האנליטיקה של העקרונות

כמו הדדוקציה, האנליטיקה של העקרונות הוא חידתי ועמוס ויכוחים.

עד כה, דיברנו על מושגי השכל הטהורים. אנו משתמשים במושגים בכדי להתנסות בעולם, כמעט בלי שיפוטים (זולת שיפוטים מאוד פשוטים - זה כלנית). זו לא ממש טענה.

המושגים שלנו משמשים אותנו בשיפוטים אודות העולם אחרי שהתנסנו בו - ובזאת עוסקת האנליטיקה של העקרונות.

קאנט מזהה שלוש יכולות שכליות גבוהות שמשמשות אותנו בהכרח העולם -

השכל

היכולת המושגית שלנו; מושגים גרידא
השיפוט¹

היכולת להחלת המושגים על מושאים. נסמך על המושגים של השכל; הוא כוח מבצע.
התבונה

יכולת מושגית, כמו השכל, אך עוסקת לא רק במושגים - אלא גם בקשרים בין השיפוט למושג: היסקים.

כלומר, במשפט סוקראטס הוא בן תמותה -

סוקראטס ובני תמותה הם מושגים (השכל)
כל בני האדם הם בני תמותה (השיפוט), סוקראטס הוא בן אדם
סוקראטס הוא בן תמותה (התבונה)

קאנט סבור שהעיסוק בשכל ובשיפוט קשורים באמת - לעומת העיסוק בתבונה, שמוביל לאשליה (האנטינומיות).

קאנט מכנה את שני חלקי האנליטיקה (של העקרונות, ושל המושגים - היא הלוגיקה והדדוקציה, ולא האסתטיקה והדיאלקטיקה (אני חושב)) קאנון - כללים לשימוש תקף אובייקטיבית במושגי השכל ועקרונות השיפוט.

אם השכל בכלל מוסבר בתור השכור לכללים [...] באופן הולם את התנאי שמציב הכלל

B171-173

אנו מסוגלים ללמוד לוגיקה בלי שום כלל שיפוט משום שהיא הפשטה מוחלטת של התוכן החושי; לא צריך לשאול איך היא חלה - היא חלה באותו האופן בכל מקום. אולם, כשזה מגיע לשיפוט במציאות, עם תכנים חושיים, פחות ברור מתי היא חלה - היא התנאים לניסיון באובייקט: צריך לברר מתי היא חלה על המושאים החושיים. זהו זיקוק של החידוש של קאנט: אף אחד לא הפריד קודם בין אפריורי לאפוסטריורי, ולכן לא נדרש החיבור ביניהם.

איך מחילים, למשל, את קטגוריית הסיבתיות? אם התוכן של המושג כלנית הוא פרח קטן עם חמישה עלי כותרת אדומים ואבקנים שחורים, ואני רואה כזה פרח (מושא חושי), אני יכול להחיל את המושג על המושא. זהו סוג של כלל להחלת הכלל.

אולם אנו חשופים כאן לרגרסיה אינסופית - תן לי כלל להחלת הכלל להחלת הכלל (מה זה אדום? מה זה עלי כותרת?) - ולכן קאנט מבקש לכונן כושר מסוים שיעמוד באמצע, ויעצור את הרגרסיה הזו.

דוגמה

קאנט נותן כדוגמה אנשי מקצוע - כמו שופטים או רופאים: הם יכולים לדעת היטב את כל המושגים (לא חסר להם שכל), אבל להתקשות בביצוע התפקיד (חסר להם שיפוט), ושם עוזרות דוגמאות (ומזיקות בכל מצב אחר, אומר קאנט). זה שלמדת משפטים בהצטיינות, לא אומר שתהיה שופט טוב; אתה צריך לא רק לדעת, אלא גם לדעת ליישם.

ציפור קטנה, נוצות חזה סגלגלות, כנפיים כחולות... כחלי? ממממ...

הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית ייחודיה בכך [...] ולא מושגי-שכל טהורים.

התורה של כוח-השיפוט [...] בעקרונות של השכל הטהור.

B174-175

קאנט רוצה לספק גם את הכללים ליישום, ולא רק את הכללים. נניח ומגיע אדם שלא יודע מה זה כלנית. מה זה כלנית? אה, זה דבר בעולם. נו יופי. כדי שכל העסק יעבוד, אנחנו צריכים לספק תנאים ברורים מאוד ליישום של המושגים, אחרת המושגים חסרי תועלת. לכן קאנט מדגיש שהוא "חייב לנו" תנאי יישום כאלה, של המושגים על מושאי הניסיון. בניגוד ללוגיקה מופשטת, שלא מבחינה בין התוכן של הטענות, אלא רק בצורה שלהם, הלוגיקה הטרנסצנדנטלית תידרש להכיל גם את התוכן - סימן היכר כללי.

כל הכפפה של מושא למושג מחייבת [...] באחרון.

ואולם, מושגי-שכל טהורים הם לגמרי הטרוגניים [...] של יישום הראשונים לאחרונים.

B176-177

כשאני אומר צלחת (אנחנו מניחים צלחת טיפוסית, מעפנה), אנו חושבים, אה - עגול!, בהתאמה מלאה למושג הגיאומטרי הטהור, עיגול; אנחנו מזהים עיגוליות מושגים בצלחת כמושא ניסיון. התכנים שקיימים במושג חלים במושא - יש הומוגניות.

