ביקורת התבונה הטהורה (מבוא)

ראה גם

את הביקורת פותח קאנט במשפט -

אין כל ספק בכך שכל הכרתנו מתחילה בניסיון

קאנט קובע כי ההתחלה אמנם מתחילה בניסיון, אבל אינה נובעת מהניסיון - משהו מאפשר בכלל להכיר; זה ההכרה האפריורית, הטרנסנדנטלית, עקרונות שכילה מולדים בתבונה שלנו.

לא טרנסנדנטי - מחוץ לעולם שלנו, אלא טרנסנדנטלי⁴ - מחוץ לטווח האפשרות של כל ההכרה (אבל בעולם הזה), תנאי האפשרות שלנו. אתה עושה מתמטיקה? מה מאפשר לך לעשות מתמטיקה?

מטאפיזיקה כמדע?¶

בתחילת המבוא (1-5), קאנט מבקש להכין את הקרקע לעצם השאלה שהוא שואל בביקורת, היא -

משפטים מרכיבים אפריורי כיצד הם מן האפשר?²

רכיבים מכוון למשפטים סינתטיים.

קאנט סבור שבמתמטיקה ובמדעי הטבע (פיסיקה) - המדעים - יש משפטים מרכיבים אפריורי - הוא לוקח זאת כעובדה - ולאורה שואל: האם גם במטאפיזיקה יתכנו משפטים כאלה?

השאלה הקודמת היא תנאי לשאלה הזו, שהיא זו שבאמת מעניינת את קאנט.

מדע, אומר קאנט, הוא ידע כללי והכרחי - משפטים מרכביבים אפריורי. בהינתן שהמתמטיקה והפיסיקה הם מדעים, קאנט מבקש לדעת אם ניתן לעשות מטאפיזיקה, כמדע. במדעים ההם יש הסכמה רחבה ועיסוק מדעי שמקדם אותם; מטאפיזיקה, מקונן קאנט, לא מגיעה לשום מקום חרף היותה התחום העתיק מביניהם. אם נוכל להבין מדוע המתמטיקה והפיזיקה הם מדע, אולי נוכל לגלות שהמטאפיזיקה עומדת או לא עומדת בעולם התנאים.

השאלה הזו צפה לאור המסקנות הקשות של יום, לפיהן אנחנו לא באמת יכולים לעשות מדע של הטבע. יום התנגד לכך מכל וכל - אין מטאפיזיקה, הוא קובע, וקביעה זו עוררה את קאנט מתרדמתו הדוגמטית לשאלה זו.

מבנה ההכרה הקנטיאני¶

קאנט מחלק את ההכרה לשלושה⁵ רכיבים נבדלים:

תבונה (Reasoning)
שכל (Understanding)
הסתכלות

בניגוד לרוב ההוגים האחרים, המונחים האלו אינם סינונימיים - שכל הוא לא תבונה ולא הסתכלות; כל אחד מהם הוא כושר הכרה שונה.

היזהרו לא לבלבל בין השלושה האלה: כל אחד הוא מונח טכני שעושה עבודה אחרת לגמרי.

שיפוטים אנליטיים וסינתטים¶

קאנט מחלט שיפוטים תבוניים לשני סוגים - שיפוטים אנליטיים ושיפוטים סינתטיים. בשיפוטים אנליטים, הנשוא כלול בנושא - הכדור הוא עגול: אמרת כדור, כבר אמרת עגול. בשיפוטים סינתטיים, הנשוא שונה מהנושא - הכדור הוא אדום: אדום לא כלול בכדור.

חוד החנית בין אנליטי לסינתטי הוא ההכרח: כדור בהכרח עגול, אבל לא בהכרח אדום.

שיפוטים אפריוריים ואפוסטריוריים¶

קאנט מפריד גם בין ידיעות אפריוריות ואופסטריוריות: ידיעה אפריורית היא הכרחית, מחייבת, כללית באופן חמור וקודמת לניסיון: היא קודמת לניסיון ומחייבת אותו. ידיעה אפוסטריורית מגיעה מן הניסיון, תלויה בו, ואינה מגיעה לכדי הכרח.

	אפריורי	אפוסטריורי
אנליטי	△	לא!
סינתטי	π	🔴

שיפוט אפריורי הוא שיפוט בעל כלליות חמורה: להגיד הכדור הוא עגול הוא ולהגיד כל כדור הוא עגול; להגיד הכדור הוא אדום זה להגיד הכדור הזה הוא אדום; הוא אף פעם לא יהיה אינסופי, לכל הכדורים באשר הם, אלא רק לכדורים שראיתי עד כה.

התגלית המרעישה של קאנט היא ששיפוטים שכולם הסכימו שהם אפריוריים - גיאומטריים ומתמטיים - הם סינתטיים: חיבור של שני מושאים שאינם מוכלים זה בזה.

