גורגיאס

דברי היכרות, מצגת, מטלת (בדוקה), טקסט (עברית), אנגלית (1), (2), בשבחי הלני

רקע

גורגיאס מלאונטיני, הרטוריקן הסופיסטי הגדול, מגיע לאתונה יחד עם תלמידו פולוס, ומתיימר לדעת לענות על כל שאלה. סוקראטס ותלמידו כראיאופון באים אליהם עם שאלה פשוטה - מה עושה גורגיאס. הדיון מתפתח למה היא בכלל הרטוריקה, ומשם מתדרדר לשאלות מהותיות יותר.

הדיאלוג נפתח עם כמה 'עובדות' עלילתיות שכדאי לשים אליהן לב: - משום שסוקראטס מגיע באיחור, גורגיאס כבר עייף לאחר שנאם למכביר - סוקראטס מציב (בבוטות משהו) לגורגיאס תנאים - הוא דורש מגורגיאס לתת תשובות קצרות ותמציתיות - ההיפך הגמור מהנאומים הרטוריים האולימפיים שבזכותם מפורסם גורגיאס.

למרות שמו, הדיאלוג אינו נסוב סביב הרטוריקה במלוא מיטבה - גורגיאס אינו בסביבתו הטבעית, ואפילו אינו בן שיחו העיקרי של סוקראטס

גורגיאס, ביהירותו, מסכים כמובן לתנאים של סוקראטס.

הדמויות

• גורגיאס, הרטוריקן הסופיסטי הדגול
• פולוס, הסובב סביב גורגיאס ורחוק מיכולתו הרטורית
• כיריפון, הסובב סביב סוקראטס אך בעל קשרי חברות לגורגיאס. כיריפון הוא החוליה המקשרת בין סוקראטס לסופיסטים, ולאתונה
• קאליקלס, שכנראה מומצא לחלוטין.

חשוב לציין שקליקלס, סוקראטס וכירופון הם אזרחים אתונאים - וגורגיאס ופולוס זרים סיציליאנים.

ככלל, חשוב לשים לב בדיאלוג האפלטוני אם השיחה מתנהלת מרצון או לא: במקרה הזה, היא מרצון.

גורגיאס - מהי רטוריקה?

פולוס מציע לסוקראטס, על מנת שירגיש בנוח על איחורו, לעשות לסוקראטס 'תצוגת תכלית'¹. סוקראטס מבקש לעמוד על הכוח² של הרטוריקה. נדמה שאינו מעריך במיוחד את פולוס, אך באמת מתעניין ברטוריקה - וכמותו גם קאליקלס, שמעוניין להיכנס לפוליטיקה.

אולם הרטוריקה היא רק קרש הקפיצה לשאלה האמיתית של הדיאלוג - כיצד ראוי לחיות? (שאלה יוונית קלאסית). גורגיאס, בהיותו עייף (ומבוגר), שטחי מדי כדי להיות בן שיחה ראוי בסוגיה זו.

באופן משעשע למדי, סוקראטס מבקש מכיריפון לשאול את גורגיאס מהי הרטוריקה (מה אתה עושה? מי אתה מתיימר להיות?), וזה שואל את פולוס.

פולוס משיב בצורה נאה (וכפי שאנדי הדגים, נעימה ומתחרזת ביוונית) שניכרת בה הרטוריקה - אבל ללא תשובה מהותית. סוקראטס מאבד את סבלנותו ופונה לגורגיאס ישירות. כל אומנות, אומר סוקראטס, היא בעלת מושא. מהו המושא של הרטוריקה? גורגיאס עונה, בקצרה - הדיבור ³.

סוקראטס נאבק בגורגיאס ארבע עמודים תמימים עד שמחלץ ממנו תשובה טובה יותר - רטוריקה עוסקת במה שטוב ביותר לאדם.

הוא שלאמיתו של דבר, סוקראטס, הנהו הטוב הגדול ביותר, וגורם לידי כך, שבני האדם עצמם יהיו בני-חורין, ויחד עם זה ישלטו על זולתם, כל אחד במדינתו⁸.

הרטוריקה, אומר גורגיאס, מטרתה לשכנע. סוקראטס מציב בפניו שאלה פשוטה - לשכנע את מי? גורגיאס משיב שמטרתו לשכנע את המון העם⁴ באסיפות ובבתי המשפט. הוא מוסיף שהשכנוע הוא בענייני צדק. גורגיאס מבין את הרטוריקה כאומנות המונית בהכרח - משום שזכותם של כל האוכלוס, בלי קשר להבדלים ביניהם, לבחור ולהיבחר.

