אתיקה

מבוא (עברית), טקסט מלא (אנגלית), חלק א' (עברית), ב', ג', ד', ה'

שפינוזה תיעב את הסגנון של דקארט. מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?, בוודאי אמר. למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?

שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את האתיקה כולה.

האתיקה של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי²¹. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות. הידיעה ששפינוזה מבקש לקדם אינה ידיעה תיאורטית-מטאפיזית גרידא, ידיעה לשם הידיעה, אלא ידיעה מוכוונת מטרה לחיים הטובים, ברוח היוונית - חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם¹. זוהי מטרתו המוצהרת: ידיעה שמטרתה לחולל בנו מהפך, ולהביא לנו אושר.

אושר יבוא רק אם נבין את טבע המציאות, המטאפיזיקה - טבע המציאות - אליה צולל שפינוזה בחלק א'. הניתוח של שפינוזה עיוור לאדם כתופעה מיוחדת - הוא מדבר על מה שמתרחש במציאות כולה, מבלי לייחד את האדם או להתמקד בו. יתר החלקים עוסקים באפיסטמולוגיה - תורת ההכרה.

בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו בודהיזם. שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.

שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה הנסיך של הפילוסופיה, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.

^תפיסת^ ^המציאות^ ^של^ ^שפינוזה,^ ^בדיאגרמה^ ^שארנון^ ^לא^ ^אוהב.^

בעיית האחדות והריבוי

את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי הריבוי והאחדות. אפלטון, למשל, דגל בריבוי, בעוד שפארמנידס, למשל, דגל באחדות; אריסטו סבר שבסיס ההוויה הוא העצמים, ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות), למרות רוחו של הגל, בהמשך.

ספינוזה עושה זאת בזיהוי מוחלט בין אלוהים לטבע² - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה.

שפינוזה מיוחס כרציונליסט³, לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים הוא הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת כלל על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים⁴. כשם שהמציאות מתשרשרת חוליה אחר חוליה, מבקש שפינוזה לייצר התאמה מלאה גם בשיטה שלו, שתזנב בה חוליה אחר חוליה. זו גם הביקורת של שפינוזה כלפי דקארט: דקארט מתחיל בעצמו ומסיים באלוהים, אך המציאות לא נובעת כך; גם אם יעלה רעיון נכון, שיטתו של דקארט אינה הולמת את טבע הדברים.

הגדרות

את האתיקה פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:

סיבת עצמו

1. בסיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, או¹⁰ את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.

כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה.

סיבת עצמו היא מה שחייב להתקיים - שהקיום שלו אנו תלוי במשהו אחר, שיצר אותו, והוא לא נוצר מעצמו. קיום הוא חלק בלתי-נפרד מהמהות שלו.

ההגדרות של שפינוזה הן מילוניות - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר שאילו היה משהו כזה, נכנה אותו סיבת עצמו.

עצם

1. בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו¹² ומושג¹¹ באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.

נמצא ומושג הם סוגי התיאורים בחלק II. שפינוזה, כמו דקארט, פעל כמו אריסטו - אך דייק בו יותר מדקארט. דקארט הניח שהעצם סופי ומוגבל, ולכן כינה אותו עצם נברא. אולם, אם עצם מוגדר כמה שקיים בזכות עצמו - כיצד יכול להיות עצם נברא, שתלוי במשהו אחר? שפינוזה שולל זאת.

שפינוזה מיישם בצורה לוגית, עקבית, מבלי למצמץ, את הגדרת העצם האריסטותלית - תהיה התוצאה אשר תהיה.

בדומה למשל הקו המחולק של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: עצם הוא מה שנמצא - אנטולוגי, בעוד שמושג הוא מה שנתפס - אפיסטימי.

תואר

1. בתואר אני מבין את מה שהשכל [אינסופי]¹³ תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.

זו ההגדרה הנבזית ביותר.

הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. תואר הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?

דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - פועל. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. התואר אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל. האופן הוא הצורה שבה אפשר לדבר על הדברים - הצורה שבה מונהרים כל האופנים.

ב', משפט 1: המחשבה היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב.

ב', משפט 2: ההתפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט.

כאן אומר שפינוזה, ישנם רק שני תארים שבכוחנו לתפוס - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.

אופן

1. באופן אני מבין את הפעלות העצם, או¹⁰ את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.

ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. עצם הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שהאופן אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.

את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג הוא ההיפוך של איננו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב של העצם.

כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו.

בתפיסתו של שפינוזה, בני האדם הם אופן סופי של אלוהים, שמונכחת בהם הן המחשבה האלוהית וההתפשטות האלוהית. גם כאן, דקארט היה מסכים בגדול - אבל התפיסה שלהם נבדלת: בעוד שהם מסכימים שרוח וחומר שניהם רכיבי מפתח של האדם, אצל שפינוזה הם לא רכיבים נפרדים - אלא אותו הדבר ממש: שני היבטים שונים של אותו הדבר. כך שפינוזה אינו נדרש לבעיית הגוף-נפש של דקארט. שפינוזה שולל את הקשר הסיבתי בין הגוף לנפש, משום שהם אותו דבר - אופנים מקבילים של אותו העצם.

אופן אינסופי ישיר ומתווך

במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם אופן אינסופי ישיר - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם אופן אינסופי מתווך של אלוהים.

היחס בין עצם, תואר ואופן

המציאות השפינוזית מורכבת רק מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך התואר - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.

ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם²². ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.

שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.

הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק²³ - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.

בהיותו חסר גבול, העצם מתואר בהכרח באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם דבר חושב, וגם דבר מתפשט.