שיפוט כמו הקו הקצר ביותר בין שני נקודות הוא הקו הישר הוא סינתטי: אין במושג של קו להיות קצר, או במושג של קצר להיות קו - זה חיבור של שני מושגים בלתי-קשורים לכדי שיפוט חדש, שקודם לניסיון (לא בדקנו את כל הקווים וכל הנקודות ואמרנו, ואללה).

מבנה הביקורת¶

הביקורת נחלקת לשני חלקים - תורת היסודות ותורת המתודה - מהו החומר, ואיך אנחנו עובדים עם החומר. כולם (כולל אנחנו) לומדים רק את הראשון.

תורת היסודות נחלקת לאסתטיקה, (הסתכלות), אנליטיקה (שכל) ודיאלקטיקה (תבונה).

הסדר שקאנט מציג אותן הוא קריטי: יורשיו של קאנט טענו שנקודת ההתחלה של קאנט, ההסתכלות, היא זו שקבעה את השיטה; אם היית מתחיל ממקום אחר, היית מקבל שיטה אחרת לגמרי⁶.

את תורת המתודה כותב קאנט כאדם מבוגר; קאנט מודה בפה מלא שזו לא השיטה הפילוסופית שלו, ומבקש לכתוב אותה בנפרד ב"זמן שנותר לו". אולם כשפיכטה⁶ מתיימר לסדר את השיטה של קאנט אחרת, הוא מתקומם כנגדו שכן יש לו שיטה פילוסופית. התשובה של קאנט ויורשיו היא תעלול יפה, שקאנט עשה לאלפטון: קאנט טען שהוא מבין את אפלטון יותר טוב מאפלטון, ובאופן דומה פיכטה ושות' טענו שהם מבינים את קאנט יותר טוב מקאנט. אלא שאפלטון מת זמן-מה לפני קאנט, וקאנט היה בחיים בימי פיכטה. אופסי.

האסתטיקה הטרנסנדנטלית¶

טקסט

החקירה שלנו היא נסיגה אחורה מן העובדות - כמו 5 + 7 = 12 - לעבר התנאים שאפשרו את העובדה הזאת. זוהי חקירה מסדר שני: לא לחקור את העולם (סדר ראשון) אלא את עצם החקירה של העולם (סדר שני) - איך יכול להיות שאני חוקר את העולם? מה נדרש היה כדי שהדבר הזה התאפשר? מה יש בהכרה האנושית שמאפשר מדע?³

אתם יושבים בבית הסטודנט ומבליח ג'ינג'יסטותאלס, החתול הג'ינג'י (ועכשיו, חבר הסגל מן המניין) מתיישב עליכם. חקירה טרנסנדנטלית היא לא, האם ג'ינג'יסטותאלס יושב פה לפניי? - זה ברור - אלא אילו תנאים היו צריכים להתקיים כדי שג'ינג'יסטותאלס יישב פה לפניי? התנאים שאם הם מתקיימים, ג'ינג'יסטותאלס יישב פה לפני בהכרח, ואם לא - אז לא.

ההכרה¶

ההכרה היא היחס בין המכיר למוכר - בין הסובייקט (אני) לאובייקט (עולם). ההכרה אינה מתחילה בשכל אפריורי, אלא בניסיון. אולם, בלי הרכיבים המתאימים בהכרה, אין לנו איך לעבד ולהכיל את המציאות: עבור החדר הריק של לוק, חייב להיות קודם חדר. את ההכרה מחלק קאנט לחושיות ולהסתכלות, אך הפרדה זו היא מלאכותית: בפועל, השניים תמיד באים יחד.

שוב - הכרה תמיד בנויה מחושיות ומההסתכלות, יחד; המפגש ביניהם הוא ההכרה ממש.

דמיינו שיש לכם מגרסה (שמה שרדר, מספר דן). היא מוכנה מראש עם כל השיניים והמנוע וזה. אולם, היא לא ממש מגרסה עד שהיא לא גורסת משהו; היא מחכה שייכנס פנימה חודר. זה לא אומר שמקור כל הגריסה בגריסה - כשמכניסים דפים או מה שזה לא יהיה - אלא במפגש בין המגרסה לחומר הגריסה.

החושיות¶

באסתטיקה, קאנט מכוון לחושיות - לא ליפה ולאומנות. היא עוסקת בתנאים שמאפשרים הכרה של אובייקטים; החושיות היא תנאי שכזה. החושיות היא הקליטה החושית הראשונית, הפשוטה - היא סבילה לחלוטין; מיידית; מסוימת ומספקת רק ידע אפוסטריורי (דדוקטיבי).

