האסתטיקה הטרנסנדנטאלית

הגדרה

האסתטיקה¹ על הנייר, היא חקר כל מה שקשור בחושים. אלא שהאסתטיקה הקנטיאנית אינה קשורה ישירות לחושים: בהיותה טרנסנדנטאלית, היא עוסקת בתנאים לאפשרות של קליטה חושית.

הכושר (הקליטות) לקבל דימויים [...] לא יכול להינתן לנו בדרך אחרת.

B33

בהיותו אמפריציסט, קאנט קובע שכל מחשבה קשורה בצורה כזו או אחרת - ישירה או עקיפה - לחושיות. קאנט מתנסח לעיתים כאילו הקשר הוא תמיד ישיר, אם כי הוא מכיר בכך שהוא לרוב עקיף.

האסתטיקה היא אחת מהפרקים בתורת היסודות הקנטיאנית, והיא מוקדשת להסתכלות, היכן שהלוגיקה מוקדשת לשכל והדיאלקטיקה עוסקת בתבונה.

טבעי לקרוא את הטענה הזו כאילו החושיות לבדה, ללא השכל, יכולה לספק לנו מושאים ולשרטט את גבולותיהם - אבל זו טענה בעייתית. המשמעות היא שאיננו זקוקים למושגים כדי לכונן מושאים - וזו טענה בעייתית. יש ויכוח פרשני גדול האם זו כוונתו של קאנט.

אם נפשיט ממושא 3של הניסיון את כל מה שאנחנו חושבים אודותיו, ואת התחושות שהוא מסב לנו ניוותר עם הצורות הטהורות של החושיות: חלל וזמן. הם הנושא של האסתטיקה הטרנסנדנטאלית.

כל הדימויים שאין בהם שום דבר השייך לתחושה [...] גם בלי מושא ממשי של החושים או [אירוע של] התחושה [...]

בשם "אסתטיקה טרנסנדנטאלית" אני מכנה [...] שיכונה "לוגיקה טרנסנדנטאלית"

B34-35

עבור כל שני אובייקטים נתונים, חייב להיות משהו שמאפשר לי לקלוט אותם בחושים. אלו הם החלל והזמן - שבלעדיהם לא אוכל לקלוט שום דבר.

מה הם אפוא חלל וזמן? [...] המושג כנתון באופן אפריורי.

B37-38

קאנט מציג שלוש עמדות היסטוריות ביחס לחלל ולזמן:

• הם ישים ממשיים, וקיימים כשלעצמם, בלא תלות בעולם נברא, בבני אדם או במשהו אחר (ניוטון)
• הם יחסים בין דברים, השייכים לדברים כשלעצמם (לייבניץ)
• הם חלק מהמערך של רוחנו, הצורה ההכרחית של ההסתכלות (קאנט)

בבירור (expositio) קאנט מבקש את המינימום ההכרחי כדי לאפיין - מספיק כדי שנוכל להגיד, היי, זה חלל, תראו, זה זמן. במקרה הזה, מדובר בבירור מטאפיזי, ששונה מבירור טרנסנדנטאלי, אותו נציג בהמשך.

הבירור המטאפיזי של מושג החלל

1. החלל הוא מושג אפריורי, ולא אמפירי. אנחנו בהכרח מתנסים במושאים הנמצאים מחוצה לנו כמצויים במקום מסוים וכעומדים ביחסים עם דברים הממוקמים במקומות אחרים. לפיכך, דימוי החלל קודם לניסיון שלנו במושאים, ומאפשר אותו: עוד לפני שראיתי משהו**, אני יודע שהוא יהיה בחלל².

2. החלל הוא דימוי אפריורי הכרחי: אי אפשר לדמות שהחלל אינו קיים (רק שהוא ריק ממושאים), ואי אפשר להפשיט אותו החוצה מהמושאים.

3. החלל הוא הסתכלות טהורה, ולא מושג: אפשר לדמות רק חלל אחד, שקודם לחלקיו, הם הגבולות שלו.

   משפטי הגיאומטריה הם אפריוריים ונגזרים מההסתכלות שלנו בחלל. כך גם כל חלל אחר, שהוא פשוט הגבלה של החלל.

קאנט אינו מתכוון לטעון כי אין לנו מושג של חלל או של צורות מרחביות, אלא שההסתכלות הטהורה עומדת ביסוד המושגים הללו.

1. אנחנו חושבים על החלל כגודל אינסופי נתון (שאנחנו מן הסתם לא יכולים לתפוס בשלמותו).

ואיך מבררים את אותו חלל? בבירור טרנסנדנטאלי -

בירור טרנסנדנטאלי פירושו אצלי - להסביר מושג בתור עיקרון [...] לאותו מושג.