אבל, מושגי השכל (הקטגוריות) הם הטרוגניים - אין להם דברים במשותף (מה משותף לכל הסיבות?). בניגוד לצלחות ושאר המושגים האמפיריים, לא נוכל ללכת לחפש את כל הדוגמאות בעולם ולמצוא את המאפיינים השונים (אה! כל הסיבות חלקות!); לכן נדרש משהו אחר שיקשור בין כל הקצוות.

ברור אפוא שחייב להימצא איזה שלישי [...] בכפיפת התופעה לקטגוריה.

B177-178

אותו שלישי מגשר חייב להיות גם שכלי וגם מושגי. החלק הראשון של האנליטיקה של העקרונות, הסכמטיזם הטרנסצנדנטלי, יתמקד בזמן - משום שהוא התנאי הכללי היחיד לכל המושגים (שלא כמו החלל, שהוא תנאי לכל המושגים החיצוניים, שבו קאנט עוסק בסכמטיזם האמפירי, בביקורת השיפוט האסתטי). אבל קאנט מנסח כאילו הוא כבר העניק לנו את המתווך הזה, למרות שהדיון עדיין לא התחיל.

ה"כיוון" חייב להיות מהשכל החוצה - מהמושגים האפריורים אל המושאים החושיים. אולם אין לנו רק מושגי שכל טהורים, אפריוריים - אנחנו גם לומדים ומשתמשים במושגים אמפיריים, אפוסטריוריים. אנחנו יודעים, למשל, שיש סיבתיות (אפריורי), אבל לא בין מה למה - את זה אנחנו צריכים לראות (אמפירי, אפוסטריורי)^[2].

רצוננו לקרוא לתנאי צורני וטהור זה של החושיות [...] נקרא: הסכמטיזם של השכל הטהור.

B179

כאן חוזר קאנט הביתה, לאמפיריציזם, הריאליזם האמפירי; התנאים לחקירה אמפירית הם אידיאליסטיים, אבל החקירה היא אמפירית. במילים אחרות, הצורה הכללית היא בנו, ברוח, אבל המושאים הם בחוץ בצורה אמפירית.

עבור קאנט, סכמה היא דימוי של הליך כללי (ולא תמונה, דימוי יחיד). השילוב הזה בין דבר פרטני (תמונה) לכדי דבר כללי (סכמה) לכאורה סותר, אבל קאנט מדגים בגיאומטריה: שלא כמו מושג מופשט ("טוב לב"), אני מסוגל להעלות בעיניי רוחי תמונה של משולש - אני יודע איך הוא נראה, אני יכול לדמיין אותו. אולם, אם אוכיח חוק מסוים במשולש אחד (כמו משפט פיתוגרס), היא תקף לגבי כל משולש באשר הוא, ולא רק במשולש כזה; ישנו חיבור בין הפרטי לכללי, בכך שאנו מתייחסים לדימוי המסוים כייצוג של הסכמה כולה.

כך גם לגבי דברים אחרים - לכלניות, לכחליים ולבני אדם כולם יש צורה מסוימת, סכמה קבועה, הגם שכל דימוי פרטני מעט שונה: יש אדם כזה וכזה, אבל הם כולם, בגדול, בצורה מסוימת. הצורה הכללית הזו היא המיון הראשוני ביותר שלנו בחקירה האמפירית (הדבר הזה נראה כמו כחלי).

כלנית כלניות. כל דימוי מייצג את הסכמה.

מושג אמפירי מתייחס תמיד באופן בלתי-אמצעי לסכמה [...] היא דבר שאי-אפשר להביאו לכלל תמונה.

B180-181

גם אם ילד קטן רואה רק כלבים בינוניים או גדולים ואז רואה פתאום כלב קטן, הוא לא יחשוב שהכלב הקטן הוא חתול (לכאורה) - נדמה שהוא תפס את הסכמה של כלב. קאנט מבין גם שיפוטי יפה כסוג מסוים של תפיסה כזו. אך איך תפיסה כזו תיתכן?

מאמר - Stang, 2021

במאמרו, Nick Stang מציג את הבעיה כ-

איך אפשרית החלה של הקטגוריות על אובייקטים חושניים, בהינתן שקטגוריות ואובייקטיים חושניים אינם הומוגנים?

את הפתרון הוא מתאר כך:

הנחה: מציאת סכמה שחלה על אובייקט חושני תספיק כדי להראות שהקטגוריה המתאימה לסכמה חלה על האובייקט.
הצעה: סכמות הן כללים לייצוג מודע של היחסים הזמניים בין המצבים הרוחניים שבאמצעותם אובייקטים נתונים לנו
עיקר הרעיון: כאשר אנו מייצגים לעצמנו את יהחסים הללו, אנחנו באותה עת מייצגים את האובייקטים של המצבים הללו ככאלה שהמושגים המתאימים חלים עליהם. כדי להשתכנע בכך נצטרך להבין מה הקשר בין סכמה למושג המתאים.

הסכמות¶

על בסיס הקטגוריות, קאנט מתאר את הסכמות - צורות השיפוט ומושגי השכל הטהורים שלהן -

שימו לב לייצוג של כל הסכמות האלה בזמן

כמות

ואילו הסכֵמה הטהורה של הגודל (quantitatis) כמושג שׂכל הוא המספר. המספר הוא דימוי שכורך יחד את ההוספה העוקבת ונמשכת של יחידה הומוגנית אחת לשנייה.

