבאים התמקד כל-כולו בלהתווכח עם קאנט - ובכך חולל מהפכה.

[בשלב הבא,] לאחר שנמנעה מן התבונה העיונית כל התקדמות בשדה העל חושיות, נותר עוד לחקור, אם בהכרתה המעשית של התבונה לא כלולים נתונים, המאפשרים לה לקבוע את המושג הטרנסצנדנטי הנ"ל של הלא-מותנה, ובאופן זה להצליח, בהתאם למשאלתה של המטאפיסיקה, לחרוג מעבר לגבולות כל ניסיון אפשרי ולעבור אל הכרות אפריוריות שהנן בגדר האפשר, אבל רק בהתכוונות מעשית. בסדר עניינים זה, התבונה העיונית לפחות מקצה מקום להרחבה מעין זו, אף שהיא חייבת להשאיר מקום זה ריק, ואנו רשאים - ולמעשה נדרשים - למלא אותו, אם נוכל, על ידי נתונים מעשיים.

B XXI-XXII

אולי נוכל בכל זאת לחרוג מגבולות הניסיון האפשרי לעבר הכרות אפריוריות שהנן מן האפשר, אבל רק בהתכוונות מעשית. כלומר, הכוונה היא שנוכל לאמוד אותן מעשית, אולי מהנתונים הריקים, אבל לא לדעת אותן בוודאות מוחלטת.

הטענות הקובעות [1] שהחלל והזמן אינם אלא צורות של ההסתכלות החושית, ואם כן הם רק תנאים לקיום הדברים בתור תופעות; (...)

B XXV-XXVI

אם לא מבחינים (...) שום סתירה.

B XXVII-XXVIII

---

1. קשה להאמין, אבל הוא היה מורה מאוד פופולרי. ↩

2. שלא שכתבה הרבה מחדש, אלא צמצמה ועשתה סדר. ↩

3. כמו אלכוהוליזם, אומר עידו - גם אם לא שתית 7034 ימים, תמיד תרצה לשתות, אפילו כשאתה לא תרצה לשתות. ↩

4. חקיקה, במיוחד במובן הפוליטי. ↩

5. קאנט הוא הפילוסוף של הנאורות, וטבע את סיסמתה - sapere aude - העז לדעת! לא מספיק שאתה למדת משהו ממישהו אחר, כמו לדבר יפה להורים, אלא אתה הוא זה שצריך להגיע לזה, בכוחות עצמך; אם אתה לא מבין את הערך של זה בעצמך, אין לזה ערך מוסרי. ↩

6. יש כאן, כמובן, הנחה מובלעת שיש דברים כאלה. לא כל הפילוסופים מסכימים. ↩

7. אחת מהתיאוריות המיוחסות לתאלס היא שזוויות הבסיס של משולש שווה-שוקים שוות. ↩

8. ובגללו גם כותבים בסגנון אנליטי קר, עמום ונבזה, כמו הגל והמטאפיזיקאים. קאנט הצהיר בגלוי שהוא לא כותב טוב, אבל זה לא הפריע לכולם לאמץ את הסגנון שלו אחר כך, ואנחנו עדיין משלמים את המחיר. ↩

9. או בן-יענה - הרי חייבים להיות כאלה. ↩

10. קאנט לא מתיימר לגמוז את המדעים - להיפך; לקאנט יש כבוד אדיר למדע (שהמדע לא תמיד החזיר). חשוב לזכור שבמאה ה18 ההפרדה בין הפילוסופיה למדע הייתה הרבה פחות דיכוטומית - קאנט מנסה אפילו לתרום למדע מכיוון הפילוסופיה. ↩

11. לא כזו. נגיע לזה. ↩