הנקודה הזו חשובה - על בסיס ההמוניות הזו סוקראטס תוקף את הרטוריקה (כיצד תהיה טכנה, או הטובה היותר, אם היא המונית?).

סוקראטס קובע שינהל את הדיון על פי ההנחות ⁵ של גורגיאס: - הרטוריקה היא אומנות - ההמון כישר לדבר על צדק ועוול

סוקראטס קובע, וגורגיאס מסכים, שיש הבדל בין לסבור משהו וללמוד אותו. סוקראטס קובע עוד, שלא בצדק, שהסברה עלולה להיות שקרית אך הלמידה בהכרח אמיתית, וכך הופכת לידיעה ⁶. גורגיאס לא ער לכזב הזה. הרטוריקה, הם מסכימים, פועלת על הסברה - ולא על הידיעה.

אם זו הרטוריקה, שואל סוקראטס, עבור מי זה שימושי? אם הטכנה שלך אינה מקנה ידיעה (כמו רופא, או סנדלר וכו') - מה חשיבותה של הרטוריקה? תשובה זו מרגיזה את גורגיאס וסוחטת ממנו את הנאום הארוך שלו בדיאלוג ^עמ'^ ^291^.

גורגיאס מציב את הרטוריקה כעליונה לשאר ה-טכנה, משום שכוחה לתקף כל טכנה אחר (דוגמא עם הרופא). סוקראטס אינו מתכחש לזה. גורגיאס, נסער, מרחיב משום מקום שאין לשנוא את הכוח הזה אם מי שנושא אותו מנצל אותו לרעה (הדוגמא עם המתאגרף). הרטוריקן יוצר כלי, ועל השימוש בו לרעה אינו נושא אשמה.

טענה זו סותרת את טענתו הקודמת של גורגיאס שהרטוריקה עיסוקה בצדק ועוול - הרי אם הרטוריקן יכול להשתמש בכוחו לרעה, טענה זו בטלה. הרטוריקן שואף להיות ניטרלי, אך ההמון בסופו של דבר יבין שהכלי שהוא מעניק יכול לשמש גם נגדם, וכל איש מההמון יקדם את הצדק שלו (קרי: האינטרס שלו).

סוקראטס מאשים את גורגיאס שהופך לTherapuites - מילת גנאי ביוונית - מצחצח הנעליים של דעות ההמון, ניצול לא מוצלח של החופש שלו מהדוקסה הימנית.

אם התלמיד שלך אינו יודע צדק ועוול מהם, שואל סוקראטס בנאום נגדי, מה עושים? גורגיאס משיב, בסתירה לדבריו הקודמים, שילמד אותו. אם תלמידך ילמדו ממך צדק, שואל סוקראטס, האם ייצאו צודקים? ודאי, משיב גורגיאס. אך אם כלל תלמידך ייצאו צודקים, מהיכן החשש אודות שימוש לרעה ברטוריקה?

כעת הבחירה של גורגיאס קשה: או שהרטוריקה ניטרלית, או שגורגיאס אינו יודע נכונה מהי אותה הרטוריקה שהוא מלמד. גורגיאס מפספס את פתח המילוט הברור שלו - שאינו יודע, אינו מתיימר לדעת ואינו מוטרד ממהו צדק. הוא נמנע מכך, כפי שחושף אחר כך פולוס, משום שהוא מתבייש, ובכך מסולק מהדיון.

פולוס מגנה בזעם את השימוש של סוקראטס בבושה. הבושה מעידה על מודעתו של גורגיאס לכך שאינו עומד בנורמה המוסרית, ושאינו שלם עם דבריו. היא חושפת שאין חברה אנושית שניטרלית בנושא הצדק (דוגמת פלישת הגרמנים לפולין). הבושה היא רגש פוליטי חשוב מאין כמותו.

הסיבה שסוקראטס מוכן בכלל לדבר עם פולוס - בבירור נחות ביכולתו לגורגיאס - היא משום שפולוס מתבייש פחות, וכמותו קאליקלס שאינו מתבייש בכלל.

פולוס מאשים את סוקראטס שהוא דורש מגורגיאס הגדרות לדברים כמו צדק, אך אינו מציג הגדרות משלו. מהי בעיניך רטוריקה, שואל פולוס את סוקראטס? סוקראטס משיב שהרטורקיה היא בבואתו של חלק מתורת המדינה⁷. הרטוריקה, אומר סוקראטס, היא חנופה.

התשובה הזו, וההקבלה למקצועות שמבצע סוקראטס אחר כך, מרגיזה את פולוס מאוד.