עצם
אופן	חשיבה	התפשטות	?	??
תואר	"חתול"	🐈

שפינוזה מייחס הן את החשיבה והן את ההתפשטות לאופן, ולא לקשר סיבתי. עצם ראיית חתול לא מובילה למחשבה "חתול"; החתול וה"חתול" הם אותו הדבר ממש, משת נקודות מבט שונות. כך גם הגוף והנפש - אותו הדבר ממש, משני נקודות מבט שונות - שני אופנים שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם תארים של אותו האופן. {.warning}

סיבתיות

תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:

... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...

אסור יהיה לי להציב את העצם כסיבה הישירה לאחד מהאופנים האלו. האופן הזה נובע מהאופן שלפניו, והלה נובע מהאופן שלפניו - עד אינסוף. העצם אינו סיבת אף אחד מהם בנפרד - הוא סיבת כולם, תמיד. הקשר הזה, והקשר הזה בלבד - התיאור המטאפיזי הזה - הוא סיבתיות אנכית: הדרך שבה סיבת הכל, העצם, מונכח באינסוף אופנים ותארים. הסבר מדעי הוא לעולם אופקי; הסבר פילוסופי נוטה להיות אנכי.

כאן יוצא שפינוזה כנגד הדת, בטענה שהיא קשר אנכי. למה הילד קיבל סרטן? בגלל אלוהים. למה הדבורים אוספות צוף? בגלל אלוהים. הסבר שכזה הוא לא הסבר מדעי; הוא אפילו לא הסבר. הסרטן של הפעוט בלא עוול בכפיו, כמו התנהגותן המופלאה של הדבורים, תוסבר באופנים אחרים - כי הוא אכל אסבסט, או כי יש להן גן מסוים - ולא בגלל העצם. כשם שהאופן ההוא נובע מן העצם, גם האופן הזה נובע מן העצם; לייחוס של אופן מסוים אחד עם עצם אין כוח הסברי.

^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^

אידאה

ב', 3. באידאה אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.

ב', 4. באידאה הולמות⁵ אני מבין אידאה, שבהיותה נדונה כשלעצמה, בלי יחס למושא, יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפניממים של אידאה אמיתית

דקארט מגדיר תוכן מנטלי ככל תוכן מחשבתי ממש. לאידאות שכאלה יכולות להיות מקבילות חומריות, או דברים שהן מצביעות עליהם: יש אידאה של פיצה, שמעוררת רצון לאכול, ואידאה של עכביש, שמעודדת פחד. לכל תוכן מחשבתי, יש מקביל חומרי כלשהו. דקארט יקשור ביניהם קשר סיבתי; שפינוזה לא יקשור ביניהם אלא בהתאמה. אני לא מרגיש רעב משום שהקיבה התרוקנה; אלו שני אופנים של אותו הדבר. וכשם שאני ער לשני האופנים האלו, יכולים אינספור אופנים אחרים, שאיני ער להם. כל אלו מתרחשים במקביל.

כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?

אידאה אצל שפינוזה היא פעולת הבנה, או הסבר כלשהו. חשבו על אידאה כעל הירח; לעיתים הוא מואר באופן מלא (אידאה מספקת) ולעיתים באופן חלקי (אידאה חלקית) - אך הוא תמיד שם, בין שנראה לנו במלואו ובין שלא.

אלוהים

1. באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית

ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד יש אינסופי באופן מוחלט**, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה).

חופש

1. חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.

החופש של שפינוזה אינו חופש שלילי, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא חיובי - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.

דמיינו, למשל, שבחרתם לא לאכול מוצרים מן החי, על דעת עצמו, אבל פתאום עברתם ליד מנגל עם מדליוני פילה ברוטב יין אדום. הריח נהדר. לעזאזל עם זה, אתם עלולים לחשוב, זה מריח נהדר, ולאכול. זה לא החופש השפינוזי. אולם, אם תעמדו בפיתוי, אין זה אומר שיש חוק שמנע מכם לאכול - אלא שעשיתם את מה שבאמת רציתם לעשות, מתוך הטבע שלו - ולא מתוך כניעה לגחמות ולפיתויים. זהו החופש החיובי של שפינוזה: לא לפעול מכורח הנסיבות, אלא מטבע עצמך כפי שקבעת אותו.

זהו פתרון לבעיית החירות אצל דקארט, שמתרץ את הפתרון כבלתי-נתפס על ידינו. היכן שדקארט עדיין סבור שיש חופש, שפינוזה שולל אותו, והוא דטרמיניסטי לחלוטין¹⁶. האדם הוא ככדור ביליארד¹⁷, שזז לפי חוקי המכניקה; כל אשליה של חופש היא מבורות של אותם החוקים. הריני עובר לדבר על בני האדם כאילו היו משטחים, קווים וגופים, אומר שפינוזה במפורש; האדם הוא כגוף גיאומטרי, כמכונה, ואפילו מחשבותיו אינן אלא סדרה של אסוציאציות על פי חוקי הלוגיקה.

אבל איך עולם כזה משאיר מקום לאתיקה (שמו של ספר זה)? הרי המוסר הוא זה שנזרק מהחלון ראשון בעולם דטרמיניסטי. איך מתיימר שפינוזה להעניק לנו שחרור משיעבוד, אחרי שהציב כחופש הגדרה שנשגבת מכל בני האדם?

משפט 29: אין בטבע שום דבר מקרי, אלא כל הדברים נקבעים מתוך הכרח הטבע האלוהי להתקיים ולפעול באופן מסוים.

אה, רגע, כל זה הכרחי. אין מה להתאמץ, אפשר לחשוב אחרי משפט שכזה. זו אינה התפיסה ששפינוזה מנסה להנחיל לנו. זאת לאור המהות של אלוהים (משפט 34) - להיות כוח מחולל. בהיותנו אופן של אלוהים, גם לנו יש יכולת מוגבלת לחולל - לפעול מתוך עצמנו ולא מתוך סיבות חיצוניות בלבד. התפיסה השפינוזית מבקשת, מכורח המחשבה הזו, להניע אותנו לפעול מתוך עצמנו - ולא מתוך הרגש. היא מנסה להצית בנו חופש חיובי - ולא חופש שלילי.

