שפינוזה

שפינוזה - חייו ומותו

ברוך שפינוזה⁴ נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את החרם הגדול:

נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:

"האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:

'בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דוני] וקנאתו… ואתם הדבקים בא[דוני] א[להיכם] חיים כולכם היום'.

ואנו מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."

למרות הרושם המתקבל, שפינוזה לא נהג להפיץ את דעותיו ולא חיפש להסתבך - את החרם מייחסים כתוצאה למכרים שמשכו אותו בלשונו ודובבו אותו על דעותיו. משום שלא ביקש לחולל סערות וביקש לכבד את אביו כל עוד היה בחיים, קיים את מצוות הדת. משהוטל עליו החרם - שהובא במיוחד מאיטליה, ושמור עד היום באמסטרדם³, ראה בעצמו פטור והפסיק. שפינוזה מקבל עליו את החרם, ורואה בו שחרור.

רבים ראו בשפינוזה אדם חכם, וחבריו פנו אליו בעצות בסתר - שמא הוא או חבריו יסתבכו - והוא ניסה לעזור ככל שניתן. האגרות שלו הן מקור נהדר לחשוף את אישיותו.

ב1663, שפינוזה פרסם ספר על הפילוסופיה של דקארט, שבה התמחה לעומק. ב1670 הוציא ספר ששמו מאמר תיאולוגי-מדיני, והוא זה שסיבך אותו עם הכנסייה. הספר פורסם בלטינית - על מנת שלא יקראו אותו כולם, אלא רק המשכילים - ובעילום שם, שלא צלח: כולם ידעו שזה הוא. נאמר על הספר שהוא נכתב על ידי השטן וחושל באש הגיהנום - פחות כדאי בתקופה הזו. הספר מיד נאסר, ושפינוזה עלה על הכוונת של האינקוויזיציה. חברו של שפינוזה פרסם ספר דומה, ועוד בשפה המקומית ובשמו - והאינקוויזיציה תפסה אותו וכלאה אותו, ושם סיים.

יש האומרים על שפינוזה שהאבק של הזכוכית קטל אותו, ויש האומרים שזו שחפת; שניהם גורל רחום לעומת מה שהכנסייה התכוונה לעשות לו.

מאמר תיאולוגי-מדיני הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים.

הפילוסופיה של שפינוזה

אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי¹, אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' ("חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם", מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך משום שהוא מפחד. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות.

הרעיון המרכזי, המהפכני בהגות של שפינוזה היא זיהוי מוחלט בין האל לטבע². הנטייה היא לחשוב שהזיהוי הזה, למעשה, שולל את האל במובן מסוים: ההתייחסות ל"אל" היא בסך הכל תחפושת לדבר היחיד שיש באמת - הטבע; שפינוזה מצמצם את שני המושגים אלו לאחד. אין אל על-טבעי, בורא: האל הוא שם, כסות אנושית לטבע. לאור הטיעון הזה, רבים חשבו את שפינוזה לאתאיסט, לרבות מסורת ישראל.

מאוחר יותר, הגל קורא את שפינוזה ומוציא ממנו פרשנות אחרת. האל הוא הכוכב בכתביו של שפינוזה; לאור זאת, הגל מייחס את השלילה לא לאל, אלא לטבע: אותו הדבר שאנו קוראים לו טבע אינו אלא אלוהים, ושפינוזה אינו אתאיסט, אלא אנקוסמיסט.

יש אפילו מי שלוקחים את הזיהוי הזה רחוק יותר, וקובעים כי שפינוזה מזהה את אלוהים, את הטבע ואת העצם כאותו הדבר; ההבדל היחיד הוא השם שנעניק לו, בהתאם להקשר (כשמדברים מטאפיזיקה, זה ה'עצם'; כשמדברים דת, זה ה'אלוהים', וכו').

אז על מה שפינוזה מדבר? מה מזוהה עם מה?

ראשית, עלינו לצלול למושג העצם.

העצם מוגדר בתפיסה האריטותלית כמה שלא ניתן ליחס לנושא מסוים, מתוך הדברים בעולם⁵. סוקראטס וחיוורון אינם קיימים באותה המידה, משום שחיוורון נאמר על סוקראטס, ולא סוקראטס על חיוורון. סוקראטס תמיד טומן בחובו תכונות מסוימות, מתוקף היותו סוקראטס, בין שהוא חיוור, שזוף, פנום או נבוח; סוקראטס הוא עוגן אונטולוגי.

