משתה

דברי היכרות מצגת (1), מצגת (2), טקסט (עברית), טקסט (אנגלית) (1), טקסט (אנגלית) (2)

המשתה עוסק באהבה¹ - ובפרט, בארוס². המשתה הוא הדיאלוג האפלטוני היחיד ששמו הוא לפי האירוע - שכאן משחק תפקיד מרכזי. בסביבה משוחררת זו, נראה אמרות ומעשים שאינם תואמים את אופי הדוברים בדרך כלל - סוקראטס לא ידבר כפי שמדבר בשוק, או מול חבר מושבעים עוין.

מספר הדיאלוג הוא אפלודורוס, המגולל את המשתה לחברו עלום השם.אפולודורוס לא היה נוכח - הוא שמע על האירוע מאריסטודימוס. האירוע מסופר זמן רב לאחר התרחשותו. אפולודרוס מספר את הסיפור הזה ללא הרף - בתחילת הדיאלוג מתאר כיצד סיפר מעשייה זו לחבר עוד אתמול. אותו אריסטודמוס³ עקב אחרי סוקראטס וחיקה אותו.

סוקראטס מדבר על הארוס בצורה כמעט מיסטית - ומשום שכה קשה להעביר דברים כאלו ישירות, סביר להניח שסוקראטס בחר שלא להעביר זאת ישירות. אותו חבר של אפולודרוס שואל מה התרחש בסעודה⁴ ההיא - מה שמתקשר להאשמה המאוחרת יותר שסוקראטס משחית את הנוער. הסעודה מתקיימת ב416 לפנה"ס, עם זכיית אגתון בתחרות המחזות בפסטיבל בכלל-אתונאי, ומלחמת אתונה-ספרטה.

הדמויות¶

פיידרוס - צעיר אתונאי עשיר ונאה
פאוסניאס - רטוריקן בגיל העמידה
אריקסימאכוס - רופא מפורסם עם קשרים פוליטים ענפים והיכרות עם הקדם-סוקראטים
אגאתון - המחזאי המוצלח ביותר של הסנגון החדש באתונה
אריסטופאנס - אבי הקומדיה התיאטרלית, יריבו של סוקראטס
סוקראטס, כמובן. מכוער.
אלקיבייאדיס - מצביא רב עוצמה, מאהבו של סוקראטס. אוגר רציני. אלקיביאדיס הוא זה שהצית את הארוס היווני לכיבוש סיציליה, אסם התבואה של העולם היווני העתיק ורעיון יוצא דופן בהיבריס שלו.

רקע¶

ערב הפלישה לסיציליה, מישהו חילל (דמיינו איך) פסלים של האל הרמס ברחבי אתונה, מעשה שזעזע את האתונאים. כמו כן, מישהו פרסם את הטקסים הסודיים של הכת באלואסיס⁵. מאוחר יותר התברר שאלקיביאדיס הוא זה שעשה את זה - ערק לספרטאים כדי לחמוק מעונש - ערק חזרה לאתונה ותפס את השלטון - ולבסוף ערק לפרסים, ומת בטורקיה.

משום שסודות אלו צפים במהלך המשתה, מתרחשת שרשרת המסירה הסבוכה הזו - לא נשמע דברים כאלה ישירות מסוקראטס.

האהבה המתוארת כאן איננה שוויונית, ובהחלט מפלה - ומכאן טוען אפלטון שכוחה. אפלטון סבור היה ש'אתה מה שאתה אוהב'.

סוקראטס - רחוץ ומקושט בניגוד להרגלו - נכנס לגוב האריות של המשוררים. בדרך לביתו של אגאטון, סוקראטס נעצר להרהר, ואריסטודימוס נכנס לבדו. אגאתון מנטרל את המבוכה בכך ששמח על הגעת אריסטודימוס, וטוען שחיפש אותו ערב קודם להזמינו למשתה.

כשנכנס, אגאתון יורה את הירייה הראשונה בויכוח בין המשוררים לפילוסופים, בדוגמא קלאסית לאירוניה סוקראטית. אגאתון מציף את ההיבריס של סוקראטס, וכולם יושבים לאכול. כך מתחיל הויכוח הרציני אודות מי יודע מה היא החוכמה - הפילוסוף, או המשורר הטוען שאת החוכמה אנחנו מייצרים.

שים לב לסדר הישיבה במשתה - בדרך כלל מעיד על סדר השותים, וכאן - על סדר הדוברים.