ההסתכלות¶

(חלק ראשון) אנו מבצעים שיפוטים באמצעות ההסתכלות¹ - אותו הדבר בהכרה שמאפשר לי לכונן שיפוטים סינתטיים אפריוריים: החושיות היא הקליטה, וההסתכלות היא ההכרה המיידית, האינטואיטיבית, בתוכן אותה הקליטה. כשאני פותר 5 + 7, השכל שלי מזהה ב5 חמש יחידות של משהו, ב7 שבע יחידות של משהו, מזהה חוקיות בסימן ה+, ולאור כל אלו מבצע את השיפוט הסינתטי.

שאלת ההסתכלות היא שאלה טרנסנטנדלית - איך יכול להיות שיש לנו כושר שיפוט כזה בהכרה?

אותה הסתכלות היא מגע מידי עם האובייקטים - האופן והאמצעי שבו ההכרה מתייחסת למושאים, באמצעותה אנחנו מתייחסים למושאים במישרין - באופן מיידי, בלתי-מתווך. אני לא בוחר לראות דברים, כמו ג'ינג'יסטותאלס החתול - הוא נגלה לעיני לבד ובאופן סביל. זאת בניגוד למחשבה - באמצעות השכל - שהיא סוג של פעילות.

כל שיפוט הסתכלותי כרוך במפגש ישיר עם המושא - באמצעות - ואז שכילתו במחשבה. המחשבה נפרדת מההסתכלות, אבל השניים תמיד באים יחד. ראיתי את ג'ינג'יסטותאלס ומיחד חשבתי, הנה - חתול. קאנט מתחיל בהסתכלות לשם הדיון -אבל בפועל, האחד תלוי באחר ולהיפך. ההסתכלות כרוכה בחישה - אם כי לאו דווקא חישה פיזית. כשם שאנחנו מתסכלים על דבר כלשהו בעיניים והוא נגלה אלינו באופן סביל, ההסתכלות הרוחנית מקבילה לה במושאים רוחניים, הנגלים לתודעה שלנו מיד.

חשוב לעמוד על הקשר הזה לאור הקשר שהאתסטיקה מכוננת בין תופעה לדבר כשהוא לעצמו, שעומדים ביחס מסוים. את הקשר הזה נוטים להציג כסינונימי לקשר דומה - בין פנומנון לנואמנון - אך הם לא סינונימיים לגמרי; הקשר השני מופיע באנליטיקה. המונח המככב באסתטיקה הוא התופעה - אותה קאנט לא מבין כאשליה, כמו ברקלי⁷.

התופעה היא מה שהדבר המכיר מכיר, כשהלה ניצב מולו - בלי מה שהשכל מוסיף לו. לעומתה, פנומנון הוא הדבר המופיע יחד עם אותה תוספת של השכל. משום שבאסתטיקה אנחנו דנים רק בהסתכלות, אנו דנים בתופעה, ולא בפנומנון.

חומר וצורה¶

ההכרה מאפשרת לנו להכיר בתופעות - המושאים הבלתי-קבועים של הסתכלות אמפירית.

אותן התופעות, תוכן ההסתכלויות שלנו - הדברים שאנו קולטים (צבעים, צורות), מורכב מחומר וצורה, בדומה לאריסטו. הצורה - האופן שבו הדברים מסודרים - היא א-פריוריית, וחומר החישה הוא אפוסטריורי.

החומר הוא מה שניתן לנו בחושים¹⁰, אומר לוק - כל מה שבשכל שלנו, מגיע מהם. לייבניץ משיב לו שהכל מגיע מן החושים, זולת השכל עצמו⁸. עצם זה שהשכל מוכן מראש הוא תנאי לכך שדברים ייכנסו פנימה; החדר הריק של לוק חייב להיות חדר לפני שנוכל להכניס לו דברים. עקרונות הסידור עצמם לא יכולים היו להיקלט מן הבחוץ - מה היה קולט אותם?

העיקרון המסדר הוא הצורה - היא מוכנה ברוח אפריורי.

החלל והזמן כתנאים טרנסנדנטליים¶

החלל והזמן¹¹ גם הם צורות כאלו, ולכן התפיסה הקנטיאנית מערבת אותנו כגורם פעיל בכינון עולם התופעות: אין בהכרח חלל כשלעצמו או זמן כשלעצמו, אלא צורת ארגון אפריורית, הנובעת מאיתנו. הדברים כפי שהם באמת אינם בהכרח נגישים לנו. החלל והזמן הם הסתכלות טרנסנדנטלית - הם אפריוריים, והם תנאי האפשרות של ההסתכלויות שלנו.