נצח

1. בנצח אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי¹⁴.

יש קשר עמוק בין נצחי - חייב להיות סיבת עצמו - עצם וחופש - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.

סיבה הולמת

ג, 1. בשם סיבה הולמת אני מכנה סיבה שניתן לתפוס מתוכה באופן ברור ומובחן את תולדתה. ואלי בשם סיבה בלתי הולמת או חלקית אכנה סיבה שלא ניתן להבין את תולדתה מתוכה בלבד.

ג, 2. אני אומר שאנו פועלים כאשר מתרחש בנו או מחוץ לנו דבר מה שאנו הננו סיבתו ההולמת; כלומר (לפי ההגדרה הקודמת): כאשר מתוך טבענו נובע בנו או מחוץ לנו דבר מה שאפשר להבינו באופן ברור ומובחן מתוך טבענו זה בלבד. ומן היכוון ההפוך אני אומר שאנחנו סובלים פעולה כאשר מתרחש בנו דבר מה, או שמתוך טבענו נובע דבר מה, שהננו סיבתו רק באופן חלקי.

הכוונה כאן נדמית כמו הסיבה המיידית, הקרובה של הדבר - ולא על חוקי הטבע וכדומה. אם אני לא נדרש להסבר נוסף על מה שקרה (כמו, להזיז כיסא), הרי שזו סיבה הולמת (הוא זז כי הזזתי אותו). הרי, הסיבה ההולמת באופן מוחלט היא רק אלוהים.

כאן עולה שאלה נוספת סביב החופש. הרי שיטתו של שפינוזה דטרמינסטית לחלוטין - הרי שלא הזזתי את הכיסא, אלא פעלתי מכוח משהו שגרם לי לעשות כן. הכיצד אוכל להיות במצב כזה סיבה הולמת? נדמה שההכרה משחקת כאן תפקיד; אילו אני מכיר בכך שאני מזיז את הכיסא, ועושה זאת מתוך עצמי, הרי שאני הסיבה ההולמת; אם מישהו כופה עליי באופן מודע להזיז את הכיסא, אינני הסיבה ההולמת.

חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה יותר הולמת או פחות הולמת - לא סיבה הולמת באופן מוחלט. זו שמורה לאלוהים.

ריגשה

הגדרה

ג, 3. בריגשה אני מבין את הפעלות הגוף,שעל ידיהן כוח פעולתו של הגוף גדל או פוחת, מומרץ או מעוכב, יחד עם האידאות של הפעלות אלו.

ככל שאנו יותר מבינים, אנו יותר פעילים. להבין מה הן הסיבות של הרגשות שלי, זה להיות יותר פעיל לגביהן - להיות יותר סיבה הולמת לגביהן.

ריגשה היא שינוי בעוצמה של הגוף - השינוי עצמו.

משפטים

ג, 2: הגוף אינו יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש אינה יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או למנוחה, או לכל דבר אחר (אם יש דבר כזה).

אבל למה בכלל לדבר על הגוף והנפש כדברים שונים, לאור השיטה של שפינוזה? הרי יש רק עצם אחד!

המחשבה הזו מדרדרת אותנו חזרה לפארמנידס - להוויה אחת, בלתי משתנה. אולם אנחנו רואים שינוי כל הזמן - הגופים משפיעים אחד על השני, והמחשבות משפיעות אחת על השנייה - האופנים המתפשטים והאופנים החושבים. שפינוזה לא שולל כאן את הסיבתיות הזו - אלא את הסיבתיות בין האופנים. שפינוזה לא שולל את הריבוי - נהפוכו: הוא כופה אותו, במשפט 16 (ג').

ג, 4: שום דבר אינו יכול להיהרס אלא על ידי סיבה חיצונית.

זו הוכחה חצופה - היא לא מתבססת על כלום, אלא ניכרת בעצמה, לפי שפינוזה. שפינוזה שולל, לאור משפט זה, אין דבר כזה התאבדות. הוא משתמש בדוגמה של סנקה, שנכפה עליו בידי המושל לנעוץ סכין בבטנו. לפיו, סנקה אינו פעל כלל - נכפה עליו - משום ששום דבר לא יכול להיהרס בפעולתו העצמית.

ג, 6: כל דבר, עד כמה שהוא בפני עצמו⁶, חותר להמשיך בישותו.

ג, 7: חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו אינה אלא מהותו בפועל של הדבר.

כח פעולה

המהות של כל דבר סופי, היא להמשיך להתקיים⁷, ובמקרה שלנו בני האדם - להעצים את הפעולה שלנו. הכוונה היא לא רק לא למות, במובן המסכן, אלא לקחת חלק גדול יותר בטבע עצמו. עבור כל אחד ואחת, החתירה הזו היא אישית - לשמר ולהאדיר את העוצמה שלנו בטבע עצמו⁸.

זהו הקונאטוס⁷ - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא כח פעולה - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא כח ההבנה - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.

החתירה הזו ביחס לנפש היא רצון, וביחס לנפש ולגוף היא יצר. שפינוזה לא מפריד ביניהם; זהו אותו רצון, אותה חתירה.

הגדרת הריגשות

כל ריגשה היא חתירה למשהו מסוים, חלק מתוך החתירה כולה.

א': התשוקה היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה.

ב': שמחה היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר.

ג': עצב הוא מעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר.

השמחה היא עלייה בכוח הפעולה - בקונאטוס. זהו אינו קשר סיבתי - עלתה לי יכולת הפעולה ולכן אני שמח - אלא שעלייה בכח הפעולה היא עצמה שמחה. העלייה הזו היא לקיחת חלק גדול יותר בטבע, מתוך ההכרה, להיות כוח סיבתי גדול יותר ולקחת חלק פעיל יותר בפעלים של האל. הערת אורן* עצב ושמחה הן דלתא חיובית ושלילית בשלמות של אחד

זוכרים שריגשה היא רק שינוי? הנה לכם.