שים לב גם למי יכולים לשתות, ומי לא.

אלו המסובים שאינם שתיינים, הם גם פחות ארוטיים - שלושת הנואמים הראשונים הם מקטגוריה זו. לעומתם, השתיינים (קרי: הפילוסופים והמשוררים), אירוטיים בהרבה - והנאום שלהם נותן לוגוס מעמיק יותר לאל ארוס.

רומנטיקה בין החבר'ה¶

הדוברים כולם היו קשורים בפרשיות אהבה אחד עם השני בקשר אוהב > אהוב (אריקסימאכוס > פיידוס, פאוסאניאס > אגאתון, אלקיביאדיס > סוקראטס). לגבי אריסטופאנס קיימת עמימות.

ההומוסקסואליות הייתה נפוצה בקרב האליטה היוונית - גברים בני חורין - על אף שאינה הייתה מותרת בחוק. אפלטון אינו תומך או מגנה בתופעה - אלא שואף להבין אותה כדי ללמוד ממנה משהו על היפה ועל הנפש. כל האנשים האלה הם בעלי משפחות ביוון, שם המשפחה הייתה חובה אזרחית - אך לא שם נמצאת התשוקה. משום שיחסים הומוסקסואלים לא מעורבים בחובה זו, היו משוחררים וקשורים בארוס. ליחסים אלו היה גוון אנטי-נשי מובהק, שלא כמו התפיסה היום.

ביחסים אלו בהכרח היה אוהב - גבר מבוגר יותר - וגם אהוב - צעיר נאה, ופאסיבי.

תחרות הנאומים¶

אריקסימאכוס מציע לנאום במקום לשתות, וסוקראטס - באופן מוזר - קופץ על ההצעה, בטענה שהוא אינו מבין בדבר מלבד הארוטיקה (סוקראטס המכוער, כן? אמרנו). הם מחליטים יחדיו להלל את האל ארוס.

נאומו של פיידרוס¶

פיידרוס מציב את ארוס כאל הותיק ביותר, ומבצע את הקישור המסורתי בין הישן לטוב. בזכות ארוס, אומר פיידרוס, אנו עושים מעשים אדירים - אין אנו רוצים לבצע מעשים מגונים או מבישים ליד האוהבים שלנו. פיידרוס מדגיש את תפקידו של האוהב - כמו למשל נכונותו למות למען האהוב. נכונותו של האהוב למות למען האוהב נתפסת לכן כמעשה נשגב בהרבה בעיניי האלים. האוהב מונע מתוך שיגעון מסוים⁷.

חשוב לשים כאן לב לכך שהנמוך מטרים את הגבוה - פיידרוס השטחי עולה על סוגיה שסוקראטס ידון בה בנאומו.

פאוסאוניאס¶

פאוסאוניאס מציג לעומתו של פיידרוס את עמדת האוהב, ומנסה להגן על המנהג היווני לפיו גברים מבוגרים יותר אוהבים נערים צעירים (לפני הופעת הזקן - קטינים). תופעה זו הייתה אסורה לפי חוק וזעזעה כל מי שבא איתה במגע מחוץ לעולם היווני, אך הייתה נפוצה ומוכרת. הוא עושה זאת על ידי הפרדת הארוס לשניים - ארוס שמיימי⁸, וארוס של הכלל⁹ - שהוא 'מקלקל את המסיבה'. פאוסאוניאס מבקש לעמוד על הפרדה זו, ומבצע אבחנה בין העובדות (המעשים בלבד) לערך שלהם (ערכים) - הוא טוען שמעשים, בפני עצמם, הם לא יפים או שפלים - אלא הצורה שבה נעשים.

פסואוניאס מנסה להציג את החוק האתונאי כזה שאוסר רק פדופיליה מן הארוס של הכלל - שמטרתה הנאה גופנית בכלל - ומציב משוכות גבוהות לפדופילים האורניים, שמחפשים קשר לדבר קבוע (הנפש).

