הדדוקציה הטרנסנדנטאלית

זהו החלק הכי נידון בפילוסופיה התיאורטית של קאנט - יערות שלמים הושמדו בברזיל, אומר עידו, בגלל הדדוקציה הטרנסנדנטאלית.

קאנט מצהיר זהו החלק הכי קשה, ששינה הכי הרבה במהדורה השנייה¹.

אינני מכיר חקירות חשובות יותר [...] וכפי שאני מקווה, לא לשווא.

Αxvi

אשר למהדורה שנייה זו [...] לפסיכולוגיה הרציונלית

Bxxxvii - xxxviii

הדדוקציה היא שיטת חשיבה קריטית לשיטה הקנטיאנית, ולכן היא משחקת תפקיד כה מרכזי: קאנט כל הזמן יתעסק בה בצורה כזו או אחרת.

אז, מה זה?

חכמי המשפט, בדברם על זכויות [...] המצדיק את הזכות להשתמש בהם.

B116-117

חשבו על פרה. נטייל באחו המוריק (איפה שהיו היערות הברזילאים) ונגיד, הנה פרה - אף אחד לא יבקש מאיתנו, מה? תראה לי דדוקציה. ומצד שני, יש מושגים כמו מזל או גורל, שכן דורשים הסבר - יש בכלל דבר כזה? באיזו זכות אנחנו משתמשים בזה? לא ברור שיש להם תוקף: אין להם יסוד משפטי או תבונתי ברור.

קאנט שואל את הדדוקציה מעולם המשפט².

ברם, בין ריבוי המושגים המהווים את המרקם המעורב של ההכרה האנושית [...] איך המושג נעשה לקנייננו.

B117

חלק מהמושגים האלו לא ניתנים להצדקה אמפירית - כמו סיבתיות (או גורל). במקרה האמפירי - הכל נפלא, אין בעיה: המושג שלך מוצדק לגמרי. אבל במושגים שלא ניתן להצדיק אמפירית, מושגים אפריורים, אנחנו נדרשים לסוג אחר של הצדקה כדי ש"ייעשה קנייננו" - למה שנוכל להחיל אותם על הניסיון?

ראה גם

Henrich, 1989 - על הדדוקציה של קאנט

הנריך מרגיש שהמונח מורה כאן לא על המושג הלוגי של הדדוקציה, אלא על מושג משפטי נפוץ בעת החדשה. דדקוציות היו כתבים משפטיים שביקשו לבסס בעכלות או זכות שימוש, בעיקר על שטחים: הייתה להם חשיבות גדולה בדיפלומטיה בין שליטים.

דדוקציה מחייבת חזרה אל עובדה או פעולה שהן המקור שאמור לבסס את הזכות או החזקה (למשל: קבלה בירושה). במקרה לפנינו, תידרש התחקות אחר המקור האפריורי של הקטגוריות בשכל הטהור, ואחר האחדות הטרנסנדנטלית של האפרצפציה³

ההתחקות הזו היא צעד הכרחי בביסוס הזכות לעשות שימוש בקטגוריות על מושאי הניסיון - הדדוקציה מתיימרת להראות שמותר לנו להשתמש בקטגוריות על קרקע הניסיון.

הדדוקציה של קאנט, שלא כמו דדוקציה משפטית, מתמקדת במימד ה"משפטי" בלבד (פילוסופי), ולא האמפירי.

ולמה צריך בכלל דדוקציה טרנסנדנטאלית?

בשלב של מושגי השכל הטהורים מתעורר צורך לא נמנע [...] ויחזור אל אי הידיעה שממנה יצא.

B120-121

קאנט הראה שבהכרח אנחנו חושבים על מושאי הניסיון באמצעות מושגי השכל הטהורים. זה מה שהשיגה הדדוקציה המטפיזית של מושגי השכל הטהורים. אך האם אמנם יש למושגים תוקף לגבי המושאים הללו? זכרו שדדוקציה מבקשת לבסס את הלגיטימיות של התביעה. האם לקטגוריות תביעה לגיטימית לגבי מה שנתון לחושים? איך מקשרים בין שני מקורות ההכרה של קאנט - אנחנו (החלל, הזמן, הקטגוריות), והניסיון האמפירי?

מסתתרות כאן שתי טענות על אודות כל פרט חושב וכל עצם נחשב:

• בהכרח, כל פרט מתנסה בעצם (אובייקט) באמצעות הקטגוריות.
• בהכרח, כל עצם ניסיון של סובייקט מדגים את הקטגוריות (או: הקטגוריות חלות עליו, מכוננות אותו)

איך ייתכן שתאים סובייקטיבים של החשיבה יהיו בעלי תוקף אובייקטיבי [...] שמא מדובר במושג ריק שאין לו שום מושא בקרב התופעות [...]