דקארט מזהה את האני כעצם שכזה: נאמר על האני שהוא חושב, ולא על המחשבות שהן האני. אולם, מרגע שגרר פנימה את האל, דקארט נקלע לבעיה: אם האל ברא אותי, הרי שאני לא עצם - אני תלוי, ומסוים. דקארט עיקש בעמדתו: יש אני, והוא עצם, אבל יש גם אלוהים, שגם הוא עצם - אבל יותר עצם ממני, עצם במלוא מובן המילה - אינסופי. אני הוא עצם נברא, ואלוהים הוא עצם אינסופי - הוא תמיד היה, תמיד יהיה, וללא כל גבול.

כאן מזדנב פנימה שפינוזה, והוא עקבי בהרבה בהגדרתו.

ההגות הקרטזיאנית מחולקת לשני עצמים: הגוף ('דבר מתפשט') והנפש ('דבר חושב'). אלו דברים שקיימים ממש, אונטולוגית: כל אחד מהם משחק את תפקיד העצם האריסטותלי. אלו שני דברים שונים, שלכל אחד יש איכות מהותית שמבדילה אותו מהאחר - דבר חושב אינו מתפשט, ודבר מתפשט אינו חושב. זו עיקר התפיסה הדואליסטית של דקארט, אך כפי שנוכחנו - לדקארט קשה להסביר כיצד שני ה'דברים' האלו פועלים יחד, חרף העובדה שהם מחוברים אצלנו, בני האדם.

בתמצית, דקארט אומר משהו כזה:

	נפש	גוף
דבר	חושב	מתפשט
אופן	"חתול"	△

שפינוזה שולל את דקארט לחלוטין, בקביעה שההגדרות של דקארט לא עקביות. הוא מיישם את ההגדרות של דקארט בלשונן ומגיעה לתוצאה שונה לחלוטין.

את כל זאת טוען שפינוזה באתיקה, ספר קשה מאוד לקריאה משום ששפינוזה התעקש לכתוב אותו בצורה גיאומטרית. הוא לא פרסם אותו בימי חייו, אלא הותיר אותו בעיזבונו. בהגותו, דקארט הודף את הרעיון של דקארט לכדי קיצון - עם השכל בלבד תוכלו להשיג את אותה הישועה שלה טוען האדם המאמין. האלוהות של שפינוזה היא אלוהות רציונליות טהורה, ועל כך אמר אינשטיין שהוא אדם מאמין, "אבל באלוהים של שפינוזה".

---

1. לכן יש רחובות על שמו בישראל, קובע דן, ואפילו "אחלה רחובות", אבל לא מגיע לו, או שמגיע רחוב גם לקאנט. ↩

2. אלוהים = טבע, כמו שנתן דטנר = החתול שמיל ("צר לי שאין לי דוגמה טובה יותר, תשתמשו באולם האסוציאציות שלכם". מי בא קודם? "החתול שמיל הוא תמיד אלוהים"). ↩

3. נוסח החרם היה אכזרי במיוחד, משום שהן הקהילה והן שפינוזה ראו במעשה לא כנקמה, אלא כאקט הכרחי של הגנה עצמית, של קהילה שנפלטה ממקום אחר ומשוועת לשרוד; כה קיצונית הייתה התפיסה של שפינוזה. שפינוזה לא היחיד שהוחרם כך - הקהילה באמסטרדם החרימה אדם נוסף, שהתאבד. ב1930-ומשהו, באוניברסיטה העברית, התירו מעליו את החרם; היו ניסיונות להתיר אותו גם מקרב שרידי הקהילה המקורית שלו, שסורבו. ↩

4. נהגה 'ספינוזה' - 'ספינוזה' הוא עיוות גרמני, כמו שסבתא של דן אומרת 'שפיידרמן' ו'שופרמן'. ↩

5. אריסטו התעקש לעגן את העצם במה שיש בעולם, ולא במשהו אלוהי-מטאפיזי כמו אפלטון או תיאולוגים מאוחרים יותר. ↩