הבושה של גורגיאס

גורגיאס הכניס את עצמו לבוץ - מצד אחד, הוא טוען שהרטוריקה היא כלי ניטרלי, שאינו טרוד בענייני צדק (אל תאשים את המורה אם המתאגרף מכה את חבריו). מצד שני, הוא אומר לסוקראטס במפורש שאם יגיע אליו תלמיד לא צודק - ילמד אותו.

סוקראטס מציג בפני סוקראטס את הסתירה הזו, מה שמציף בושה אדירה אצל גורגיאס, שמיד יוצא מהדיון - הכיצד רטוריקן מוכשר כמו גורגיאס מסוגל לסתור את הלוגוס שהוא עצמו בנה?

המוצא היחיד של גורגיאס הוא לטעון שאינו יודע מה טוב, וגם תלמידיו אינם יודעים מה טוב - אך עמדה זו מביישת אותו כאדם (לא כסופיסט) בחברה היוונית. כפי שמציין פולוס - גורגיאס התבייש לשלול מן הרטוריקן את מה שנאה וטוב.

פולוס מבצע את אותו המהלך על סוקראטס - הוא מנסה להביש אותו על המהלך שעשה לגורגיאס.

---

פולוס - מהו הצדק?

פולוס דורש מסוקראטס תשובה - מהי לדעתו הרטוריקה? סוקראטס משיב שכשם שהבישול הוא לבריאות (התעמלות, רפואה), וכשם שהסופיסטיקה היא לחקיקה ולשיפוט, הרטוריקה אינה אלא חנופה לדברים של הנפש.

פולוס טוען שהטוב והכוח ביד הרטוריקאים, שממיתים וגוזלים רכוש כרצונם. סוקראטס משיב שכוחם פעוט ביותר, משום שאין הם עושים מה שהם רוצים אלא מה שנראה להם טוב. עוד מוסיף סוקראטס כי פולוס עצמו אינו מאמין במה שהוא טוען.

סוקראטס מאלץ את פולוס להודות שלעיתים אדם רוצה במשהו, ומשיג אותו, אך אין הדבר טוב לא באמת. אותו אדם אינו באמת בעל כוח. פולוס מקבל את דבריו של סוקראטס, אך דבק בעמדתו - האם אתה, סוקראטס, לא מקנא באדם כזה, שעושה את כל שירצה?

פולוס טוען שאותו אדם עדיין יהיה מאושר - משום שהוא חופשי. את החופש הוא מגדיר בצורה מסוימת מאוד - 'אני לא נענה לשום תכתיב חיצוני לי'.

הדיון נסוב כעת סביב שתי שאלות: - האם פולוס מאמין באמת במה שאמר? - האם פולוס יכול להצדיק את הקשר בין חופש לאושר בטבע האדם?

כאן מוצג לנו לראשונה הפרדוקס הסוקראטי של המוסר - מוטב שלא לעשות רע, איך אם עושים רע - מוטב להיענש עליו. סוקראטס טוען כי אומלל הוא האדם שחוטא ואינו נענש.

ברגע שמקבלים את ההנחה לפיה מה שטוב לנפש אינו תמיד מה שטוב לגוף, המהלך הסוקראטי תקף לחלוטין

הטענה הזו מקוממת את פולוס - הכיצד, הוא טוען, אדם שנענש קשות על מעשיו (ומדגים זאת בעינויים) מאושר מזה שחטא ואינו נתפס?

ההתרעמות של פולוס מציגה את הדוקסה האתונאית - הטוב הוא המועיל. משום שלהיתפס זה לא מועיל, הרי שבדעה האתונאית אין זה טוב.

סוקראטס שוב מתקומם מול פולוס וטוען שרע יותר לעשות עוול מלסבול עוול, ורע יותר לבלתי תת-את-הדין מאשר לתתו. סוקראטס אינו מנסה להוכיח מהלך זה בצורה לוגית - אלא להראות לפולוס שגם הוא מחזיק בדעה זו, אל אף שאינו יודע להסביר אותה.

טענתו המרכזית של המהלך של סוקראטס^317^ היא שיש לשמוח בעונש. הוא מבקש להתחיל את הדיון מההתחלה ⁹, ומוציא מפולוס שמגונה יותר לעשות עוול - שיקול חדש. כעת השאלה היא האם יש דברים שמכאיבים לאדם, משום שהם מכוערים - שבירה מהקו שנסוב עד עכשיו סביב התועלת של הטוב.