מי שחושב להתחמק מיגיעתן של חקירות אלה [...] אם יעסקו בהם כבתוצרים אמפיריים בלבד.

B123-124

יום חיפש, ובצדק לא מצא, הצדקה לשימוש במושגים אפריוריים, כמו סיבתיות, אומר קאנט: הוא מצא סיבתיות רק במונחה האמפירי - מונחה האפריורי הוא "הזייה שטווה מוחנו"⁴.

המעבר מ"מושג של איזה מושא" ל"מושגים של מושגים בכלל" נדמה בעייתי. זה דבר אחד לומר שאנחנו מתנסים בדברים גם באמצעות מושגים ודבר אחר לומר שיש מושגים של מושאים בכלל. הטענה היא שאם יש מושגים אפריוריים, אז הם חייבים להיות כאלה שחלים על מושאים בכלל, שהרים הם חלים על מושאים לפני כל ניסיון - הם מושגים שרק באמצעותם אפשר לחשוב מושא של הניסיון.

המושג כלב חל כתלות במה נתון לפניי: אולי זה כלב, ואולי זה לא כלב. אבל מושגים אפריוריים צריכים להיות מושגים של מושאים בכלל - הם לא יכולים להיות תלויים אמפירית, אלא חייבים להיות בעלי אוניברסאליות חמורה. בהיותך אובייקט, המושג האפריורי חל עליך ב ה כ ר ח - אני יכול לקרוא לכלב כלב כי הוא מתאים אמפירית לכלב, אבל אני לא צריך - ולא יכול! - להצדיק באותו האופן סיבה ותוצאה: כל דבר, בהיותו דבר, הופיע מסיבה מסוימת - סיבתיות היא מושג אפריורי.

לדדוקציה הטרנסנדטאלית של כל המושגים האפריורים [...] לא יהיה אפשר להבין את יחסם לאובייקט כלשהו.

B126-127

---

לוק המפורסם, כיוון שהזניח שיקול זה [...] ומופרכת אפוא על ידי העובדה.

הראשון משני אישים אלה [...] ועם זאת להשאיר פתוח את שדה פעילותה התכליתית.

B127-128

יום הבחין נכון שאי אפשר להחיל מושגים כמו סיבתיות בהכרחיות חמורה בלא הצדקה כלשהי. אולם שלא כמו יום, קאנט אינו ספקן: הוא אינו מטיל ספק בניסיון או בחוקי הטבע, אלא מנסה להתחקות אחריהם. המדע הטהור - כמו הגיאומטריה - דוחה בעיניו ספק כזה; במובן מסוים, קאנט יוצא מתוך הנחת האפריוריות הזו, כמו של הגיאומטריה⁵. בתמצית, קאנט מקבל את המדע של היום ("היום" של קאנט, לא היום היום) כאפריורי, ורק אז מבקש להבין מאיפה היא מגיעה.

כאן קאנט מציג מושג חדש וחשוב - הקישור -

הקישור של ריבוי בכלל לעולם [...] בתור קישור

B129-130

הקליטה החושית היא סבילה (אסתטיקה), בעוד השכל הוא פעיל (לוגיקה); הקישור בין הקליטות החושית לדימוי הוא מפעילות השכל, שמבצע בין השניים סינתזה.

ישנו ויכוח, כמובן, סביב ההנחות האלה (למרות שקאנט אומר בהתרסה שאפשר להיווכח בכך בקלות⁷): יש כאלה הטוענים שהארגון נמצא ברמת החושים. קאנט ינסה לטעון בעד הארגון בצידו של השכל באמצעות הדדוקציה כולה.

מה בדיוק הכוונה? נגיד ואנחנו מסתכלים על כלב. קאנט טוען שאנחנו לא קולטים אובייקט שלם - כלב - אלא שיש קלט "גולמי", שאנחנו מגגבבים לכדי כלב, בשכל⁶. אותה הפעולה ממש מלכדת כל דבר, כל סינתזה: אתה מגבב כלב כמו שאתה מגבב פרח כמו שאתה מגבב המבורגר.

הסינתזה הזו היא לאו דווקא מודעת: בין שאני מודע ובין שלא, אני מבצע סינתזה בין הקלט החושי לדימויים.

ועכשיו, הדברים מתחילים להסתבך -

נוסף על מושג הריבוי והסינתזה שלו [...] אפילו בשימושו הלוגי

B130-131

הקישור שקאנט מדבר עליו נובע מאחדות הקודמת לכל קישור: האחדות היא התנאי לכל קישור, ולכן קודמת לקטגוריות: למשל, דבר חייב להיות דבר אחיד לפני שחל עליו יחס הסיבה והתוצאה.