אריקסימאכוס¶

איש יבש עם חוש הומור של כרוב. הפסקול של נאומו המפוצץ של אריקסימאכוס הם השיהוקים של אריסטופאנס. אריקסימאכוס מבסס תחילה את הרפואה כ'בקיאות בארוטיקה של הגוף' - הוא נותן הסבר מכני לחלוטין.למרות הצלצול החלול של נאום זה, הוא מקשר בין שתי חוליות חשובות - בין החומר עצמו לטכניקה^ר'^ ^אמפדוקלס^. הטבע כשלעצמו איננו מושלם; על האדם לתעל אותו בתבונה ולהפריד בין הארוס היפה למגונה. אריקסימאכוס מייחס את הארוס ככוח כולל בקוסמוס, שהביטוי שלו הוא הארוס שאנחנו חווים. גם בהסבר יבשושי זה, ניכר הארוס בשאיפתו ההיברית של אריקסימאכוס - היומרה לשלוט בטבע.

משום שאריקסימאכוס התחלף עם אריסטופאנס, נוצר סדר חדש - אלו בעלי הארוס החדש נואמים תחילה, ואחריהם בעלי הארוס החזק - המשוררים והפילוסופים.

אריסטופאנס¶

הרעיון בבסיס נאומו של אריסטופאנס הוא פשוט - היינו פעם שלמים, כעת אנו חלוקים, ובחיפוש אחר החצי השני.

קודם כל עליכם ללמוד מהו הטבע האנושי, ומהו שאירע לו. שלפנים לא היה טבענו כמות שהוא עכשיו, אלא שונה מזה.

תחילה, היו שלושה מינים¹⁰. לאדם דאז לא היה ארוס - שכן היה שלם. בשלמותם זו, תקפו בני האדם את האולימפוס. כתגובה, זאוס החליט לחלק את האדם לשניים - מה שיצר את טבענו הנוכחי, להיות חצויים. לאחר מעשה, בני האדם מתו בהמוניהם ברעב, משום שלא עזבו אלה את אלה - ולכן העתיקו האלים את מבושיהם לפעמים ואפשרו להם להזדווג - וכך נולד הארוס (לא אל, אלא תחבולה אלוהית).

הארוס אינו תאוות הבשר, אלא החיפוש אחר שלמות, ולכן מרגע שאדם מוצא את חציו השני מסרבים השניים להיפרד. הקשר הזה כל כך חזק שגם אם נשאל את השניים האלו מה הם מנסים להשיג אחד מהשני, יוותרו ללא תשובה.

צאצאיו של הדור הראשון ימשיכו לחפש את אותו חצי שני, למרות שזה אינו קיים. מדכא.

התיאור המתקבל קודר למדי - הארוס הוא תחבולה של האלים, שאין לנו תשובה אליה - ואין לנו אלא לחיות עם הטבע החצוי שלנו.

אגאתון¶

אגאתון - צעיר שטחי תחת השפעתו של גורגיאס - הוא הראשון שמקשר בין הארוס ליופי. בנאומו, מתאר את ארוס כאל יפה, המאוהב ביפה. לזקן, למכוער - אין להם ארוס, אלא רק ליפים, לבריאים ולצעירים. אגאתון ממשיך לגזור את כל הסגולות הטובות של יוון המסורתית מן הארוס: הוא האמיץ ביותר; הכובש את כולם; הצודק; המיושב בדעתו, מפאת עליונותה של התשוקה על כל שאר הדחפים; החכם. את ארוס מצייר אגאתון כמשורר¹¹ - כי החוכמה היא יצירה. רק זה אשר יש בו ארוס - ביכולתו ליצור, וזה אשר יוצר - משתתף באלוהות.

סולם האהבה¶

בהבלחה אירונית, סוקראטס מתחיל דווקא בחקירה. הוא חושף באמצעות טיעוניו של אגאתון עצמו שהארוס אינו אל, וגם אינו יפה - הארוס הוא מעיין מילת יחס. למה משתוקק האדם, שואל סוקראטס - למה שיש לו או למה שאין לו? התשובה, כמובן, היא למה שאין לו. כשאדם משתוקק למה שיש לו לכאורה, הוא למעשה משתוקק לכך שיישאר בעתיד. לפי הנחה זו, ארוס אינו יכול להיות יפה אם הוא משתוקק ליפה - ואם אינו יפה, הרי שאינו אל.

סוקראטס חושף פרט מחייו - פגישתו בגיל צעיר עם כוהנת בשם דיוטימה, שלימדה אותו מה הוא הארוס.

חשוב לשים לב שסוקראטס לומד מהו הארוס מאישה.

סוקראטס הצעיר, בדומה להלך הקדם סוקראטי, היה דיכוטומי - ודיכוטומיות זו מרוסקת על ידי דיוטימה. יש את היפה והמכוער, החוכמה והבורות - אך גם את האמצע ביניהם, שם אנחנו נמצאים רוב הזמן, יחד עם הארוס. הארוס אינו אל - אלא דיימון ¹².