אלו שלושת הרגשות הבסיסיות, לפי שפינוזה; השאר הן תחלופות שונות שלהן⁹.

השמחה והעצם הן מעברים בין כוחות פעולה: השמחה מעבר מכוח פעולה גדול יותר, והעצב - מכוח קטן יותר.

שפינוזה מבחין בין ריגשה פעילה - שאני סיבתה המספקת, לסבילה - שאיני סיבתה המספקת. שמחה היא בהכרח ריגשה פעילה; העצב לעד ריגשה סבילה (לא יכול להיות שאני אוריד את כוח הפעולה שלי - זו סתירה לוגית).

משפטים

משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.

אלוהים קיים, מוכיח שפינוזה במשפט 11. אבל למה שיהיה רק אלוהים? למה שלא יהיו כמה עצמים?

אלוהים מוגדר כאינסופי באופן מוחלט - ולכן לא יכול להיות עצם אחר. כי אם יש שני עצמים, יש שלב שאחד מפסיק, ואחר מתחיל; אם אין סוף, הרי שלא יכול להיות עוד עצם!

אלוהים הוא יש אינסופי באופן מוחלט לא רק מסוגו - אפילו היקום אינו אינסופי כמו אלוהים. התובנה הזו היא ליבה הפועם של התפיסה המוניסטית של שפינוזה, בניגוד לדואליזם הקרטזיאני: אין שני דברים - גוף ונפש - אלא דבר אחד ויחיד, ולא יכול להיות שום דבר אחר.

הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק אופנים של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא חלק מהים.

משפט 15¹⁵: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.

אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש.

האלוהים השפינוזי, בניגוד לקרטזיאני, אינו טוב; טוב נובע מהבריאה, אבל אלוהים של שפינוזה אינו בורא, ואינו בעל טוב או רע; אלוהים הוא הטבע, מה שיש - ולטבע אין ערך טוב או לא טוב.

מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים.

משפט 34: עוצמתו של אלוהים היא מהותו עצמה.

אמנם ישנם אינסוף תארים לאלוהים - העצם היחיד - אך מהותו היא אחת, והיא עוצמה סיבתית. לאלוהים יש שכל אינסופי - המבין הכל¹⁸. הוא עוצמה של גרימה סיבתית - אופן ההתפשטות, סיבה של תולדות, לחולל שינויים. העוצמה הזו היא מהותו של אלוהים. אין פוטנציאל בתפיסה השפינוזית - מה שיכול להיות ממומש, ממומש בהכרח; כל מה שקיים, קיים בהכרח.

משפט 26: דבר שנקבע לפעול משהו, נקבע כך בהכרח על ידי אלוהים; ומה שלא נקבע על ידי אלוהים, אינו יכול לקבוע את עצמו לפעול שום דבר.

משפט 27:

אקסיומות

1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.

שפינוזה מדבר כאן על העצם והאופן. העצם נמצא בתוך עצמו, והאופן קיים בתוך העצם.

1. מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.

2. מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.¹⁸

בקיצור: p->q = ~q->~p p->q = ~p->~q הביטוי השני הוא כשל לוגי לכאורה, אך לא באמת - שפינוזה ואריסטו שניהם עומדים על כך: לדעת משהו זה לדעת את סיבתו; לא לדעת את סיבתו זה לא לדעת אותו. מתוך סיבה תנבע תולדה - אם לא תופיע סיבה, לא תופיע התולדה.

מעישון \(p\), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי לעסתי אסבסט. לפיכך אנחנו שוללים את ~q->~p

אך מה אומרים כאן אריסטו ושפינוזה? אנו לא מדברים על תחשיבים לוגים, אלא על טבע המציאות. בתרחיש הזה, אני לא יודע שעישון הוא הסיבה לסרטן - ודאי יש עוד אינספור סיבות לסרטן. רק אם אדע את כל הסיבות האלה, אוכל להגיד שאני יודע שעישון גורם לסרטן. אין כאן כשל לוגי - אלא כשל אפיסטמי: אני לא יודע את הסיבה במלואה, החופפת את התולדה במלואה. אנחנו לא רק משרשרים כאן מחשבות לוגית - אלא משרשים אותם על טבע המציאות. הלוגיקה היא תנאי שלילי לאמת - בלי לוגיקה, אין אמת. אולם, אין משמעות הדבר שדי במחשבה לוגית לאמת וכל האמת. שפינוזה לא שואף למבנה תקף - אלא למבנה נאות.

לכן מתחיל שפינוזה לעגן את המציאות באל. היכן שהעוגן של דקארט הוא האני, הקוגיטו, שפינוזה מתחיל את התהליך הלוגי בעוגן הארכימדי הראשוני הן של הלוגיקה והן של המציאות.

משפט 11: אלוהים, או העצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית, קיים בהכרח.

זוהי הנקודה הארכימדית של שפינוזה. כאן אנו פורצים מן עולם עם המחשבה אל המציאות. יש אלוהים - לא במקרה, לא אולי, לא כי נתקלנו בו במסדרון - אלא משיקולים אפריוריים.

משפט 16: מתוך הכרח הטבע האלוהי צריך לנבוע אינסוף [של דברים] באינסוף של אופנים (כלומר, כל מה שיכול להיכלל בתחומו של שכל אינסופי).

משפט 17: אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד.

משפט 18: אלוהים הוא סיבתם האימננטית¹⁹ ולא הטרנזיטיבית²⁰ של כל הדברים.

ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא אין אלוהים, יש רק עולם האתאיסטי - אלא יש אלוהים, והוא העולם.

ב', 2. האדם חושב.

האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל.

מצגת

ה"מדע החדש" של שפינוזה

הטקסט של שפינוזה עוסק, בגדול, בשלוש תחומים:

מציאות - מטאפיזיקה

טבע המציאות, ובמיוחד עיסוק בשאלת האחדות והריבוי, ובסיבתיות אופקית ואנכית.