צריך שה[דימוי] אני חושב [...] להסיק מסקנות רבות.

B131-133

כל דימוי פרטני הוא כזה שאני חייב להיות מסוגל לחשוב אותו (אחרת הוא לא שלי). אני חושב⁸ (לאו דווקא מודע) כאן הוא קודם לכל דימוי שלי - אני חושב ש [כך וכך הוא מצב העניינים]. הדימוי אני חושב הוא תודעתנו העצמית הטהורה - אחדות מקורית, יחידה ומאוחדת.

האחדות הזו - אותו אני חושב - הוא תנאי טרנסנדנטלי: בלעדיו אין חוויות של ריבוי - אני מכיר בזה שיש ריבוי משום שאני יחיד. הנחת האני הזו מכונה בפי קאנט האפרצפציה הטהורה⁹, או האפרצפציה המקורית⁹ - מה שאנחנו לא יכולים להיות מודעים אליו, לתפוס, משום שהוא התנאי לתפיסות - זו האחדות הטרנסנדנטאלית של התודעה העצמית⁹, המלווה את כל שאר הדימויים שלנו.

דוגמה

עידו רגיל שדברים בעלי משקל נופלים למטה: זה קורה לו המון, במיוחד כשהוא עייף. לכן אם פתאום יעזוב משהו בעל משקל והוא לא ייפול למטה, זו תהיה סתירה - ההתנסות הזו, כחלק ממארג אחד, מערך ההתנסויות של עידו, צריכה להתאים לשאר, כחלק מדבר אחד. אחרת, עידו יכל לראות מכונית אדומה-ירוקה, ויכל להגיד כן, ראיתי אותה ירוקה וראיתי אותה אדומה - זה בשתי מגירות במוח, וזהו.

העצמי הזה הוא, כמובן, פעיל - השכל מארגן את הקלט החושי על פי העקרונות האפריוריים: החלל והזמן, והקטגוריות.

אבל שימו לב שמסתתרת כאן חתיכת הנחה: שהניסיון הוא אחיד. לכך, אחרים יכולים להגיד: ...לא. אולי זה פשוט הכל מגירות-מגירות, או הרגלים.

שימו לב, אין כאן טיעון עדיין לאיך הניסיון עובד: קאנט רק מביא לנו את הכלים, את היסודות.

המחשבה, "דימויים אלה הנתונים בהסתכלות שייכים כולם לי" [...] העיקרון הגבוה ביותר בכל ההכרה האנושית.

B133-135

יום חושב שיש רק עצמי רבגוני: קאנט משיב לו כאן שאחדות העצמי היא מקור הרבגוני - ולא הקלט החושי שמגיע אחר כך. האפרצפציה הטהורה היא "העיקרון הגבוה ביותר בכל ההכרה האנושית".

בקיצור, כותב קאנט:

[דדוקציה זו] היא הצגה של מושגי-השכל הטהורים (ואתם של כל הכרה עיונית אפריורי) בתור עקרונות שלאפשרות הניסיון; הצגה של הניסיון כקביעה של תופעות בחלל ובזמן ובכלל; ולבסוף הצגת הקביעה הזו כנובעת מתוך עקרון האחדות הסינתטית המקורית של האפרצפציה, כצורה של השכל, ביחס לחלל ולזמן כצורות מקוריות של החושיות.

B168-169

בעצם, מה שקאנט מציע כאן הוא הגדרה לניסיון - ולא טיעון.

בשלב של מושגי השכל הטהורים מתעורר [...] לעיל דדוקציה טרנסנדנטאלית.

B120-121

למה בכלל הכרחי לבקש דדוקציה טרנסנדנטאלית? קאנט הראה שבהכרח אנחנו חושבים על מושאי הניסיון באמצעות מושגי השכל הטהורים. אך האם אמנם יש למושגים תוקף לגבי המושגים הללו? זכרו שדדוקציה מבקשת לבסס את הלגיטימיות של תביעה (נגיד על שטח).

בהכרח, כל סובייקט מתנסה באובייקטים באמצעות הקטגוריות, וכל אובייקט ניסיון של סובייקט מדגים את הקטגוריות.

דוגמה - הדגמת הקטגוריות

מה הכוונה במדגים את הקטגוריות? היוונים, למשל, אהבו לחשוב שאנשים שחולים בצהבת רואים הכל צהוב. אבל אם אני רואה את הכל צהוב, האם כל הדברים באמת צהובים? השאלה היא אם הדברים מצייתים לניסיון.