סטאנג חושב שסכמות הכמות הן שלבים בתהליך זמני מודע אחד של מנייה. הוא מדגים באמצעות כמה קטגוריות:
- סכמת האחדות היא ייצוג הפעולה בזמן של קביעת יחידת מנייה, וייצוג אפשרותה של מנייה.
- סכמת ה ריבוי היא ייצוג הפעולה בזמן של מניין חלקי הקבוצה.
- סכמת הכוליות היא ייצוג השלמת הפעולה בזמן של מנייתה של הקבוצה (עידו לא אוהב את זה³).
איכות

ממשות במושג־השכל הטהור היא מה שמתאים לתחושה בכלל. ממשות היא אפוא מה שמושגו כשהוא לעצמו מצביע על ישות (בזמן). שלילה היא מה שמושגו מציג אי־ישות (בזמן). הניגוד ביניהן מתרחש אפוא ב]מסגרת [אותו זמן אחד,] וטמון [בהבדל שבין זמן מלא לזמן ריק. כיוון שהזמן הוא רק צורת ההסתכלות, ולכן צורה של מושאים בתור תופעות, הרי מה שתואם בהם את התחושה הוא החומר הטרנסצנדנטאלי של כל המושאים כדברים כשלעצמם (הדְבָריוּת, ממשות).ועתה, לכל תחושה יש דרגה או גודל—דרגה שבה התחושה עשויה למלא יותר או פחות אותו הזמן—כלומר את החוש הפנימי בהתייחס לאותו דימוי של מושא, עד שהיא נפסקת באין(=negatio=0). לכן ישנו יחס וקשר הדדי בין ממשות לשלילה - או עדיף לומר: יש ביניהם מעבר שמאפשר להציג כל ממשות בתור קוואנטום [גודל]; והסכֵמה של ממשות, בתור כמות של משהו שממלא את הזמן, היא בדיוק אותה היווצרות רצופה וחדגונית של הבזמן,כשיורדים מתחושה בעלת דרגה מסוימת עד שהיא נעלמת, או כשעולים ומתקדמים מן השלילה של התחושה אל הגודל שלה.

כשאני מציג ממשות ("התפוח הוא אדום"), אני "מוסיף" דרגות "אדמדמות" עד שאני מגיע למידת האדמדמות של התפוח הזה (גם במשקל - כדי להגיע ל3 קילו אני מוסיף עוד 100 גרם, ועוד 100 גרם...).
- סכמת הממשות היא ייצוג הפעולה בזמן של הוספה הדרגתית רציפה של חומר חושי עד דרגה נתונה (הדגש הוא על דרגה, לא על כמות - עד שנהייה כבד, או רועש).
- סכמת השלילה היא ייצוג הפעולה בזמן של הפחתה הדרגתית רצופה של חומר חושי עד לאפס.
- סכמת ההגבלה היא ייצוג הראשית או הגבול של פעולה בזמן של הסופה הדרגתית רצופה של חומר חושי.
יחס
- עצם ומקרה
‫הסכֵמה ‬‫של‬ ‫העצם‬ ‫היא‬ ‫התמדת‬ ‫הממשי‬ ‫בזמן‬ ‫‪,‬‬‫כלומר‬ ‫‪,‬‬‫דימויו‬ ‫של‬ ‫הממשי‬ ‫כמצע‬ ‫של‬ קביעוֹת‬‫ זמן‬ ‫אמפיריות‬ ‫בכלל‬ ‫‪,‬‬‫מצע‬ ‫שעומד‬ ‫בעינו‬ ‫בעוד‬ ‫כל‬ ‫השאר‬ ‫משתנה‬. (הזמן ‬‫אינו‬ חולף‬‫‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫בו‬ ‫חולפת‬ ‫המציאות‬ ‫של‬ ‫מה‬ ‫שהנו‬ ‫בר־שינוי‬ ‫‪.‬‬‫הזמן‬ ‫עצמו‬ ‫‪,‬‬‫הנשאר‬ ‫קבוע‬ ‫ואינו‬ כפוף‬ ‫לשינויים‬ ‫‪,‬‬‫מתאים‬ ‫אפוא‬ ‫בתוך‬ ‫התופעה‬ ‫למה‬ ‫שאינו‬ ‫כפוף‬ ‫לשינוי‬ ‫במציאות‬ ‫‪,‬‬‫כלומר‬ לָ‬‫עצם‬ ‫;‬‫ורק‬ ‫בו‬ ‫יכולים‬ ‫העקיבה‬ ‫וההיות־יחד‬ ‫של‬ ‫התופעות‬ ‫להיקבע‬ ‫מבחינת‬ ‫הזמן‬).

האבן (עצם) קרירה בבוקר וחמימה בערב (מקרה); לעידו היה פעם שיער שופע מוחזק בקוקו, והיום כבר אין לו, אבל הוא עדיין עידו. עצם ומקרה הוא דבר קבוע סופג (ושורד) שינויים בזמן.
- הסכמה של הסיבה ותולדה ‫היא‬ ‫הממשי‬ ‫‪,‬‬‫שכל‬ ‫אימת‬ ‫שנרצה‬ להניח ‬‫אותו‬ ‫‪,‬‬‫יבוא‬ ‫תמיד‬ ‫משהו‬ ‫אחר‬ ‫בעקבותיו‬ ‫‪.‬‬‫מה‬ ‫שמהווה‬ ‫את‬ ‫הסכֵמה‬ ‫הזו‬ ‫היא‬ ‫אפוא‬ העקיבה ‬‫של‬ ‫הריבוי‬ ‫‪,‬‬‫במידה‬ ‫שהיא‬ ‫כפופה‬ ‫ִ‬ ‫ל‬‫כלל‬‫‪.‬‬
- הסכמה של השותפות (פעולת גומלין) ‫או‬ ‫הסיבתיות‬ ‫ההדדית‬ ‫של‬ ‫העצמים‬ ‫ביחס‬ ‫למקרים‬‫ שלהם‬ ‫‪,‬‬‫היא‬ ‫הֱ‫יותן־יחד־בזמן‬ ‫של‬ ‫קביעוֹת‬ ‫האחד‬ ‫ושל‬ ‫קביעוֹת‬ ‫האחר‬ ‫‪,‬‬‫לפי‬ ‫כלל‬ אוניברסלי‬.
אופנות (מודאליות)