עולם - חקר הטבע

בעיקר בחלק ב' - פחות מעניין אותנו. שפינוזה, כמו דקארט וניוטון, ביקשו לכונן מודל חדש לחקר הטבע, במקומו של המודל האריסטותלי. לפי אריסטו, ידיעה היא ידיעת הסיבה. אולם, הוא מבחין בין כמה סוגים של סיבות - סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. סיבה חומרית של פיצה תהיה בצק, רסק עגבניות, פפרוני - ולא אננס. הסיבה הפועלת תהיה הפיצאי - מי שהכין את הפיצה. הצורה תהיה מה שהפיצה צריכה להיות - עגולה, וחתוכה למשולשים, התכלית תהיה אושר, ההנאה שבפיצה - מה שהפיצה נועדה לעשות²⁷. התכלית היא הסבר שהמדע החדש מבקש להכחיד²⁶. הזרם החדש מבקש להיפטר מהרעיון שיש לנו את הכוח לדעת את התכלית, אם בכלל יש כזו בטבע.

בטבע של שפינוזה, אין תכלית לטבע; אין מטרה שהוא רוצה לממש, או התקדמות לעבר יעד כלשהו; יש דבר אחד, והוא אלוהים, והוא פשוט קיים. כל דבר קשור לאחר בקשר סיבתי - אך לא בקשר תכליתי.

החקר של שפינוזה הוא נטורליסטי - הוא מבקש לעמוד על הטבע כתופעה, ולא כתכלית מסוימת, מבלי לפנות למושגים מחוץ לטבע. למה הדבורים בונות משושה? כי מישהו שם למד הנדסה? למה חיות ארסיות מסומנות באדום וצהוב? כדי לסמן לאחרות להתרחק? שפינוזה מסרב לנסות להבין אותו באופן כזה; לטבע אין תכלית, ואנו בוחרים להאניש אותו. אלוהים אינו עצוב; אתה בחרת לראות אותו ככזה, כי זה מה שנוח לך.

נסתכל על אריה מפרק אנטילופה. זה טוב או רע? אין דבר כזה. כל החלטה שכזו שנבחר ליישם, היא השלכה שלנו. סלע הבזלת, הוא כשר או לא כשר? זה לא רלוונטי לטבע.

מה חושב האדם הרגיל? דודה פנינה תגיד שיש טוב ורע בעולם, ואנחנו מזהים אותו. השכלה זה טוב; משפחה זה טוב; חינוך אינו אלא תרצו את הדברים הטובים, אל תרצו את הדברים הרעים. שפינוזה כופר בקשר הזה; הטוב ורע הוא לפי הרצון שלנו²⁴. האחד רוצה כבוד, ולכן יגדיר מה שמקרב אותו לכבוד כטוב, ומה שמרחיק אותו מכבוד כרע. אחר יקבע חינוך כטוב והיעדרו כרע, מה שייראה למי שרוצה כסף בזבוז זמן (יכולתי למכור בזמן הזה סמים - מישהו רוצה לקנות?).

אז איך אפשר לדבר על טוב מוחלט?**

שפינוזה מתבסס על המטאפיזיקה כדי לקבוע את הטוב הזה. לא אני אומר לך כאדם פרטי, אומר שפינוזה - אלא הנצח. הוא מבקש לעמוד על הטוב המשותף. את השיפוט הזו הוא מבסס על האקסיומה השניה בחלק ב' - האדם חושב. זוהי מהותו של האדם, ולכן, מי שחוטא למהות הזו - בכך שחושב לא נכון - הוא רע. אם רק נחשוב נכון, ונטפס במעלה דרגות ההכרה, נוכל להגיע לאותו טוב מוחלט.

המטרה של שפינוזה, בגדול, היא לשרטט תחילה את מבנה המציאות, ואחריה למקם את האדם בתוך המבנה הזה. לשיטתו, אם נבין את המקום שאנחנו תופסים בכל הדברים²⁸, יתחולל בנו מהפך של ממש. הוא לא מתיימר לחשוף בפנינו את התכלית, או לטעון שכולנו נגיע להבנה כזו - נהפוכו, רובנו לא²⁵.

חשוב להבחין בין תכלית למהות: מהותו של הסכין היא לחתוך; סכין עשוי שעווה אינו מממש אותה היטב. אבל, הוא לא קיים כדי לדקור את האיש ההוא - בין שהוא משעווה ובין שממתכת.

אדם - הנפש

חלקים ג', ד' וה' - המקיפים ביותר באתיקה - מכילים את הפסיכולוגיה של שפינוזה, תורת הנפש. היא נחלקת לתורת הנפש הניסיונית²⁹, והאפריורית. תורת הנפש הניסיונית עוסקת במה שנכון לנפש האדם כתוצאה מהניסיון - אבא הרביץ לי עם חגורה, הרביץ לי הרבה, ולכן אני אוהב שפינוזה. לעומתה, התורה האפריורית היא כמו שעשה דקארט בהגיונות - האני, העצם החושב, מהות האדם. דקארט לא דן בנפש כפרויד - במה מפחיד, מה טוב - זה לא רלוונטי; הוא טרוד בנפש כמכונה שמייצרת הכרות - זה שהיא עצם, משהו עצמאי, וכו'. בניגוד לדקארט, שלא טרוד כלל בנפש הניסיונית, שפינוזה עוסק בה באופן די נרחב - בנוסף לדיון האפריורי. לאור זאת, העמדה שלו קצת יותר נוגעת לחיים שלנו מהפילוסופיה המערבית בדרך כלל, שנוטה להשאיר את הנפש הניסיונית מחוץ לתחום הדיון. אני אביא לך ידיעה, אומר הפילוסוף המצוי. מה תעשה איתה? זו בעיה שלך; איך היא תגרום לך להרגיש? זה לא מעניין.