על ידי האני כדימוי פשוט [...] גם באמצעות סינתזה [בפועל]

B135-136

אני הוא זה שמתנסה בכל הדברים: אני רואה חתולים, אני מלטף חתולים, אני שומע מייאוים (אני מצווח "ג'ינג'י, תחזור!" כשג'ינג'יסתוטאלס, החתול הג'ינג'י בבית הסטודנט, קם והולך ממני בבוז). בבסיס כל הניסיונות הנבדלים האלה יש ניסיון אחד ומאוחד - אני - ושם מכניס קאנט את האחדות הטרנסנדנטאלית של האפרצפציה: אם יש אחדות בניסיון¹⁰, חייב להיות משהו מאחד.

אנחנו מסתובבים בעולם וצוברים מושגים אמפיריים - חתול 🐈‍⬛, ג'ירפה 🦒, פינגווין 🐧, ג'ינג'יסטותאלס 🐈. מה מבטיח שכל המושגים האמפיריים הללו יתאחדו למשהו אחד? חייב להיות מושגים שחלים על כל מושא באשר הוא מושא למען האיחוד הזה - ואלו הקטגוריות. כלומר, העצמי הוא לא הדבר המאחד - הוא מה שמפעיל את הקטגוריות, הן הדבר המאחד.

לפי האסתטיקה הטרנסנדנטאלית, העיקרון העליון [...] וכך לא יוכלו להיתפס יחד בתודעה אחת.

Β136-137

מבחינת החושיות, החלל והזמן הם העקרונות הראשונים; מבחינת המחשבה, זו האחדות המקורית של האפרצפציה (האחדות הטרנסנדנטאלית של האפרצפציה - אני).

אם כן, הכרת השכל הטהורה הראשונה [...] כי בכל דרך אחרת, ובלי סנתזה זו, אין הריבוי יכול להיות מאוחד בתודעה אחת

כאמור, משפט אחרון זה הוא בעצמו אנליטי [...] באמצעות הביטוי הכללי "אני חושב"

B137-138

ניתן לחשוב על החלת המושג כמו הפרדה בין צורה לרקע בפסיכולוגיה: אנחנו מזהים הבדל בין האובייקט (הצורה) לרקע, מה שתופס את האובייקט (אני, האחדות המקורית של האפרצפציה, וכו').

זכרו - קאנט מדבר כאן על תנאים הכרחיים, לא מספיקים; לפעמים יכול להיות אני, בלי תפיסה תקינה (ר' גם - The man who mistook his wife for a hat)

אופי התפיסה בפועל הוא אמפירי: קאנט הוא אידיאליסט טרנסנדנטאלי, אבל גם ריאליסט אמפירי. בתמצית, קאנט קובע - כדי שתהיה תפיסה, חייב להיות אני, אבל עכשיו שיש אני, איך אותו אני תופס זו שאלה אמפירית: המטאפיזיקה לא מחליפה את המדע.

אינטואיטיבית, מרגיש לנו שהדברים כבר מאוחדים, ועם זאת כבר נבדלים - הנה בית הסטודנט, והנה ג'ינג'יסטותאלס שם בפנים - אבל קאנט טוען שאנחנו מכוננים את הדברים מסביבנו, באופן פעיל, מעצם החלת המושגים; זה נשמע לנו מוזר.

האחדות הטרנסנדנטאלית של האפרצפציה היא אותה אחדות [...] באופן אמפירי בשביל קישור כזה.

B139

קאנט מבחין כאן בין התנאי הטרנסנדנטאלי להתנסות באובייקט בכלל, לתנאים האמפירים ההופכים דבר נתון מסוים לאובייקט עבורי. קאנט טרוד בדדוקציה בתנאי הראשון: התנאי השני בלבד לא מספיק, ולכן בלי התנאי הטרנסנדנטאלי אין אחדות בכלל.

מעולם לא שבעתי רצון מן ההסבר שנותנים הלוגיקנים לשיפוט בכלל: [...]

כשאני בוחן מקרוב את היחס של הכרות נתונות [...] כלומר ליחס שתוקפו אובייקטיבי

B140-142

כשאנו טוענים טענה שאנו מייחסים לה אובייקטיביות, אנחנו טוענים שהיא חלק ממכליל הניסיון האובייקטיבי, שמותנה באחדות האפרצפציה. זו, לטענת קאנט, משמעות האוגד (he IS): כך באמת הם פני הדברים - Things really are so and so: לא אני בלבד חש ככה - הדברים עצמם הם כאלה.

הריבוי הנתון בהסתכלות חושית כפוף [...] כפוף בהכרח לקטגוריות.