כלומר, החלל והזמן הם הדברים המאפשרים שיפוטים אפריוריים סינתטיים - אי אפשר לבצע שיפוטים כאלה אודותיהם, אלא הם המצע שעל בסיסו השיפוטים האלה מתבצעים.

{.is-success}

החלל והזמן, אפוא, הם צורות ההסתכלות - האופן שבו החומר (המושאים) מאורגן בתודעה שלנו.

ההפרדה הזו מדברת רק על התופעות: הדברים כפי שהם נדמים לנו; הדברים כשלעצמם - כפי שהם באמת - לחלוטין אינם נגישים לנו; זולת הידיעה שהם קיימים, אין לנו כלום.

קאנט דן במושגי החלל והזמן באופן סימטרי - על אחד מוצג, ועובר בירור מטאפיסי וטראנסנדנטלי¹².

החלל¶

אבל, המושג כאן מתעתע - קאנט לא חושב שהחלל הוא מושג; אבל, כדי לדבר עליו, אנחנו משתמשים במושג, שיחשוף בפנינו שהחלל בכלל לא מושג¹³.

לוק וחבריו האמפריציסטים יגידו שהחלל מגיע מההפשטה. קאנט קובע כי זה לא אפשרי - שכן בלי חלל, אנחנו לא יכולים לקלוט מן החושים; החלל הוא התנאי המסדר לקליטה חושית, שכן כל מה שנקלט, חייב להיקלט בחלל.

קאנט טוען כך בבירור המטאפיזי:

ה"חלל" אינו אמפירי
ה"חלל" הוא אפריורי
החלל הוא לא מושג
החלל הוא הסתכלות

אלו שתי זוגות של טענות ממצות ומוציאות (1 ו2, 3 ו4): החלל לא אמפירי, אלא אפריורי; החלל לא מושג, אלא הסתכלות. (B39,A24) חלל אינו פועל כמו מושגים אחרים: אם אראה כיסא, ועוד כיסא ועוד כיסא, אקבל לבסוף מושג של כיסא, שחל על כולם; אולם חלל הוא רק חלל אחד - חללים מוגבלים, כמו החדר הזה, אינו אלא תחום מוגבל של החלל האינסופי - כל החללים הם מקרים פרטיים של החלל האינסופי הקודם להם. לכן אי אפשר לטעון, כמו האמפריציסטים, שהתנסיתי במושג החלל והפשטתי אותו לכדי מושג החלל - משום שהחלל האינסופי הוא תנאי קודם הכרחי לחלל בכלל.

מושגים כמו כיסא הם דיסקורסיבים - מתווכים - קודם אני מגיע במגע ישיר עם הכיסא, ורק אז נוצר המושג כיסא שאודותיו השכל יכול לחשוב: אני לא יכול לחשוב על כיסא בלי מושג הכיסא. קאנט קובע, למרבה הצער, שהשכל שלנו דיסקורסיבי - הוא זקוק לתיווך כדי לשכול את המציאות.

תופעה או כשלעצמו¶

מהאסתטיקה הטרנסנדנטלית מנביעה מסקנה קשה - מה שנגיש לנו הוא רק עולם התופעות, הדברים כפי שהם נדמים לנו - שאנו כופים עליהם את צורות ההסתכלות שלנו. אולם הדברים כפי שהם באמת - אולי לא יהיו נגישים לנו לעולם.

דמיינו שאתם לובשים משקפיים ורודים. הכל נראה לכם בגוונים של ורוד. מה הצבע האמיתי של הדברים? אם אתם לא תוכלו להסיר את המשקפיים - לא תדעו לעולם.

אז מה היחס שלנו ביחס לדברים כשלעצמם? זוהי שאלה פרשנית קשה, שהמחלוקת בה מתחוללת בה עד היום.

בין האסתטיקה ללוגיקה הקנטיאנית¶

קאנט לימד לוגיקה כל חייו - ותלמידיו אספו את ההרצאות שלו לכדי הלוגיקה שלו. הלוגיקה הקנטיאנית קרובה יותר לאפיסטמולוגיה מאשר ללוגיקה קרובה (ודומה באופן חשוד למיומנויות יסוד), ומדבר על אותו השכל. קאנט מודה בפה מלא שסדרה של הביקורת קשור בכושרו של השכל, שעוסק באפיסטמולוגיה בחשבון אחרון.

זכרו עתה את שאלת היסוד של קאנט -

משפטים מרכיבים אפריורי כיצד הם מן האפשר?

מה הקשר של זה לאסתטיקה? רוב עומקו של הקשר הזה יתבטא רק בהמשך, בחקירת השכל.

איך קושרים את הדיון עם החלל והזמן עם השאלה המחקרית?