‫הסכֵמה ‬‫של‬ ‫האפשרות‬ ‫היא‬ ‫התאמת‬ ‫הסינתזה‬ ‫של‬ ‫דימויים‬ ‫שונים‬ ‫לתנאי‬ ‫הזמן‬ ‫בכלל‬ (‬‫למשל‬‫‪,‬‬‫ ניגודים‬ ‫אינם‬ ‫יכולים‬ ‫להיות‬ ‫בדבר‬ ‫אחד‬ ‫באותו‬ ‫זמן‬ ‫‪,‬‬‫אלא‬ ‫רק‬ ‫זה‬ ‫אחר‬ ‫זה‬); ואם‬ ‫כן‬ ‫‪,‬‬זו‬‫ קביעתו‬ [שיוכו‬‫]של‬ ‫הדימוי‬ ‫של‬ ‫דבר‬ ‫לזמן‬ ‫כלשהו‬ ‫‪.‬‬

כלומר, אפשרות היא היתכנות של תכונה מסוימת בזמן מסוים, וממשות היא נוכחותה בזמן הזה (ובשני המקרים - בזמן, ולא מחוץ לזמן). הכרחיות היא נוכחותה של תכונה בכל זמן.

מכל זה רואים [...] ביחס לכל המושאים האפשריים.

הסכמות של השכל הטהור הן, אפוא [...] מקיף ונמשך בניסיון אחד.

B184-185

כל זאת לומר, כדי לייצג אובייקט מסוים שניתן לי בחושים (שמחויב בקטגוריות), עליי לייצג אותו בזמן, בפעולה מנטלית כזו או אחרת.

הפרק דן בכוח-השיפו הטרנסצנדנטאלי [...] ובמסגרת שיטה.

B187-188

תלונתו העיקרית של קאנט לקודמיו היא לא שהם שגו או פספסו, אלא שהם לא חתרו לשלמות - להבין את המערכת כולה במלואה; (אחד מגלה את עיקרון הסיבתיות, אבל לא מתעסק בלמה עיקרון הסיבתיות). קאנט חותר לא להפריך פילוסוף כזה או אחר, אלא להגיע לפתרון שלם, שהוא מתיימר לומר שהוא היחיד האפשרי.

עקרון העל של השיפוטים יהיה חוק הסתירה -

יהיו התוכן של הכרותינו ויחסן לאובייקט אשר יהיו - מכל מקום, התנאי הכללי ,גם אם השלילי, לכל שיפוטינו הוא, שלא יסתרו את עצמם.

B189

למשפט האמור, ששום נשוא הסותר דבר אינו יכול להשתייך לדבר הזה [...] ומחסלת אותן לגמרי.

B190

עלינו להכיר אפוא במשפט הסתירה בתור העיקרון הכללי והמספיק לגמרי של כל הכרה אנליטית. [...] בדבר האמת של סוג ההיכרות הנ"ל [הסינתטי].

B191

קאנט אינו חולק על העיקרון הזה, אבל הוא מבקש לכונן לוגיקה מרחיקת לכת יותר - הלוגיקה הטרנסצנדנטאלית - זו שתאפשר שיפוטים סינתטיים -

מה שמעניק ממשות אובייקטיבית לכל הכרותינו האפריוריות הוא אפוא אפשרות הניסיון [...] הממשות האובייקטיבית של מושגיה.

B195-196

באמצעות המושגים, אנחנו מאחדים את מושאי החושניות שלנו. ללא המושגים, היה לנו מעין בליל של חוויות חושיות - רפסודיה של תפיסות - שלא ניתן לאחד, לכמת, לסדר - משהו פחות מהכרה, פחות מניסיון. שיפוטים סינתטיים - כמו החלת מושג על מושא חושי - הם אלו שמאפשרים אפוא ניסיון. כלומר, הניסיון הוא תוצר של איחוד בין המושג השכלי לבין הנתון החושי. כך קאנט מדגיש שוב את הקשר בין האפריורי לאמפירי, הפוסטפריורי - הסינתזה הטהורה מתממשת רק בסינתזה אמפירית - קרי, עקרון הסיבתיות נהיה ממשי רק כשאנחנו רואים בניסיון מושאים שהאחד הוא סיבתו של האחר.

הניסיון, בתור סינתזה אמפירית, הוא אופן ההכרה היחיד המעניק [...] בניסיון אפשרי.

בדרך זו ייתכנו שיפוטים סינתטיים אפריורי [...] בשיפוט סינתטי אפריורי.

B 196-197

כלומר, קאנט מבקש לבחון כיצד מושגי השכל הטהורים (הקטגוריות) מוחלים, על פי הסכמה, על ההסתכלות האמפירית ובכך בוראים ניסיון.

את זה שקיימים בכלל עקרונות [...] הכפוף לאותו כלל.

B197-198

ברם, מעבר לחוקים שבהם מיוסד טבע בכלל [...] זאת מלמדים רק אותם חוקים אפריוריים.

B165

העקרונות¶

השימוש בכללים אמפיריים כפוף לעקרונות אפריוריים (כל מושא ניסיון מדגים את הקטגוריות) הכרחיים, אך הם מדגימים מובן מסוים, שונה, של הכרח בעצמם⁴. איזה מן מובן זה?