המקום שמעניק שפינוזה לנפש לא מקרי: מה שמניע את שפינוזה הוא לא רק הרצון לדעת, אלא הרצון לשחרור - הפחד, והאושר - ולכן חשוב לו לעסוק גם בחיים שלנו בעולם הזה.

שפינוזה, כאמור, הוא דטרמיניסט. דטרמיניזם מגיע לרוב (אבל לא תמיד) עם אינסוף דברים גרועים נוספים, כמו אתאיזם, וא-מוסריות. אולם, דווקא בעמדה של שפינוזה, הסופר דטרמיניסטית, אף אחד מאלו לא נוכח. לשיטתו, האדם אינו ממלכה בתוך ממלכה - הוא אינו נזר הבריאה, הדבר שאלוהים התכוון אליו, מרכז היקום - וככזה, הוא בסך הכל עוד חלק מהטבע - כמו חתולים ועכבישים. הנקודה הזו עולה אצל שפינוזה הרבה ובלהט: האדם אינו מיוחד. איך כל זה קורה?

ניתן להמחיש זאת עם משל המערה של אפלטון, המתאר את משל הקו המחולק. בניגוד למשל הקו המחולק הסטטי, משל המערה הוא דינאמי - איך חוצים מדרגת הכרה אחת לאחרת. מה המניע של אדם לטפס במעלה דרגות ההכרה? הארוס - התשוקה ליפה³⁰.

דרגות ההכרה

שפינוזה גם מחלק את ההוויה לדרגות הכרה: הראשונה, גרועה ושגויה³³; השנייה, טובה יותר, ומספקת להכרת המציאות ולאושר; והשלישית, נשגבת ועליונה לחלוטין, שהדרך אליה לא ידועה, איכשהו מהדרגה השנייה. ומה מניע אותנו בסולם של שפינוזה? זהו הconnatus⁷. קונאטוס יש לכל דבר - ולפיכך גם לבני האדם - אך הוא יתבטא אחרת ביחס לכל יצור. הקונאטוס הוא פתח המילוט של השפינוזה מהאתאיזם ומהא-מוסריות.

1. דמיון הדימיון הוא הכרה באידאות מבולבלות וחלקיות - לא כפי שהשכל מסדר אותן - ולפיכך שגויות³³. זוהי הכרה חושית, שמועה, הכרה מתוך סברה - דוגמת הדוקסה היוונית. בדרגה הזו, הטוב והרע יחסיים לכל אדם - ובהכרח יהיו התנגשויות. דרגה זו היא ה"קליטה החושית" - הייחוס השגוי של קשר סיבתי בין אופן המחשבה לאופן ההתפשטות. ההכרה בדרגה הזו מוגבלת מאוד - היא שוללת כל דבר שאני לא בא איתו במגע חושי (אני לא רואה את אוסטרליה - מאיפה לי לדעת שיש בכלל אוסטרליה? אני לא ראיתי אוסטרליה?). הזיהוי הכושל הזה של קשר סיבתי בין האופנים הוא זה שמוביל לראייה מבולבלת; משום שהדרגות הבאות מנתקות את הקשר הזה (לא ראיתי כיסא אז חשבתי על כיסא, אלא השתשלות לוגית, בלי קשר לחושים או לאסוציאציות), הראייה שלהן אמינה.

2. תבונה ההכרה שלי בדברים שמפעילים אותי בצורה מסוימת. היכן שהדימיון הוא נקודת מבט מסוימת, התבונה היא הכרה בסדר הדברים כפי שהם נובעים מאלוהים - התכונות המשותפות של הדברים. היא אינה מבוססת על החושים ועל ניסיון אמפירי, אך היא נובעת מחשיבה תבונית - א-פריורית. עכשיו משאנחנו רואים את המשותפות של הדברים, אנו יכולים לעמוד על הטוב המשותף. ברמה הזו, כל המחשבה שלי משתלשלת לוגית: כל מחשבה נגזרת ממחשבה אחרת - לא אולי, לא נראה לי, לא אסוציאטיבית, אלא בטוח. אני לא זקוק לאדם אחר, שיחשוב על האסוציאציה הנכונה - כמו הוכחה גיאומטרית, אני לא זקוק לאף אחד או לשום דבר כדי להבין אותה כיאות³³. היא מגיעה מהבנה של החוקים.

3. סקירה אינטואיטיבית ההכרה שלי בדברים כפי שהם. היא ההכרה במהות המסוימת של דבר; הבנת הדבר מתוך-תוכו³². זוהי הכרה לא בתכונות המשותפות של הדברים, אלא בלב ליבו של דבר מסוים אחד - לא מן החושים ומן הניסיון האמפירי, אלא באופן תבוני. בתמצית, הסקירה האינטואיטיבית היא הבנה תבונית לא של הדברים המשותפים (שהיא תבונה), אלא של דבר מסוים.

התבונה והסקירה האינטואיטיבית מביאות אותנו להכרה מספקת[^47], ולפיכך לידיעה אמיתית - באופן מוחלט. הדמיון הוא הכרה בלתי-מספקת, ולכן - גם אם יש בו מן האמת - הוא שקרי.

המעבר בכל סוגי ההכרה האלה הכרחי: כולנו מתחילים בדימיון, אך לא כולם מגיעים לתבונה, ובוודאי שלא לסקירה האינטואיטיבית.