B40

בירור טרנסנדטאלי הוא בירור העקרונות המאפשרים הכרות סינתטיות אפריוריות - הרחבה של הידע הקיים בהתבסס על ידיעות הכרחיות - למשל, הגיאומטריה:

• גיאומטריה היא מדע סינתטי אפריורי, שמשפטיו מלווים בתודעת הכרחיותם.
• היא עוסקת בתכונות החלל והגופים בחלל (הגבלת החלל)
• הסינתטיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על ידי העובדה שדימוי החלל הוא הסתכלות, ולא מושג
• האפריוריות וההכרחיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על-ידי העובדה שדימוי החלל עצמו הוא אפריורי.

איך יכולה לשכון ברוח הסתכלות חיצונית [...] גם אם לכאורה נראה שהם דומים במשהו.

B41

החלל הוא האופן שבו הפרט מארגן את הנתונים החושניים הניתנים לו מבחוץ. במובן הזה, הוא צורת החוש שלנו.

סובייקטיבי במובן הקנטיאני

בפרטני (סובייקטיבי), קאנט לא מתכוון לפרט כזה או אחר (אני אוהב יין אדום, ועידו אוהב יין לבן), אלא מה שחל על כל פרט באשר הוא - גם אני וגם עידו חושבים באמצעות מושג החלל האפריורי. הפרטני הזה אינו מנוגד לכולל (האובייקטיבי), להיפך: הוא תנאי שלו.

זוהי כפירה במזלג של יום³ - היכן שיום אומר שמשהו יכול להיות או סינתטי אפוסטריורי או אנליטי אפריורי - כלומר, אפשר ללמוד דברים חדשים או מתצפית או מניתוח של אמיתות הכרחיות - קאנט מצליב ביניהם ואומר - יש סינתטי אפריורי: אפשר ללמוד דברים חדשים מחיבור בין אמיתות הכרחיות.

המסקנות של קאנט הן:

• "החלל אנו מציג שום תכונה של דברים מסוימים כשהם-לעצמם, או של יחס ההדדי ביניהם" (B42)
• "החלל אינו אלא הצורה של כל התופעות של החוש החיצוני, כלומר, התנאי הסובייקטיבי של החושיות, שרק בכפיפות לו ייתכנו בשבילנו הסתכלויות חיצוניות" (B42)
• "[...] הבירור שלנו מלמד על הממשות [...] ביסוד הדברים כשלעצמם (B43)"

באומרו אידאליות קאנט מתכוון להכרתיות (מאידאה, במובן היומיאני). הוא מנסה להגיד שהחלל הוא אידאלי - מן המחשבה שלנו - אבל המושאים בתוכו הם אמפיריים. זוהי התשובה שלו לאידיאליזם של ברקלי. בסופו של דבר קאנט יגיד שלא ייתכנו ייצוגים פנימיים בלי מושאים חיצוניים.

הבירור המטאפיזי של מושג הזמן

בשורות B46-48, קאנט קובע כי:

1. הזמן אינו מושג אמפירי. העקיבה של המושגים לא אפשרית מבלי דימוי הזמן לא היה מונח בהן אפריורית: דברים קיימים ברוחנו באותו זמן (יחד) או בזמנים שונים (זה אחר זה).
2. הזמן הוא דימוי הכרחי המונח ביסוד כל ההסתכלויות. אי אפשר לבטל את הזמן, אלא רק להוציא את התופעות מתוך הזמן.
3. יש אקסיומות זמניות: זמנים שונים אינם יחד, אלא עוקבים זה אחר זה (כמו שאין חללים, אלא רק חלקים של החלל): בעצם, אין זמנים, רק חתכים של הזמן.
4. הזמן הוא לא מושג, אלא צורה טהורה של ההסתכלות החושית.
5. הזמן, באופן מוחלט, הוא אינסופי: כל הגדלים המסוימים של הזמן הם רק מגבלה של הזמן האחד והיחיד.

כאן אני יכול להסתמך [...] שאינה חסרת-פוריות.

B48-49

בלי זמן, אין שינוי - שינוי במובן הבסיסי הוא קודם זה, עכשיו משהו אחר⁴: אי אפשר לחשוב על שינוי שלא בתוך זמן. שינוי של חלל וזמן יחד הוא תנועה⁵, שגם מושגה הוא אפריורי.