לא אמנה בין עקרונותיי את עקרונות המתמטיקה [...] לא מן ההסתכלות אל מושגים.

כאשר מיישמים את מושגי-השכל הטהורים [...] בסיום שיטת העקרונות הזו.

B199-200

קאנט מפריד בין שני סוגים של שימושים במושגי השכל הטהורים - שימוש מתמטי ושימוש דינאמי. הראשונים יסודיים יותר (כנראה - לא מאוד ברור), וכרוכים בעצם התפיסה של מושא, והאחרונים הם פעולת חיפוש מסוימת (איפה מצוי עצם? קשר סיבתי? פעולת גומלין? וכו').

הערת קאנט: כל קישור (conjunctio) הוא או צירוף [...] ובכל זאת כקשורים אפריורי.

B201-202

העקרונות המתמטיים הם קדומים ובסיסיים יותר - מעין קדם תפיסה כזו, שלב אפיסטמי לפני כינון או דחיית אובייקט (רגע, יש שם משהו?). הרושם הראשוני הזה נבחן בעקרונות דינאמיים שלפיהם האובייקט מכונן (קרי, מתנסים בו) או נדחה (אה כן, זה כחלי).

קאנט מחלק את התפיסה לפי העקרונות, המושתתים על פי הקטגוריות:

אקסיומות של ההסתכלות
הטרמות של התפיסה
אנלוגיות של הניסיון
פוסטולטים של החשיבה האמפירית בכלל

...אותם יציג באופן שיטתי. תחילה, האקסיומות של ההסתכלות -

האקסיומות של ההסתכלות¶

שימו לב - אקסיומה היא מונח מבלבל; קאנט לא מתכוון לאקסיומות מסוימות, אלא למעמד אקסיומטי - ניתן לקבל אותן כאילו הוכחו.

מבחינת צורתן, כל התופעות כוללות [...] את החלל והזמן בכלל.

בשם גודל מתפשט אני מכנה [...] ויהא הקצר ביותר

B202-203

העיקרון של האקסיומות של ההסתכלות הוא שכל ההסתכלויות הן גדלים מתפשטים.

ברמה הבסיסית ביותר, כדי לתפוס משהו, עלינו לחבר את הדברים הנתונים לנו בחלל ובזמן לכדי דבר אחד (באמצעות הסינתזה של האפרהנסיה). תפיסה כאן משחקת תפקיד בסיסי - apprehend - ולא מחייב; נדמה לי שיש שם משהו אך איני מתחייב.

סינתזה עוקבת זו של הכוח-המדמה היוצר [...] באופן מובהק רק לגדלים בתור כאלה.

B204

כאן אנחנו הולכים צעד אחד קדימה. על כל האובייקטים האלו - גדלים מתפשטים - חלים חוקי הגיאומטריה האוקלידית; מה שהוכחתי על משולשים באמת חל על משולשים בחוץ, בעולם. קרי, לאמיתות הגאומטריה יש מעמד אקסיומטי ביחס לחלל הניסיוני. למה שזה יהיה ככה? למה שעיסוק תאורטי טהור יחול על העולם ממש? למה זה לא מקרי?

לא אמנה בין עקרונותיי את עקרונות הגאומטריה [...] אך לא מן ההסתכלות אל מושגים.

B199

קאנט מצדיק את הטענה על סמך ההנחות -

הגיאומטריה היא המדע של החלל
החלל והזמן הן צורות ההסתכלות שלנו
לפיכך, הגיאומטריה חלה על הניסיון.

למשל, אפשר לתאר באופן גיאומטרי תנועה, כמו תנועת גרמי השמיים.

אם ניסיון שלא קיבל תיקוף שלם [...] אי-אפשר להבחין ביניהם על ידי התבוננות

B690-691

עיקרון טרנסצנדנטאלי זה של המתמטיקה [...] לכמה וכמה מחלוקות.

B206

התוצאה, כמובן, אינה מובנת מאליה. קאנט מהדהד למעשה את טענתו של גלילאו - ספר הטבע כתוב בשפת המתמטיקה - ומנסה להצדיק אותה.

המתמטיקה, אומר קאנט, היא סינתטית אפריורית. עולם הניסיון ניתן לתיאור בכלים מתמטיים, מכיוון שהיא עוסקת בצורות הטהורות של החלל והזמן - הצורות החושניות האפריוריות של הניסיון. חוקים מדעיים (במלוא מובן המילה), אומר קאנט, מנוסחים בשפה מתמטית⁵.

כלומר, אנחנו מתנסים בחלל ובזמן; הגיאומטריה והמתמטיקה⁶ הם מדעי החלל והזמן, סינתטיים אפריוריים; לכן, מן הסתם שהם חלים על הניסיון.

הטרמות של התפיסה¶

עקרונן של ההטרמות (אנטיציפציות) של התפיסה הוא - בכל התופעות, הממשי שהנו מושא התחושה הוא בעל גודל אינטנסיבי, כלומר בעל דרגה.

כלומר, לכל דבר כזה שאנו תופסים, יש איכויות כאלו ואחרות, ברמה כזו או אחרת - יותר או פחות; קרי, לא רק התפשטות (אקסטנסיביים), אלא גם איכות (אינטנסיה; qualia)⁷.

תפיסה היא תודעה אמפירית [...] דרגה מסוימת של השפעה על החוש.

B207-208

אנלוגיות של הניסיון¶

כאן לראשונה מופיע דיון בעקרונות נפרדים תואמי קטגוריה (עצם-מקרה, סיבה-תולדה, יחסי גומלין).