לאחר שהגדיר בפנינו את המטאפיזיקה בחלק א', שפינוזה צולל לעובי הקורה באשר לאדם בחלקים ב'-ה' - החלק מהגדרת האידאה. לצרכינו, המושג סינונימי למושג - בדומה לדקארט - ולא לאידאה האפלטונית. האידאה יכולה להיות חלקית, או אידאה הולמת. אצל שפינוזה, כאמור, אופן גורר אופן - ואין קשר בין התארים: אתה לא רעב מכיוון שהקיבה ריקה - אלו שתי נקודות מבט לאותו הדבר ממש, בלי שום קשר סיבתי³¹. לקבוע תכלית - שאתה רעב מכיוון שהקיבה ריקה - זה להפוך את המבנה על זה על פיו, בלי שום בסיס. חומר הוא דבר מסוים, שמושפע סיבתית מחומר אחר, ומחשבה היא דבר אחר, שמושפע סיבתית מדבר אחר. תמיד ישנה הלימה בין המחשבות לחומר: שניהם השתלשלות של אלוהים, פעם בתואר ההתפשטות ופעם בתואר המחשבה.

מהי, אפוא, אידאה אמיתית? היא מחשבה אמיתית על המציאות; לא משום שהיא עולה בקנה אחד עם המציאות החומרית (כי היא תמיד תואמת את החומר, בהגדרה) - אלא לאור קריטריון פנימי באידאה עצמה. מדע, לפי שפינוזה, לא צריך להתבסס על תצפיות - אלא על אמות-מידה בתוך הטענות עצמן, בדומה לאור הטבעי של דקארט. האידאה האמיתית מכילה את המאפיינים האלה - והאמיתות שלה אינה קשורה כלל ועיקר לקשר סיבתי עם החומר. לעומתה, האידאה החלקית נובעת מהסתכלות אנושית מוטעה - אילו נבחן שוב את האידאה, בהיעדר שיפוט אנושי זר, נגלה את האידאה האמיתית.

ממחשבה וממחשבה בלבד, ניתן להבין את טבע המציאות גם מבלי לתצפת עליה: בכוחי לגזור, בהתאם לחוקי הלוגיקה, ממחשבה אמיתית מחשבות אמיתיות נוספות, וכך להבין בצורה הולמת את המציאות. שום תצפית לא תספק לי את ההלימה הזו - רק האידאה ההולמת.

דרגת ההכרה הראשונה לא פועלת ככה: היא מתבססת על הדמיון, והסברה.

ב, משפט 7: סדר האידאות וקישורן זהה לסדר הדברים וקישורם.

רק הדרגות הבאות, השנייה והשלישית, מספקות הלימה עם המציאות: משום שהמחשבות הן נקודת מבט נוספת על המציאות החומרית, אם נסדר את המחשבות - נדע גם את המציאות החומרית. שפינוזה סבור שההכרה הזו לא תהיה רק חומרית - אלא גם רגשית. לרגש יש השפעה על הכרת המציאות - מחשבות כמו אוי לא, חשבון הבנק שלי ייצרו תפיסה שונה מאוד. הנפש של שפינוזה אינה רק מכונת הכרה: היא טומנת בחובה גם שינוי של ממש בהכרה של טבע המציאות, לאור הרגש. אם נגיע להכרה הנכונה, נחווה בהכרח - לא במקרה, לא בטעות - את האושר והשחרור הנלווים להכרה הזו של המציאות.

כך שפינוזה קושר קשר הדוק בין האידאה לרגש: השניים יבואו ביחד: מחשבה מסוימת תציף רגשות מסוימות.

ב, 2. האדם חושב.

האקסיומה הזו קשורה בבעיה בשיטתו של שפינוזה - שמודעות עצמית שוברת את המקבילות של האופנים. מה המקביל הגופני למודעות עצמית? שפינוזה מעולם לא נדרש לכך.

הפרשנות סביב האקסיומה הזו חריפה (גם בין דן לארנון). גישה אחת (דן) היא שמשמעותה שהתכונה המהותית של האדם הוא המחשבה - האדם, לפי טבעו, שואף לחשוב. כשם שכל דבר רוצה להתמיד בישותו - הארנב רוצה לא להיטרף, העץ רוצה לגדול - האדם, טבעו לחשוב. פה, ופה בלבד, נדמה ששפינוזה יכול לטעון שיש פעולה נכונה לאדם, ולא נכונה לאדם - למרות שלילתו את הטוב והרע בתחילת האתיקה, לשיטתו הדטרמיניסטית. שפינוזה טוען לכל אורך האתיקה שהרע והטוב הם מלאכותיים, יחסיים, תוצר של ההשתוקקות ולא דבר-מה מן הטבע - אבל כאן, ולקראת סוף הספר, משתמע שיש טוב אובייקטי כלשהו: מי שלא משתמש בחשיבה שלו נכון, ניתן לטעון כנגדו שאינו פועל טוב.

ד, 1. בשם טוב אני מבין את מה שאנו יודעים בוודאות שהוא מועיל לנו.

ד, 2. בשם רע, לעומת זאת, אני מבין את מה שידוע לנו בוודאות כי הוא מונע שיהיה ברשותנו טוב כלשהו.

טוב ורע, לפי שפינוזה, הם יחסיים; הטוב הוא מה שמגביר את כוח הפעולה בשבילי**; הרע הוא מה שמוריד אותו. הטוב והרע הם סובייקטיבים - מה שמעלה את כוח הפעולה שלי עלול להוריד את שלך.

שאלת הכוללים

זוהי שאלה שמתשלשת מימי הבייניים, שלה שלוש פתרונות בלבד: אפלטוני, אריסטותלי, וסטואי. היא עוסקת ביחס הכולל לפרט. מה יחס האידאה של האדם ליוסי, האדם הפרטי? אפלטון יגיד שהאידאה בא לפני: האדם כשלעצמו, שקודם לכל אדם שנולד בפועל - כל אחד הוא צל חיוור של אותה אידאה. אריסטו יגיד שיש עצם משני, שנמצא בתוך הדברים: האדם נמצא בתוך סוקראטס, כעצם משני. הסטואים יגידו שהדברים הכוללים נמצאים אחרי הדברים הפרטיים, ולמעשה - אינם אלא אשליה - התפיסה הזו מכונה נומינליזם. אין באמת דבר כזה אדם, אלא את המילה אדם, שנוצרה מבני אדם: ראו את יוסי, הג'ינג'י, ואת רפי, שאינו ג'ינג'י, ובחרו להתעלם מההבדלים ולהתייחס למשותף; הסטואי יגידו שאין לזה ביסוס, ושיש רק את האדם הפרטי.