המסקנות של קאנט הן:

• "הזמן אינו משהו העומד לעצמו, או הצמוד לדברים כקביעה אובייקטיבית שלהם, שישאר בעינו גם אם נפשיט מכל התנאים הסובייקטיביים של ההסתכלות בהם" (B49)
• "הזמן אינו אלא צורת החוש הפנימי, כלומר, צורת ההסתכלות שלנו בעצמנו ובמצב הפנימי שלנו" (B49)
• "הזמן הוא התנאי הצורני האפריורי של כל התופעות בכלל. החלל, בתור הצורה הטהורה של כל ההסתכלויות החיצוניות, מוגבל בתפקידו כתנאי אפריורי לתופעות חיצוניות בלבד. אולם כל הדימויים, בין שיש להם מושא חיצוני ובין שלא, הם כשלעצמם קביעות של הרוח, ובתור כאלה שייכים למצבה הפנימי; והמצב הפנימי כפוף לתנאי הצורני של ההסתכלות הפנימית, כלומר לזמן" (B50)

בחוש פנימי, קאנט מתכוון לכל תוכן מנטלי - מחשבות, רגשות, רעיונות וכדומה: גם לאלו יש לדעת קאנט מימד חושני, שהזמן (והחלל) עומד בבסיסו בהכרח.

קאנט מתחיל לקשור כאן קשר עמוק בין הפנים לחוץ: המחשבות שאני חושב (כמו "הנה, עידו נכנס לחדר כרגע) לגבי החוץ גם מכוננות את הפנים⁶.

הדברים שאמרנו מלמדים אפוא [...] האידאליות הטרנסצנדנטאלית של הזמן

B52

כמו בדבריו על החלל, עבור קאנט אין תמיד ניגוד בין פרטני לכולל (סובייקטיבי לאובייקטיבי).

הערות כלליות לאסתטיקה

ובכן, רצינו לומר: שכל הסתכלות שלנו אינה אלא דימוי של תופעה; הדברים שבהם אנו מסתכלים אינם כשהם-לעצמם מה שהסתכלותנו רואה בהם, וגם יחסים אינם ערוכים כשהם-לעצמם כפי שהם מופיעים לנו

B59

קאנט טוען שהחלל והזמן הם רק צורות ההסתכלות בתופעות. נשמע לא עקבי להגיד שאותו הדבר, שאני מתנסה בו כאן ועכשיו, ואיני יכול אלא להתנסות בו כבמקום וזמן מסוימים, קיים גם במובן אחר שאינו חלל-זמני. במילים אחרות, אנחנו מייחדים דברים, בין השאר, על ידי מיקומם בחלל ובזמן. אך אי אפשר לייחד כך דברים כשהם-לעצמם. בעצם, לא ברור כלל, בהקשר ההכרתי, איך ואם יש לייחדם.

זהו כמובן נושא במחלוקת פרשנית אדירה.

מה עשוי להיות אופי המושאים כשהם-לעצמם, במובחן מכל אותה קליטות של חושיותינו, זאת לא נוכל לדעת כלל. איננו מכירים אלא את אופן תפיסתנו את המושאים, שהוא מיוחד לנו, ולכן אינו שייך בהכרח לכל מצוי, אלא רק לכל אדם, ורק בו אנחנו עוסקים.

B59

מה המושאים עשויים להיות כשלעצמם, זאת לא נוכל לדעת לעולם על ידי ההבהרה הגדולה ביותר של תופעותיהם, שהיא הדבר היחיד המסור ליכולתנו

B60

האם קאנט מחויב לטענה שחרף העובדה כי איננו יודעים דבר אודות דברים כשהם לעצמם, אנחנו יודעים שהם קיימים? אולי יש לנו יחס אפיסטמי אחר לעובדת קיומם?

---

1. מיוונית: αἴσθησω - לתפוס ↩

2. עידו מדגים בשיחה יומיומית: "אתה לא מאמין מה ראיתי אתמול בלילה!" "איפה?" ↩

3. קאנט מערער על יום בהרבה מובנים, ונותן לו הרבה קרדיט בתגלית שלו - הוא אפילו אמר שיום כמעט גילה אותה, משום שניסח את המזלג באופן כה ברור שקאנט רק היה צריך לחבר בין חלקיו השונים. ↩

4. כמו שאנדי אומר, Οne damn thing after another! ↩

5. מסיבה זו, תנועה היא אחד מהדברים הכי יסודיים עבור קאנט: אם אפשר לייצג תופעה או חוק טבע כתנועה, זהו הייצוג הבסיסי ביותר, משום שהגענו עד לצורות ההסתכלות הטהורות, קרי - לא יהיה ייצוג בסיסי יותר. ↩

6. בשלילת האידיאליזם קאנט קובע כי מושגים חיצוניים, שאנו מכוננים בחלל ובזמן, הם תנאי לחוש הפנימי. ↩