B143

הפעולה השכלית המכפיפה הסתכלויות תחת מושגים היא שיפוט. כדי שהשיפוטים שלנו יהיו חלק מניסיון אחד הם צריכים להיות כפופים לאחדות האפרצפציה.

אם לסכם:

• כל ההתנסויות במושאים הן כאלה שאפשר לאחדן בניסיון אחד - אחדות הניסיון מובלעת במושג הניסיון.

• ההתנסויות שלי במושאים מאוחדות בניסיון אחד תחת האחדות הטרנסנדנטלית של האפרצפציה¹² - ה"אני החושב" - המודעות העצמית שלי להתנסויות שלי כהתנסויות שלי - דהיינו, שלי אחד ויחיד.

  בתמצית, ההתנסות שלי בתוכן מניחה בתוכה מודעות עצמית. כלומר, העצמי הוא העיקרון העליון של כל חשיבה.

• האחדות הטרנסנדנטלית של האפרצפציה יכולה להכניס אחדות לכל התנסות שלי, רק אם היא פועלת באמצעות מושגים מאחדים באמצעותם אנו חושבים על כל מושא באשר הוא מושא¹³

  אני מתנסה בכל מיני דברים - בתפוזים, תפוחים, אגסים. מה מאחד לי את כל זה? כל אחד מהם הוא מושג נפרד; איך הם שייכים למרחב אחד של ניסיון? תשובתו של קאנט היא - באמצעות הקטגוריות - וזו טענתו הגדולה: כל מושא באשר הוא מושא נשכל באמצעות הקטגוריות, ולכן הן תנאי לכל ניסיון - אנחנו לא יכולים להבין שום דבר שלא דרך הקטגוריות.

• הקטגוריות הן המושגים באמצעותם אנו חושבים על כל מושא כמושא.

• הקטגוריות הן תנאי הכרחי לכל מושא ניסיון.
• בהכרח, כל פרט מתנסה באובייקטים באמצעות הקטגוריות; הקטגוריות הן הquid juris - החוק ההכרחי.

יותר מכל, קאנט טרוד במה משותף לכל הפרטים (סובייקטים) באשר הם. על קאנט נאמר שהוא הראשון שעושה פילוסופיה של בני אדם - בכך שהוא טרוד בנו כיצורים תבוניים וחשים, ומחפש לעמוד על הקשר הזה.

קאנט מסכם את חלקה הראשון, הסובייקטיבי של הדדוקציה בטענה -

בהכרח, כל סובייקט מתנסה באובייקטים באמצעות הקטגוריות

מצגת

[...] במשפט שלעיל נעשתה אפוא התחלה של הדדוקציה של מושגי־השכל הטהורים. בהתחלה זו — כיוון שהקטגוריות נובעות בשכל לבדו בלי כל תלות בחושיות - עדיין אני צריך להפשיט¹⁴ מן האופן שבו הריבוי נתון להסתכלות אמפירית, ולתת את דעתי רק לאחדות שהשכל מכניס להסתכלות במיצוע הקטגוריה. בהמשך (26§) נראה, על סמך האופן שבו ההסתכלות האמפירית ניתנת בחושיות, שאחדותה של ההסתכלות האמפירית אינה אלא זו שהקטגוריה מצווה להסתכלות נתונה בכלל לפי 20§ דלעיל. בכך יוסבר תוקפה האפריורי של הקטגוריה לגבי כלל מושאי החושים שלנו, ורק בזה תושג מטרת הדדוקציה בשלמותה.

B144-145

המטרה הבאה היא הצד האובייקטיבי:

בהכרח, כל אוביייקט ניסיון של סובייקט מדגים¹¹ את הקטגוריות

[...] דברים נתונים לנו בחלל ובזמן רק במידה שהם תפיסות של חושים (דימויים מלווים בתחושה), כלומר רק באמצעות דימוי אמפירי. [...] מכאן נובע, שגם הקטגוריות לא מספקות לנו שום הכרה של דברים במיצוע ההסתכלות, אלא אם הדבר נעשה באמצעות יישומן האפשרי להסתכלות אמפירית; כלומר: הקטגוריות משרתות אך ורק את אפשרותה של הכרה אמפירית. אבל לזה קוראים ניסיון. מסקנה: לקטגוריות אין כל שימוש אחר להכרת הדברים, אלא אם כן הם נלקחים כמושאים של ניסיון אפשרי.