שפינוזה מצודד בסטואים: אין לפיו מושגים כלליים. במקומו, הוא קובע את המושג המשותף - הדבר שעליו אפשר להשתית מדע רציונלי של המציאות. העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף, שבא במגע עם גופים אחרים, מאפשרת לנו לעשות אינדוקציה ולהתחיל להכליל - ומשם להגיע לחוקים.

---

1. הגישה היוונית אחרי פארמנידס, שהרס לוכלם, הייתה מעשית לחלוטין; אם הידיעה הפילוסופית לא הייתה בעלת ערך מעשי, הם לא היו עוסקים בה. ↩

2. שפינוזה מנסח את זה באלגנטיות כטבע טובע (אלוהים) וטבע טבוע (טבע): האחד נטבע בדמותו של האחר; הטבע מעוצב בדמותו של האל. ↩

3. כמו האנגלים, ולמרות זאת יש להם שכל, והם השתמשו בו, אומר דן. ↩

4. הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב. מכאן מגיע המבנה של האתיקה כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה. קאנט מבקר בהמשך יומרה זו להתייחס למטאפיזיקה כמדע, ומכתירה ככושלת. ↩

5. זו האמת הפרשנית, לפי ארנון ↩

6. in sed - בתוך עצמו ↩

7. connatus - כוח פעולה ↩↩↩

8. האידיאליזם הגרמני - ניטשה, שופנהאואר, שואב השראה רבה ממשפט זה, גם אם לא תמיד בגלוי. ↩

9. ארנון ממליץ לחשוב על ה"מספיקות" - אדקווטיות - כקנה מידה ולא כקטגוריות מוחצות. למשל, ניתן לתפוס משהו בעיקר בתבונה, אבל עם קצת דימיון. זו הערה תקפה לגבינו, בני האדם, אבל לא לגבי אלוהים - שם כל הידיעות מספיקות. ↩

10. האו הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה cive בלטינית, שמשמעותה כלומר, או במילים אחרות... ↩↩

11. קרי, נתפס, מובן - concieved ↩

12. in sed בלטינית - כשלעצמו (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו) ↩

13. התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון. ↩

14. "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה". ↩

15. משפט זה מכונה משפט הפאן-תאיזם - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר. ↩

16. מעט מאוד פילוסופיים מחזיקים בדעה כזו (לרבות שופנהאואר - שטען כי אם תיתן לאבן לחשוב ותזרוק אותה, היא תחשוב שהיא מעופפת). ובניגוד אף לאלו - שפינוזה לא מציע לפרוץ את הדטרמיניזם, ועוד העיז להבטיח אושר למי שמבין אותו. ↩

17. והחיים אולי סוג של שפינוזהפול. ↩

18. אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו, אומר דן, ולו משום שזה עדיין רודף אותי**. ↩↩

19. שוכנת פנים. ↩

20. הנמסרת מבחוץ. ↩

21. ולא בקטע של ניו אייג' (אני אומר את זה כגנאי), כמו בפרדס חנה כרכור, אומר דן ↩

22. הכוונה היא לא לגוף אחד, כמו כדור הארץ, אלא לטבע, לפיזיס (φύσεις) - המציאות המתקיימת מכוח עצמה. ↩

23. אני לא מאמין, זה עוד פעם פארמנידס ↩

24. הבחירה במילה שגויה לא מקרית - ההכרה הזו אינה שקרית, אלא חוסר הבנה של המציאות - אידאות בלתי הולמות. דן מושל את השקר לצל - אם רק היה שם אור, הוא לא היה. כך גם הטעות: אם רק הייתה שם הבנה, מושגים מדויקים, אידאות הולמות - היינו רואים את המציאות נאמנה. ↩

25. תחשבו שאתם תקועים בפקק. מי הם אלו שצופרים? אלו מאחור, שלא רואים מה קורה; אלו שעומדים ליד התקלה שחוללה את הפקק יותר רגועים. זה מה ששפינוזה מבקש לטעון: ההכרה של הדברים תביא איתה אושר. ↩

26. לאטום אין תכלית בהיותו אטום, כמו לתפוס שמונה אלקטרונים. ↩

27. הגם שהסיבות האלו לעיתים תכופות חופפות - למשל, הסיבה החומרית של האדם לפי אריסטו היא האם, אבל התכליתית, הפועלת והצורנית היא האב (כי האב מחנך אותו וכיוצא בזאת - לא PC). ↩

28. הכוונה היא בראש ובראשונה למקום האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, אבל גם של האנושות ככלל, מתוך אותו מסע אישי. הטקסט פונה אלינו ישירות, אבל שפינוזה מוסיף הערה בחלק החמישי - שאילו נציית לאותם החוקים שהוא מכתיב, נהיה כולנו בהכרח בהרמוניה - גם מבלי שניאלץ להתכנס ולדבר. ↩

29. דוגמת פרויד ודומיהם - רעיון שהקדים את זמנו של שפינוזה. ↩

30. זכרו - המילה פילוסופיה משמעותה אהבת החוכמה. ↩

31. הקשר הסיבתי בין חומר למחשבה זה מה שדודה פנינה חושבת, משום שהיא לא מבינה עד הסוף את המציאות. ↩

32. הרעיון הזה נשמע מיסטי ממש; כששפינוזה נכנס לעובי הקורה בנושא הזה, אנשים חשבו שהוא איבד את זה לגמרי. ↩

33. זוהי העוצמה של האתיקה כספר גיאומטרי. אין אבטיח? מאיפה לעזאזל הגענו לבולגרית? - שפינוזה משלשל את הטענות שלו, אחת אחרי השנייה. ↩↩↩