ברשותנו כאן אחד הרכיבים הדרושים לפתרון המטלה הכללית של הפילוסופיה הטרנסנדנטאליצ: כיצד אפשרים סינתטיים אפריורי? הווה אומר: ברשותנו הסתכלויות טהורות אפריורי, חלל וזמן. בשיפוט אפריורי, כשאנו רוצים לחרוג ממושג נתון, אנו מוצאים בחלל ובזמן את מה שאטמון לא במושג אלא בהסתכלות המתאימה לו, ושניתן לגלותו באופן אפריורי ולקשור אותו סינתטית באותו המושג.

B73

מושג זה מונח טכני, וקאנט דורש לדייק בו: המילה הזו לא מופיעה פה במקרה, או בהיסח הדעת. שיפוט גם הוא מונח טכני - פעולה של צדק\אי צדק, כפי שעושים בבתי המשפט - ולפי קאנט, פעולה שבה השכל קושר יחד או מפרק מושגים. קאנט מגדיר את השכל בתור הכושר לבצע שיפוטים - אך הוא מבחין כאן גם בכוח נפרד ממנו, כוח השיפוט, הנבחן מהשכל והוא זה המבצע שיפוטים. קאנט אינו חד-משמעי לגבי מה מהשניים מבצע את השיפוטים - השכל, או כושר השיפוט¹⁴.

אנו, כעוסקים באפסיטמולוגיה, נייחס זאת לשכל - זו שאלה פרשנית ענפה, אך זה הצד שאנו בוחרים.

בפסקה זו מובלעת התשובה לשאלת הקשר שלנו - השכל. הביקורת מבקשת לבודד את כושר ההסתכלות ולבחון מה היא עושה, בנפרד מהשכל. אולם כאן קאנט מכניס את השכל לדיון, באופן בלתי-נמנע - משום ששאלתו המקורית מכילה את המונח משפטים - תוצריהם של שיפוטים שכליים, הבנויים מהמושגים¹⁵.

אז איך אפשריים משפטים? לפי השכל; ככה הוא מייצר משפטים ביומיום, במדע, באומנות. זה לא הבשר כאן - אלא איך אפשרים משפטים שהם מצד אחד מרכיבים (סינתטיים) ומצד שני אפריוריים.

קאנט מחבר כאן בין יום ללייבניץ שסברו שניהם שני סוגי משפטים (סינתטי או אפריורי), ומציע כאן אפשרות שלישית, שנעלמה מעיני קודמיו.

לייבניץ מבחין בין אמיתות שבעיון לאמיתות שבעובדה.

יוליוס קיסר חוצה את הרוביקון. אם הוא אינו יחצה את הרוביקון, אין כאן סתירה. מצד שני, אין די בעיון המושג יוליוס קיסר לדעת אם הוא חצה את הרוביקון (אם אתה לא אלוהים). כעת, כדי לדעת אם הרוביקון נחצה או לא, עלינו לגלות זאת בתצפית וניסוי.

על קיומם של משפטי אמת שבעובדה מסכימים כל הפילוסופים הגדולים - וניתן לגלות אותם בלוגיקה גרידא: אם לא נצליח לחשוב אחרת (אם ישנו הכרח), טענה זו חייבת להיות נכונה; אם הטענה טומנת בחובה סתירה, הוא אינה יכולה להיות נכונה; בכל מצב ביניים, הדבר הוא אמת שבעיון.

קאנט מציע אפשרות שלישית.

הוא מבצע כידוע שתי הבחנות - אפריורי-אפוסטריורי, ומרכיב-מנתח (סינתטי-אנליטי). קודמיו טענו שמשפט יכול להיות אפריורי אנליטי או אפוסטריורי סינתטי. אנחנו מתעלמים מהאופציה של אפוסטריורי אנליטי (תחשבו בבית למה). והאפשרות שקאנט מעלה בחקירתו היא האחרונה שנותרה - אפריוריים סינתטיים. איך ייתכן שהם שם?

	אפריורי	אפוסטריורי
אנליטי	X	לא!
סינתטי	O	X

דוגמאות כמו המתמטיקה והגיאומטירה נחשבו עד כה לאנליטיות: משולש מתוקף היותו משולש הוא בעל 180 מעלות, ו12 מתוקף היותו 12 הוא 5 + 7. קאנט אומר - לא; יש כאן ידע חדש של ממש, חקר החלל (הגיאומטריה) והזמן (אריתמטיקה¹⁶): אלו לא דברים שאנו לומדים מהניסיון, אך גם לא מושגים בתוך המושגים שלהם - הם תגליות של ממש, ולפיכך מדע. ובהיותם תנאים להכרה שלנו, החקר שלהם הוא החקר שלנו ממש - המתמטיקאי, בעשותו מתמטיקה, חוקר את עצמו. לכן גלילאו אמר -