עתה אנחנו עוברים לעסוק בשאלת הקישור האובייקטיבי בין האיכויות, בהתבסס על העקרונות הדינמיים והמתמטיים - עקרונות דינאמיים מניחים שיפוטים העושים שימוש בעקרונות מתמטיים.

עקרונן של האנלוגיות הוא שניסיון אפשרי רק באמצעות הדימוי של קישור הכרחי של תפיסות-החושים.

נגיד ואני מניח מולי סיר עם נזיד עדשים - יש לו גודל (התפשטות) ואיכויות (ריח של עדשים). עתה נשאלת השאלה - האם איכויות מגיעות מהמושאים? האם ריח העדשים מגיע מסיר נזיד העדשים? האם יש פה קישור הכרחי?

לפי קאנט, ניסיון מתאפשר רק בקישור הכרחי בין איכויות של מושאים. תפיסה ראשונית, מקרית - אפרהנסיה - לא מספיקה לכינון ניסיון - נדרש הקישור המחייב הזה בין המושא לאיכות בכדי להגיד שהתנסיתי במשהו.

ניסיון הוא הכרה אמפירית [...] הקישור ההכרחי של התפיסות.

B218-219

הקישור - הניסיון - אינו רק ממושאי החושים - אלא גם כולל רכיב שכלי (יופי שהרחתי את העדשים וראיתי את הסיור - אבל אני מבין שהם באמת באים ביחד!). הקישורים האלו הם לא רק אצלי, אלא קיימים באובייקט, ממש (משום שהקישורים האלו יעלו בהכרח בכל תופס, הגם שהם אצלנו). כאן אנחנו נפגשים לראשונה עם העולם - לא רק שקלטתי אותם, קלטתי אותם משום שהם ככה שם בחוץ. כאן נכנסת אובייקטיביות - לא רק אה, נדמה לי שהריח מגיע מהעדשים - אלא, אני יודע שזה ריח של עדשים; בהיותי אדם עם חוש ריח, איני יכול אלא להריח את העדשים כריח כזה⁸⁹.

הקביעה¹⁰ הזו מכוננת לא רק בחלל, אלא בזמן - הקביעה מתרחשת בין רגעים בזמן (מאז שהנחת כאן את סיר העדשים, יש כאן ריח של עדשים). כלומר, הקביעה האובייקטיבית תקבע יחסים בזמן - העדשים והריח מקושרים בזמן. אני לא יכול לקבוע את סדר הזמן האובייקטיבי מבלי לקבוע את היחסים בזמן בין האובייקטים, ולהיפך; הקביעה היא הדדית.

ניכר שהזמן משחק פה תפקיד מכריע. איך קאנט מבין אותו?

שלושת אופניו של הזמן [...] כללים מסוג זה.

B219-220

כל אובייקט יכול להתמיד, לעקוב, או להיות בו בזמן; אלו היחסים שבהם אובייקטים עומדים בזמן.

העיקרון הכללי ביותר שמקשר בין ההתנסות באותם אובייקטים לניסיון הוא האחדות ההכרחית של האפרצפציה. כלומר, כל התופעות מתקיימות בזמן, ועומדות ביחסים ביניהן בזמן. שלושת האופנים של הזמן הם הזמן כמצע - הזמן בעצמו מתמיד בזמן, וההתמדה מייצגת את הזמן - ויחסים בתוך הזמן. כל דבר שנמצא נמצא כאן עכשיו; אחריו בא משהו אחר, וכו'.

כלומר -

באסתטיקה אמרנו שאיננו יכולים לתפוס אלא בחלל ובזמן
עכשיו אנחנו אומרים שכל מה שאנחנו תופסים תמיד מתרחש בפועל בזמן¹¹

אם נתונה לנו תפיסה שעומדת ביחס [...] רק מכוון ולא מכונן.

B221-223

האנלוגיות לא אומרות מיד מה קשור למה (זה גרם לזה), אלא מה התנאים להחלת יחס (מתי אוכל להגיד שזה גרם לזה). אלו עקרונות מכוונים, לא מכוננים.

עקרון ההתמדה של העצם¶

כל התופעות מצויות בזמן, ובו לבדו בתור מצע [...] הרי גם כמותו בטבע לא יכולה לגדול או לפחות.

B224-225

קאנט מבין את העצם - הבסיס ששורד שינויים - בתור התמדה בזמן. בכל תופעה או דבר שאנו מתנסים בו, החלק שמתמיד בזמן הוא החלק המהותי המכונן אותו.

ראו גם

העצם (אריסטו, מטאפזיקה) - מקביל לדיון של קאנט כאן

האפרהנסיה שלנו את הריבוי שבתופעה היא תמיד עוקבת [...] ובכך הוא שייך רק לקביעותיהם.

B225-227

כדי לקבוע את היחסים בין התופעות - אפרהנסיה - ולאפשר איחוי לכדי דימויים - מה בא לפני או אחרי משהו - אני חייב להכיר משהו מתמיד, שביחס אליו אוכל להשוות; הזמן כמצע.

היחסים והשינויים אינם אלא אופנים של אותו משהו מתמיד שלעומתו אנחנו משווים.

אני מוצא שבכל הזמנים לא רק הפילוסוף [...] אבל מעולם לא הוכיחו אותו.

B227-228

כולנו חושבים ככה, אומר קאנט; אנחנו מניחים משהו קבוע ושינויים כאופנים שלו. חשבו למשל על תינוק - כבר מהיותו זיגוטה, ועד היום שהוא מת, אנחנו אומרים - כן, זה מתן; זה אותו דבר.