B147-148

אנחנו מתנהלים בעולם באמצעות החושים, בראש ובראשונה ראייה ושמיעה (ניכר גם בשפה שלנו - אתה רואה? קרי, אני צדקתי); הקטגוריות מאפשרות ניסיון, אבל לא מבצעות אותו בפועל - הניסיון הוא יישום של הקטגוריות על הקלט החושי, ההסתכלות האמפירית. אך מתבצע היישום הזה בפועל?

אך כיוון שאצלנו מונחת ביסוד [...] הסתכלות אפריורית. סינתזה זו של ריבוי ההסתכלות החושית [...] את אפשרותה של הכרה אחרת.

B150-151

הקטגוריות רוכשות ממשות בעצם ההחלה על מושאי החושים, והפוך; אנחנו מבינים מושאים משום שאנחנו יכולים להחיל עליהם את הקטגוריות. אנחנו מגבבים קלטים חושיים לכדי מושאים ממש (הנה ציפור, הכחלי), ובכך שאנחנו מגבבים אותם ממש לפי קריטריון מסוים ("ציפורים"), הקריטריון ממשי.

עבור קאנט, אנחנו לא פשוט קולטים מה ששם בחוץ; מפתה לחשוב שהכחלי יושב על העץ ומצייץ אם נסתכל עליו ואם לא. אבל עבור קאנט, הכחלי הוא (עבורנו) תוצר פעיל ממש שלנו - אני גיבבתי את המקור, הציוץ, והנוצות בכך ששיימתי אותן ככחלי, ובכך כוננתי את הכחלי.

כחלי. אני כוננתי!

אולם כאשר הסינתזה התבניתית [...] אלא לפסיכולוגיה.

B150-151

היישום של השכל על החושיות הוא הסינתזה הטרנסנטנדאלית של הכוח-המדמה - הארגון הראשון של הקלט החושני. כלומר: היכולת שלנו לאגד קלט חושי לכדי דימויים, התלוייה בניסיון ובקטגוריות. בפשטות, כדי להרכיב ראש של נשר על אריה צריך להכיר גם נשר וגם אריה.

הכוח המדמה - היכולת שלנו לייצר דימויים - היא ספונטנית, אבל כפופה לשכל. הכוח הזה יכול להיות סביל - ראית כלב, אז אתה נזכר בחווית ילדות עם כלב¹⁵ - או פעיל - כוח מדמה יוצר בשירות השכל.

הדדוקציה המטאפיזית¹⁶ הוכיחה את מקור הקטגוריות [...] להכתיב לטבע את החוק, ואף לעשות את הבע עצמו לאפשרי. כי אלמלא יכלו הקטגוריות לתפקד כך, לא אפשר היה להסביר כיצד ייתכן שכל מה שעשוי לבוא בפני חושינו חייב להיות כפוף לחוקים הנובעים אפריורי מן השכל לבדו.

B159-160

באופן מדהים, קאנט אומר כאן שהמבנה הבסיסי ביותר של הטבע הוא המחשבה - הוא זה שמכתיב לטבע את המבנה ואפילו מאפשר אותו ממש. הדרך היחידה להוכיח את הקטגוריות היא להדגים כיצד הן מכוננות את מושאי הניסיון. זהו לב ליבה של המהפכה הקנטיאנית ממש: היא לא מדברת על אופנים חולפים בתפיסה שלנו (אם אני מפחד מברווזים, נדמה לי שכל הברווזים רודפים אותי), אלא המבנה שכל הכרה באשר היא הכרה מטילה על העולם.

חוק, מושג, וחוק טבע אצל קאנט 🦒↓

שימו לב: אצל קאנט חוקים ומושגים הם סינונימיים. הקטגוריות הן החוקים, בעוד שחוקי טבע הם חוקים אמפיריים, שלא נתונים לנו אפריורי.

איני יכול שלא לתפוס ג'ירפות אלא בחלל ובזמן - זה חוק. זה שיש בכלל כבידה, ג'ירפות (כי אם לא היה להן צוואר ארוך הן היו מתות בסוואנה) זה כבר (חוק) אמפירי.

ג'ירפה. חלל-זמנית אפריורי, נוכחת אפוסטריורי.

קודם כול אעיר, שאני מבין בסינתזה של האפרהנסיה¹⁷ את הצירוף של הריבוי בהסתכלות האמפירית, שאמצעותה מתאפשרת תפיסת חושים, כלומר, מתאפשרת תודעה אמפירית שלה (כתודעה)

B160

כלומר, זה שאני רואה משהו מוגדר בחלל על הזמן הוא משום שיש בי כוח מקשר - סינתזה של האפרהנסיה - שמאחד אותו.

בדימויי החלל והזמן יש לנו צורות [...] של אחדות הריבוי הזה

הערת קאנט: בחלל שמדמים אותה כמושא [...] לחלל ולזמן ולא למושג השכל.