הטבע כתוב באותיות המתמטיקה

ולכן יכל איזה יווני, שהתפגר בזמן, לעשות מתמטיקה. כי איך זה יכול להיות שאני עושה חישוב בראש, שאלכסון חוצה ריבוע בחצי, ואז אני עושה את זה במציאות, זה תואם לחלוטין? לא כי אני יודע את זה מן הניסיון, אלא כי זה תנאי ההכרה שלי, המשקפיים שדרכם אני רואה את העולם: אלו לא תכונות העולם, אלא תכונות של צורת ההסתכלות שלי. לכן, מה שנכון לצורת ההסתכלות שלו, נכון בהכרח לעולם, וכשאני חוקר את העולם, אני לא סובייקט סביל - אני לומד את עצמי ממש.

משום מה - ביקורת התזונה הטהורה

הלוגיקה הטרנסנדנטלית¶

מבוא, פרק א'

הבנו אפוא שהחלל והזמן הם תנאים טרנסנדנטליים להכרה. בלוגיקה, קאנט מוסיף תנאי נוסף - השכל.

השכל לא קשור בכלל לחושיות: כושרו היחיד הוא לשפוט - לקשר בין הדימויים. קאנט מכונן את הקטגוריות (B106, A80) - כל צורות השיפוטים שבאמצעותן אנו מחוקקים לטבע את חוקיו, או מכונים אובייקטיבציה לדברים שאנו תופסים.

ומה יחס השכל להסתכלות? משום שהשניים נפרדים לגמרי, יש שתי אפשרויות: שהשכל מכיל את החלל והזמן, או שהחלל והזמן מכילים את השכל? האם ייתכן משהו בחלל ובזמן שהשכל שלנו לא יכול לחשוב עליו? זו אפשרות הזויה, אבל עקרונית אפשרית כרגע. מנגד, האם השכל שלנו יכול לחשוב על משהו שלא מופיע בחלל ובזמן? אולי כן - מטאפיזיקה. קאנט מגלה, בסופו של דבר, ששניהם שגויים - ולמעשה, השכל וההסתכלות חופפים לחלוטין. מהבחינה הזו, המטאפיזיקה מצטיירת כמאוד בעייתית.

הקטגוריות¶

אצל אריסטו, הקטגוריות הן מה שאנו יכולים להגיד על העצם, שאנו מגלים אפוסטריורי - אני קולט כל מיני דברים בטבע, ומסווג אותם.

קאנט הופך את המשוואה, ושואל - מה מאפשר לאובייקטים להיות דברים שמושגים חלים עליהם? הקטגוריות לשיטתו הן אפריוריות, והן המאפשרות לכונן את העצמים בטבע.

כמות
- כלליים (כל א' הוא ב')
כל החתולים עושים מיאו.
- פרטיים (יש א' שהוא ב')
יש חתולים שעושים מיאו.
- יחידיים ( הא' הזה הוא ב')
החתול ג'ינג'יסטותאלס עושה מיאו
איכות
- מחייב (א' הוא ב')
החתול ג'ינג'סטותאלס עושה מיאו.
- שולל ( א' אינו ב')
החתול ג'ינג'יסטותאלס לא עושה מיאו
- אינסופיים (א' אינו שייך לקטגוריה ב' כמאפיין מהותי של א')
החתול ג'ינג'יסטותאלס אינו סוקראטס - כמות החתולים היא סופית, אבל החתול ג'ינג'יסטותאלס שייך לקבוצה אינסופית, של דברים שהם לא סוקראטס - השלילה היא תכונה חיובית. לא-סוקראטס זה מאפיין חיובי חשוב של ג'ינג'יסטותאלס - אני רוצה לדעת את זה על ג'ינג'יסטותאלס.
יחס
- החלטי (קטגורי) (א' הוא ב')
  
  ג'ינג'יסטותאלס הוא חתול - לא אם הוא עושה מיאו הוא חתול - אחי, הוא חתול.
- מותנה (היפותטי) (אם א' אז ב')
  
  אם ג'ינג'יסטותאלס עושה מיאו, הוא חתול.
- דיסיונקטיבי (א' הוא ,ב'1 או ב'2 או ב'3)
  
  (בהנחה שחתולים יכולים להיות רק ג'ינג'ים, אפורים או לבנים) ג'ינג'יסטותאלס הוא חתול ג'ינג'י או שהוא חתול אפור או שהוא חתול לבן.
אופנות (מודאליות)
- בעייתי (אפשרי שא' הוא ב')
  
  אולי יש פה את החתול ג'ינג'יסטותאלס (כי הוא מסתובב פה, ואין שלילה לוגית שיהיה פה).
- היגדי (אכן א' הוא ב')
  
  אכן, יש פה את החתול ג'ינג'יסטותאלס - בדקתי.
- אפודיקטי (הכרחי שא' הוא ב')
  
  אנחנו בבית הסטודנט - ג'ינג'יסטותאלס נמצא פה (ג'ינג'יסטותאלס תמיד בבית הסטודנט - אין אפשרות לוגית אחרת). אם היינו בבית הסטודנט ולא היה פה ג'ינג'יסטותאלס, היקום יקרוס לתוך עצמו. )

כל שיפוט מורכב מאחד מכל ארבעת הקטגוריות. שיפוט כמו סוקראטס הוא אדם הוא גם יחידי, גם מחייב, גם החלטי וגם היגדי.