מפלתו של פולוס מתחילה בכך שהוא מודה בהבדל בין 'יפה' ל'מכוער' (מעשה נאה ומעשה מגונה). פולוס, כמייצג של הדוקסה האתונאית, נושא את תחושת הבטן הזו ובכך חושף סתירה פנימית בדעה הרווחת - הטוב הוא מה שמועיל, אבל גם מה שיפה - ומה שיפה אינו תמיד מה שמועיל. אילו פולוס היה דבק בכך שמה שיפה הוא מה שמועיל, ומה שמכוער הוא מה שמכאיב, היה עקבי בדעתו; אך בכך שמודה שלעשות עוול הוא מעשה 'מכוער' (למרות שאינו מכאיב לך), שבר פולוס את עקביותו.

אם העונש הטוב ביותר לרשע הוא שאינו יעמוד מול הדין, הרי שהרטוריקה חסרת תועלת ^328^ - אין מה לנסות לחמוק מעונש. סוקראטס שואף בטיעון הזה לגרש את פולוס מהדיון, תוך שהוא חושף בפניו את דעתו האמיתית, ולגרור פנימה את קליקלס - שהוא האדם שסוקראטס באמת רוצה לדבר איתו, משום שאינו חש בושה.

השאלה שצפה בדיון עם פולוס היא שאלה פילוסופית רבת משקל: מהיכן מגיעה המשיכה הטבעית שלנו למה שטוב מוסרית (שאינו בהכרח המועיל), והרתיעה ממה שרע? מה זה אומר עלינו?

קאליקלס - הצדק הטבעי

כאן נכנס קאליקלס - המארח - לדיון. מיד ניכרת התדרדרות ביחסו של קאליקלס לסוקראטס. קאליקלס מזהה מיד את השאלה האמיתית שבדיון - מהם החיים הטובים? אם טענתו של סוקראטס נכונה, אומר קאליקלס בזעם, הרי שאנחנו עושים את ההיפך מן הראוי כל חיינו.

סוקראטס מציג בפני קאליקלס שלושה מאפיינים שהופכים אותו לבין שיח ראוי: - קאליקלס טוען לדעת מה זה צדק, ואינו מתבייש להגיד מהו - מכאן אפשר להתקדם - קאליקלס חש אהדה מסוימת כלפי סוקראטס - הוא מנסה לתקן אותו לממשיך לשוחח איתו - קאליקלס הוא בעל שפה גלויה¹⁰ - קאליקלס וסוקראטס שניהם בעלי אהבה¹¹ - של סוקראטס לפילוסופיה ולמאהב שלו (מסתבר), וקאליקלס לעם ולמאהב שלו¹².

כאן חשוב לשים לב למי אתונאי ומי לא - קאליקלס, אתונאי בפתח החיים הפוליטים, בעל יכולת לשלוט ולשנות, בניגוד לרטוריקה ולסופיסטיקה חסרות המשקל.

קאליקלס מאשים את סוקראטס שהוא מוביל את העם שולל¹³ על ידי משחקי מילים, ופורט על מיתרי הבושה שלהם (בתמצית: סוקראטס משחק מלוכלך). הבושה בעיני קאליקלס מצטיירת פה כNomos - תוצר של החברה ולא של טבע האדם. לאחר האשמה זו, קאליקלס חושף בפני סוקראטס מה הוא חושב שהצדק, לפי הטבע. קאליקלס מניח כאן הנחת יסוד סופיסטית - הצדק והטבע מנוגדים.

הצדק הטבעי לפי קאליקלס הוא שכוחו של מי שיש לו יותר למשול, ורבה עוצמתו על החלשים (האריות והכבשים).

וכך דינו של הצדק: שימשול הנעלה יותר על מי שנופל ממנו, ויגדל חלקו ממנו

ניכרת עוצמתו של טיעון זה ששותל אפלטון בפיו של יריב מר של הפילוסופיה. הפילוסופיה, אומר קאליקלס, אינה יכולה להיות יותר מעיסוק זמני, והעיסוק בה כבגיר פסול - בעולם המעשי, הוא אינו יודע להתנהל, חסר ניסיון - חלש. ולפי הטבע, החלש הוא המגונה. החוכמה, כפי שמגדיר אותה קאליקלס, היא מעשית - לא עיונית.

המלצה: המלחמה הפלפונסית - תיעוד היסטורי של מלחמת ספרטה-אתונה בעל משמעות פילוסופית.

החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול¹⁸

סוקראטס אינו מפריך את טענתו של קאליקלס. הוא מציג בפני קאליקלס סתירה - אם הצדק המוסרי הוא עם החזקים, ואינו נתפס כך משום שזהו אינו הנומוס - הרי שהחברה (המורכבת מהחלשים) השליטה את רצונה על החזקים, וגברה עליהם. קאליקלס משכלל את הגדרתו, וטוען שהטובים והנעלים¹⁴ הם הנבונים יותר¹⁵ - רעיון ששתל אצלו סוקראטס. כעת, החזקים אינם רק החזקים בגופם, אלא גם הנבונים.

במצב כזה, מה הוא אותו העוד שהאדם הנבון זקוק לו, שואל סוקראטס. קאליקלס, בזעם, מחדד וטוען שהחיים הראויים לאדם החזק הם חיי תאווה גדולה ככל האפשר, שביכולתו של האדם לספק.

סוקראטס טוען בדיוק ההיפך - החיים הטובים הם למשול בתאוות שלנו. מטענתו עולה שאלה קשה: למשול בשם מה? האם לפי הטבע הוא, או מן הנומוס?

התמונה המצטיירת כאן לא פשוטה - החיים הטובים של קאליקלס כמותם כדלי מחורר - תאוות צפות, ממולאות ומיד עולות תאוות חדשות. החיים הטובים לפי סוקראטס קשים גם הם - כמותם להיות כאבן, כגוויות.

ובכל זאת, סוקראטס שובר את קאליקלס בכך שגורר את הדוגמאות למקומות שפלים - האם החיים הטובים הם מי, למשל, שמתגרד? שעושה מעשי זימה? קאליקלס מתבייש להגיד, ובכך חושף את ההיררכייה שבכל זאת יש לו, כאדם פוליטי. תפיסת העולם שלו אינו מאפשרת לו להסביר מדוע, למשל, רוצה להמשיך עם החיים הפוליטים, ולא לגרד. אפילו לקאליקלס יש תפיסה מסוימת של מה הוא טוב.

בסופו של דבר מסכימים סוקראטס וקאליקלס על שני אורחות חיים - חיי הפוליטיקה וחיי הפילוסופיה. השאלה שעולה כעת היא ברורה - אילו משניהם כדאי לחיות?¹⁶ מהם החיים שעונים הכי טוב על טבע האדם?.

סוקראטס תוקף את החיים הפוליטים בכך שמציג מקרים רבים של מנהיגים דגולים, שתהילתם לא זיכתה אותם בטוב.

קאליקלס לבסוף פורש מן הדיון^365^ (דבר לבד), וסוקראטס מנסה נואשות לגרור אותו חזרה לדיון. כאן ניכר כישלון, קצה גבול היכולת של הלוגוס הסוקראטי - הוא אינו מצליח להביא את קאליקלס לשוב ולהתפלסף. קאליקלס מאיים על סוקראטס, שהיעדר חוכמתו המעשית תפגע בו בבית המשפט.

סוקראטס מציג לראשונה שהוא יודע את מדעי המדינה^385^ - חשיפה נדירה של דעה חיובית מסוקראטס.

אשפט כפי שבוודאי יישט רופא בבית דין של ילדים, כשמקטרג עליו רוקח ממתקים...

סוקראטס מתיימר לדעת את גבולות המידע הפוליטי, ושואף לשכנע את קאליקלס בדעתו גם כן¹⁷.

---

1. Epideixis - תצוגת יכולת. ↩

2. Dynamis. ↩

3. Peri Logos - דיבור. ↩

4. Ochlos - כל המון העם (מקור המילה אוכלוסין בעברית). ↩

5. היפותזה. ↩

6. אפיסטמה. ↩

7. Moriou Rolithikes Eidolon - צל של חלק ממדעי המדינה. ↩

8. עמ' 286 ↩

9. Palin Ex Arches - ביטוי סוקראטי חשוב. חזרה לתחילת הדיון, כשלרוב סוקראטס מכניס לדיון שיקול חדש. ↩

10. פרהסיה Parhessia - דיבור גלוי, תכונה שהאתונאים התגאו בה (ומקור המילה פהרהרסיה). ↩

11. Eros - אהבה, תשוקה ↩

12. Demos - העם, וגם שמו של מאהבו של קאליקלס. ↩

13. Demagogos - נואם עממי, שקרן גלוי. ↩

14. Andres - גבר אמיתי ↩

15. Phronimoteros - החכמים יותר. ↩

16. Pos Bioteon - הכיצד עלינו לחיות? ↩

17. Periagoge - סיבוב. ההגדרה האפלטונית לחינוך - סיבוב הנפש לכיוון הנכון. ↩

18. תוקידידס - המלחמה הפלופונסית ↩