B160-161

הייצוגים הפנימיים שלנו - מחשבות, רגשות, זיכרונות וכו' - מתקדמים בזמן, אבל לא במרחב (אי אפשר לשאול איפה - פיזית, בחלל - נמצא הזיכרון, המחשבה, וכו').

זכרו את הנקודה הזו, על הזמן: הצורה היחידה המשותפת לכל ההתנסויות. היא משחקת תפקיד מכריע בהגות של קאנט אחר כך.

יש לנו את שתי הצורות שלנו - חלל וזמן. החיבור הולך על פי הצורות האלה - מה שיהיה נכון בחלל ובזמן יהיה נכון גם לגבי התפיסה של החלל ובזמן.

...מה?

הזמן הולך קדימה. ככה הוא נתון לנו; מהעבר דרך ההווה אל העתיד. משום שככה זמן נתון לנו, לא נוכל לתפוס משהו בזמן כשהוא הולך פתאום אחורה.

באופן דומה, אנחנו תופסים בשלושה מימדים. ככה החלל נתון לנו: כתלת מימדי. לכן, לא נוכל לתפוס משהו בחלל כארבע-מימדי.

(אההה...)

כלומר, גם אם במציאות האובייקטיבית יש דבר כזה כמו זמן שהולך אחורה (או שאין זמן בכלל), או יותר מימדים או פחות מימדים - אני, כפרט, אינני יכול לתפוס את הדברים האלה אלא בצורה כזו.

החלל והזמן נתונים לנו לא רק כצורות, אלא כמושגים של ממש. כשאני מסתכל על ג'ירפה, אני תופס אותה כדבר אחד, שלם; יש לי דימוי של ג'ירפה. באותו האופן, כשאני חושב על החלל או על הזמן, אני חושב עליהם כדבר אחד, שלם. כל זה מגיע כשלם מאוחד, אומר קאנט - מאיפה זה הגיע? זו הדדוקציה ממש.

בדימויי החלל והזמן יש לנו צורות של ההסתכלות החושית האפריורית [...] גם לגבי כל המושאים של הניסיון.

B160-161

כדי לתפוס משהו, צריך לתפוס אותו כמלוכד. מה צריך כדי לתפוס אותו מלוכד? מושגים מלוכדים של חלל וזמן. ומה מאפשר את זה? השכל, באמצעות הקטגוריות.

ראית משהו? מתי? איפה? - אילו שאלות נכונות לשאול אפריורי. ומשום שאנחנו מניחים את דברים בחלל אחד, ובזמן אחד, תמיד נכון לשאול אותם האחד ביחס לשני (אחד לפני השני? אחד ליד השני?). בכך הקטגוריות הן תנאי לכל אפשרות ניסיון - משום שכל דבר שנתון בתפיסה החושית כבר כפוף לקטגוריות, משום שהן אחראיות לליכוד הזה - לסינתזה של האפרהנסיה.

למשל: כשאני הופך את ההסתכלות האמפירית של בית [...] חייבת להתאים לה לחלוטין.

B162

כלומר, קודם כל אנו תופסים אובייקט (הנה, בית!) ומה שמאפשר לנו לכונן אותו ממש הוא ההפשטה מהחלל הזמן - הנה חלל וזמן שאינם חלק מהחלל והזמן - זה בטח משהו אחר. כך הקטגוריות מאפשרות לנו לכונן אובייקטים - בכך שמונחים חלל וזמן אפשר להפשיט אותם ולבדל אובייקטים.

כאשר (בדוגמה אחרת) אני תופס את קפיאת המים [...] וכיוצא בזה בכל שאר המקרים.

B162-163

קטגוריות הן מושגים, המתווים אפריורי חוקים לתופעות [...] כאן מצוי הפתרון לחידה זו.

B163

כלומר, החוקים הבסיסיים ביותר של הטבע הן הקטגוריות של החשיבה האנושית. איך ייתכן שהעולם כולו מציית לעיקרון הסיבתיות? כי עצם החשיבה שלנו מצווה אותה לעולם, כותב קאנט וקוטף בראשו את השבחים.

אבל, זה לא נראה מוזר?

אין שום דבר מוזר יותר בכך [...] בתור היסוד המקורי של חוקיותיו ההכרחית (natura formaliter spectata).

B164-165

כלומר, למה זה תופס? כמו שאמרנו באסתטיקה ובלוגיקה, זאת משום שהטבע הוא הטבע הנצפה - הצורני.

ברם, מעבר לחוקים שבהם מיוסד טבע בכלל [...] זאת מלמדים רק את אותם חוקים אפריוריים.