השיפוטים האלו הם מה שמאחד את ההסתכלויות שלנו לכדי אובייקטים.

הרשימה הזו, של מושגי שכל טהורים (קטגוריות בקנטיאנית), היא רשימה סופית ומוחלטת של כושר השכל.

שימו לב: השכל וההסתכלות תמיד באים יחד. בלי השכל, המושגים ריקים; בלי ההסתכלות, המושגים עיוורים. קאנט מתקומם כאן כנגד הרציונליסטים, שקובעים טענות אפריוריות אודות דברים בלתי-חושיים, ואומר - בלי ההסתכלות, אין שכילה.

זוהי התשובה של קאנט לבעיית האינדיקוציה : לא רק הסיבתיות היא ברוח, כמו שיום אומר, אלא עולם התופעות כולו הוא ברוח - ולכן, לסיבתיות יש מעמד מרכזי שוב.

באסתטיקה הטרנסנדנטאלית נבודד תחילה את חושיות, על ידי שנבדיל ממה כל דבר שהשכל חושב באמצעות מושגיו, ולא תישאר אלא ההסתכלות האמפירית. שנית, פריד מהסתכלות זו את כל מה ששייך לתחושה; על ידי כך לא תישאר אלא התסכלות טהורה והצורה גרידא של התופעות, שהיא הדבר היחיד שהחושיות הטהורה מסוגלת לספק באופן אפריורי

A22, B37

החלל, אצל קאנט, הוא החוש החיצוני, והזמן - החוש הפנימי (ולכן הוא חושב שהזמן רחב ומקיף הרבה יותר מהחלל - יש תופעות רק בזמן ולא בחלל, כמו רגש, אך לא ההיפך).

עכשיו שכיסינו אותם, נוכל לעבור לשכל.

זכרו את הסעיף הראשון בלוגיקה -

הכרתנו נובעת משני מקורות יסוד של הרוח. האחד הוא קבלה של דימויים (הקליטות של הרשמים), והשני הוא הכושר להכיר מושא באמצעות הדימויים הללו (הספונטניות¹⁷ של המושגים).

השכל וההסתכלות סותרים, הפוכים אחד לשני. השכל מאופיין בפעילות ספונטנית - אתם, אני, הצל¹⁸, יהודה לוי. לכן אנו אומרים שאדם שמעתיק ציור או שירה אינו בעל כישרון, אבל מה שיוצר אותם כן¹⁹. זו פעולה פעילה לחלוטין, בניגוד גמור להסתכלות הסבילה. הביטוי לפעילות הספונטנית הזו הוא המוסר הקנטיאני, והפליאה הפילוסופית.

אם נרצה לכנות את הקליטות של רוחנו - קבלת הדימויים במידה שהרוח מופעלת בדרך כלשהים - בחשום חושיות, הרי לעומתה, הכושר לחולל דימויים בעצמנו, או הספונטניות של ההכרה, הוא השכל. אין להעדיף אחת מתכונות אלה על זולתה. בלי חושיות לא יינתן לנו שום מושא, ובלי השכל הוא לא יוכל להיות נחשבת. מחשבות ללא-תוכן הן ריקות, הסתכלויות ללא-מושגים הן עיוורות.

(A51, B75)

ההיכן שלייבניץ חושב שההכרה שלנו עכורה ומבלבלת - ואינה אנליטית כמו האל, אלא תקועה בחושים - קאנט מתקומם כנגדו: השכל וההסהההתכלות שניהם תנאים הכרחיים, שווים בחשיבותם, להכרה האנושית. זוהי טענת מפתח עקרונית של קאנט.

השכל, הכושר לחשוב בעזרת מושגים, כבר נחקרה הבידי אריסטו בלוגיקה. הוא מעין מכונה, שמתמחית בהרכבה ובפירוק של מושגים, שכסותם כללים איך מושאיהם מובחנים בחלל ובזמן.