הריהו [הארוס] משלים את העולם, וכך מצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו

כדי להבהיר טענה סתומה זו, דיוטימה משתמשת במיתוס. הארוס נולד כצאצא של אלת העוני ואל השפע¹³. משום כך הארוס, מצד אחד, הוא אלוהי, מלא ושבע - אך עירני וערמומי. הארוס נמשל במיתוס זה לפילוסופיה - ביטויה הגבוה ביותר של ארוס זה, מעצם היותה באמצע. הבור אינו שואף לדעת, וזה שיודע אינו צריך להתפלסף - אך זה שבמרכז, בצימאונו למה שאין לו, אוהב את החוכמה - וזוהי הפילוסופיה.

מאמצע זה נולד הרצון שלנו לטוב וליפה - רצון שהופך אותו לאינטרסנטיים. כמו שקשר נכונה פיידרוס, אנו חפצים בטוב ויפה זה לנצח. הארוס הוא התשוקה הזו, שקשורה לעד בנצח. האהבה היא רק האהבה למה שטוב.

מרצון זה לרכוש את הטוב תמיד, שואפים בני האדם והחיות להוליד - ובכך להשתתף לנצח. ניכרת כאן היפוך המגמה שהתוודענו לה קודם - רק הנשים, מעצם השתתפותן בנצח זה, יודעות מה הוא ארוס.

אך דרך אפילו גבוה יותר להשתתף באותו הנצח - מעבר לזמניותם של הצאצאים - היא התהילה, נצחית. בתהילה, האדם משאיר אחריו משהו מנשמתו, נצחי. כעת, מציגה דיוטימה את סולם האהבה, דרכו מגדירה את הארוס.

להתאהב בגוף יפה אחד ולהוליד בגללו Logoi יפים (אריסטופאנס)
אהבת כל הגופים היפים
יופיה של הנפש גובר על יופיה של הגוף - ניסיון של האוהב לחנך את האהוב לאהבת הנפש (פאוסאוניאס)
אהבת העיסוקים\רעיונות שהופכים את הנפש ליפה - חינוך,חוק,סקרנות (אריקסימאכוס)
אהבת הדברים עצמם, ההשקפות - הפילוסופיה
לרגע - הצורה של היופי נחשפת בפנינו.

מרגע שאתה שוב יורד בסולם ומדבר על היפה - אתה נותן כעת לוגוס אמיתי - ונוטל כעת חלק בנצח.

חשוב לשים לב לתבנית בשלבים האלו - משיכה ליפה -> הולדת לוגוס -> הפשטה

הארוס הוא הדלק הנפשי כדי להגיע למושא האמיתי של האהבה שלנו - היפה כלשעצמו. אהבה זו - שבה האוהב והאהוב אינם מתמזגים - היא אהבה אפלטונית. גם כאן, האהוב גבוה יותר ביחס שלו לעומת האוהב - כמו שטוען פיידרוס. האהבה הגופנית אינה אלא צל דהוי של האהבה האמיתית והיחידה - הפילוסופיה.

האהבה היא התשוקה לאידאה של היופי.

כאן אנחנו נעצרים - זו הסיבה.

לאור טיעון זה, נופלת דממה בחדר - ורגע לפני שאריסטופאנס מגן על עצמו, אלקיביאדס פורץ פנימה.

ביוונית יש הרבה מילים לאהבה, לרבות Filia, Agape, Storge - אהבת אחים ורעות, אהבה המשוחררת מתשוקה, אהבת הורים וילדים, בהתאמה. ↩
Eros - אהבה המלאה בתשוקה ↩
אריסטופאנוס כינה אותו בבוז העטלף ↩
Synousia - 'היות ביחד', הן כפגישה רגילה והן כפגישה מינית. ↩
Eleusis, יישוב ליד אתונה. ↩
Urbanitas - נימוסים ↩
Enthousiazmos - מי שהאל בתוכו ↩
Eros Ouranos - אהבה שאינה לסיפוק מיני בלבד - בין גברים בלבד ↩
Eros Pandemos - אהבה נפוצה (בין גבר לאישה) ↩
Androgynos ↩
Poietes - המשורר, היוצר ↩
Daemon - יצורים מתווכים בין האלוהות לאנושות. ↩
Poros - אמצעים, וPenia - עוני. ↩