הקשר בין קבוע לשינוי הוא חוק טבע טהור ואפריורי - לא במובן הרגיל, אלא במובנו הקנטיאני הטרנסצנדנטלי - לא מה שגילינו במדע, אלא מה שאנחנו מניחים בכדי לאפשר לנו לעשות מדע. יתרה מכך, זהו משפט אפריורי סינתטי - אי אפשר להבין שעצם הוא מתמיד מעצם מושג העצם - יש לחרוג למושגים אפריוריים נוספים.

פילוסוף אחד נשאל: מה משקל העשן? [...] הם שני משפטים שהקדמונים קשרו תמיד בלי הפרד

B228-229

קביעות העצם, שאינן אלא אופנים פרטיים ומסוימים [...] שבו כבר אין תופעה.

B229-231

קאנט עושה כאן היפוך: דווקא העצם הוא זה משתנה, בכל פעם באופן אחר, בעוד שהאופנים עצמם לא משתנים - הם נבראים וכלים. כל שינוי כזה של העצם באופן כזה או אחר הוא מקרה.

אבל מה זה עצם? את זה קאנט לא אומר; העצם נשאר מופשט, משום שזהו עיקרון מכוון, ולא מכונן. אלו העקרונות שמאפשרים לנו להבחין בין מקרים ויישים, ולא דבר ממשי שאנחנו יכולים לפנות אליו. זה לא שראית עצם כזה או אחר, שם בחוץ, ועכשיו אתה יודע שיש כאלה; אילו לא חשבת על מקרים כשינוי בין אופנים של עצמים, לא היית יכול להבחין בשינויים.

ההתמדה היא אפוא תנאי הכרחי לכך [...] להעיר את הנחוץ.

B232

איך, אמפירית, אני קובע שמשהו מתמיד? במשפט הזה, קאנט מסתייג - אני מציג רק את התנאי ההכרחי, ולא את הדין והחשבון השלם אודות הניסיון, קרי - אבן הבוחן האמפירית; אני אומר לכם שחייב להיות מבחן כזה, אבל לא מהו.

את כבר מזהים משהו בתור עצם, אומר קאנט, ואת תכונותיו בתור המקרים שלו; את הדקויות המלאות של התהליך הזה עוד אין בכוחנו להשיג, אבל אנחנו יודעים שהוא שם.

עקרון העקיבה הזמנית לפי חוק הסיבתיות¶

(העיקרון הקודם הראה, שכל התופעות בטור-הזמן כולן יחד רק שינויים [...] תבוא עכשיו ההוכחה)

B232-233

על אותו העיקרון - כל השינויים מתרחשים לפי חוק הקישור של סיבה ותולדה - אבל אין לנו את הדקויות הקטנות ביותר. אולם כאן קאנט דווקא כן מעמיק, במיוחד בנספח לביקורת.

הסיבתיות הזו חייבת להיות מוכללות בצורה מסוימת - אם כל קשר סיבתי יהיה יחיד ומיוחד, לא היה ניתן להתנסות בכלל; היכולת להכליל הכרחית בכדי להתנסות, לדידו של קאנט. בבכל פעם שאני מלטף את ג'ינג'יסטותאלס, החתול הג'ינג'י בבית הסטודנט, הוא מגרגר אפשר לנסות, אבל בהליטוף הזה גורם לגרגור ועוד הליטוף הזה גורם לגרגור עד אין קץ, כשכל ליטוף ייחודי וכל גרגור ייחודי, אי אפשר להתנסות - מניין לי לדעת מה יעשה הליטוף הבא? חייבת להיות הכללה כלשהי, בדמות המושגים.

אני תופס שתופעות באות זו בעקבות זו [...] רק מתוך התאמה לחוק זה.

B233-234

גם כשאנחנו לא יכולים לדעת את מלוא ההסבר הסיבתי של דבר כזה או אחר, אנחנו יודעים - בוודאות גמורה - שיש הסבר כזה; חשבו על מדענים שיגידו, "אה, זה דבר כזה שאין לו סיבה" - זה כמובן לא יתקבל על הדעת. אנחנו לא יכולים לגזור אמפירית שהעולם מציית לחוק הסיבתיות - ולכן הדרך היחידה להגיד שיש חוק כזה הוא שהוא אפריורי - קודם לכל ניסיון - איננו יכולים, בהיותנו כאלו וכאלו, להתנסות אלא תחת חוק הסיבתיות. החקירה האמפירית מניחה את החוק הזה, ולכן לא יכולה לבסס אותו אמפירית.

הקישור בין הסיבה לתולדה נעשה בזמן - משהו קרה קודם ומשהו קרה בעקבות זאת אחר כך. אולם הקישור בין הזמנים במידה רבה נתון לנו. חשבו על בור מים שהיה מלא ועתה הוא חצי ריק. אנחנו יכולים להסיק שמים התאדו בשמש, או שבכלל הוא היה חצי ריק מלכתחילה, ועתה חזר למצבו הקודם; בהינתן רק מצבי העניינים - מלא וחצי ריק - אנחנו לא יכולים להסיק סיבתיות בלי דימויים כאלו ואחרים שאנחנו מסדרים בזמן.

לא עוגת שכבות!

שימו לב - התהליך הזה מתמשך ומתרחש במקביל - זה לא שאנחנו אוספים כמה שיותר דימויים ואוספים אותם בדיעבד (קריאת עוגת השכבות), אלא שאנחנו ממשיכים לסדר אותם ככל שהם נכנסים על פי מה שאנחנו כבר יודעים וכבר התנסינו בו. rakott Rakott palacsinta, עוגת שכבות הונגרית. לא דומה לסיבתיות קנטיאניות בשום צורה.