החלל והזמן, כצורה, הם רק ריבוי: הלוגיקה של השכל היא זו שמרכיבה אותם לכדי מושגים, משפטים ושכילות. קאנט עומד להתמקד בהיבט הטרנסנדנטאלי של הלוגיקה - לא באיך עובד השכל ממש, כמו אריסטו, אלא איך השכל מחבר ריבוי בתוך ההסתכלות. טענתו העקרונית של קאנט - אותו השכל עצמו שמרכיב את המשפטים הוא השכל שמרכיב הריבוי בהסתכלות ובונה ממנו אובייקטים. השכל בונה את עולם הניסיון - את החומר שמופיע מהחושים הוא מרכיב לכדי אובייקטים הולכים וגדלים. באותו האופן בדיוק, הוא לוקח את האובייקט בניסיון, ומפרק אותו לרכיבים הולכים וקטנים - כי כל דבר בחלל ובזמן מכיל ריבוי, והשכל הוא זה שטובע בו תבנית. השכל הוא בעצם מכונה פשוטה מאוד - פונקציונלית, כלשונו של קאנט - שכל תכליתה היא פירוק או הרכבה של הריבוי.

מילה גרמנית בלתי-אפשרית כזו - מתורגמת באנגלית לIntuition ↩
הניסוח נורא - בכוונה ↩
(/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) יש אוסף של ביקורות כנגד תורת האידאות של אפלטון, להם הוא קורא מן המדעים. אפלטוניסטים טוענים כנגדו מן המדעים - בלי האדיאות, הם אומרים, לא ייתכן מדע - ויש מדע - אז יש אידאות! ↩
קאנט לא אהב להמציא מונחים, וירש את המונח הזה מאריסטו - ויש לו משם זקן ארוך. ככה או ככה, אין לו שום קשר לטרנסנטנדי - נשגב מן העולם (ההיפך מאימננטי - בתוך העולם\הדברים - כמו האלוהים של שפינוזה). ↩
אריסטו כן הבדיל בין "תבונה" ל"שכל", אותם קיבץ תחת חשיבה. ↩
פיכטה התחיל בשכל וקיבל שיטה מטאפיזית מטורפת לגמרי, ואמר (באופן קצת חצוף) שזו בסך הכל השיטה של קאנט. לרוע המזל, פיכטה כתב את זה שקאנט היה בחיים - וקאנט גמז אותו במכתב תגובה ציבורי. פיכטה קרא לבן שלו עמנואל (על שם קאנט), אבל דן לא מוכן לקרוא לחתולים שלו בשמות של פילוסופיים (אלא סלבים מעולם הזהר). הוא מצין שאם כבר, לכלבים אפשר לתת שמות של אמפריציסטים, שהחתולים ממילא מעדיפים לישון על הכתבים שלהם. ↩↩
קאנט קורה לאידיאליזם של ברקלי אידיאליזם הוזה. ↩
במסות חדשות על שכל האדם. אין ספק שהיה לגרמנים האלה חוש הומור, אומר דן. ↩
שם מזעזע, אומר ארנון. ↩
ויש רק חמש כאלה, אומר דן, אלא אם אנחנו, כמו שופנהאואר, מאמינים שאורי גלר מפרמט דיסקטים בכוח המחשבה. ↩
לכאורה בני אותו מעמד, אבל האמת היא, שהזמן הרבה-הרבה יותר חשוב - הוא ישחק תפקיד משמעותית יותר בספר. ↩
ארכיטקטוניקה היא השומשום יפתח של ביקורת התבונה הטהורה: חשוב לשים לב למבנה שקאנט בוחר להציג דברים. עד כדי כך, שזו אחת הביקורות כנגדו - פה יצא לי ככה, אז גם כאן חייב לצאת לי ככה!, וכנגדו אומרים, לא, אתה הנדסת את זה בגלל האישיות האובססיבית שלך. איזה יופי, יצא מספר שבטי ישראל, כל פעם - מאיםה זה הגיע? ↩
כמו שרוסו אומר, מושג הכלב לא נושך (הכלב כן). ↩
ביקורתו האחרונו של קאנט, ביקורת כושר השיפוט, עוסקת כולה בעניין זה. ↩
עכשיו אתם מבינים כמה הייתי צריך להתאפק במיומנויות יסוד, אומר דן. ↩
לפי קאנט, פעימות בזמן (פינג פינג פינג פינג, אומר דן), אותן הוא מכונה הריבוי שבהסתכלות הטהורה. ↩
כמו שגברים מציגים את עצמם בתכניות היכרויות ישנות - אני ספונטני. ↩
רציתי להשתמש בו כדוגמא, אבל הוא פקד עכשיו, אז אמצא דוגמה אחרת, אומר דן, אבל לי אין סייגים כאלה. ↩
ולכן AI לא יגנוב לנו את הנשמה, דן חושב - הוא לא ספונטני. ↩