B165

קאנט מדגיש - יש גבול למה שנתון לנו אפריורי; אנו מכוננים את הצורה של התופעות, שדה הניסיון, אבל מה שקורה בפנים - אמפירי לגמרי.

איננו יכולים לחשוב של מושא אלא באמצעות קטגוריות; [...] לבד מזו של מושאים של ניסיון אפשרי.

B165-166

אם לסכם:

• הקטגוריות מאפשרות הכרת מושאים רק אם הן מוחלות על ההסתכלויות האמפיריות.
• אותה החלה נקראת סינתזה תבניתית, המהווה תנאי להכרת מושגים. הסינתזה היא טרנסנדנטלית ומתבצעת בידי הכוח המדמה היוצר (הסינתזה של האפרהנסיה) בהתאם לקטגוריות.
• אותו הכוח המדמה היוצר הוא הצירוף של הריבוי בהסתכלות אמפירית, בהתאם לצורות ההסתכלות (החלל והזמן) האפריוריות.
• החלל והזמן הם לא רק צורות ההסתכלות, אלא גם הסתכלויות בעצם (החלל מובן במונחי חלל).
• מקור האחדות של החלל והזמן כהסתכלויות (החלל והזמן) הוא השכל, ככושר המאחד את הריבוי החושני באמצעות הקטגוריות.
• קטגוריות אפוא הן מושגים המצווים אפריורי חוקים למושאי ניסיון אפשרי ובכך מצווים לטבע כמכלול כל התופעות.
• הקטגוריות חלות על כל מושא בהכרח.

---

1. למרות שהוא טוען בתוקף שלא שינה כלום - לקאנט יש נטייה כזו לאין חדש תחת השמש, רק בטעות שכתבתי הכל, אופסי. ↩

2. קאנט מרבה להשתמש בדימויים משפטיים (כמובן). ↩

3. שם מעולה לבן בכור. עידו מספר שהתלבט אבל בחר במשהו אחר. אחי שונא-הפילוסופיה מחדד שמדובר עדיין בשם מצוין לחתול. ↩

4. קאנט אוהב את הביטויים האלה, קצת כמו נסראללה, אומר עידו. ↩

5. קאנט האמין באמת ובתמים שדברים כמו הפיזיקה הם אמנם אמפיריים, אבל כבר לא יופרכו - בהיותם אמיתות של הטבע. אולם היום דברים כמו גיאומטריות לא-אוקלידיות ופיזיקת קוונטים מערערים על הקו הזה. נקרא לזה שריד היסטורי. ↩

6. שופנהאואר מרחיב ומבהיר נקודה זו בעיקרון הסיבה המספקת, פרק רביעי, ס' 20-24. ↩

7. בטיעון פילוסופי, קל לראות תמיד מבשר אסון. ↩

8. רומז לדקארט. דקארט סבור שהאני החושב קודם לכל ידיעה ותפיסה, וקאנט חושב הפוך - הידיעה והתפיסה מכוננים את האני החושב (בזמן, בשכל...). אלו לעומת יום, שלא מכיר באני בכלל, אלא רק אוסף של מצבי-אני (אני רעב, אני עולה על הרכבת, אני מלטף את ג'ינג'יסטותאלס, החתול הג'ינג'י בבית הסטודנט, וכו' - בלי עקרון מאחד יחיד). ↩

9. קאנט כקאנט נוהג - אלו שלוש שמות קשים לאותו הדבר בדיוק שהוא משחיל לנו בפסקה אחת. ↩↩↩

10. מסתתרת כאן הנחה סמויה שיש בכלל ניסיון: קאנט מקבל אותה כמובנת מאליה ולא מנסה להניא את הספקן מדעתו בפרויקט הפילוסופי שלו. ↩

11. Exemplifies ↩

12. קרי, התודעה העצמית (אף אחד אחר חוץ מקאנט לא אומר האחדות הטרנסנטלית של האפרצפציה. מי היה מאמין?) ↩

13. זו טענה שנכנסה על פי עיקרון החסד - הניסוח בטקסט לא הכי ברור, אבל ככה עידו מפרש את זה. ↩

14. להתעלם, להניח בצד, to abstract away. ↩

15. זו עקיצה כלפי יום, שסבר שאנחנו מקשרים דברים מכוח ההרגל - באופן סביל לחלוטין. ↩

16. הכוונה לגזירת הקטגוריות [האנליטיקה הטרנסנדנטלית] - שם קאנט לא קרא להם הדדוקציה המטאפיזית. אופס! ↩

17. מלשון apprehend - לתפוס, לקלוט. ↩