האפרהנסיה [עידו: תפיסת החושים] של ריבוי התופעות היא תמיד עוקבת [...] באפרהנסיה באים ברצף עוקב.

B234-235

הדימויים החושיים תמיד באים בסדר עוקב. אבל האם הדבר שאותו אנחנו תופסים - המושא - אכן עוקבים גם הם? זו שאלה נפרדת, שדורשת תשובה נפרדת - שהדברים באמת עוקבים, ולא רק שאני תופס אותם ככאלו.

למשל, בתופעה של בית העומד לפני [...] זה של האפרהנסיה, הוא האובייקט.

B235-236

אני רואה את הזנב המתנוסס של ג'ינג'יסטותאלס לפני שאני רואה את הבטן השמנה שלו. האם זה אומר שהזנב המתנוסס שלו בא קודם? ברור שלא; ג'ינג'יסטותאלס מכיל את כל התפיסות שלו - גם הזנב, גם הבטן השמנה, ואפילו הפרצוף הזחוח שלו - ביחד, כל הזמן, ולא בסדר עוקב.

כדי להגיד שכל הדברים האלו שאני תופס בסדר עוקב באמת שייכים יחד לאותו הדבר, אני זקוק לאיזשהו כלל - מושג.

אני יודע שהבטן השמנה, הזנב המתנוסס והפרצוף הזחוח הם של אותו הדבר, כי ג'ינג'יסטותאלס חתול, ובמושג החתול כלולה בטן שמנה, זנב מתנוסס ופרצוף זחוח. אבל אם החתול ילבש מעיל, אדע שמדובר בשני עצמים שונים - כי אני יודע מה זה מעיל ואני יודע מה זה חתול, ולכן אני מסוגל לסדר את התפיסות העוקבות שלי בהתאם. זו דוגמה לכך שקאנט לא טוען בדבר "עוגת שכבות", אלא מתאר סדרה של תהליכים שמתרחשים במקביל כל הזמן; אנחנו כל הזמן מארגנים את העולם לפי הקטגוריות.

מה שכן, קאנט מניח הנחה מאוד חזקה - שאנחנו כבר בתוך כל הניסיון; העולם לא עוגת שכבות, אלא מגיע בנוי. אבל מאיפה זה מגיע? מה שם אותנו בתוך הניסיון? מה בנה את כל זה מלכתחילה? מאיפה הגיע הידע הראשוני הזה? קאנט לא מתיימר לענות על זאת; החקירה שלו עדיין הרבה פחות שאפתנית מזו של אופי העוגה (בוא אני אסגביר לך איך בונים עולם).

עכשיו נפנה למשימה שלפנינו. אי-אפשר לתפוס באופן אמפירי שמשהו מתרחש [...] אלא רק לקדום לו.

B236-237

קאנט החליט מאוחר יותר שלא ייחס לו מספיק חשיבות בחלק הזה, ולכן יכתוב בהמשך את הביקורת השלישית - ביקורת כוח השיפוט. ↩
בביקורת כוח השיפוט, קאנט יחקור את הכיוון ההפוך - מהמושגים האמפיריים אל השכל - אותו המכנה הכיוון הרפלקטיבי. זהו הכיוון המוקדם יותר - קודם אנחנו מגלים מה זה, ואז לומדים להחיל אותו. ↩
למה זה קשור לכוליות? עידו לא השתכנע, אבל מנסה להסביר - אם אנסה לתאר את קאנט במניית תכונותיו (פילוסוף קניגסברגאי, כתב ספר איום ונורא בשם ביקורת התבונה הטהורה...) ואצליח למנות את כולם, אעמוד על כל כולו של קאנט. ↩
כך מבקש קאנט להציל את מושג ההכרח, שתוקף יום. ההכרחיות של חוקי הטבע היא נושא חם בקרב המטאפיזיקה בשנים האחרונות. ↩
עידו לא מבין עד הסוף למה, אז אני בטח שקטונתי. ↩
לא בדיוק אותו דבר; הגיאומטריה חלה על החלל, וקאנט מנסה להעמיד את האריתמטיקה על הזמן. יש קבוצה קטנה של חוקרים אליטיסטיים, אומר עידו, שחוקרת את זה. ↩
צבע, חספוס, חדירות, וכו'... הוספת יותר מתכונה מסוימת (נגיד, צבע קצת יותר חזק, וקצת יותר, קצת יותר...) היא הוספת אינטנציה, היכן שהוספת גודל היא הוספת אקסטנציה. ↩
על נקודה זו יתבסס קאנט בסעיף שלילת האידיאליזם, ששובר את האידיאליזם הברקליאני. ↩
במקום אחר אומר קאנט: טעויות לעולם אינן של התפיסה, אלא רק של השיפוט; החושים אינם טועים. ↩
במובן של ניסיון - נדמה לי שהרחתי מרק עדשים; האם הוא באמת שם? מרגע שהתנסיתי, קבעתי (או קיבעתי, הכרעתי) שהוא שם. הניסיון הוא במובן טכני - לא כמו להתנסות בפטריות במסיבה (וואי, שמעתי עוגת שוקולד) אלא במובן הקר של לכונן או לאשש את קיומו של משהו. ↩
כמו הציטוט של שייקספיר - העולם הוא במה וכולנו השחקנים - הזמן הוא הבמה, והתופעות הן השחקנים. ↩